ראה | תהליך בחירת ירושלים

מבוא

הביטוי "הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה’" חוזר על עצמו שוב ושוב בספר דברים. שמו של המקום אינו מצוין - מכיוון שהוא עדיין לא נבחר, אבל בעתיד א-להים עשוי לבחור בו. היאך עשויה בחירה זו להתקיים? מה פשר דחייתה אל העתיד? במה היא תלויה?

קיימים מקומות נוספים בהם א-להים אינו מגלה דבר מה לעבדיו. א-להים קורא לאברהם לעזוב את מקומו, ללכת, מבלי שידע לאן: "וַיֹּאמֶר ה' אֶל אַבְרָם לֶךְ לְךָ מֵאַרְצְךָ וּמִמּוֹלַדְתְּךָ וּמִבֵּית אָבִיךָ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַרְאֶךָּ" (בראשית י"ב, א'). גם הליכתו אל הר המוריה היא ללא יעד מוגדר - "וַיְהִי אַחַר הַדְּבָרִים הָאֵ-לֶּה וְהָאֱלֹהִים נִסָּה אֶת אַבְרָהָם... וַיֹּאמֶר קַח נָא אֶת בִּנְךָ אֶת יְחִידְךָ אֲשֶׁר אָהַבְתָּ אֶת יִצְחָק וְלֶךְ לְךָ אֶל אֶרֶץ הַמֹּרִיָּה וְהַעֲלֵהוּ שָׁם לְעֹלָה עַל אַחַד הֶהָרִים אֲשֶׁר אֹמַר אֵלֶיךָ (בראשית כ"ב, א'). בשני אלו יוצא אברהם לדרך לא נודעת, כשהוא מלווה בהבטחה להתבהרות בשלב מאוחר יותר[1]. הליכה זו אל הלא נודע מקפלת בתוכה עמדה נפשית ורוחנית ובה צפייה, כמיהה, ואמון בא-להים שינחה אותו בדרך טובה. שונה הוא ה'מקום אשר יבחר ה'' משני אלו, מכיוון שכאן
א-להים בעצמו עדיין לא בחר.

דומה שמפתחות לשאלות אלו מצויות בפרשייתנו.

 

זה לעומת זה

אֵלֶּה הַחֻקִּים וְהַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר תִּשְׁמְרוּן לַעֲשׂוֹת בָּאָרֶץ אֲשֶׁר נָתַן ה' אֱלֹהֵי אֲבֹתֶיךָ לְךָ לְרִשְׁתָּהּ כָּל הַיָּמִים אֲשֶׁר אַתֶּם חַיִּים עַל הָאֲדָמָה: אַבֵּד תְּאַבְּדוּן אֶת כָּל הַמְּקֹמוֹת אֲשֶׁר עָבְדוּ שָׁם הַגּוֹיִם אֲשֶׁר אַתֶּם יֹרְשִׁים אֹתָם אֶת אֱלֹהֵיהֶם עַל הֶהָרִים הָרָמִים וְעַל הַגְּבָעוֹת וְתַחַת כָּל עֵץ רַעֲנָן: וְנִתַּצְתֶּם אֶת מִזְבְּחֹתָם וְשִׁבַּרְתֶּם אֶת מַצֵּבֹתָם וַאֲשֵׁרֵיהֶם תִּשְׂרְפוּן בָּאֵשׁ וּפְסִילֵי אֱלֹהֵיהֶם תְּגַדֵּעוּן וְאִבַּדְתֶּם אֶת שְׁמָם מִן הַמָּקוֹם הַהוּא:

לֹא תַעֲשׂוּן כֵּן לַה' אֱלֹהֵיכֶם: כִּי אִם אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה' אֱלֹהֵיכֶם מִכָּל שִׁבְטֵיכֶם לָשׂוּם אֶת שְׁמוֹ שָׁם לְשִׁכְנוֹ תִדְרְשׁוּ וּבָאתָ שָּׁמָּה: וַהֲבֵאתֶם שָׁמָּה עֹלֹתֵיכֶם וְזִבְחֵיכֶם וְאֵת מַעְשְׂרֹתֵיכֶם וְאֵת תְּרוּמַת יֶדְכֶם וְנִדְרֵיכֶם וְנִדְבֹתֵיכֶם וּבְכֹרֹת בְּקַרְכֶם וְצֹאנְכֶם:


