בין ציצית הכנף לגדיל הכלאיים

| חנן מוזס (מחזור מ"א)

שיטת המהר"ם מרוטנבורג בדין כלאיים בציצית

פתיחה

היתר כלאיים בציצית הוא נושא סבוך, שכבר בגמרא תופס מקום נרחב בסוגיות שונות. גם בראשונים רבו הדיונים בנוגע להיקפו. בעוד שרוב הראשונים נטו לצמצם את ההיתר ככל יכולתם, יחיד הוא המהר"ם, שטען כי במצבים מסוימים המצווה מתקיימת דווקא בעשיית כלאיים.

 

שיטת המהר"ם והסוגיות הקשורות אליה

דברי המהר"ם מובאים בהגהות מיימוניות על הלכות ציצית, פרק ג אות ו:

אמנם מורי רבינו אמר לי דהא דאמרינן צמר ופשתים פוטרים בין במינן בין שלא במינן היינו דווקא יחדיו, ולפיכך נוהג לעשות לטליתות של משי ציצית של משי.

העולה מדברי המהר"ם, כי אחת הדרכים לקיים מצוות ציצית בבגד משי היא על ידי יצירת כלאיים במכוון. שיטתו תמוהה במיוחד לאור דברי ריש לקיש:

כל מקום שאתה מוצא עשה ולא תעשה אם אתה יכול לקיים את שניהם מוטב ואם לאו יבוא עשה וידחה את לא תעשה  (מנחות מ. ועוד).^[1]

המהר"ם עצמו מתבסס על סוגיה אחרת (לט:):

אמר שמואל משמיה דלוי: חוטי צמר פוטרין בשל פשתן.

איבעיא להו: של פשתן מהו שיפטרו בשל צמר? צמר בשל פשתים הוא דפטר, דכיון דתכלת פטרה לבן נמי פטר - אבל פשתים בצמר לא; או דלמא כיון דכתיב לא תלבש שעטנז צמר ופשתים יחדו גדילים תעשה לך לא שנא צמר בפשתים ולא שנא פשתים בצמר?

ת"ש דאמר רחבה אמר רב יהודה: חוטי צמר פוטרין בשל פשתן ושל פשתן פוטרין בשל צמר חוטי צמר ופשתים פוטרין בכל מקום ואפילו בשיראין.

ופליגא דרב נחמן, דאמר רב נחמן: השיראין פטורין מן הציצית.

איתיביה רבא לרב נחמן: השיראין והכלך והסריקין כולן חייבין בציצית!

מדרבנן.

אי הכי אימא סיפא: וכולן צמר ופשתים פוטרין בהן - אי אמרת בשלמא דאורייתא, היינו דמישתרו בהו כלאים; אלא אי אמרת דרבנן, היכי מישתרי בהו כלאים?

אימא או צמר או פשתים. הכי נמי מסתברא דקתני סיפא הן במינן פוטרין שלא במינן אין פוטרין - אי אמרת בשלמא דרבנן, היינו דמיפטרו במינן; אלא אי אמרת דאורייתא, צמר ופשתים הוא דפטר!

אי משום הא לא איריא, כדרבא - דרבא רמי: כתיב הכנף מין כנף וכתיב צמר ופשתים הא כיצד צמר ופשתים פוטרין בין במינן בין שלא במינן שאר מינין במינן פוטרין שלא במינן אין פוטרין.

בשלב הראשון של הסוגיה, דנה הגמרא בשאלה האם מותר לשים חוטי פשתן בבגד צמר ומביאה שני צדדים: מצד אחד, מאחר שתכלת חייבת להיות עשויה צמר^[2] ממילא נדחה דין כלאיים בבגד פשתן, ואף חוטי הלבן יכולים להיות צמר - אך מכיוון שאין שום סיבה לדחות את איסור הכלאיים בחוטי פשתן בבגד צמר, אין להתיר ציצית כזאת.

מצד שני, מביאה הגמרא את הפסוקים:

...צֶמֶר וּפִשְׁתִּים יַחְדָּו. גְּדִלִים תַּעֲשֶׂה לְּךָ עַל אַרְבַּע כַּנְפוֹת כְּסוּתְךָ אֲשֶׁר תְּכַסֶּה-בָּהּ(דברים כ"ב יא-יב).

