דילוג לתוכן העיקרי

וישב | גֵר יִהְיֶה זַרְעֲךָ בְּאֶרֶץ לֹא לָהֶם

קובץ טקסט
 
א. פתיחה[1]
 
בפרשתנו אנו מתוודעים ליחסים המתוחים בבית יעקב פנימה. לעלילה יש דינמיקה משל עצמה, והיא מתפתחת לפי התוואי אותן טוות הדמויות שנוטלות חלק בעלילה. אמנם, במבט על, לעלילה זו תפקיד שני. ראשיתה במשפחת יעקב המצומצמת בארץ כנען, אך בסופה משפחת יעקב מוצאת את עצמה במצרים, ומשם הדברים מתגלגלים לשעבוד ועבדות שנמשכו שנים. אודות שעבוד זה עודכן אבי האומה בברית בין הבתרים:
 
"וַיֹּאמֶר לְאַבְרָם יָדֹעַ תֵּדַע כִּי גֵר יִהְיֶה זַרְעֲךָ בְּאֶרֶץ לֹא לָהֶם וַעֲבָדוּם וְעִנּוּ אֹתָם אַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה"   (בראשית ט"ו, י"ג)
 
במבט ראשון נראה, כי אלו שני תהליכים המתרחשים במקביל, ללא כל קשר ביניהם מלבד המפגש בסופם. אמנם בעיון הבא נבקש להראות כי במהלך העלילה, שאמורה להיות תלויה בלעדית במעשי אנוש, מסמן המקרא כי ה' עוקב אחר המתרחש במטרה להבטיח את סיומה במימוש הבטחתו.
 
ב. וַיִּשְׂנְאוּ אֹתוֹ וְלֹא יָכְלוּ דַּבְּרוֹ לְשָׁלֹם
 
הכתוב מערב אותנו בהיווצרות היחסים העכורים במשפחת יעקב. יוסף זוכה ליחס מועדף, ובכך מעלה עליו את קנאתם של אחיו. אם לא די בכך, יוסף החל לשתף את אחיו בחלומותיו, שפתרונם הנראה לעין היה לצנינים בעיניהם, דבר שהוסיף שמן למדורת השנאה:
 
"וְיִשְׂרָאֵל אָהַב אֶת יוֹסֵף מִכָּל בָּנָיו כִּי בֶן זְקֻנִים הוּא לוֹ וְעָשָׂה לוֹ כְּתֹנֶת פַּסִּים: וַיִּרְאוּ אֶחָיו כִּי אֹתוֹ אָהַב אֲבִיהֶם מִכָּל אֶחָיו וַיִּשְׂנְאוּ אֹתוֹ וְלֹא יָכְלוּ דַּבְּרוֹ לְשָׁלֹם: וַיַּחֲלֹם יוֹסֵף חֲלוֹם וַיַּגֵּד לְאֶחָיו וַיּוֹסִפוּ עוֹד שְׂנֹא אֹתוֹ"  (שם ל"ז, ג'-ה')
 
בהזדמנות הראשונה שנקרתה לידם הם ביטאו את שנאתם במעשים. יוסף נשלח לראות את שלומם במצוות אביו, אך כשהגיע ציפתה לו הפתעה מזעזעת, שהפכה עליו את עולמו:
 
