חקת | טהרת מי חטאת – נצחון על המוות

השיחה הועברה בפרשת חקת ה'תשפ"ב, סוכמה על ידי איתן סיון ונערכה על ידי שמואל ארגמן. סיכום השיחה עבר את ביקורת הרב.

מה המצווה הזאת?

פרשת חוקת נפתחת עם מענה לבעיה אשר נוצרת בעקבות טומאת המת. אדם אשר נטמא, אסור בקרבה אל המקדש ואל הקב"ה. על כן, ה' נותן פתרון לטמא המת – הפרה האדומה. על ידי הזאת אפר שריפת הפרה בערבוב עם מים, האדם נטהר מטומאתו. מצוות פרה אדומה מזוהה עם קבוצת המצוות אשר איננו מבינים מה עומד בשורש המצווה, ואולי היא המצווה הכי פחות ברורה. מפורסמים דברי רש"י בפתיחת הפרשה:

זאת חקת התורה – לפי שהשטן ואומות העולם מונין את ישראל לומר מה המצוה הזאת ומה טעם יש בה, לפיכך כתב בה חקה: גזירה היא מלפני ואין לך רשות להרהר אחריה. (על במדבר יט, ב)

אומות העולם שואלים מה הטעם במצווה זו, וטוענים שאין מאחוריה שום היגיון. אך מה ראו לנכון השטן ואומות העולם לדבר עם בני ישראל דווקא על הציווי של פרה אדומה, הרי יש מצוות רבות אשר לא מובנות לנו כלל. מה ראו לנכון להעדיף את מצוות פרה אדומה על פני מרכיבי הקטורת, הפרים המוקרבים בכל יום בסוכות, או החוקים המדויקים בתורת הנסכים?!

נראה שעל מנת לענות על שאלה זו יש להתבונן בחלק ממנגנוני הפרה האדומה היחודיים לה, על מנת להבין את קטרוגם של השטן ואומות העולם. חרף התפיסה הרווחת כי אין טעם במצווה, ננסה לעמוד ולהבין חלק מצומצם מהציווי התמוה של פרה אדומה.

שחוטי חוץ

ראשית כל, יש להבין את המנגנון התמוה אשר מוכר לנו מתהליך ההיטהרות – בו דווקא בתהליך של טהרה שנוצר בעקבות אפר הפרה, האדם שמתעסק בה נהיה טמא:

וְהַשֹּׂרֵף אֹתָהּ יְכַבֵּס בְּגָדָיו בַּמַּיִם וְרָחַץ בְּשָׂרוֹ בַּמָּיִם וְטָמֵא עַד הָעָרֶב: ... וְכִבֶּס הָאֹסֵף אֶת אֵפֶר הַפָּרָה אֶת בְּגָדָיו וְטָמֵא עַד הָעָרֶב וְהָיְתָה לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל וְלַגֵּר הַגָּר בְּתוֹכָם לְחֻקַּת עוֹלָם: (במדבר שם, ז-ט)

מעיון בפרשיית התורה, נדמה שהציויים אשר מופיעים בפרה אדומה, שחיטתה ושריפתה, מקבילים במידה רבה לדיני הקרבנות ביום הכיפורים:

ישנה הקבלה בין השעיר המשתלח ופרה אדומה, בכך ששניהם נשחטים מחוץ למקדש. השעיר לעזאזל, כידוע, לאחר סמיכה על ידי הכהן הגדול (המדמה תהליך של קרבן), נזרק מראש ההר ומושמד כליל. גם 'הקרבת' הפרה האדומה נעשית מחוץ למקדש, בהר המשחה, הר הזיתים.

עוד מרכיב המדמה את יום הכיפורים הוא ההקבלה של פרה האדומה לפר כהן גדול. שניהם נשרפים באופן מלא מחוץ למשכן – פר הציבור נשרף לאחר הקרבת אימוריו, וגם בו יש מרכיב מסוים שמדמה את שחיטת החוץ:

בא לו אצל פר ושעיר הנשרפין, קרען והוציא את אימוריהן, נתנן במגיס והקטירן על גבי המזבח. קלען במקלעות, והוציאן לבית השריפה. (משנה יומא ו, ז)

בדומה אליו, על מנת להפיק את אפר הפרה האדומה יש לשרוף את כל הפרה עד היסוד.

לכאורה, שלושת הקרבנות האלו אמורים לגרום לאדם מישראל לנוע באי נוחות, שהרי ידוע שיש איסור חמור להקרבת קורבנות מחוץ למשכן:

אִישׁ אִישׁ מִבֵּית יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר יִשְׁחַט שׁוֹר אוֹ כֶשֶׂב אוֹ עֵז בַּמַּחֲנֶה אוֹ אֲשֶׁר יִשְׁחַט מִחוּץ לַמַּחֲנֶה: וְאֶל פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד לֹא הֱבִיאוֹ לְהַקְרִיב קָרְבָּן לַה' לִפְנֵי מִשְׁכַּן ה' דָּם יֵחָשֵׁב לָאִישׁ הַהוּא דָּם שָׁפָךְ וְנִכְרַת הָאִישׁ הַהוּא מִקֶּרֶב עַמּוֹ: (ויקרא יז, ג-ד)

נראה כי זוהי הסיבה שהשטן ואומות העולם בחרו להתמקד דווקא במצווה זו, שהרי לכאורה היא סותרת את רצונו של הקב"ה! אומות העולם מבקרים את עם ישראל, שגם הם מקריבים קורבנות בחוץ, לכאורה בדומה לעובדי עבודה זרה.

