הוראת זקן ממרא

לע"נ אחותי שירה בת יפה מקובסקי תנצב"ה

[1] / יהונתן יעקבס (טז) ועמי מקובסקי (יז)

פתיחה

בפרשת זקן ממרא נאמר:

"והאיש אשר יעשה בזדון לבלתי שמע אל הכהן".. (דברים יז, יג)

ודרשו בספרי (פיסקה קנ"ה):

"'אשר יעשה' - על מעשה הוא חייב ולא על הוראה".

משמע מהספרי, שהוא מחלק בין עשייה לאי עשייה, דהיינו: זקן ממרא חייב דווקא אם הייתה עשייה. כל עוד לא הייתה עשייה אין לחייב זקן ממרא. וכן אומר רבנו הלל (בן דורו של הרמב"ם) בפירושו לספרי: "דאי הורה ולא עשה לא מחייב".

אולם מן המשנה משתמע אחרת. שנינו (סנהדרין פי"א מ"ב):

"חזר לעירו ושנה ולימד כדרך שהיה למד - פטור; ואם הורה לעשות - חייב. שנאמר 'והאיש אשר יעשה בזדון' - אינו חייב עד שיורה לעשות".

מדברי המשנה עולה שהחילוק הוא בין הוראה - דהיינו לימוד בעלמא - לבין הוראה לעשות. זקן ממרא חייב דווקא אם הורה לעשות, ואם לא היתה הוראה לעשות - אין לחייב את הזקן.

על פי מקורות אלו נראה, שהספרי והמשנה נחלקו, מהו הגורם המחייב זקן ממרא. לדעת הספרי הגורם המחייב הוא עשייה שבאה בעקבות הוראה, ולדעת המשנה מספיקה הוראה לעשות בלבד כדי לחייב את הזקן.

המקורות בגמרא

מצינו בבבלי (סנהדרין פח:):

"תנו רבנן - אינו חייב עד שיעשה כהוראתו או שיורה לאחרים ויעשו כהוראתו".

הברייתא מדגישה את החילוק בין עשייה לאי עשייה - כדברי הספרי ושלא כדברי המשנה.

בירושלמי סנהדרין (פי"א ה"ג) מצינו ארבע הלכות:

לא ברור מדברי הירושלמי האם הוא מחלק בין עשייה לאי עשייה, או בין הוראה לעשות להוראה סתם. מצד אחד הוא אומר: "הורה לעשות ועשה" כנגד "הורה ולא עשה" - כדברי הספרי. מצד שני הוא אומר - "הורה על מנת לעשות" כנגד "הורה על מנת שלא לעשות" - כדברי המשנה.

פירוש ה'פני-משה'

ר' משה מרגליות, בפירושו 'פני-משה' מתמודד עם בעיה זו. הוא רואה בירושלמי שלוש דרגות של הוראה:

1. הוראה בפירוש לעשות (הלכות 4,1 בירושלמי);

2. הוראה סתם - לימוד בעלמא (הלכה 2 בירושלמי);

3. הוראה בפירוש שלא לעשות (הלכה 3 בירושלמי).

אם הורה בפירוש לעשות חייב אפילו לא עשה; אם הורה בפירוש שלא לעשות - פטור אפילו אם עשה; אם הורה סתם - חייב על עשייה ופטור על אי עשייה. ברור מדבריו, שהחילוק המרכזי בירושלמי הוא בין סוגי הוראה שונים כמשנה, והחילוק בין עשייה לאי עשייה הוא חילוק משני - במקרה שהורה סתם.

על פירושו של ה'פני-משה' קשה:

א. לפירושו ההלכה הרביעית מלמדת שחייב, אם הורה בפירוש לעשות - אפילו לא עשה. אם כן מיותרת ההלכה הראשונה - שחייב אם הורה לעשות ועשה! יותר מכך - לפירושו אין בירושלמי סדר הגיוני - הירושלמי מתחיל בהוראה על מנת לעשות, עובר להוראה סתם, משם להוראה שלא לעשות וחוזר שוב להוראה על מנת לעשות [2].

ב. לא מצינו בשום מקום חלוקה מחודשת זו לשלוש דרגות של הוראה.

אדרבא; המשנה מחלקת בין הוראה סתם - "חזר לעירו ושנה ולימד כדרך שהוא למוד - פטור", לבין - "הורה לעשות - חייב". אם כן בהורה סתם - פטור תמיד - אפילו אם עשה - בניגוד לדברי ה'פני- משה'!