וַאֲכַלְתֶּם שָׁם לִפְנֵי ה' אֱלֹהֵיכֶם וּשְׂמַחְתֶּם בְּכֹל מִשְׁלַח יֶדְכֶם אַתֶּם וּבָתֵּיכֶם אֲשֶׁר בֵּרַכְךָ ה' אֱלֹהֶיךָ:

   (דברים י"ב, א'-ז')

פרשייה זו מתארת את צורת עבודת ה' עם הכניסה אל הארץ. הציר המרכזי בה הוא הניגודיות שבין עבודת אלוהים אחרים, המכילה פירוד, לבין עבודת ה' - המכילה אחדות. הם עובדים את א-להיהם - "עַל הֶהָרִים הָרָמִים וְעַל הַגְּבָעוֹת וְתַחַת כָּל עֵץ רַעֲנָן" (ב'), לאחר ירושת הארץ, מקומות אלו יימצאו בידכם, ואתם מצווים לאבדם ולאבד את שמם מן המקום ההוא. 'לא תעשון כן לה' א-להיכם' - לא כך תעבדו את ה', "כי אם אל המקום אשר יבחר מכל שבטיכם לשום את שמו שם" - מקום מוסכם המייצג את כלל השבטים, 'לשכנו תדרשו ובאת שמה' - לשכנו של ה' תהא דרישתכם, אליו תבואו, ושם תהא עבודתכם.

הנגדה נוספת מתוארת בפסוקים העוקבים:

לֹא תַעֲשׂוּן כְּכֹל אֲשֶׁר אֲנַחְנוּ עֹשִׂים פֹּה הַיּוֹם אִישׁ כָּל הַיָּשָׁר בְּעֵינָיו: כִּי לֹא בָאתֶם עַד עָתָּה אֶל הַמְּנוּחָה וְאֶל הַנַּחֲלָה אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ:

     (שם, ח').

 

בשונה מן ההנגדה הראשונה, שהעמידה את עבודת ה' מול עבודת אלוהים אחרים, כאן הניגוד הוא בין צורת העבודה במדבר, לבין צורתה העתידית בארץ: "לֹא תַעֲשׂוּן כְּכֹל אֲשֶׁר אֲנַחְנוּ עֹשִׂים פֹּה הַיּוֹם אִישׁ כָּל הַיָּשָׁר בְּעֵינָיו" - ה'ישר' מגלם מכוונות פנימית, אך לצידה מגבלה - 'בעיניו', כסובייקט המחויב לנקודת המבט של עצמו, לא של אחרים. "כִּי לֹא בָאתֶם  עַד עָתָּה אֶל הַמְּנוּחָה וְאֶל הַנַּחֲלָה" - ההיתר לסוג זה של עבודה הוא - המצב החסר בו אתם נתונים כעת, כמי שעדיין לא באו אל המנוחה - כעמדה נפשית ורוחנית, ואל הנחלה - בהקשר לחיבורכם אל הארץ. כאשר יתקיימו שני תנאים אלה - שוב לא תוכלו לנהוג בצורה דומה.

בפסוקים הבאים מתואר תהליך המגשר בין השלבים.

