דילוג לתוכן העיקרי

משפטים | תורת המשפטים

קובץ טקסט
השיחה ניתנה בליל שבת קודש פרשת משפטים ה'תש"ף. סיכם אביעד ליפשטט, ערך אביעד ברסטל. סיכום השיחה לא עבר את ביקורת הרב

פתיחה

"וְאֵלֶּה הַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר תָּשִׂים לִפְנֵיהֶם". (שמות כ"א, א)
בפרשתנו, התורה פורסת מערכת רחבה של דיני ממונות: אחרי מעמד הר סיני, על השופרות והברקים, התורה מתפנה לשרטט את הדינים על פיהם יתנהלו חיי היום יום של עם ישראל. הבחירה לפתוח בדיני הממונות מעניינת: מכל תחומי ההלכה המגוונים התורה מעדיפה לפתוח דווקא בדיני השומרים, ההלוואות והנזיקין. מה עומד מאחורי בחירה זו? 

הרוצה שיחכים – יעסוק בדיני ממונות

לפני שנתחיל לענות על כך, נפנה למשנה האחרונה במסכת בבא בתרא, שגם בה עולה חשיבותם הגדולה של דיני ממונות:
 
"ערב היוצא לאחר חיתום שטרות – גובה מנכסים בני חורין. מעשה ובא לפני ר' ישמעאל, ואמר: גובה מנכסים בני חורין. אמר לו בן ננס: אינו גובה לא מנכסים משועבדים ולא מנכסים בני חורין. אמר לו: למה? אמר לו: הרי החונק את אחד בשוק, ומצאו חבירו ואמר לו הנח לו [ואני אתן לך] – פטור, שלא על אמונתו הלוהו; אלא איזה הוא ערב שהוא חייב? הלוהו ואני נותן לך – חייב, שכן על אמונתו הלוהו.
 
ואמר רבי ישמעאל: הרוצה שיחכים – יעסוק בדיני ממונות, שאין לך מקצוע בתורה יותר מהן, והן כמעיין הנובע, והרוצה שיעסוק בדיני ממונות – ישמש את שמעון בן ננס". (משנה, בבא בתרא י', ח)
 
המשנה מתארת מחלוקת בין רבי ישמעאל לבן ננס במעמדו של ערב היוצא לאחר חיתום שטרות. ברמה העקרונית, אדם יכול לקבל על עצמו ערבות על חוב רק לפני מעמד ההלוואה וחתימת השטר ולא אחריו. נחלקו רבי ישמעאל ובן ננס בשאלה האם בכל זאת ישנה אפשרות שיהיה ערב שיצא אחרי חתום השטר או שלא.
 
אחרי הצגת המחלוקת והדיון בה מעיר רבי ישמעאל ש"הרוצה להחכים – יעסוק בדיני ממונות". גם רבי ישמעאל השכיל להבחין בחשיבות המיוחדת של דיני הממונות, ובהשפעה הייחודית שלהם על חיי האדם.
 
אפשר להבין את דברי רבי ישמעאל באופן פשטני, ולהסביר שדיני ממונות הם סבוכים במיוחד. העיסוק המורכב בפרטים ובפרטי הפרטים יפתח עם הזמן את שכלו של האדם ויהפוך אתו למשכיל יותר.
 
עם זאת, הסבר שכזה אינו נראה, הן משום שגם שאר התורה מורכבת, הן משום שלדעתי יש למצוא עומק נוסף בדברי רבי ישמעאל. לשם כך, נציג כעת שתי נקודות ייחודיות שבהן מתאפיינים דיני הממונות.
 

דיני ממונות – תורת חיים

התורה נותנת אמירות מפורטות בכל אחד מתחומי החיים השונים, ובנוסף, התורה יוצרת עולמות חדשים וגופי תורה וגם בהם ניתן לפלפל ולעסוק. למשל, התורה חידשה את עולם הקרבנות, וכעת אנחנו יכולים – ונדרשים – ללמוד את דיני השחיטה, ההזאות והפסולים. דוגמא נוספת לכך היא בדיני האישות, הכוללים את הנישואין והגירושין – "האישה נקנית בג' דרכים", והתורה ממשיכה לפרט מהם החובות השונים שיש לאדם כלפי אשתו.
 
