דילוג לתוכן העיקרי

בבא מציעא | דף ו ע"א | תקפה אחד בפנינו

קובץ טקסט

מקורות

  1. ו. "בעי ר' זירא ... שאני".
  2. רש"י ו. ד"ה 'תקפה', ו: ד"ה 'המוציא'.
  3. תוספות ו. ד"ה 'הקדישה'. ר"ן ד"ה 'לו', ד"ה 'ואם תמצא לומר'.
  4. רשב"א ד"ה 'ואם'.
  5. רמב"ם הלכות טוען ונטען פ"ט הי"ב.

שאלות מנחות

  1. האם שאלתו של ר' זירא יכולה להיות מיושמת לכל מקרה בו אחד חוטף חפץ מהשני? ואם כן, מדוע עלה נושא זה דווקא כאן?
  2. האם, במקרה של "ספק בכור", שתיקתם של הבעלים המקוריים יכולה להתפרש כהודאה? אם לא, מה מנסה הגמרא להסיק מדין זה? 
  3. האם פוסק הרמב"ם שחסרון תגובה מיידי נחשב להודאה? אם כן, מדוע הוא יכול לחטוף את הטלית חזרה לאחר שהודה שהיא לא שייכת לו?

דף ו.

ר' זירא מעלה שאלה ביחס למקרה של המשנה "שנים אוחזין בטלית":

"תקפה אחד בפנינו מהו?"

שאלתו היא, מה הדין אם אחד משני בעלי הדין חוטף את הטלית בפני בי"ד. במבט ראשון, שאלה זו נראית מוזרה. מדוע שתהיה לפעולה אלימה זו השפעה? הרי היא איננה לגיטימית! לכאורה, היינו צריכים להוציא את הטלית מיד החוטף ולחלוק אותה, מאחר ושניהם אחזו בה קודם לחטיפה.

נראה שהמשך הסוגיה תומך בכיוון זה, ולפיכך מפרשת שאלת ר' זירא באופן אחר. הגמרא אומרת, שאם התגובה לחטיפה היתה התנגדות מיידית, ברור שהטלית צריכה לחזור לנחטף, מאחר והוא הגיב בצורה הטובה ביותר מבחינתו. אולם, אם הוא לא מחה מיידית, יתכן ונוכל לפרש את שתיקתו כהודאה. במילים אחרות, החטיפה איננה נותנת יתרון לתוקף. השאלה אותה שאל ר' זירא קשורה בשתיקתו של הנחטף- האם חוסר בתגובה יכול להתפרש כהודאה? 

לפי הסבר זה, יש להבין את המשך הסוגיה (הקדישה ולא תקפה מהו) כך: אם אנו מפרשים את חסרון התגובה המיידית כהודאה, האם אותו הדבר יהיה כאשר, במקום לחוטפה באופן מעשי, הוא יקדיש אותה? האם עלינו להניח שהבעלים האמיתיים ימחו כנגד פעולה שכזו, וממילא שתיקה תיחשב כהודאה, או שמא יש להבחין בין חטיפה פיסית שדורשת תגובה, לבין הצהרה חסרת משמעות (מבחינתו), שעליה אפשר להגיב בשתיקה?

במקרה של תקפה, הרמב"ם (הלכות טוען ונטען פ"ט הי"ב) פוסק בהתאם להנחה ששתיקה כמוה כהודאה. לכן, הטלית נשארת ברשותו של התוקף. אך באופן מפתיע, ממשיך הרמב"ם ואומר שאם הטלית תיחטף חזרה, ואפילו אם חטיפה זו מלווה בתגובה מיידית, הטלית תחולק בין שניהם. פסיקה זו אינה מובנת, ואכן היא מותקפת ע"י הראב"ד. אם שתיקה הריהי כהודאה, באיזו זכות יכול השותק לחטוף חזרה את הטלית לאחר שכבר הודה שאיננה שייכת לו? נראה שהרמב"ם מבין את הגמרא אחרת. ננסה להבין כיצד מבין הרמב"ם את הסוגיה, ומדוע הוא מעדיף הסבר זה על פני ההסבר הפשוט שהוצע לעיל.

