דילוג לתוכן העיקרי

בא | ללמוד, לכתוב ולהפנים

סיכם: ר' שאול ברט

"והיה לך לאות על ידך ולזיכרון בין עיניך, למען תהיה תורת ה' בפיך, כי ביד חזקה הוציאך ה' ממצרים" (י"ג, ט)

בפסוקים אלו מזכירה התורה לראשונה את מצוַת התפילין, אך במבט ראשון לא מובן: כיצד מצוַת התפילין מביאה לכך ש"תהיה תורת ה' בפיך"?

כדי לענות על שאלה זו, יש להבין תחילה את משמעות הדרישה שהדברים יהיו 'בפיו' של האדם. במבט ראשון, נדמה שהפה מסמל את משכן הדיבור. לפיכך, דרישתה של התורה שהדברים יהיו בפיו של האדם, היא בעצם דרישה שהדברים יהיו מובנים בצורה שתאפשר לאדם לדבר בהם, והם לא יישארו רק כידיעה מופשטת וחסרת צורה. ייחודו של האדם על פני בעלי החיים נעוץ ביכולת הדיבור הטבועה בו, והדרישה מהאדם היא שהתורה שאותה הוא לומד לא תישאר בגדר ידיעה מופשטת שאינה ניתנת להסבר, אלא תהפוך לידיעות ברורות ומעוצבות, הניתנות לדיבור ולהסברה.

אולם, ניתן להבין דרישה זו גם בצורה שונה. משה רבינו מצטווה בסוף ימיו: "ועתה כתבו לכם את השירה הזאת ולמדה את בני ישראל שימה בפיהם" (דברים ל"א, יט). משה אינו נדרש רק לכתוב את התורה וללמדה, אלא גם 'לשים אותה בפיהם' של העם - כלומר, לגרום לבני ישראל להפנים את הדברים. כפי שהפה משמש לאכילה, תהליך שבו נכנסים מאכלים והופכים לחלק מעצמיותו של האדם, כך גם משה נדרש לגרום לבני ישראל להפנים את ידיעת התורה ולהפוך אותה לחלק מאישיותם.

לפי הסבר זה, ניתן להבין שתפילין של ראש, המונחים על משכן המחשבה וההשכלה, מסמלים את החיוב להבין ולדעת את התורה, ואילו תפילין של יד, המונחים מול משכן הלב, מסמלים את הצורך שהידע יגרום גם להפנמה של הערכים הנלמדים באישיותו של האדם.

אמנם, דרישה זו אינה פשוטה. למרות שהקב"ה ציווה את משה גם לכתוב את התורה, גם ללמדה וגם לגרום לעם ישראל להפנים אותה, בסופו של דבר אומרת התורה: "ויכתוב משה את השירה הזאת ביום ההוא ולמדה את בני ישראל" (דברים ל"א, כב) - לכתוב משה הצליח, ללמד הוא השכיל, אולם הוא לא הביא להפנמת הדברים בלבם של בני ישראל...

בתור בני תורה אנו נדרשים להמשיך במקום שבו משה כשל, ולנסות להגיע ללימוד תורה שאינו מתמצה בקיום חיצוני או בידיעה שכלית, אלא גם בהפנמה פנימית של ערכי התורה שעליה אנו שוקדים - "למען תהיה תורת ה' בפיך".

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)