"וַיִּרְאוּ אֹתוֹ מֵרָחֹק וּבְטֶרֶם יִקְרַב אֲלֵיהֶם וַיִּתְנַכְּלוּ אֹתוֹ לַהֲמִיתוֹ: וַיֹּאמְרוּ אִישׁ אֶל אָחִיו הִנֵּה בַּעַל הַחֲלֹמוֹת הַלָּזֶה בָּא... וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם רְאוּבֵן אַל תִּשְׁפְּכוּ דָם הַשְׁלִיכוּ אֹתוֹ אֶל הַבּוֹר הַזֶּה אֲשֶׁר בַּמִּדְבָּר וְיָד אַל תִּשְׁלְחוּ בוֹ לְמַעַן הַצִּיל אֹתוֹ מִיָּדָם לַהֲשִׁיבוֹ אֶל אָבִיו: וַיְהִי כַּאֲשֶׁר בָּא יוֹסֵף אֶל אֶחָיו וַיַּפְשִׁיטוּ אֶת יוֹסֵף אֶת כֻּתָּנְתּוֹ אֶת כְּתֹנֶת הַפַּסִּים אֲשֶׁר עָלָיו: וַיִּקָּחֻהוּ וַיַּשְׁלִכוּ אֹתוֹ הַבֹּרָה וְהַבּוֹר רֵק אֵין בּוֹ מָיִם... וַיֹּאמֶר יְהוּדָה אֶל אֶחָיו מַה בֶּצַע כִּי נַהֲרֹג אֶת אָחִינוּ וְכִסִּינוּ אֶת דָּמוֹ: לְכוּ וְנִמְכְּרֶנּוּ לַיִּשְׁמְעֵאלִים וְיָדֵנוּ אַל תְּהִי בוֹ כִּי אָחִינוּ בְשָׂרֵנוּ הוּא וַיִּשְׁמְעוּ אֶחָיו: וַיַּעַבְרוּ אֲנָשִׁים מִדְיָנִים סֹחֲרִים וַיִּמְשְׁכוּ וַיַּעֲלוּ אֶת יוֹסֵף מִן הַבּוֹר וַיִּמְכְּרוּ אֶת יוֹסֵף לַיִּשְׁמְעֵאלִים בְּעֶשְׂרִים כָּסֶף וַיָּבִיאוּ אֶת יוֹסֵף מִצְרָיְמָה"      (שם, י"ח-כ"ח)
 
כדי להסתיר את מעשיהם בדו האחים 'סיפור כיסוי', וכדי לשוות לדבריהם נופך אמתי הטבילו את כותנת יוסף בדם:
 
"וַיִּקְחוּ אֶת כְּתֹנֶת יוֹסֵף וַיִּשְׁחֲטוּ שְׂעִיר עִזִּים וַיִּטְבְּלוּ אֶת הַכֻּתֹּנֶת בַּדָּם: וַיְשַׁלְּחוּ אֶת כְּתֹנֶת הַפַּסִּים וַיָּבִיאוּ אֶל אֲבִיהֶם וַיֹּאמְרוּ זֹאת מָצָאנוּ הַכֶּר נָא הַכְּתֹנֶת בִּנְךָ הִוא אִם לֹא" (שם, ל'-ל"א)
 
ג. וְיוֹסֵף הוּרַד מִצְרָיְמָה
 
יוסף מוצא את עצמו בבית פוטיפר כעבד. עם הזמן, מתברר שהוא מצטיין בעבודתו, ורוכש את אמון מעבידו:
 
"וַיַּרְא אֲדֹנָיו כִּי ה' אִתּוֹ וְכֹל אֲשֶׁר הוּא עֹשֶׂה ה' מַצְלִיחַ בְּיָדוֹ... וַיַּעֲזֹב כָּל אֲשֶׁר לוֹ בְּיַד יוֹסֵף וְלֹא יָדַע אִתּוֹ מְאוּמָה כִּי אִם הַלֶּחֶם אֲשֶׁר הוּא אוֹכֵל וַיְהִי יוֹסֵף יְפֵה תֹאַר וִיפֵה מַרְאֶה" (שם ל"ט, ג'-ו')
 
אלא, שעובדה זו עומדת בעוכריו, כיוון שאשת מעבידו נתנה בו את עיניה. לאחר שיוסף סירב לה ביקשה לעשות מעשה, אך הוא שוב לא צלח בידה, והיא התנקמה ביוסף על סירובו:
 