 

טיבו של תהליך

וַעֲבַרְתֶּם אֶת הַיַּרְדֵּן וִישַׁבְתֶּם בָּאָרֶץ אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֵיכֶם מַנְחִיל אֶתְכֶם וְהֵנִיחַ לָכֶם מִכָּל אֹיְבֵיכֶם מִסָּבִיב וִישַׁבְתֶּם בֶּטַח: וְהָיָה הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה' אֱלֹהֵיכֶם בּוֹ לְשַׁכֵּן שְׁמוֹ שָׁם שָׁמָּה תָבִיאוּ אֵת כָּל אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם עוֹלֹתֵיכֶם וְזִבְחֵיכֶם מַעְשְׂרֹתֵיכֶם וּתְרֻמַת יֶדְכֶם וְכֹל מִבְחַר נִדְריכֶם אֲשֶׁר תִּדְּרוּ לַה'...  (שם, ט'-י"א)

"וַעֲבַרְתֶּם אֶת הַיַּרְדֵּן" - צעד ראשון הוא עצם הכניסה אל הארץ. "וִישַׁבְתֶּם בָּאָרֶץ אֲשֶׁר ה’ אֱלֹהֵיכֶם מַנְחִיל אֶתְכֶם" - ישיבה מגלמת השתקעות, ונחלה מגלמת היטמעות במרחב. גם השלב הבא קשור לצורת הנוכחות במרחב: "וְהֵנִיחַ לָכֶם מִכָּל אֹיְבֵיכֶם מִסָּבִיב"  - לאחר הישיבה, והנחלה, בא שלב המנוחה מן האויבים. "וִישַׁבְתֶּם בֶּטַח" - ללא איום מבחוץ. תוספת זו מעידה על הישיבה בתקופה הראשונה כמי שהושתתה על יראה, ואולי על מאזן אימה. כעת, לאחר המנוחה מהאויבים, במצב בו העולם סביבכם כבר אינו זר ומאיים, לא יהיה עוד צורך בעמידה על המשמר. תיאור זה מעיד על תהליך עומק שעשוי להתרחש בין העם לבין העמים סביבו.

אם נבקש לאפיין  מהו הנושא בתהליך המתואר,  דומה שהתשובה תהיה - 'ההימצאות במרחב'. נקודת המוצא היא המצב בתקופת  המדבר: נטולי מקום, נתונים בתוך עצמם, ואיש הישר בעיניו יעשה - אינו מסוגל להכיל נקודת מבט המצויה מעבר לו[2]. עם הכניסה לארץ מתחולל שינוי הדרגתי: תחילה בעצם קיומה של קרקע לרגליהם, ואחר כך - בממד המקום הנוכח בעולמם - בישיבה בארץ ובנחלה. בצעד שלישי נוצרת עמדה הנותנת מקום לעולם שהוא מעבר לכם - מבני עמכם ומעמים אחרים. הכתוב מדלג על המעגל הפנימי, ומצביע על סוף התהליך, על האויב ששוב אינו מאיים, וחשים כלפיו 'מנוחה'. 'וישבתם בטח' - נוכחות בטוחה ומפויסת עם העולם שסביבכם, כולל עם מי שעד כה נתפש כאויב.

פסוקים אלו הם ביטוי נאמן לתהליך שהתרחש החל מדור המדבר ועד לדורו של דוד. יהושע - עובר את הירדן, מתיישב ונוחל, והוא גם צופה אל עבר השלב הבא בחיי העם, בשלחו אותם איש לנחלתו - בתום תקופת כהונתו:  'וישלח יהושע את העם איש לנחלתו'^[3],  הישיבה והנחלה הם הנושא בתקופת השופטים, והתהליך הולך ומבשיל עד לתקופת דוד, אז נזכר לראשונה הביטוי 'ויהי כי ישב דוד בביתו וה' הניח לו מכל אויביו מסביב' (שמואל ב' ז', א').

מהי מידת מעורבותו של א-להים בתהליך זה? צעד ראשון הוא אנושי - "וַעֲבַרְתֶּם אֶת הַיַּרְדֵּן", והוא מגדיר נקודת מוצא: האדם הוא מחולל התהליך. הצעד במהותו הוא פיזי, וממילא נוכחות א-להים בו עדיין אינה משמעותית. צעד שני נתון גם הוא בידי העם, אך א-להים מצטרף ומאפשר את קיומו - "וִישַׁבְתֶּם בָּאָרֶץ אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֵיכֶם מַנְחִיל אֶתְכֶם". אזכורו של א-להים הוא ביטוי לנגיעה המתקיימת בשלב זה בעולם הרוח - בישיבה ובהשתקעות בארץ. הקדמת פועלו של א-להים בחוליה האחרונה: "וְהֵנִיחַ לָכֶם מִכָּל אֹיְבֵיכֶם מִסָּבִיב וִישַׁבְתֶּם בֶּטַח" - אין פירושה דילוג על עמדת האדם. ה'ישיבה בטח' היא צעד נוסף בעמדה הנפשית והרוחנית, ובאלו תורגש מעתה נוכחותו של א-להים[4].