ומוכיחה מכאן שאין הבדל בין צמר בפשתים לפשתים בצמר. הלימוד מתבסס על דרשת סמוכים, שמשמעותה היא שבניגוד לאיסור כלאיים בבגד רגיל, ניתן ללבוש ציצית שיש בה כלאיים.

הגמרא מביאה את רחבה בשם רב יהודה שפוסק כאפשרות השניה.

במהלך הסוגיה, עולה כי רב נחמן, החולק על רב יהודה, מפרש את הברייתא שמביא רב יהודה כאומרת "או צמר או פשתים". מכאן מסיק המהר"ם כי לרב יהודה, החולק על רב נחמן בסוגיה (וכמותו פוסק המהר"ם), יש צורך גם בצמר וגם בפשתים על מנת לפטור בשאר מינים.

 

שני פתרונות לסתירת הסוגיות

ישנן מספר דרכים להתייחס לסתירה בין הסוגיות:

האחת, לומר שיש מחלוקת בין הסוגיות. דרך זו לא תסביר את שיטת המהר"ם וגם לא תקדם את הדיון מבחינה סברתית.

דרך שניה, המשתמעת מדברי הרמב"ם (הלכות ציצית פ"ג ה"ו), היא שהסוגיה שמתירה חוטי פשתן בבגד צמר היא דיון עקרוני שמסקנתו נדחתה מפני כלל אחר - הכלל האומר שכאשר אפשר לקיים שניהם, מקיימים שניהם.^[3] ניתן לנסח הבנה זו באופן קצת שונה ולומר כי הרמב"ם התכוון להבדל בין דאורייתא לדרבנן, ומדאורייתא עשה דוחה לא תעשה תמיד אך מדרבנן יש לקיים שניהם כל עוד ניתן - אך לא מתחייב כך מדבריו. בכל אופן, אם נאמר כהבנה השניה נוכל לומר כי כלאיים בציצית מוגדר כ"הותרה", ביסודו, וכך נוכל ליישב גם את שיטת המהר"ם עם הסוגיות.

 

פתרון הסתירה-שיטת הגרי"ד

הדרך השלישית היא דרכו של הגרי"ד^[4] בהבנת רבנו תם. הגרי"ד מחלק בין קיום שלם של המצווה - לבן ותכלת - שבו איסור כלאיים הותר, לבין קיום חלקי, שבו איסור כלאיים רק נדחה.

כדי להסביר מדוע נאמר שאיסור כלאיים הותר לחלוטין בציצית, מחלק הגרי"ד בין שתי הפרשיות בתורה העוסקות בציצית.

הפרשה האחת:

וַיֹּאמֶר ה' אֶל-משֶׁה לֵּאמֹר. דַּבֵּר אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם וְעָשׂוּ לָהֶם צִיצִת עַל-כַּנְפֵי בִגְדֵיהֶם לְדֹרֹתָם וְנָתְנוּ עַל-צִיצִת הַכָּנָף פְּתִיל תְּכֵלֶת. וְהָיָה לָכֶם לְצִיצִת וּרְאִיתֶם אֹתוֹ וּזְכַרְתֶּם אֶת-כָּל-מִצְוֹת ה' וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם וְלֹא תָתוּרוּ אַחֲרֵי לְבַבְכֶם וְאַחֲרֵי עֵינֵיכֶם אֲשֶׁר-אַתֶּם זֹנִים אַחֲרֵיהֶם. לְמַעַן תִּזְכְּרוּ וַעֲשִׂיתֶם אֶת-כָּל-מִצְוֹתָי וִהְיִיתֶם קְדשִׁים לֵא-לוֹהֵיכֶם.
אֲנִי ה' אֱ-לוֹהֵיכֶם אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי אֶתְכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לִהְיוֹת לָכֶם לֵא-לוֹהִים אֲנִי ה' אֵ‑לוֹהֵיכֶם  (במדבר ט"ו לז-מא).

 

פרשה זו מדברת על הוספה של ציצית ופתיל תכלת לבגדו של האדם. הגרי"ד טוען שהיא עוסקת בחובת גברא ובלבישה.^[5] אם כן, לפי פרשה זו ישנו רק מצב של "דחויה" בכלאיים, כי לאיסור לבישת כלאיים ולמצוות הטלת ציצית יש את אותו מעמד, ויתרונה היחיד של מצוות הציצית הוא בכך שהיא מצוות עשה.