"וַיְהִי אַחַר הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה וַתִּשָּׂא אֵשֶׁת אֲדֹנָיו אֶת עֵינֶיהָ אֶל יוֹסֵף וַתֹּאמֶר שִׁכְבָה עִמִּי: וַיְמָאֵן וַיֹּאמֶר אֶל אֵשֶׁת אֲדֹנָיו... וְאֵיךְ אֶעֱשֶׂה הָרָעָה הַגְּדֹלָה הַזֹּאת וְחָטָאתִי לֵא-לֹהִים: וַיְהִי כְּדַבְּרָהּ אֶל יוֹסֵף יוֹם יוֹם וְלֹא שָׁמַע אֵלֶיהָ... וַיְהִי כְּהַיּוֹם הַזֶּה וַיָּבֹא הַבַּיְתָה לַעֲשׂוֹת מְלַאכְתּוֹ וְאֵין אִישׁ מֵאַנְשֵׁי הַבַּיִת שָׁם בַּבָּיִת: וַתִּתְפְּשֵׂהוּ בְּבִגְדוֹ לֵאמֹר שִׁכְבָה עִמִּי וַיַּעֲזֹב בִּגְדוֹ בְּיָדָהּ וַיָּנָס וַיֵּצֵא הַחוּצָה: וַיְהִי כִּרְאוֹתָהּ כִּי עָזַב בִּגְדוֹ בְּיָדָהּ וַיָּנָס הַחוּצָה: וַתִּקְרָא לְאַנְשֵׁי בֵיתָהּ וַתֹּאמֶר לָהֶם לֵאמֹר רְאוּ הֵבִיא לָנוּ אִישׁ עִבְרִי לְצַחֶק בָּנוּ בָּא אֵלַי לִשְׁכַּב עִמִּי וָאֶקְרָא בְּקוֹל גָּדוֹל: וַיְהִי כְשָׁמְעוֹ כִּי הֲרִימֹתִי קוֹלִי וָאֶקְרָא וַיַּעֲזֹב בִּגְדוֹ אֶצְלִי וַיָּנָס וַיֵּצֵא הַחוּצָה"   (שם, ז'-ט"ו)
 
בסופו העגום של הסיפור, האשמה נופלת על כתפי החלש, ויוסף מושלך לבית האסורים בידי מעבידו:
 
"וַיְהִי כִשְׁמֹעַ אֲדֹנָיו אֶת דִּבְרֵי אִשְׁתּוֹ אֲשֶׁר דִּבְּרָה אֵלָיו לֵאמֹר כַּדְּבָרִים הָאֵלֶּה עָשָׂה לִי עַבְדֶּךָ וַיִּחַר אַפּוֹ: וַיִּקַּח אֲדֹנֵי יוֹסֵף אֹתוֹ וַיִּתְּנֵהוּ אֶל בֵּית הַסֹּהַר מְקוֹם אֲשֶׁר אֲסִירֵי הַמֶּלֶךְ אֲסוּרִים וַיְהִי שָׁם בְּבֵית הַסֹּהַר"   (שם, י"ט-כ')
 
מהמשך הסיפור אנו למדים שבית הסוהר אינו אלא אף הוא בור, שכן כך הוא מתואר בשעה שיוסף מוצא ממנו:
 
"וַיִּשְׁלַח פַּרְעֹה וַיִּקְרָא אֶת יוֹסֵף וַיְרִיצֻהוּ מִן הַבּוֹר וַיְגַלַּח וַיְחַלֵּף שִׂמְלֹתָיו וַיָּבֹא אֶל פַּרְעֹה"    (שם מ"א, י"ד)
 
בדברי ימי יוסף, אם כן, נכתבו שתי השלכות אל הבור. בפעם הראשונה הוא הושלך בידי אחיו והועלה ממנו בהפכו לעבד, ובפעם השניה תהפוכות חייו כעבד הובילו אותו למצוא את עצמו שוב בבור.
 