מבנה זה הוא מבנה יסוד בספר דברים, בו מכין משה את העם לקראת הכניסה אל הארץ: נקודת המוצא היא הפעולה האנושית, ורק בעקבותיה יבוא השוכן לשרות בכלים שהוכנו על ידי בני אדם[5].

בפסוק הבא מוסיף הכתוב ממד נוסף לתהליך.

 

המקום אשר יבחר ה'

וְהָיָה הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה' אֱלֹהֵיכֶם בּוֹ לְשַׁכֵּן שְׁמוֹ שָׁם

שָׁמָּה תָבִיאוּ אֵת כָּל אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם עוֹלֹתֵיכֶם וְזִבְחֵיכֶם מַעְשְׂרֹתֵיכֶם וּתְרֻמַת יֶדְכֶם וְכֹל מִבְחַר נִדְרֵיכֶם אֲשֶׁר תִּדְּרוּ לַה': 

פסוק זה מתאר בחלקו הראשון מעשה א-להי: הבחירה במקום לשכן שמו שם. בחלקו השני מצטווה האדם להביא את כלל קרבנותיו אל מקום זה. כבר שאלנו - באיזו דרך עשויה הבחירה להתקיים? או - מה פשר העובדה שעד שלב מסוים א-להים עדיין לא בחר?

קצה חוט להבנת הבחירה הא-להית נמצא בעיתויה - לאחר המנוחה מן האויבים, כאשר העם יושב בטח בארצו. עיתוי זה אינו מובן מאליו, והוא דוחה את הבחירה לשלב מאוחר ביותר בהתפתחות הממלכה. במבחן התוצאה - המנוחה מן האויבים מתקיימת בשלהי ימי דוד (שמואל ב' ז', א), ורק בדור לאחר מכן - לאחר חנוכת המקדש בתקופת שלמה, מתקיימת הבחירה הא-להית לשכן שמו בבית זה[6].

לאור הבחנה זו, יש להתבונן מחדש על מהות התהליך ההיסטורי המשתקף בפסוקים אלו: קודם לתקופת דוד המקום אשר יבחר בו ה' עדיין אינו ידוע, ולמעשה ירושלים אינה מעוררת עניין אצל איש. האבות נקשרים אל ערים - כמו חברון, בית אל, שכם, לא אל ירושלים[7]. יהושע מכונן משכן בשילה - בנחלת שבטו[8], מנהיגים בתקופת השופטים יושבים באשר הם יושבים, עלי בשילה, שמואל במצפה, ושאול בגבעה, והם אינם מתעניינים בה כלל.[9] משמעותית היא העובדה ששאול, נאבק על מעמדו כמלך ועל הורשת הכיסא לבניו, אך למאבקו אין כל השלכה ביחס לעיר הממלכה - ירושלים. 

בתקופה שנייה דוד קובע את ירושלים כבירת הממלכה. צעד זה הוא פרי בחירתו של דוד, ביטוי לתפישת עולמו, לא ציווי א-להי אליו הוא חויב[10]. עד כמה היה הוא משמעותי בעיניו, ניתן ללמוד מן העובדה שזהו הצעד הראשון שלו כמלך - עם איחוד הממלכה[11]. מאוחר יותר, דוד מעלה את ארון הברית לירושלים, ובכך הוא מייעד אותה להיות עירו של השוכן (שמואל ב' ו'). בנוסף - הוא מעמיד תשתית למקדש (תיאורים בספר דברי הימים), ולימים, ממשיך שלמה בדרכו ובונה בה את המקדש. בהיבט הפרשייה שלנו - תקופה זו נמצאת בתפר שבין הישיבה בארץ לבין המנוחה מן האויבים והישיבה בטח. שלב מעבר זה מכיל את בניית הממלכה והמקרא בחר לתאר חלק מהיבטיו בפרשיות אחרות[12].