האמת היא, שההסבר שהצענו לשאלת ר' זירא, אמנם מסתדר יפה עם קריאה שטחית של הגמרא, אבל אחרי התבוננות בסוגיה, נגלה שגם בו יש בעיות. מדוע הועלתה שאלה זו רק בהקשר של משנתנו? אותו הדין קיים בכל פעם שאחד חוטף מהשני, והאחרון מגיב בשתיקה.

הגמרא מנסה להכריע את הספק בדרך הבאה: "אמר רב נחמן, תא שמע: במה דברים אמורים - ששניהם אדוקין בה, אבל היתה טלית יוצאת מתחת ידו של אחד מהן - המוציא מחבירו עליו הראיה. היכי דמי? אי נימא כדקתני - פשיטא! אלא - שתקפה אחד בפנינו". לפי רב נחמן, הברייתא הפוסקת המוציא מחברו עליו הראיה מתיחסת למקרה שאחד תקף את הטלית לפנינו והשני שתק ואחר כך מחה. אילו בשתיקה כהודאה ממש אנו עוסקים, כיצד אפשר לפסוק "המוציא מחברו עליו הראיה"? איזו ראיה יכול להביא אחרי שכבר הודה שהטלית של חברו מדין "הודאת בעל דין כמאה עדים דמי"?  

יתר על כן, המשך הסוגיה (ו:) המקשר את המקרה שלנו לשאלה של כהן שחטף ספק בכור, מעלה תהיות. אחרי הכל, מאחר והספק של הבכור הוא אובייקטיבי, לא הבעלים המקוריים ולא הכהן יוכלו לדעת האם בהמה זו היא אכן בכור. בהקשר זה, להודאה אין כל משמעות, שהרי אדם לא יכול להודות על מה שאין לו כל מידע לגביו.

למרות זאת, גישה זו שרואה את השתיקה כהודאה ממשית מאומצת ע"י תוספות (ו. ד"ה 'הקדישה'). נראה שהם מסבירים את כל הדיון של ספק בכור כמאמר מוסגר שאינו קשור לדיון על הודאה פאסיבית. דיון זה, על אף היותו לא שייך, מובא כאן בעקבות מסקנת הסוגיה שהקדשת מסותא בידי אחד מהצדדים איננה תופסת. מכך ניתן להסיק, ששתיקה בעקבות הקדשת החפץ, איננה נחשבת כהודאה.

הר"ן (ד"ה 'לו') פותר בעיה זו בצורה אחרת. טענתו היא, ששאלת ר' זירא לא סובבת סביב שאלת מעמדה של השתיקה. ר' זירא משוכנע שהשתיקה יוצרת ספק הודאה. (במילים אחרות- אין הכרעה במעמדה של השתיקה- היא נותרת ספק.) בעייתו היא במקרה של "שנים אוחזין". כאשר שנים אוחזים בטלית, האם יש להתייחס לכך כאילו כל אחד מהם מוחזק בחצי טלית, או שמא אף אחד מהצדדים איננו מוחזק. אם כל אחד מוחזק בחצי, הרי שאין בכוחה של ספק הודאה (הנוצרת מהשתיקה) להוציא מידי החזקה המקורית, ולכן יש להחזיר את חצי הטלית. אולם, אם הטלית נחשבת כספק ואף אחד מהם לא מוחזק בה, אזי סביר יהיה לומר שלא נוציא מידי זה שחטף, מאחר והיא עכשיו בידו וטענתו מגובה ע"י ספק הודאה.