ד. וַתִּשָּׂא אֵשֶׁת אֲדֹנָיו אֶת עֵינֶיהָ אֶל יוֹסֵף
 
כשנבקש להשוות בין הרקע שגרם ליוסף להיות מושלך אל הבור בפעם הראשונה, לבין הרקע להשלכתו השנייה, נופתע לגלות מספר רב של קווים מקבילים:
 
  1. בשני הסיפורים יוסף זוכה ליחס מיוחד מהסמכות הרמה במקום, ומתוך כך מיקד בו את תשומת הלב.
  2. עצם ההתנכלות ליוסף אירעה בהפתעה גמורה מצדו.
  3. במהלך ההתנכלות, הופשט בגדו מעליו.
  4. הבגד שהופשט שימש ביד המתנכלים להמצאת סיפור חילופי שיסביר את שאירע.
  5. כאמור, בסיומם של שתי ההתנכלויות יוסף מוצא את עצמו בבור.
בטרם נעמוד על פשר הדבר, נבקש להצביע כי תופעה זו של צמד אירועים בעלי מאפיינים דומים חוזר פעם שניה בתהפוכות חייו של יוסף. צמד אירועים זה מתחיל דווקא בבור אליו הוא הושלך בסיום צמד האירועים הקודם.
 
ה. צמד החלומות הכפולים
 
בבור, בבית הסוהר, פוגש יוסף את שר המשקים ושר האופים, שכל אחד מהם חולם חלום אחר באותו לילה. כך הוא ניצב בפני זוג חלומות ומציע את עצמו לפותרם:
 
"וַיִּשְׁאַל אֶת סְרִיסֵי פַרְעֹה אֲשֶׁר אִתּוֹ בְמִשְׁמַר בֵּית אֲדֹנָיו לֵאמֹר מַדּוּעַ פְּנֵיכֶם רָעִים הַיּוֹם: וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו חֲלוֹם חָלַמְנוּ וּפֹתֵר אֵין אֹתוֹ וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם יוֹסֵף הֲלוֹא לֵא-לֹהִים פִּתְרֹנִים סַפְּרוּ נָא לִי"   (שם מ', ז'-ח')
 
עם תום פתרונם הוא מעתיר בפני שר המשקים, שעתיד לשוב לתפקידו לפי פתרון חלומו, שיסייע בידו להיחלץ מהבור:
 
"כִּי אִם זְכַרְתַּנִי אִתְּךָ כַּאֲשֶׁר יִיטַב לָךְ וְעָשִׂיתָ נָּא עִמָּדִי חָסֶד וְהִזְכַּרְתַּנִי אֶל פַּרְעֹה וְהוֹצֵאתַנִי מִן הַבַּיִת הַזֶּה: כִּי גֻנֹּב גֻּנַּבְתִּי מֵאֶרֶץ הָעִבְרִים וְגַם פֹּה לֹא עָשִׂיתִי מְאוּמָה כִּי שָׂמוּ אֹתִי בַּבּוֹר"    (שם, י"ד-ט"ו)
 
לאכזבתו, מאומה לא קרה.
 
שנתיים לאחר מכן, פרעה חולם זוג חלומות ותר אחר פתרונם. בהזדמנות זו שר המשקים נזכר ביוסף, ומציע את שירותיו לפרעה. שוב ניצב יוסף בפני זוג חלומות, ומכריז שוב כי בעזרת א-לוהים יוכל להם:
 
"וַיֹּאמֶר פַּרְעֹה אֶל יוֹסֵף חֲלוֹם חָלַמְתִּי וּפֹתֵר אֵין אֹתוֹ וַאֲנִי שָׁמַעְתִּי עָלֶיךָ לֵאמֹר תִּשְׁמַע חֲלוֹם לִפְתֹּר אֹתוֹ: וַיַּעַן יוֹסֵף אֶת פַּרְעֹה לֵאמֹר בִּלְעָדָי אֱ-לֹהִים יַעֲנֶה אֶת שְׁלוֹם פַּרְעֹה" (שם מ"א, ט"ו-ט"ז)
 