בתקופה שלישית: א-להים בוחר בעיר ובמקדש כמקומו של השוכן, בבחירה המתפרשת כאישור לתהליך כולו. הלשון 'אשר יבחר ה'' - בלשון עתיד היא ביטוי לתלות הבחירה
הא-להית במעשה האנושי הקודם לה. א-להים יבחר לשכן שמו בבית שיוכן לו על ידי בני עמו[13].

 

פרספקטיבה מתפתחת

תהליך היסטורי זה מציף שאלות חדשות: מה הביא את דוד דווקא אל ירושלים[14]? ומן העבר השני - מה הביא את
א-להים לבחור במקום זה? או בניסוח אחר - איזה מעשה אנושי דרוש בכדי שא-להים יאמר את שאמר לשלמה: "שָׁמַעְתִּי אֶת תְּפִלָּתֶךָ וּבָחַרְתִּי בַּמָּקוֹם הַזֶּה לִי" (דברי הימים ב, ז', י"ב)? דומה שהנושא הנמצא בליבה של הפרשייה בספר דברים, הוא העומד בליבה של בחירת דוד בה, והוא גם העומד בליבה של הבחירה הא-להית במקום זה.

נפתח בפרשייתנו: הפרשייה פתחה בהוראה לאבד מקומות בהם עבדו לאלהים אחרים. 'על ההרים הרמים ועל הגבעות ותחת כל עץ רענן' - לכל יחידת נוף ולכל יחידת חיים יש אלהים תואם. האלהים - נתפש ככוח של אינסוף, הנתון במרחב ובו הוא פועל. ואתם - 'לא תעשון כן לה' א-להיכם'  - לא א-להים מקומי הוא א-להיכם, כי אם 'ה'' - בשם הוויה שהוא א-להים של כולכם. תחת ריבוי המקומות, המייצרים נתק בין א-להים לא-להים, אתם מזומנים אל 'המקום אשר יבחר בו א-להים מכל שבטיכם'. פערים גדולי אמנם מבדילים בין שבטיכם, אבל יבוא יום, ויימצא המכנה המשותף בדמות מקום שיעמיד תשתית אחת לכולכם. כך - תילך ותירקם תמונה אחת, גדולה, המכילה את המבטים השונים על המציאות, בשונה מן התמונה החלקית המשתקפת בעבודת האלהים האחרים.

לצד זאת - מתואר תהליך פנימי העובר על העם, במהלכו תפישתם בעבודת ה' עשויה להשתנות. עם ישראל נתון במדבר בעמדה רוחנית החווה את ה'פה' ואת ה'היום', עדיין ללא מנוחה פנימית וללא נטיעה במרחב ה'מקום'. זוהי עמדה שאין בה מנוחה, אין בה גם נחלה, והיא משאירה את האדם בעמדה ילדותית, קיומית. עם הכניסה לארץ, תלך ותירקם תודעה של חברה ועם, איש הרואה מעבר ל'ישר בעיניו'. תפישת העולם תלך ותתרחב, עד השלב בו גם יחסם אל עמים שבנקודת המוצא נתפשו כאויבים, יהיה במנוחה, כמי שנמצא להם מקום בעולמכם[15].

 

]]

מדוע דווקא ירושלים?

כאמור, המצפן הפנימי של דוד מביא אותו לירושלים. מה מקופל בצעד זה? במבט ראשון - ישנן ערים חשובות אחרות כמו חברון, בית אל או שכם^[16], בהן התרחשו אירועים היסטוריים משמעותיים, וניתן היה לחשוב על אחת מהן כעיר בה ישכן א-להים את שמו. כנגד זאת, קיימות סיבות רבות מדוע לא לבחור בירושלים: ירושלים היא עיר נכרית, יבוסית; לא התחוללו בה אירועים משמעותיים, והביטוי המובהק לכך הוא בהתעלמות ממנה במשך מאות בשנים עד לתקופת דוד.