לעומתה, בפרשה בדברים (שהובאה לעיל) נאמר כך:

לֹא תִלְבַּשׁ שַׁעַטְנֵז צֶמֶר וּפִשְׁתִּים יַחְדָּו.
גְּדִלִים תַּעֲשֶׂה לְּךָ עַל אַרְבַּע כַּנְפוֹת כְּסוּתְךָ אֲשֶׁר תְּכַסֶּה בָּהּ.

פרשה זו מדברת על עשיית גדילים בכסות. מכיוון שהאזכור "אשר תכסה בה" מופיע בסופה, מבין הגרי"ד שמוקדה של הפרשה הוא חובת הבגד, המנא, ולא הגברא. בנוסף, מתוך הסמיכות לומד הגרי"ד שישנו דין "הותרה" בכלאיים בציצית, ומוסיף את הסברה ההגיונית שבבגד אין חיוב כלאיים עד שלב הלבישה, אלא שהחידוש שנלמד מהסמיכות הוא שאפילו בשלב הלבישה אין בעיה של כלאיים כי הם הותרו כבר בהטלה. הגרי"ד מעיר שמצב דומה יש בבגדי כהונה.^[6] משתמע מדברי הגרי"ד שהצדדים השונים בסוגיה בדף לט: מציגים את ההבנות לפי הפרשיות השונות, כאשר באפשרות הראשונה מסתמכים על הפרשייה בספר במדבר, ולכן איסור כלאיים נדחה מפני התכלת, שמוזכרת רק בפרשייה הזאת; בעוד שבאפשרות השניה מסתמכת הסוגיה על הפרשייה בדברים, ומשם נלמד ההיתר המלא לאיסור כלאיים.

 

 

פתרון הסתירה-הבנה אפשרית בשיטת המהר"ם

נראה שעיון בהרכבם של בגדי הכהונה השונים יוכל להעלות דרך רביעית לפתור את הסתירה בין שתי הסוגיות ולהסביר את שיטת המהר"ם.

החלוקה המקובלת בבגדי כהונה היא בין בגדי לבן לבין בגדי זהב.

בגדי לבן כוללים שתי מערכות דומות אך לא שוות של בגדים: א. בגדי הכהן ההדיוט; ב. בגדיו הבסיסיים של הכהן הגדול. שתי המערכות מכילות מגבעת או מצנפת, כתונת, אבנט ומכנסים.

בגדי הזהב הם הבגדים שלובש רק הכהן הגדול, והם חושן, אפוד, מעיל וציץ.

בתוך בגדי הזהב ניתן לחלק חלוקה נוספת. אם נקרא לבגדים בשמו של החוט החשוב ביותר בהם, החלוקה תהיה בין בגדי זהב לבין בגדי תכלת.

על בגדי הזהב נאמר:

וְעָשׂוּ אֶת-הָאֵפֹד זָהָב תְּכֵלֶת וְאַרְגָּמָן תּוֹלַעַת שָׁנִי וְשֵׁשׁ מָשְׁזָר מַעֲשֵׂה חשֵׁב (שמות כ"ח ו).

וְעָשִׂיתָ חשֶׁן מִשְׁפָּט מַעֲשֵׂה חשֵׁב כְּמַעֲשֵׂה אֵפֹד תַּעֲשֶׂנּוּ זָהָב תְּכֵלֶת וְאַרְגָּמָן וְתוֹלַעַת שָׁנִי וְשֵׁשׁ מָשְׁזָר תַּעֲשֶׂה אֹתוֹ   (שמות כ"ח ו, טו).

מכאן שחובה לשים בהם כלאיים. לעומת זאת, לגבי בגדי התכלת נאמר:

וְעָשִׂיתָ אֶת-מְעִיל הָאֵפוֹד כְּלִיל תְּכֵלֶת (שמות כ"ח לא).