שוב, יוסף אכן פותר את החלומות לשביעות רצונו של זה שחלם אותם. אלא שבפעם הזו, בסיום פתרונו הוא זוכה להצלה, וזוכה לעלות לגדולה:
 
"וַיֹּאמֶר פַּרְעֹה אֶל יוֹסֵף אַחֲרֵי הוֹדִיעַ אֱ-לֹהִים אוֹתְךָ אֶת כָּל זֹאת אֵין נָבוֹן וְחָכָם כָּמוֹךָ: אַתָּה תִּהְיֶה עַל בֵּיתִי וְעַל פִּיךָ יִשַּׁק כָּל עַמִּי רַק הַכִּסֵּא אֶגְדַּל מִמֶּךָּ"  (שם, ל"ט-מ')
 
לפנינו, אם כן, צמד אירועים נוסף, בו יוסף ניצב בפני צמד חלומות. הוא מכריז כי בעזרת ה' יוכל להם, ואכן מציע פתרונות שמניחים את דעתו של האדם שחלם להם, ובהמשך הם מתגשמים.
 
ההבדל הבולט ביניהם הוא באקורד הסיום. בפעם הראשונה הוא מבקש משר המשקים שיעזור לו להוציאו מן הבור, אך לשווא. בסיומם של פתרון צמד החלומות השני יוסף אכן זוכה בגאולתו.
 
הבדל זה, יסייע בידינו לעמוד על מלוא משמעות התופעה, שנוכחנו לדעת שהיא חוזרת פעמיים בחייו. חזרה זו מרמזת, שהיא צופנת בתוכה משמעות.
 
ו. פתרון הצמדים
 
נדמה, שפתרון הופעת הצמדים בקורות חייו של יוסף, אכן טמון בהבדלים שישנם בכל צמד בין פרטיו. ברם, להפתעתנו נגלה שההבדל הבסיסי בין האיברים בכל צמד הוא אחיד.
 
בצמד הראשון יוסף הוא סביל לחלוטין ביחס להשלכתו לבור, הוא מופתע על ידי אחיו שמפשיטים ממנו את כותנתו בניגוד לרצונו ולאחר מכן משליכים אותו אל הבור. בסיפור השני ההיפך הוא הנכון. יוסף בעצם פושט את כותנתו מעליו, במטרה להימלט מאחיזתה של אשת פוטיפר.
 
במעשהו זה, סיבב יוסף לעצמו את השלכתו לבור. ניתן היה לטעון אם כן, כי הוא נושא באחריות להשלכתו השנייה לבור, אך לשם כך באה ההקבלה להשלכה הראשונה. נקודתית אמנם הוא גרם להשלכתו לבור, אך אל נשכח כי השלכה זו הינה אך ראי של ההשלכה הראשונה, לה אחראים אחיו.
 
לכן, בראייה רחבה, אחריותם של האחים על ההשלכה לבור מתפרשת אף על הפעם השנייה, כיוון שלולא מעשיהם לא היה מגיע יוסף למצרים ולא היה צריך להתמודד עם אשת מעבידו. החזרה על דפוס העלילה בדמות השלכה לבור באה לקשר את האירועים בדרך של סיבה ותוצאה, ולרמוז כי ההשלכה הראשונה משליכה גם על השנייה.
 
זהו גם הציר עליו סובבת ההשוואה בין איברי הצמד השני. בפעם הראשונה, היה זה יוסף שצעד קדימה והציע את שירותיו כפותר חלומות, בעזרתו של ה'. בעוד בפעם השנייה, היה זה שר המשקים שהציע אותו בפני פרעה, ויוסף היה סביל והועלה מהבור ללא ששאלו את רצונו.
 