במקומות מספר דנים חז"ל בשאלה מה דינו של אדם ש"מתנה על מה שכתוב בתורה" (ראו למשל במשנה בכתובות ט', א ועוד). למשל, האם אדם יכול לקדש אישה בלי להתחייב בשאר, כסות ועונה? בתשובה לכך מבואר שאין אפשרות להתנות תנאי שכזה, אלא ה'מעשה' יתקיים בלי קשר לשאלה אם התנאי נעשה או שלא. ההיגיון שבגישה זו ברור: אחרי שהתורה קבעה מערכת סגורה של חוקים, אין ביכולתו של האדם לעצב או לשנות אותם כרצונו.
 
אך בדיני הממונות המצב שונה. בגמרא בקידושין (יט:) למשל, אומר ר' יהודה כי אף שהאדם אינו יכול להתנות על מה שכתוב בתורה, "בדבר שבממון – תנאו קיים". נדגים. התורה הגדירה בפרטי פרטים כמה מדיני ממונות כמו דיני שומרים. למרות זאת, מסביר הרמב"ן (בבא מציעא צד.) כי אדם רשאי ואף יכול להתנות שיהיה שומר בעל דינים ייחודיים.
 
משום מה, בעולם הממונות לא שייך הדין ש"כל המתנה על מה שכתוב בתורה תנאו בטל". ההיגיון בכך מתבאר על פי הרמב"ן בגלל האופן המיוחד שבו דיני הממונות משתלבים בחיינו: דיני הממונות מהווים צומת שבו נפגשים דיני התורה וערכיה עם דעתו של האדם.
 
אם כן, שונים הם דיני הממונות משאר ההלכות הקבועות בתורה: כאמור, לרוב התורה מחדשת מערכת סגורה ומתארת את פרטיה. אך בעולם הממונות לעומת זאת, התורה 'מתלבשת' על מסגרת קיימת שהרי גם קודם מתן תורה היו דיני ממונות.
 
עם זאת, אף שיש אפשרות לחרוג מהכללים שנתנה התורה, עדיין כוללת התורה חלק גדול וחשוב של דיני ממונות. מדוע? התשובה לכך פשוטה: משניתנה תורה ניתן צביון מיוחד לדיני הממונות, אופי שלא היה להם בעבר. התורה הוסיפה ערכים שונים למערכת הדינית של דיני הממונות, מתוך ניסיון לעצב מחדש את מערכות היחסים בין בני האדם.
 
ראינו את מחלוקת רבי ישמעאל ובן ננס האם יתכן ערב "לאחר חיתום שטרות" או שלא. לאור זאת, אפשר שהמחלוקת נעוצה בשאלה שהצגנו כעת: מה מידת יכולתו של אדם להשפיע על הדין, והאם הרצון שלו בלבד יוכל להעניק לו מעמד של ערב? אמנם ברמה העקרונית דיני התורה קבועים כסלע, אך יש מקום להבין שדווקא בדיני הממונות רצונותיו של האדם, יחד עם שיקולים ערכיים נוספים, יוכלו להשפיע על הפסיקה.
 
לחתימת נקודה זו, נשווה לדברי הרמב"ן במקום אחר. בפרשת ואתחנן מופיע פסוק די מוכר:
 
"וְעָשִׂיתָ הַיָּשָׁר וְהַטּוֹב בְּעֵינֵי ה' לְמַעַן יִיטַב לָךְ וּבָאתָ וְיָרַשְׁתָּ אֶת הָאָרֶץ הַטֹּבָה אֲשֶׁר נִשְׁבַּע ה' לַאֲבֹתֶיךָ". (דברים ו', יח)
 
מה פשר ציווי התורה לעשות "הַיָּשָׁר וְהַטּוֹב"? הרמב"ן מסביר שזהו ציווי כללי, לפיו על האדם לקיים את דברי התורה בעולם הממונות גם במקרים שבהם הוא אין לו ציווי מפורש. עולם הממונות צריך לשקף מערכת של ערכים. עם מערכת זו האדם צריך להזדהות גם כאשר אין לו חובה מסוימת שהשיתה התורה. זו הייחודיות הגדולה של עולם המשפטים, בכך שדווקא מתוך פרטי הדינים הממוניים של השומרים, ההלוואות והנזיקין, ניתן למצוא מערכת שלמה של ערכים ועקרונות.
 