על פי ההבנה ששאלת ר' זירא היא לגבי מעמד מוחזק במצבי ספק, ניתן להבין את ההוכחה מספק בכור. העובדה שהכהן רשאי לחטוף את הספק בכור מהבעלים המקוריים מעידה, שלמרות תפיסתם של הבעלים, הם אינם מוגדרים מוחזקים. העובדה שההודאה לא חלה איננה רלוונטית, מאחר ואין ניסיון להוכיח כלום לגבי הודאה. (ראה חידושי הר"ן ד"ה 'ואם תמצא לומר'.)

עם זאת, רש"י (ו: ד"ה 'המוציא') מעיר שכאשר חטף הכהן את הספק בכור, הבעלים הגיבו בשתיקה. נראה שרש"י מבין שהמשך הסוגיה עוסק במקרים דומים לאלו שעסק בהם ר' זירא (שתיקה ראשונית היכולה להתפרש כהודאה). ברור שאין אפשרות לפרש שתיקה זו כהודאה במובנה הרגילה, שהרי כאמור, לא הכהן ולא הבעלים המקוריים יכולים להיות בטוחים אם בהמה זו היא אכן בכור.

יתר על כן, רש"י (ו. ד"ה 'תקפה') אומר שכל השאלה של ר' זירא מוגבלת רק למקרים בהם החטיפה קדמה לשבועה. כנראה שלאחר השבועה, אין לשתיקה תוקף של הודאה. מכאן, ברור שלא מדובר בהודאה במלוא מובן המילה, שהרי יש לקבל הודאה ממשית בכל מקרה. אך איזה הסבר חילופי ניתן לתת להודאה של סוגייתנו?

הרשב"א (ד"ה 'ואם') טוען שההודאה הנידונה בסוגייתנו, תופסת רק בגלל שהחוטף היה תפוס גם הוא בטלית. לעומת זאת, במקרה בו מישהו חוטף טלית (בנוכחות עדים) שהיתה קודם תחת ידו של אדם אחר, היא מוחזרת לבעליה, אפילו אם הם לא הגיבו בעת החטיפה. שוב אנו רואים, שלא מדובר בהודאה הרגילה, שהרי זו תקפה בכל מצב.

לפי הרשב"א, לא מודבר כאן ב"הודאת בעל דין" הרגילה (ראה שיעור מס' 14), המתקבלת בכל מקרה. נראה שהגמרא עוסקת בהודאה מוגבלת יותר שמתייחסת ישירות למקרה של שנים אוחזין בטלית, בו אף אחד מהצדדים איננו מוחזק יותר מהשני. אך, אם צד אחד מוחזק באופן בלעדי, אין להודאה שכזו מספיק ביסוס בשביל להוציא מתחת ידי הבעלים.

אולי ניתן יהיה להסביר את חוסר התגובה המיידית כהסכמה ולא כהודאה. כאשר שני הצדדים תפוסים בטלית, אך, אף אחד מהם לא מוחזק, ההחלטה לחלוק את הטלית היא פתרון צודק שמותאם בדיוק למקרה המסויים הזה. אולם, אם הטלית נחטפת בלא תגובה, אנו עומדים בפני מצב חדש בו התוקף הוא התפוס היחידי בטלית. בכך שנכשל להגיב, למרות שלא ויתר על טענתו, מ"מ העניק לגיטימיות לשינוי בסטטוס קוו. לפיכך, יש שינוי בהכרעה, והטלית שעדיין מוטלת בספק נשארת בידיו של התוקף. מצד שני, אם אכן תבוא תגובה מיידית לחטיפה, החטיפה הופכת למעשה לא לגיטימי של תקיפה- שלא יכול להשפיע על הסטטוס קוו.

על פי הבנה זו בסוגיה, נוכל להסביר פיסקה קשה. כאשר הגמרא מנסה לברר מה בדיוק הטריד את ר' זירא, היא שואלת:

"היכי דמי אי דשתיק אודויי אודי ליה ואי דקא צווח מאי הוה ליה למעבד?"