ניתן אפוא לומר, שהעלאתו מהבור היא פרי יוזמתו של שר המשקים. אולם, גם ממהלך העלילה ומדברי שר המשקים מוכח לא כך. ברור שעצם יוזמתו של יוסף לפתור את חלומותיהם של השרים היא זו שבסופו של דבר סיבבה את הרעיון של שר המשקים להעלותו מהבור. אם כך, יש לומר שבעצם יוסף הוא זה שסייע לעצמו, וגרם, אמנם באיחור, להעלאתו מהבור.
 
כללו של דבר, פתרון הצמדים אחד הוא. מטרתן הינה לרמז כי מי שנושא באחריות לתחילת המעשה, ידו הארוכה בעצם גרמה אף לאירוע העוקב לו. למסקנה זו נשוב בהמשך.
 
ז. וַיְהִי ה' אֶת יוֹסֵף
 
בטרם נבוא לאחריתם של דברים עלינו להתחשב בנתון נוסף. במהלך העלילה מוזכר שמו של א-להים בפי הדוברים פעמים רבות, אמנם שם הוויה נזכר פעמים בודדות בלבד:
  1. כאשר יוסף הגיע לבית אדוניו המצרי:
"וַיְהִי ה' אֶת יוֹסֵף וַיְהִי אִישׁ מַצְלִיחַ וַיְהִי בְּבֵית אֲדֹנָיו הַמִּצְרִי: וַיַּרְא אֲדֹנָיו כִּי ה' אִתּוֹ וְכֹל אֲשֶׁר הוּא עֹשֶׂה ה' מַצְלִיחַ בְּיָדוֹ... וַיְהִי מֵאָז הִפְקִיד אֹתוֹ בְּבֵיתוֹ וְעַל כָּל אֲשֶׁר יֶשׁ לוֹ וַיְבָרֶךְ ה' אֶת בֵּית הַמִּצְרִי בִּגְלַל יוֹסֵף וַיְהִי בִּרְכַּת ה' בְּכָל אֲשֶׁר יֶשׁ לוֹ בַּבַּיִת וּבַשָּׂדֶה"   (שם ל"ט, ב'-ה')
  1. כאשר הגיע יוסף לבית הסוהר:
"וַיְהִי ה' אֶת יוֹסֵף וַיֵּט אֵלָיו חָסֶד וַיִּתֵּן חִנּוֹ בְּעֵינֵי שַׂר בֵּית הַסֹּהַר: וַיִּתֵּן שַׂר בֵּית הַסֹּהַר בְּיַד יוֹסֵף אֵת כָּל הָאֲסִירִם אֲשֶׁר בְּבֵית הַסֹּהַר וְאֵת כָּל אֲשֶׁר עֹשִׂים שָׁם הוּא הָיָה עֹשֶׂה: אֵין שַׂר בֵּית הַסֹּהַר רֹאֶה אֶת כָּל מְאוּמָה בְּיָדוֹ בַּאֲשֶׁר ה' אִתּוֹ וַאֲשֶׁר הוּא עֹשֶׂה ה' מַצְלִיחַ"    (שם, כ"א-כ"ג)
 
ממעקב אחר כינויי ה' בעלילה מתקבלת התמונה הבאה. בשעה שהדמויות מדברות אודות ה' הן מזכירות אותו בשם "א-לוהים", ואילו כאשר הכתוב עצמו מתאר את התנהלותו של ה' בעלילה הוא מכנה אותו בשם הוויה.
 
אם כך, נתון זה, יותר ממה שהוא מלמד אותנו על הימצאותו של ה' בעלילה, הרי הוא מבליט את חסרונו. לא מצאנו בכתוב פסוק האומר "ויהי ה' את יוסף ויפתור את חלומותיו נכונה" וכדו'. שם הוויה לא מתגלה במהלך היוזמות האנושיות בעלילה, אלא דווקא בתפאורה, מהן הן פורצות.
 