 

החברה השוויונית

 
עיקרון נוסף העולה מפרשת משפטים הוא השאיפה והחתירה של התורה למבנה חברתי שוויוני. לאורך רוב שנות ההיסטוריה, החברה האנושית הייתה חברה היררכית שיש בה פערי מעמדות ברורים. דומה שבפרשתנו התורה מתעמתת עם מציאות זו, ומנסה לעקור אותה:
"כִּי תִקְנֶה עֶבֶד עִבְרִי שֵׁשׁ שָׁנִים יַעֲבֹד וּבַשְּׁבִעִת יֵצֵא לַחָפְשִׁי חִנָּם". (שמות כ"א, ב)
 
הציווי הראשון שבו נפתחת הפרשה הוא החובה לשחרר עבד עברי. בציווי זה התורה בעצם מנסה להעביר את העבדות מהעולם, ולהעלות על נס את החירות לה זכאי כל אדם ואדם. בני ישראל לא יצאו ממצרים כדי להיות עבדים לאדונים בשר ודם, אלא כדי לעבוד את הקב"ה ולהשתעבד לו בלבד.
 
גם הפרשייה הבאה, פרשיית אמה עברייה, באה להביע עיקרון זהה: האדם אינו רשאי לקחת לו אמה על מנת שתשרת אותו בלבד, אלא עליו לייעד אותה לנישואין. הגמרא בפרק ראשון של מסכת קידושין (בעיקר בדפים יח-כא) מדגישה שמלכתחילה אופי הקניין של האמה היה על מנת לשאת אותה בעתיד. לכן, אם אותו אדון יחליט ביום מן הימים שהוא אינו רוצה לקחת את האמה לאישה, עליו לשחרר אותה מיד.
 
על פי דברינו, ניתן כעת להבין את החידוש הגדול של רב במסכת בבא מציעא (י.), שם הוא מחדש שפועל רשאי לחזור בו מההסכם עם המעסיק ולהפסיק לעבוד "אפילו בחצי היום". כלומר, למרות ההסכם בין המעביד לבין הפועל, שמורה לו הזכות המיוחדת להפסיק את העסקתו בכל רגע ורגע. גם בדין זה נראה שהתורה מנסה להדגיש שכל יהודי הוא בן חורין לקבוע את גורלו. ממילא, אפילו מראית עין לפיה אדם משועבד לחברו – אסורה, שהרי בני ישראל הם עבדים לקב"ה בלבד.
 
גם בימינו ישנה עבדות, אם כי מסוג שונה. זוהי עבדות אליה אנשים נכנסים מרצון, בלי שום מודעות לעובדה שהם עבדים: אנשים בוחרים במשרות 'היי טק' בכירות, או משרדי עורכי דין נוצצים ובתמורה ממשכנים את חייהם האישיים. אותם עובדים מוכנים לוותר על זמנם הפנוי ועל החופש להתנתק מהעבודה, בתמורה לתנאים הנוחים שלהם הם זוכים בעבודה. בתמורה, מצופה מהעובדים להיות זמינים עשרים וארבע שעות ביממה, שלוש מאות שישים וחמישה ימים בשנה, מבלי שיוכלו לבחור לקחת רגע אחד להשקיע במשפחתם ובעצמם. גם העבדות המודרנית, למרות מראית העין הנוצצת עבדות היא.
 

סיום

זכתה פרשת משפטים, ובחלק מן השנים מצורפת אליה קריאת פרשת שקלים הראשונה מד' פרשיות. לאור דברינו, נראה שהצמדה זו אינה בכדי ויש קשר בינה לבין פרשתנו. מסתבר שפרשה זו באה לעשות את הצעד הראשון לקראת אותה חירות שוויונית שעליה עמדנו בפרשתנו, פרשת משפטים: כל אחד מביא את אותה מחצית השקל, בין עני ובין עשיר. אך זהו רק השלב הראשון; את הצעד השני אנחנו צריכים לעשות בעצמנו מתוך בחירה נכונה של מקצוע ותעדוף נכון של הערכים שלאורם נחיה את חיינו, וכדברי חז"ל:
 
"מרגלא בפומייהו דרבנן דיבנה: אני בריה וחברי בריה, אני מלאכתי בעיר והוא מלאכתו בשדה, אני משכים למלאכתי והוא משכים למלאכתו, כשם שהוא אינו מתגדר במלאכתי כך אני איני מתגדר במלאכתו, ושמא תאמר: אני מרבה והוא ממעיט – שנינו: אחד המרבה ואחד הממעיט ובלבד שיכוין לבו לשמים". (ברכות יז.)
  
 

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)