נראה, שאכן יש בעיתיות בשחיטת הפרה ושרפתה מחוץ למקדש, ובשל כך כל אדם שמתעסק בשחיטה ובאיסוף האפר נטמא. לאחר שהבנו את הטומאה של המטהר, עלינו להבין מה עומד בשורש תהליך טהרתו של הטמא.

אפר ומים חיים

בעת הזאת אפר הפרה האדומה, האדם אשר אפר הפרה נוגע עליו נטהר מטומאתו. תהליך הטהרה אינו טריוויאלי ממבט ראשוני – היה מקום לחשוב שאדם שנטמא בטומאת המת יהיה טמא נצחי, ממש כמו מותו של האדם שהוא נצחי. הבנה חדשה נלמדת מביטוי מפת שמופיע בפסוקים:

וְלָקְחוּ לַטָּמֵא מֵעֲפַר שְׂרֵפַת הַחַטָּאת וְנָתַן עָלָיו מַיִם חַיִּים אֶל כֶּלִי. (במדבר יט, יז)

הביטוי 'עפר' ביחס לאפר שריפת הפרה תמוה מאוד. אמנם ניתן לטעון כי האפר התערבב עם העפר אשר על פני הקרקע, אך השימוש של התורה בביטוי עפר תמוה, שהרי עדיין יש כאן אפר כתוצאה משריפת הפרה, ולמה בחרה התורה לקרוא לחומר זה 'עפר'?

השילוב בין עפר ואפר מופיע במילותיו של אברהם ל-ה' בסיפור התחינה על אנשי סדום:

וַיַּעַן אַבְרָהָם וַיֹּאמַר הִנֵּה נָא הוֹאַלְתִּי לְדַבֵּר אֶל אֲדֹנָי וְאָנֹכִי עָפָר וָאֵפֶר. (בראשית יח, כז)

המדרש (בראשית רבה מט, יא) מסביר שבאמירת 'וְאָנֹכִי עָפָר וָאֵפֶר' אברהם אומר שכבר היה עליו למות. נראה ששורש ביטוי זה נעוץ בדרכי הקבורה. בתרבויות העתיקות היה למת שני דרכים להתייחס לגופו ביציאתו מהעולם – שריפה וקבורה, אפר ועפר. כלומר ביטוי זה מסמל מוות וסופיות.

האדם הראשון נברא כאדם אשר היה אמור להתקיים לנצח. ואכן, הרושם של הקורא את פסוקי בראשית בפעם הראשונה הינה שלאחר בריאת העולם יש אוטופיה גמורה, אך כוחות האופל בעולם – בדמותו של הנחש – גרמו לאדם לחטוא ולאבד את חייו ובכך 'להרוס' את התוכנית של הקב"ה. המוות מהווה אות ניצחון של כוחות האופל על ייעודו של ה' לאדם.

מנגד, אפר הפרה האדומה מתערבב עם מים חיים. המים מסמלים את הנצחיות התמידית – מים חיים. בפסוקי הבריאה, לא מוזכר כי הקב"ה ברא את המים יש מאין, אלא רק שינה בהם את הצורה בהם היו. כלומר, עוד לפני בריאת העולם המים היו קיימים, ונשארו עד היום 'חיים':

בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלֹהִים אֵת הַשָּׁמַיִם וְאֵת הָאָרֶץ: וְהָאָרֶץ הָיְתָה תֹהוּ וָבֹהוּ וְחֹשֶׁךְ עַל פְּנֵי תְהוֹם וְרוּחַ אֱלֹהִים מְרַחֶפֶת עַל פְּנֵי הַמָּיִם: (בראשית א, א-ב)
 וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים יְהִי רָקִיעַ בְּתוֹךְ הַמָּיִם וִיהִי מַבְדִּיל בֵּין מַיִם לָמָיִם: וַיַּעַשׂ אֱלֹהִים אֶת הָרָקִיעַ וַיַּבְדֵּל בֵּין הַמַּיִם אֲשֶׁר מִתַּחַת לָרָקִיעַ וּבֵין הַמַּיִם אֲשֶׁר מֵעַל לָרָקִיעַ וַיְהִי כֵן: (שם, ו-ז)

המים מייצגים לידה מחדש, חיים מחודשים. כיוון זה מובן לנו בטהרתו של הזב, בו הטמא טובל במקווה מים חיים – מעין – וכתוצאה מכך נברא מחדש. הסמליות של המים כהתחלה חדשה עומדת כהפך הגמור למוות אשר מזכיר האפר.

נראה כי השילוב בין האפר למים, בהזאה על האדם שראה וקרב אל המת, מסמל ניגודיות שנוצרת במוות. המת, גופתו נעלמת מן העולם ונבלעת בעפר, אך נראה שיש בו מרכיב שלא ימות לעולם, המים החיים שבו – הנשמה, שתחיה לנצח. הפרה האדומה מלמדת אותנו כי יש לאדם נצחיות, ויש תקווה ואמונה בעולמנו, יש לאדם משמעות לחיות את חייו – שהרי גם אם מחר ימות, חלק ממנו ימשיך להתקיים לנצח. הגיוני גם לקשר זאת לנצחון של הקב"ה והאור בעולם על החושך שהטיל הנחש על חיינו בכך שנהפך האדם לבן תמותה, ומעין תיקון על חטא האדם הראשון.

כך גם הטהרה מסמלת תקווה שיש בעולם, הטומאה אינה תמידית – לאדם יש יכולת לצאת מהטומאה ולהיטהר ולחזור לתלם. הפרה האדומה בפרטיה, מסמלת את נצחיות הנשמה, את התקווה מאחורי הייאוש שמאחורי המוות ואיבוד הגוף לנצח.