על אף קושיות אלה, עדיין משמע בפשטות כדברי ה'פני-משה', שהירושלמי מחלק בין הוראה לעשות להוראה אחרת - כמשנה ולא כספרי.

שיטת הרמב"ם

הרמב"ם בהלכות ממרים פ"ג ה"ח כותב:

"חזר זה החכם לעירו ושנה ולימד כדרך שהוא למוד - הרי זה פטור. הורה לעשות או שעשה כהוראתו - חייב מיתה".

בהלכה ה הוא שונה:

"אין זקן ממרא חייב מיתה עד... ויורה לעשות כהוראתו או יעשה הוא על פי הוראתו".

ובהלכה ו הוא משלש:

"... אבל לא הורה לעשות - פטור, שנאמר 'והאיש אשר יעשה בזדון' - לא שיאמר בזדון אלא יורה לעשות או יעשה הוא בעצמו". (ועיין עוד שם בהלכה ח ובפרק ד הלכה א.)

ה'כסף משנה' בהלכה ח כותב, שמקור הרמב"ם הוא המשנה והברייתא דלעיל. אך קשה - המשנה והברייתא לכאורה חולקות זו על זו. יותר מכך; הסיפא של הברייתא - "עד שיורה לאחרים ויעשו כהוראתו" - סותר את דברי הרמב"ם!

לכן נראה בבירור, שמקור הרמב"ם הוא דווקא הירושלמי. בכל ההלכות הנ"ל הרמב"ם מחלק בין הוראה לעשות להוראה סתם.

מאידך ברור, שהרמב"ם לא הבין את הירושלמי כ'פני-משה'. כאמור, בירושלמי אליבא ד'פני-משה' יש שלוש דרגות של הוראה שדיניהן שונים. ברמב"ם לא מצאנו שלוש דרגות אלא רק שתי דרגות - הוראה סתם מול הוראה לעשות. יתר על כן; בהוראה סתם אליבא ד'פני- משה' חייב הזקן הממרא דווקא אם עשה, אך אם לא עשה פטור. והרמב"ם כותב במפורש, שהורה סתם פטור תמיד - "... אבל לא הורה לעשות - פטור" (פ"ג ה"ו). ודייק - אין הרמב"ם כותב "הורה שלא לעשות" אלא - "לא הורה לעשות".

ניסיון להסבר חדש בירושלמי

נראה, שיש להסביר את הירושלמי בדרך שונה: הירושלמי באמת מחלק רק בין שתי דרגות הוראה - הוראה לעשות מול הוראה אחרת. החילוק הנוסף שלו הוא בשאלה כלפי מי מופנית ההוראה - האם היא מופנית לעצמו או לאחרים.

כזכור, הביא הירושלמי ארבע הלכות:

הלכה 1: "הורה לעשות ועשה - חייב".

הלכה 2: "הורה ולא עשה - פטור".

שתי הלכות אלו מדברות על הוראת הזקן לעצמו נגד מה שפסק בית - דין הגדול. במקרה כזה דווקא אם הזקן עשה - הוא מתחייב. אבל אם לא עשה - מכיוון שלא היתה הוראה לאחרים ולא היתה מצידו שום עשייה - אין שום סיבה לחייב אותו.

הלכה 3: "הורה על מנת שלא לעשות - פטור":

דין כללי - בין לעצמו בין לאחרים כל עוד לא הייתה הוראה מפורשת לעשות - תמיד פטור.

הלכה 4: "הורה על מנת לעשות אף על פי שלא עשה - חייב":

מדברת על הוראה לאחרים לעשות. במקרה כזה חייב על עצם ההוראה, ואפילו לא היתה עשייה כלל!

על פי הסבר זה בירושלמי מתורצות הקושיות דלעיל על הסברו של ה'פני משה':

ההלכות הראשונה והרביעית מדברות על שתי הוראות שונות - הורה לעצמו מול הורה לאחרים, ולכן אין כפילות. כמו כן הירושלמי אכן מחלק רק לשתי דרגות הוראה. אין צורך להזדקק לחלוקה לשלוש דרגות הוראה הסותרת את המשנה.

מחלוקת בבלי - ירושלמי

על פי הסבר זה בירושלמי נראה שיש מחלוקת בין הבבלי לירושלמי, מהו הגורם המחייב זקן ממרא, ומחלוקת זו היא המחלוקת בין הספרי למשנה דלעיל. הבבלי הולך בעקבות הספרי ומחלק בין עשייה לאי עשייה, והירושלמי הולך בעקבות המשנה ומחלק בין הוראה לעשות להוראה אחרת.