ירושלים היא מובלעת כנענית בלב ליבה של הארץ - במשך מאות בשנים. בני יבוס יושבים בה, בונים ממלכה עצמאית, ובה יושב מלך זר משבעת העממים ("הַכֹּל נָתַן אֲרַוְנָה הַמֶּלֶךְ לַמֶּלֶךְ וַיֹּאמֶר אֲרַוְנָה אֶל הַמֶּלֶךְ ה’ אֱלֹהֶיךָ יִרְצֶךָ" (שמ"ב כ"ד, כ"ג)). כל אלו הם ביטוי לעובדה נוספת: בעצם קיומה היא מגלמת מורכבות הגורמת לדחייתה. ירושלים היא עיר גבול בין שבט בנימין לבין שבט יהודה, בין בית רחל לבין בית לאה. בתשתית הקיום של השבטים מצוי מתח, ומשקעי מכירת יוסף נתונים בו (יהודה הוא שהציע למכרו, והוא גם ירד מאת אחיו בעקבות המכירה). מתח קיים גם בין שני השבטים - בנימין ויהודה, והוא מגיע לשיאו בתקופת שאול ודוד. בכדי לבנות עיר גבול, על שני השבטים - 'השכנים' לפתור את המתח שביניהם, להתאחד, ולבצע יחדיו את המשימה. עובדה היסטורית זו לא יכלה להתממש במשך מאות בשנים, ובחלל זה התיישבו בני יבוס ובנו את ממלכתם.

'אבן מאסו הבונים הייתה לראש פינה' אומר דוד, ודומה שעיקרון רוחני זה תקף לגבי ייסוד ירושלים כעיר בירה. אותן תכונות ממש שהיוו סיבה לרחק במשך תקופה מסוימת, הופכות כעת להיות יתרונה הגדול של ירושלים. כל זמן שתפישת העולם השוררת בעם היא שבטית, וכל שבט מעמיד את עצמו במרכז, הרי שהמתח בין רחל ולאה יהיה בשיאו, וכמוהו המתח שבין שאול לבין דוד[17].

שנים רבות הייתה ירושלים זנוחה, ובכך היא שיקפה סולם ערכים ותפישות עולם המעמידות את השבט במרכז, ואת התחרות בין השבטים כערך. אם הנושא הוא האינדיבידואל, וכל שבט משוכנע שהאמת בכיסו, אזי ירושלים מגלמת את מקום הפירוד, את נקודת הקצה ואת המלחמה המתמדת - מי צודק.

צעד ראשון של דוד הוא - כינונה של ירושלים כעיר בירה. בכך הוא הסיר את החיץ שבין ממלכת יהודה לממלכת ישראל; בין שבט בנימין לשבט יהודה; בין רחל ובין לאה. דגל חדש מתנוסס מעתה מעל שמי ישראל, והוא מספר על היתרון שבקו התפר, כמקום שהקיום בו תלוי במלאכת מחשבת ושמה - חיבורים. דוד רואה בעובדה זו הזדמנות, ו'העיר שחוברה לה יחדיו' - הוא שמה וסיפורה של ירושלים.

שוב ושוב חוזר על עצמו הביטוי 'המקום אשר יבחר ה'' - בספר דברים, ובמידה רבה הוא מהווה פסגה לתהליך המתקיים בו. הספר מכיל את נאום משה לעם, בתקופה שנקודת המבט צרה, ואיש רואה את הישר בעיניו, אינו מכיל את נקודת מבטו של האחר. העם בא אל ארצו, ובצעד ועוד צעד הולכת ומתרחבת הפרספקטיבה. בשיאה היא מכילה את מי שקודם לכן נתפש כאויב. אל מקום זה עשוי השוכן לבוא, לבחור בחיבוריו ולהשכין שמו שם.