ח. גֵר יִהְיֶה זַרְעֲךָ בְּאֶרֶץ לֹא לָהֶם
 
נתון זה יקרב אותנו ליעדנו. זה שנים שזרע אברהם מתהלך על פני האדמה בשעה שגזירת השעבוד בארץ זרה מיתמרת מעל ראשו. אין איש יודע לחזות את הזמן והאופן בו היא תתממש, אך היא תמיד נמצאת אי שם בזיכרון הקולקטיבי של משפחת אברהם.
 
ברם, הקורא שהתפתחות העלילה גלויה לנגד עיניו לדורותיה, יודע להכיר שבסיפור יוסף מתקיימים שני רבדים. ברובד הפשוט והגלוי של העלילה, יוסף נאבק למען הישרדותו בארץ זרה ומאיימת. ברובד השני, הסמוי יותר, אט אט קורמת עור וגידים גזירת השעבוד שתתממש בתחילת הספר הבא.
 
כבר ראשונים התלבטו בהיבטים שונים של היחס והמינון בין פעולות האדם והבורא בעולמנו, הלא היא שאלת "הידיעה והבחירה". יתכן שמעיון בסיפורנו נוכל לתרום משהו להבנתה.
 
יתכן שנוכל ללמוד מניתוח העלילה כי אמנם הקדוש ברוך הוא מעוניין בכיוונם של מהלך האירועים בצורה מסוימת, אך הוא נזהר מלהשפיע לשם כך על פעולות האדם אלא להיפך. ה' 'נפעל' כביכול ומתנהל לאור בחירות האדם. אמנם נגזר על בני אברהם שירדו למצרים, אך האופן בו מהלך זה יתקיים תלוי בהם.
 
אם האחים 'גזרו' שיוסף יושלך אל הבור, הוא אכן ימצא את עצמו שם. גם אם יצליח להינצל מהבור אליו זרקו אותו האחים, העניינים יתגלגלו כך שהוא יושלך לבור שני. כך התוו האחים את מהלך הירידה למצרים, אך מאותו בור הוא גם יעלה למלוך. כך משלב הקדוש ברוך הוא את הכוונתו הנסתרת במהלכי בשר ודם.
 
לאופן זה של התנהלות ה' ישנו היבט נוסף. האדם לא יוכל לנקות את עצמו מאחריות למעשיו, בטענה ש-ה' כבר גזר על המהלך ולכן הוא היווה רק בובת משחק בידיו של בורא העולם כדי להביא את התוצאה שחתר אליה מימי קדם[2]. מהלך פרשתנו מראה כי האדם הוא זה שמתווה את מהלך העלילה, אך גבוה על גבוה עוקב אחריו הקדוש ברוך הוא, ודואג לכך שרצונו יושלם לאור הנתיב בו מסיט האדם את העלילה.
 
כך ניתן להסביר מדוע שם הוויה נעדר בעלילה מיוזמות האדם, ונזכר רק בשעה שיוסף כבר הגיע לבית פוטיפר או לבית הסוהר, שהם ה'מצבים הנייחים' של העלילה. לאחר שהאדם אמר את דברו ופעל את פעולתו, חושף הקדוש ברוך הוא את עצמו במטרה לכוון את העלילה ליעדה, לאור המקום והתנאים אותם קבע האדם.
 
 

[1] מבוסס על מאמרי "מעשה אדם ותחבולותיו- בעקבות בני יעקב בדרכם מצרימה". פורסם ב"מגדים" גיליון לט' (כסלו תשס"ד), עמודים 33-39.
[2] עיין בהקשר זה בדבריו של הרמב"ן:
"ודע והבן כי האיש שנכתב ונחתם בראש השנה להריגה לא ינקה הליסטים ההורג אותו בעבור שעשה מה שנגזר עליו, הוא רשע בעוונו ימות ודמו מיד הרוצח יבוקש"   (רמב"ן בראשית ט"ו, י"ד)
ועיין עוד בדבריו שהאריך בעניין זה וציטט אף דעת הרמב"ם.

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)