לפי תוספות, שכל שאלת ר' זירא סובבת על ציר של הודאה ממשית, הגמרא היתה צריכה לסיים שאלה זו כך: "ואם הוא מחה באופן מיידי, אין כאן הודאה". משמעות הביטוי מה היה לו לעשות ("מאי הוה ליה למעבד") היא, שהמחאה בתוקף רק בגלל שאין לו דרך אחרת למחות. מאידך, על פי הבנתנו את הרשב"א, הסיבה היחידה לכך שהמצב הקודם לא הופר היא בגלל שהנחטף עשה כל מה שבידו באופן חוקי בכדי להגן על עצמו. אם היה לו מפלט כלשהו שלא השתמש בו, היינו יכולים להגדיר את זה כהסכמה שמאשרת את השינוי בתפיסה בטלית.

גם ראית רב נחמן עולה יפה לאור הבנה זו. אם כתוצאת מהשתיקה הראשונית, התופס הופף להיות המוחזק, פסק הברייתא - "המוציא מחברו עליו הראיה" מדוייקת. מה שאין כן, לאור ההבנה שבהודאת בעל דין ממש אנו עוסקים.

על פי פירוש זה, ניתן להסביר את הקשיים שהעלנו בדברי רש"י. למרות שהודאה מלאה איננה אפשרית ביחס לספק אובייקטיבי, הסכמה למעשהו של הכהן בהחלט נשמעת סביר. יותר מזה, הסכמה כזו יכולה להיות רק קודם לשבועה, כאשר אף אחד מהצדדים לא נחשב מוחזק. אך לאחר השבועה, ניתן יהיה להתייחס לכל אחד מהצדדים כמוחזק בחצי הטלית. ממילא, אין אפשרות לשנות את המצב.

בהקשר זה, ראוי לציין שלאורך כל הסוגיה הגמרא לא השתמשה בביטוי "הודאת בעל דין כמאה עדים דמי". לאור מה שהצענו, אכן לא מדובר בהודאה בה הבעל דין מודה שהחפץ שייך לאחר. אלא בהסכמה הנותנת לגיטימיות לתפיסת התוקף, ולא שייך לומר לגביה "כמאה עדים דמי".

בשיעור קודם ציינו שהרשב"א מתייחס למצב של "שנים אוחזין" כמצב בו אין לאף אחד מהצדדים מוחזקות. תוספות, לעומתו, מגדירים כל אחד מהצדדים כמוחזק על חצי הטלית. ממילא, תוספות נאלצים להסביר את ר' זירא כהודאה גמורה, מאחר ורק בה יש כח לפעול כנגד מוחזק. אך הרשב"א, היה חופשי לפרש את סוגייתנו כדנה במצב המיוחד בו אין שום מוחזק.

גישה זו לא תפתור את הבעיה שהעלנו בדברי הרמב"ם. אפילו אם אנו לא עוסקים בהודאה ממשית אלא בהסכמה שמאפשרת תפיסה ומעבר של מוחזקות, לא יהיה אפשרי לחטוף בחזרה את הטלית ולהחזירה למצב הראשוני מאחר והתפיסה השניה נעשתה תוך כדי מחאה וממילא אינה לגיטימית. אולי נוכל להציע, שלרמב"ם היתה הבנה שלישית בהודאה המצויה בחוסר תגובה. לפי הרמב"ם, אין כאן לא הודאה ולא הסכמה. במקום זה, מפרש הרמב"ם הודאה זו כחוסר תגובה שמעידה על קבלה, ובכך פוטרת את בי"ד מלהתערב מצידו. אם הנחטף עצמו לא טורח להגן על מה שנחטף ממנו, גם בי"ד לא מחוייבים לעשות כן. (גישה זו יכולה גם כן להיות מוגבלת רק למשנתנו, בה אין שום מוחזק, וההחלטה של יחלוקו רק משקפת את התפיסה של שניהם בטלית.) אולם, אם הנחטף חוטף בחזרה את הטלית, הטלית חזרה למצבה הראשוני בלי התערבותו של בית הדין.