החלוקה היחידה, שמצאנו בבבלי היא בין עשייה לאי עשייה: "תנו רבנן: אינו חייב עד שיעשה כהוראתו או שיורה לאחרים ויעשו כהוראתו". הבבלי אינו מחלק חלוקה אחרת. לעומתו הירושלמי מחלק בין הוראה לעשות להוראה אחרת, וחלוקה נוספת - בתוך הוראה לעשות, בין הורה לעצמו להורה לאחרים.

הסבר המחלוקת

מצאנו ברמב"ם (ממרים פ"ג ה"ה):

"אין זקן ממרא חייב מיתה עד שיהא חכם שהגיע להוראה, סמוך בסנהדרין וחולק על סנהדרין..."

נראה, שהחשש של התורה מזקן ממרא הוא, שזקן ממרא מערער את סמכות בית-דין הגדול, ש"הם עיקר תורה שבעל פה והם עמודי ההוראה ומהם חוק ומשפט יוצא לכל ישראל ועליהם הבטיחה התורה, שנאמר, 'על פי התורה אשר יורוך'... וכל המאמין במשה רבנו ובתורתו חייב לסמוך מעשה הדת עליהם ולהישען עליהם" (רמב"ם ממרים פ"א ה"א). חשש זה הוא דווקא מאדם חכם, סמוך ובעל ידע ושליטה, שדבריו נשמעים ועושים רושם בכל ישראל. לכן גם "... אם רצו בית-דין למחול על כבודם ולהניחו אינן יכולין כדי שלא ירבו מחלוקות בישראל" (שם פ"ג ה"ד). על-פי-זה מובן גם עונשו החמור - מיתה, הנחוץ כדי לעמוד בפרץ מול כל ניסיון לערער את יסודות התורה שבעל-פה.

הבבלי מבין, שהוראה בלבד אינה מערערת את סמכות בית-דין הגדול, מכיוון שההוראה לא יצאה לפועל. הוראה כזו היא רק בגדר חשש, שמא ינהגו בניגוד לדעת בית-דין, ועל חשש בלבד אי אפשר לחייב אדם מיתה. לכן אפילו במקרה, שזקן ממרא הורה בפירוש לאחרים לעשות בניגוד להוראת בית הדין הגדול, הוא פטור, כל עוד לא הייתה עשייה של האנשים על פי הוראתו.

לעומת זאת לירושלמי - עצם מתן הוראה המנוגדת להוראה מפורשת של בית-דין הגדול, מהווה ערעור סמכותו של בית הדין. לכן זקן ממרא, שהורה לאחרים לעשות, אפילו לא עשה איש כהוראתו - חייב בגלל עצם ההוראה לעשות. מצד שני - כל עוד לא הייתה הוראה מפורשת לעשות, הירושלמי מחדש שהזקן פטור - אפילו עשה הוא כלימודו, ואפילו עשו אנשים אחרים כלימודו! עשייה סתם ללא הוראה נגד בית- דין אינה מסכנת את סמכות תורה שבעל פה" [3].

ברור, שגם הבבלי וגם הירושלמי מסכימים, שאם זקן ממרא הורה לעצמו לעשות נגד הוראת בית-דין הגדול, וגם עשה כהוראתו - הרי עשייתו נחשבת דוגמא לרבים והוא נחשב כמורה לרבים לעשות בניגוד להוראת בית-דין הגדול וחייב (עיין לשון הבבלי והירושלמי - שמשווים עשה להורה לעשות) [4].

הסבר שיטת הרמב"ם

ראינו עד כה, שקיימת מחלוקת בבלי וירושלמי, והרמב"ם פוסק כירושלמי. יש לשאול - מדוע פסק הרמב"ם כירושלמי ולא כבבלי; הלא בדרך כלל פוסק הרמב"ם כבבלי במקום הירושלמי?

ייתכנו מספר הסברים:

א. רמב"ם מעדיף לפסוק כירושלמי מכיוון שמצינו שהירושלמי מחלק בין הוראה לעשות להוראה סתם - כפשט המשנה, בניגוד לברייתא בבבלי.

וזולשון שו"ת מהרי"ק סימן ק:

"והוא דבר ידוע שרבנו משה רגיל לפסוק על פי הירושלמי יותר מכל הפוסקים הידועים אצלנו, ואפילו במקום שאין תלמודנו (הבבלי) מוכיח כדברי הירושלמי - לפעמים יפסוק כמותו. היכא שתלמודנו מעמיד משנה או ברייתא בשינויא דחיקא והירושלמי מפרשה בפשטה - תופס לו שיטת הירושלמי" [5].