וְעָשִׂיתָ צִּיץ זָהָב טָהוֹר וּפִתַּחְתָּ עָלָיו פִּתּוּחֵי חֹתָם קֹדֶשׁ לַה'
וְשַׂמְתָּ אֹתוֹ עַל-פְּתִיל תְּכֵלֶת וְהָיָה עַל-הַמִּצְנָפֶת אֶל-מוּל פְּנֵי-הַמִּצְנֶפֶת יִהְיֶה"^[7]

(שמות כ"ח לו-לז).

ובהם אין כלאיים.

הבדל נוסף בין בגדי הזהב לציץ הוא החוטים המשמשים לחיבור. בעוד שהציץ מכיל רק פתיל תכלת אחד, חיבור האפוד והחושן הוא כפול:

וְעָשִׂיתָ מִשְׁבְּצֹת זָהָב.
וּשְׁתֵּי שַׁרְשְׁרֹת זָהָב טָהוֹר מִגְבָּלֹת תַּעֲשֶׂה אֹתָם מַעֲשֵׂה עֲבֹת וְנָתַתָּה אֶת-שַׁרְשְׁרֹת הָעֲבֹתֹת עַל-הַמִּשְׁבְּצֹת...

וְעָשִׂיתָ עַל-הַחשֶׁן שַׁרְשֹׁת גַּבְלֻת מַעֲשֵׂה עֲבֹת זָהָב טָהוֹר.
וְעָשִׂיתָ עַל-הַחשֶׁן שְׁתֵּי טַבְּעוֹת זָהָב וְנָתַתָּ אֶת-שְׁתֵּי הַטַּבָּעוֹת עַל-שְׁנֵי קְצוֹת הַחשֶׁן.
וְנָתַתָּה אֶת-שְׁתֵּי עֲבֹתֹת הַזָּהָב עַל-שְׁתֵּי הַטַּבָּעֹת אֶל-קְצוֹת הַחשֶׁן.
וְאֵת שְׁתֵּי קְצוֹת שְׁתֵּי הָעֲבֹתֹת תִּתֵּן עַל-שְׁתֵּי הַמִּשְׁבְּצוֹת וְנָתַתָּה עַל-כִּתְפוֹת הָאֵפֹד אֶל-מוּל פָּנָיו.

וְעָשִׂיתָ שְׁתֵּי טַבְּעוֹת זָהָב וְשַׂמְתָּ אֹתָם עַל-שְׁנֵי קְצוֹת הַחשֶׁן עַל-שְׂפָתוֹ אֲשֶׁר אֶל-עֵבֶר הָאֵפוֹד בָּיְתָה.

וְעָשִׂיתָ שְׁתֵּי טַבְּעוֹת זָהָב וְנָתַתָּה אֹתָם עַל-שְׁתֵּי כִתְפוֹת הָאֵפוֹד מִלְּמַטָּה מִמּוּל פָּנָיו לְעֻמַּת מַחְבַּרְתּוֹ מִמַּעַל לְחֵשֶׁב הָאֵפוֹד.
וְיִרְכְּסוּ אֶת-הַחשֶׁן מִטַּבְּעֹתָו אֶל-טַבְּעֹת הָאֵפוֹד בִּפְתִיל תְּכֵלֶת לִהְיוֹת עַל-חֵשֶׁב הָאֵפוֹד וְלֹא-יִזַּח הַחשֶׁן מֵעַל הָאֵפוֹד  (שמות כ"ח יג-יד; כב-כח).

 

השרשרות מופיעות שוב רק בהקשר של המקדש:

שְׂבָכִים מַעֲשֵׂה שְׂבָכָה גְּדִלִים מַעֲשֵׂה שַׁרְשְׁרוֹת לַכֹּתָרֹת אֲשֶׁר עַל-רֹאשׁ הָעַמּוּדִים שִׁבְעָה לַכֹּתֶרֶת הָאֶחָת וְשִׁבְעָה לַכֹּתֶרֶת הַשֵּׁנִית  (מל"א ז' יז).

התרגומים הארמיים מתרגמים את השרשרות, העבותות והגדילים בשורשים ג.ד.ל. וק.ל.ע. - נראה שמדובר בצורת קליעה בסיסית אחת שיש לה מספר כינויים.

העולה מכאן, שהאפוד והחושן היו קשורים מלמעלה בעבותות/גדילים ומלמטה בפתיל, והכילו כלאיים, בעוד שהציץ, שהיה קשור רק בפתיל, לא הכיל כלאיים.

