דילוג לתוכן העיקרי

ויצא | לכבוד ג' בכסלו

לע"נ פנינה בת ר' אהרון (למשפחת פריירייך) ע"ה
07.11.2021
קובץ טקסט

 

השיחה ניתנה ביום ייסוד הישיבה, יום ראשון, ג' בכסלו ה'תשפ"ב (ראו כאן). תמלל וערך אביעד ברסטל. התמלול והעריכה לא עברו את ביקורת הרב.

***

פתיחה

אנסה לחלוק את החוויה הזאת, חווית ייסוד הישיבה, עם הציבור הצעיר כאן. על אף שנדמה שמרחק הזמן – חמישים ושלוש שנה אחורה – הוא של עידן ועידנים לפני זמננו. זה לא היה אתמול; אבל זה גם לא היה כל כך מזמן.

אני חושב שבאותו יום קרה משהו. השיבה לכפר עציון היוותה את תמצית היופי שבציונות הדתית: קודם כל בגלל כל המורשת ההתיישבותית – של עבודה, של שמירה ושל הגנה. ויותר מכך, הודות לחיבור המורשת הזאת עם התורה. זה לא מובן מאליו: פעמים לא מעטות, עולם התורה נתפש בציונות הדתית כאליטיסטי ומאיים, אבל כאן נוצר חיבור טוב בין שני העולמות: עולם של עבודה, של עמל, של בנייה ושל מורשת גבורה – עם עולמה של תורה; יחד.

היינו כאן עשרים ושבעה צעירים, ועם הרבה תמימות: לא עם הרבה ידע ולא עם הרבה כלים, אבל עם הרבה תמימות והרבה אמונה שאנחנו נתרום משהו כדי לתקן את העולם. אכן, היו עליות וירידות, והיו רגעים שמחים ומצערים – אבל בסך הכל, באותו יום ג' בכסלו קם מה שקם, וממשיך לקום וממשיך לזרום; עד כמה הדבר הזה באמת יצדיק את עצמו – את זה כבר תקבעו אתם, התלמידים.

יש לנו הרבה על מה להודות: ברוך ה' ראינו הרבה סיעתא דשמיא וראינו גם ברכה. כמובן, לא עשינו זאת לבד: היו איתנו יחד הרב עמיטל ז"ל, הרב חנן פורת ז"ל ויבדל"א הרב יואל בן נון. ועם שלושתם, ובתמימות הזאת שהייתה, ובאמונה הזאת שהייתה, ניסינו ללכת; וברוך ה', המפעל הזה ממשיך ללכת.

 

ימי בראשית

אני רוצה לשתף בשני סיפורים על תחילת עולמה של הישיבה. האחד התרחש דווקא בשנה השנייה, בזמן שהייתי בצבא, וגם סיפרתי אותו לא פעם ולא פעמיים מפני שאני מאוד אוהב את הסיפור הזה: היה יום חורפי מאוד, ומי שבא לביקור בפחונים שבכפר עציון, ב'ניסנים', היה לא אחר מאשר מורנו הרב אהרן ליכטנשטיין שהטריח את עצמו מארצות הברית כדי לראות את המקום שהוצע לו. לא הייתי שם, אבל בהמשך סיפר לי תלמיד שלנו שלמד אצלו בחו"ל, שכשהוא חזר לארה"ב הוא סיפר שכאן היה חושך, והיה קור נוראי, ורוח סערה, וגשם – אבל בתוך הפחון הזה היה כל כך חם, מהחום של התורה. היה חושך ואי אפשר היה לראות כלום – ובפחון הזה היה כל כך הרבה אור מהתורה שלמדו. או אז, הוא החליט – החלטה שגרמה לרעש גדול באמריקה – לעזוב את ארצות הברית, ולעלות כדי ללמד כאן תורה.

סיפור קטן נוסף שאני זוכר: פעם אחת הגיע אלינו דוקטורנט שהושיב אותנו ביום שישי אחר הצהרים למלא כמה שאלונים עבור הדוקטורט שלו. ישבנו ומילאנו את השאלונים כמו שהוא ביקש במשך כמה שעות טובות. מכיוון שבאמת עבדנו עבורו במשך ארבע שעות והוא היה אדם הגון, אחרי שסיימנו הוא הציע לשלם לנו כסף. הוא הוציא את הארנק ושאל האם לתת לכל אחד מאיתנו בנפרד, או לתת הכל לישיבה. כולם פה אחד אמרו לו: לישיבה. היה ברור לכולם שזו התשובה הנכונה.

 

מבט הלאה

יש עוד הרבה סיפורים אחרים, וביום שכזה הלב שלי כמובן מלא על גדותיו. אסתפק בנקודה אחרונה לעת עתה. ברוך ה', זכינו ומהמחזור הראשון ההוא, מאותם עשרים ושבעה אנשים, יצאו אנשים שעוסקים בתורה ובהפצת תורה.

יותר מזה, כמה וכמה מאנשי המחזור יצאו לעבוד – וברגע שיצאו לפנסיה, חזרו הנה. חלקם ממש כתלמידי ישיבה מן המניין. זכינו, ויש אנשים שזוכרים את הקשר שלהם עם הישיבה כל כך הרבה שנים, ויודעים שזה המקום הטבעי שלהם. וברגע שיצאו לפנסיה ופסק הצורך לעבוד כדי להתפרנס – הם באים הנה וממשיכים את הלימוד שלהם בקו ישר, כאילו לא היו כל ימי ההפסקה האלה. מה זה אומר על הציפיות שלנו מהבוגרים, ואיך הציפיות האלה מתגשמות?

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)