ב. רמב"ם מעדיף לפסוק כירושלמי, מכיוון שמצינו זהות בין הירושלמי לתוספתא סנהדרין סוף פי"ד:

הירושלמי מוסיף לשלוש ההלכות של התוספתא הלכה רביעית - הוראה שלא לעשות. ברם, התוספתא לא ציינה מקרה זה, כנראה משום שהתוספתא התייחסה רק להוראות לעשות ולא להוראות שלא לעשות.

מכיוון שיש לכאורה זהות בין הירושלמי לתוספתא, קשה על התוספתא הקושיא שהקשינו לעיל על הירושלמי: אם בהלכה האחרונה נאמר "הורה לעשות אף על פי שלא עשה - חייב", מובנת מקל וחומר ההלכה הראשונה - שאם עשה חייב!

בשלוש דרכים יש ליישב את התוספתא:

1. רבנו דוד פארדו - בעמ"ס 'חסדי דוד' על תוספתא - טוען, שהירושלמי הוא נוסחא מתוקנת של התוספתא. לגבי הכפילות בין ההלכה הראשונה להלכה האחרונה - הוא אומר "לא זו אף זו קתני", ועיי"ש פירושו המחודש על התוספתא.

2. נראה שה'פני-משה' יסביר את התוספתא על פי פירושו בירושלמי. את ההלכה הראשונה הוא יסביר בהוראה סתם, ואת ההלכה האחרונה הוא יסביר בהוראה בפירוש לעשות.

3. על פי הסברנו בירושלמי - ההלכה הראשונה בתוספתא מדברת בהורה לעצמו, וההלכה האחרונה מדברת בהורה לאחרים.

בכל אופן, לפי כל ההבנות הנ"ל הירושלמי זהה לתוספתא, ונראה שלכן העדיף הרמב"ם לפסוק כירושלמי.

ג. בגמרא הוריות ב. לגבי בית-דין שטעו בהוראה למדנו:

"אמר שמואל: לעולם אין בית דין חייבים עד שיאמרו להם מותרים אתם. רב דימי מנהרדעא אמר: עד שיאמרו להם מותרים אתם לעשות".

מוכיחה הגמרא ממשנת זקן ממרא:

"אף אנן נמי תנינא : חזר לעשות ושנה ולימד כדרך שלימד פטור; הורה לעשות חייב".

(עיין שם בגמרא שמביאה עוד הוכחות שהוראה מחייבת היא דוקא הוראה לעשות.)

בתוס' רא"ש וברמ"ה ניתנו הסברים שונים לגמרא זו, אך פשט הגמרא - וכך הבין המאירי - שהגמרא לומדת מזקן ממרא שיש שתי דרגות הוראה - הוראה לעשות והוראה בדרך לימוד - כירושלמי. לפי זה ייתכן, שיש גם גמרא בבלית, שמבינה את דין זקן ממרא כהבנת הירושלמי, ולכן העדיף הרמב"ם לפסוק כירושלמי.

"דבר - זו הלכה", "דבר - זו אגדה"

בתחילת פרשת זקן ממרא נאמר: "כי יפלא ממך דבר למשפט..." (דברים יז, ח). הספרי, ובעקבותיו הבבלי, דורש את המילה "'דבר' - זו הלכה". דהיינו זקן ממרא הוא זקן החולק על הלכה של בית­דין גדול.

הירושלמי, לעומת זאת, דורש את המילה "'דבר' - זו אגדה" (למרות שאת שאר הספרי הוא מצטט כלשונו). דהיינו - גם זקן החולק על דבר אגדה של בית דין גדול הוא זקן ממרא.

מהו יסוד מחלוקת זו?

על פי מה שנאמר לעיל, אפשר להבין את המחלוקת - כאשר הבבלי הולך לשיטתו והירושלמי הולך לשיטתו. הבבלי סבור, שעשייה בניגוד להוראת בית-דין הגדול היא זו שמערערת את סמכות בית הדין. מכיוון שבמחלוקת מחשבתית באגדה אין עשייה, לפי הבבלי לא שייך לחייב זקן אם הוא חולק בדבר אגדה.

אך לירושלמי, שחושש לעצם העובדה שמאן דהו חולק על בית-דין הגדול אפילו אין הדבר גורר עשייה כל שהיא, גם מחלוקת באגדה מהווה ערעור סמכות בית דין הגדול, ולכן גם זקן החולק באגדה יש לו דין זקן ממרא.

 

---