האתגרים החברתיים העומדים לפני מדינת ישראל | 1

לנוכח מה שקורה היום במדינת ישראל, דומה שהאתגרים החברתיים העומדים בפנינו הם פחות או יותר ברורים - מניעת הקיטוב והגברת האחדות בין הקבוצות השונות בחברה, צמצום הפערים הכלכליים, הסוציאליים והתרבותיים בתוכה. העלאת רמת החיים של שכבות המצוקה, תוך הבטחת תעסוקה לכל, קליטה חברתית ותרבותית של אוכלוסיית העולים, טיפוח הרגישות המוסרית כלפי כל אדם - בקיצור, בניית חברה ערכית יותר, יהודית יותר, אחראית יותר ואיכפתית יותר.

אבל אני כאיש חינוך חושב שאי אפשר לדבר על האתגרים הללו תוך השלמה עם מציאות של תופעות המונעות התקדמות משמעותית בתחומים אלה. אבקש איפוא, במסגרת הזמן העומד לרשותי, לדבר על מספר תופעות שליליות שהתגברו באחרונה בחברה שלנו בישראל. תופעות אלו אינן ייחודיות דוקא לחברה שלנו. הן קיימות גם במקומות אחרים, במיוחד בארצות המערב, אלא שבחברה הדחוסה שלנו, רווית מתחים על רקע מדיני, דתי, עדתי וסוציאלי - השפעת התופעות הללו הן הרסניות ביותר.

התופעה הראשונה שאבקש לדבר עליה היא תחושת החופש ממחויבות. אני מדבר על תחושה והלך רוח, ולא על אידיאולוגיה. אם כי בשוליים אנו מוצאים גם אידיאולוגיה.

העמדת האינדיבידואליזם הליברלי כיסוד מרכזי בתרבות ימינו והעמדת זכויות הפרט בראש סולם הערכים הביא לידי הלוך רוח של חופש ממחויבויות. עצם מחויבות לערך או לאובייקט כלשהו הוא מנוגד לרעיון החופש. ועל כן, כל מחויבות, בין אם מדובר במחויבות לעם, למדינה ולחברה, בין אם מדובר במחויבות לבן זוג ולמשפחה - אין לה מקום בעידן של חופש הפרט. אין זה אומר שאנשים חדלים לעשות למען העם, החברה והמדינה. אין זה אומר שהעשיה החיובית והקונסטרוקטיבית נסוגה אחור. היא ממשיכה להתקיים, אבל לא מתוך תחושת מחויבות אלא מתוך בחירה חופשית, והדגש הוא על בחירה חופשית. הפרט כאילו עומד ומכריז: אין לי שום מחויבות, ומה שאני עושה אני עושה מתוך בחירה חפשית. אני עושה לא משום שאני חייב לעשות אלא משום שאני רוצה לעשות. במחויבות יש אלמנט של כפיה, דבר שהוא מקומם. יש לציין כי בעשיה מתוך חרות והחלטה חופשית יש משהו יפה ומושך. הבעייה נוצרת כאשר הרצון לפעול הולך ונחלש. דבר זה אכן קורה לעתים קרובות כאשר תחושת המחוייבות חסרה. להלך רוח זה יש השפעה בתחומים רבים ומגוונים. תופעה זו באה לידי ביטוי, בין השאר, בירידה במספר הנישואים הנערכים בישראל. הירידה הזאת אינה נובעת רק מהתנגדות לנישואים דתיים, כי מי שמחפש נישואין לא דתיים יכול למצוא אלטרנטיבות - בנישואי קפריסין וכדומה. נישואין אומרים מחויבות. נישואין מהווים קשר של ברית ורבים מעדיפים חיי אישות ללא קשר מחייב. יש הבדל משמעותי בין מי שמחויבויותיו הן חלק מאישיותו לבין מי שחש את עצמו חופשי ממחויבויות. יש הבדל גדול בין מי שמתלבט אם להעדיף את טובתו האישית או את נאמנותו למחויבותו, לבין מי שמתלבט איזו החלטה תקרב אותו יותר למימוש עצמי.

הלך רוח זה של חופש ממחויבות מהווה לדעתי גורם משמעותי בירידת המוטיבציה בצבא, נושא המעסיק באחרונה את הציבור האיכפתי. בהקשר זה אני רוצה להעיר. כשמדברים על ירידת מוטיבציה בצבא רגילים לציין את החיילים הדתיים השומרים עדיין על מוטיבציה. לדעתי, תחושה זאת של חופש ממחויבות חודרת לאט לאט גם לתוך הציבור הדתי. חוששני שתוך כמה שנים ההבדלים במוטיבציה בין חיילים דתיים ולא דתיים יעלמו. הם ייעלמו כאשר המגמה תהא שלילית ולא חיובית.