ישנה דוגמא נוספת בה הרמב"ם מיישם עקרון דומה לגבי הודאה. במקרה בו התובע דורש חיטים והנתבע מכחיש חיטים ומודה על שעורים, פוסק הרמב"ם (הלכות נזקי ממון פ"ט הי"א) שהנתבע פטור מלשלם על השעורים מאחר והתובע בעצם מודה שלא היה חוב של שעורים. אף על פי כן, אם היה התובע חוטף את השווי של השעורים, אותם הודה הנתבע שחייב לו, בי"ד לא יקחו את זה ממנו. ברור שגם כאן לא מדובר בהודאת התובע במלוא מובן המילה. נראה, שבכך שהתובע לא תבע את השעורים שהודה לו הנתבע, בי"ד יוצאים מהתמונה, ולא מחוייבים להתערב מצידו של התובע. אולם, אם התובע יכול לגבות את החוב ללא שימוש בבי"ד (כלומר בחטיפה), יהיה זה הליך לגיטימי, מאחר והחוב בעצם קיים.

סיכום

לפי הגמרא שלנו, ברור שמחאה מיידית היא אמצעי יעיל כנגד החטיפה הכוחנית של הטלית. מצד שני, יתכן ששתיקה ממושכת נחשבת כ"הודאה" גמורה, ובכך בעצם נותנת בעלות מלאה לחוטף. ר' זירא מוטרד ממצב הביניים של תגובה מאוחרת. האם שתיקה מיידית נחשבת כהודאה, או שתגובה כלשהי, ואפילו מאוחרת, מועילה.

הצגנו שלושה פירושים להודאה הנידונה בסוגייתנו. הגישה הפשוטה, המאומצת ע"י תוספות, מסבירה את ההודאה כהודאת בעל דין סטנדרטית- הודאה במלוא מובן המילה שיש לה תוקף של מאה עדים. הראינו כיצד פירוש זה קשה ליישום בסוגייתנו ומדוע תוספות נאלצו לאמצו.

אפשרות נוספת, שאותה הציע הרשב"א, מגדירה את ההודאה כהסכמה שנותנת לגיטימציה למעבר של התפיסה בטלית. הערנו, שהסבר זה מגביל את הדיון רק למקרה של סוגייתנו, בו אין שום מוחזק (בהתאם לשיטתו של הרשב"א).

הצענו הסבר שלישי בכדי להסביר את פסקיו של הרמב"ם. לשיטתו, הודאה זו היא קבלה מצידו של התובע, ובכך נפטרים בי"ד מלהתערב.  

 

מקורות לשיעור הבא

השיעור יעסוק בעקרונות התפיסה בספקות

  1. סוגיה ו:, תוספות ד"ה 'פוטר'.
  2. משנה קב. "המשכיר בית..." והגמרא עד "יחלוקו עד חודש העיבור".
  3. כתובות כ., תוספות ד"ה 'ואוקי'.
  4. רא"ש בבא מציעא א', יג.
  5. חידושי הרמב"ן על סוגייתנו, ו: ד"ה 'מדקאמרינן אי דקא צווח ... ומה שנראה לנו כתבנו". (לקבלת רקע טוב יותר- מומלץ לראות גם את שאר הסוגיות שמוזכרות בראשונים.) 

שאלות מנחות

  1. לאור הראשונים שהוזכרו, נסה למצוא עקרונות לתפיסה לגיטימית.
  2. נסה להגדיר, מדוע לדעתך תפיסה קודם שנולד הספק או תפיסה ברשות- יועילו.
  3. מהו ההבדל המהותי בין הסיבה של הרמב"ן ("מילתא דעבידא לאיגלויי") לבין הסיבות של תפיסה ברשות או תפיסה קודם שנולד הספק?   

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)