דילוג לתוכן העיקרי

ביצה | דף כט | מקח וממכר ביום טוב

בהמשך למשניות הקודמות, העוסקות בשקילה ובמדידה ביום טוב, קובעת המשנה בדף כט ע"ב את הדרך המותרת לקניית סחורה בחג (וכן בשבת – כלל ההלכות בסוגייתנו שוות בשבת ובחג, ועל כן הובאו בשולחן ערוך בהלכות שבת). פשוט וברור שאסור לשלם עבור הסחורה ביום טוב, ועל כן השאלה היא מה תהיה לשון הדו-שיח בין המוכר והקונה.

הברייתא בגמרא מחדשת שיש להבחין בין מקח ובין "סכום מקח", וכן בין מידה ובין "סכום מידה". רש"י פירש ש"סכום מידה" היינו להזכיר מידה: קילו, חצי קילו וכן הלאה. התוספות הקשו על רש"י: הרי האומר שהוא זקוק לקילו סחורה הזכיר מידה בפירוש, ומה עניין "סכום" מידה? ואמנם, הרשב"א מעיר שייתכן שגרסתו של רש"י בברייתא היתה שונה, והוא גרס שאסור להזכיר מידה, ולא שאסור להזכיר סכום מידה.

רוב הראשונים (התוספות, הרשב"א, הרמב"ם ועוד) הלכו בדרכו של רבנו חננאל, שלפיה "סכום מידה" היינו לחשב חשבונות: אתמול קניתי ממך שני קילו, היום אקנה עוד שלושה, ובסך הכל אהיה חייב לך חמישה. כאשר מזכירים לא רק את העסקה הנקודתית, אלא גם עסקות קודמות, הדבר אסור. הביאור הלכה (שכג, ד) הסביר:

"זהו אסור לכולי עלמא, דדמי למקח וממכר".

כאשר מחשבים חשבונות קודמים עם החשבון הנוכחי, תוכן הדברים כבר איננו רלוונטי: דמים, מידה, מניין – כולם אסורים, שכן הדיבור על עסקות רבות הוא דרך מקח וממכר.

בסוגייתנו מפורש שאם אדם אינו מזכיר סכום, אלא מניין בלבד, דיבורו אינו אסור, ולכן מותר לו למשל לבקש עשרים ביצים או חמישים אגוזים. עם זאת, נחלקו ראשונים לגבי הזכרת שני ההיגדים האחרים (דמים ומידה) בפני עצמם. רוב הראשונים הבינו שהגמרא התירה להזכיר דווקא מניין, אך דמים ומידה אסור להזכיר אף אם איננו מזכיר סכום, ולכן אסור לבקש אגוזים בעשרים שקלים או קילו אגוזים, וההיתר הוא רק כאשר האדם מגדיר את המניין שהוא זקוק לו.

ברם, בהגהות אשר"י כאן מחדש שאם משתמש בדמים כסימנא בעלמא, הדבר מותר. כלומר, מותר לבקש אגוזים בעשרים שקל, שכן אין בלשון זו התחייבות להסדר תשלום, אלא הגדרה נקודתית לכמות שהאדם זקוק לה.

להלכה, נחלקו בכך השולחן ערוך והרמ"א (שכג, ד): השולחן ערוך פוסק להחמיר כדעת רוב הראשונים, ואילו הרמ"א מביא שהמנהג להקל, ואם האדם אינו מזכיר "סכום", דהיינו אינו עורך חשבונות נוספים, מותר לבקש מן החנווני בכל לשון שתהיה ברורה (עשרים אגוזים, קילו אגוזים, אגוזים בעשרים שקל וכן הלאה).

לסיום נעיר שדקדוקי הלשון בסוגייתנו אינם חד משמעיים, ובהחלט ייתכן שמאן דהו יטען שביטוי א' איננו מובהק כמקח וממכר יותר מביטוי ב'. ואמנם, כבר בתלמוד הירושלמי (שביעית ח, ד) העירו על כך בהקשר קרוב. המשנה שם עוסקת באדם המעוניין לשכור פועל לצורך מלאכה המותרת בשביעית. הדבר אפשרי, ובלבד שאת ההסכם ביניהם יערכו בלשון מותרת, ולא בלשון אסורה. גם שם מציעה המשנה הבחנה לשונית דקה, ועל כך מעיר הירושלמי:

"מהלכות של עימעום היא".

המפרשים ביארו שההבחנה הלשונית אכן מעומעמת ואינה חד משמעית, אלא שיש צורך בהיכר ובאזהרה שהלשון שבה משתמשים לצורך מלאכה בשביעית תהיה שונה מלשון העסק הרגילה. הירושלמי מציין דוגמה נוספת ל'הלכה של עימעום', הקרובה יותר לענייננו:

"תמן תנינן: שואל אדם מחבירו כדי יין וכדי שמן ובלבד שלא יאמר לו הלויני. מה בין האומר הלויני לבין האומר השאילני? אמר ר' זעירא בשם רבי יונתן: מהילכות של עמעום היא".

במקביל לסוגייתנו, מבחינה המשנה במסכת שבת (קמח ע"א) בין לשון הלוואה ולשון השאלה בהקשר של נטילת חפצים בשבת. גם שם, מסביר הירושלמי, העיקר הוא עצם ההבחנה בין היגדים שונים, כדי להזכיר את המותר והאסור במקח וממכר בשבת ובמועד.

 

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)