בקרתי בניו-יורק בבית-כנסת גדול השייך לחוגים הקרואים מודרן-אורטודוקס ונדהמתי להיווכח כי כמחצית צבור המתפללים היה מורכב מרווקים ורווקות. לא מצאתי לי הסבר אחר מאשר הבריחה ממחויבות האופינית לצבור האינטלקטואלי שם. כידוע התורה ניתנה בשתי דרכים - דרך אחת של נעשה ונשמע, העם קבל את התורה מתוך בחירה חפשית; והדרך השניה - כפה עליהם הר כגיגית. כביכול הקב"ה כפה עליהם קבלת התורה. כשאני בודק מה שקורה היום בחלק מן הצבור הדתי אני נוכח לדעת שרבים שומרים את המצוות לא מתוך מחויבות, כדרך השניה של קבלת התורה, אלא משום שהחליטו לשמור מצוות, וטוב להם בכך.

עד עכשיו דברתי על תחושה והלך רוח, אבל אין להכחיש שישנה גם קבוצה אידיאולוגית המושפעת מן הרוחות הפוסט-מודרניות המתהלכות בעולם, רוחות השוללות את העמדת ההערכים בליבה של התרבות, הספרות והאמנות. ומכאן הביטויים הפוסט-ציוניים בארץ המדברים על מדינה לאזרחיה במקום מדינה יהודית לעם היהודי. זו קבוצה שולית אבל תופסת מקום בתקשורת מעבר לכוחה.

הקבוצה הזאת, כפי שציינתי, היא אמנם שולית אבל לפי הדינמיקה החברתית - אידיאולוגיה של חוסר מחוייבות בקצה אחד, מאיצה ומחזקת את האידיאולוגיה של מחוייבות פונדמנטלית בקצה השני, בין בתחום הדתי ובין בתחום הלאומי.

התופעה הזאת של חופש ממחויבות אומר גם חופש ממחויבות לצדק סוציאלי. יודע אני שהרבה דיבורים ששמענו על פערים חברתיים וצדק סוציאלי מאז תקומת המדינה - היו בבחינת מס שפתיים בלבד, אבל אני מאמין כי גם למס שפתיים שהיה פעם, היתה דינמיקה חיובית משלה. אינני מאמין שאפשר לטפל בבעיות הנובעות מפערים חברתיים אך ורק מתוך שקולי בחירות בלבד ללא הדגשת חשיבותו של הצדק הסוציאלי כערך מוסרי ולאומי. כאשר אין מחויבות לצד סוציאלי, נעלמת גם תחושת האיכפתיות למה שקורה בחברה. אני חושב גם שאי אפשר לדבר על הרוחות ההידוניסטיות ושל הנטיה המופלגת לחמרנות שאנו עדים להן מבלי להזכיר את האוירה ההרסנית של תחושת החופש ממחויבות. חוששני שקיים גם קשר בין תחושת חופש ממחויבות לבין אוירת המתירנות שאנו נתקלים בה מדי פעם.

תרשו לי להוסיף: המסר הראשון של היהדות היה - מחויבות לצדקה ומשפט. כך נאמר אצל אברהם אבינו: כי ידעתיו למען אשר יצוה את בניו ואת ביתו אחריו ושמרו דרך ה' לעשות צדקה ומשפט. לא נאמר ושמרו את מצוות ה', כי עדיין לא ניתנו מצוות. יש כאן, איפוא, מחויבות ערכית לצדק ומשפט. העולם האלילי לא הכיר בשום מחויבות, יחסיו עם האלים היה יחס של קח ותן. החברה האלילית פחדה מן האלים וכל הזמן עסקה בדרכים לפצותם ולרכוש את חסדם על ידי תשורותיה אליהם.

אני רואה אפוא גם מבחינה יהודית את האוירה המתפתחת של חופש ממחויבות כדבר שלילי והרסני ביותר. לדעתי, אחד האתגרים החשובים בימינו הוא החינוך למחויבות. מחויבות לעם, מחויבות למשפחה, מחויבות לחברה, מחויבות למדינה, ומחויבות לעולם הערכים של היהדות.

_______________

שיחה זו ניתנה במרכז יפה באוניברסיטה תל אביב, בכנס לזכר אלוף אהרון יריב, ד' בשבט תשנ"ז.