יתכן שאפשר לחלק בין הסוגיות בצורה דומה. הסוגיה בדף מ., המביאה את הכלל של "אפשר לקיים שניהם" (שהיא גם הצד הראשון של הספק בסוגיה בדף לט:), מתמקדת בפתיל התכלת ומדברת על בגד שדומה לציץ ולמעיל בכך שיש בהם תכלת. היא מסתמכת, כפי שהסביר הגרי"ד, על הפרשייה בספר במדבר - והרי לפי פרשייה זו ההיתר היחיד של כלאיים יהיה ברמה של "דחוייה".^[8]

לעומת זאת, האפשרות השניה בסוגיה שם מתמקדת בחוטי הלבן - הגדילים,^[9] ומדברת על בגד שדומה לחושן ולאפוד בכך שאין בהם תכלת. בהם המצווה היא להטיל כלאיים, ולכן ודאי שמדובר על רמה של "הותרה".

העולה מכאן, שדווקא חוטי התכלת בבגד פשתן הם בגדר "דחויה", בעוד שחוטי הצמר הלבנים הם בגדר "הותרה".

מה שנותר כעת להבין הוא כיצד שתי הסוגיות משתלבות יחד.

 

מין כנף או כלאיים

בעקבות פסיקתו של רחבה בשם רב יהודה שצמר ופשתים פוטרים בשיראין, מביאה הגמרא את דעת רב נחמן שחולק עליו ואת רבא שמביא ברייתא כדי להקשות על רב נחמן. הברייתא מובאת בגמרא בחלקים בשלבים השונים של הסוגיה, ונביא אותה כאן בשלמותה:

השיראין והכלך והסריקין כולן חייבין בציצית הן במינן פוטרין שלא במינן אין פוטרין וכולן צמר ופשתים פוטרין בהן.

הן בדין הראשון והן בדין האחרון בברייתא נחלקים רב נחמן ורבא.^[10]

בדין הראשון חולקים רב נחמן ורבא האם הוא מדרבנן או מדאורייתא.

בדין האחרון הם חולקים האם הצמר והפשתים הם בנפרד או ביחד.

לכל אחד מהם הסבר עקבי לדיני הברייתא.

לרב נחמן חיוב שאר מינים הוא מדרבנן, ולכן לא ייתכן שידחו בהם כלאיים. לגבי סוג החוט שפוטר, נראה שלדעת רב נחמן החוט המקורי מכיל שני דינים, הקיימים בשני מצבים שונים: דין אחד הוא "מין כנף", דהיינו חוטי הצמר הפוטרים בבגד צמר, והדין השני הוא צמר או פשתים, דין כלאיים – פשתן פוטר בבגד צמר מדין כלאיים בציצית. בשאר מינים, מכיוון שאי אפשר לקיים את שני הדינים, קבעו חכמים שחייב לקיים אחד מהם אך לא משנה איזה מהם – וממילא ניתן לקיים רק דין של מין כנף, שהרי לא יתכן לעבור על איסור כלאיים.

לרבא חיוב שאר מינים הוא מדאורייתא, ובמקרה זה לומד הוא מלשון הברייתא כי אם בחר להטיל צמר ופשתים, ולא חוטים ממין הבגד, חייב להטיל אותם יחד וליצור כלאיים. חידושו של רבא הוא שישנם שני מסלולים בציצית: או מין כנף (אולי כעין "כליל תכלת" שבמעיל) או כלאיים (כבחושן ובאפוד), כאשר כל מסלול נלמד מפרשייה אחרת. בשאר מינים יהיה צורך לשים צמר ופשתים ביחד, ואם כן החלוקה בין שתי האפשרויות בסוגיה היא שכאשר בוחר אדם במסלול של מין כנף כל ההיתר יהיה ברובד של "דחויה"^[11] וכאשר אדם בוחר במסלול של כלאיים פשיטא שההיתר יהיה ברובד של "הותרה".

נראה שגם רב נחמן מסכים שישנם שני מסלולים, מכיוון שלא עולה בסוגיה שהוא חולק על הדין של רחבה בשם רב יהודה לגבי חוטי פשתן בבגד צמר, ובבגדים החייבים אליבא דרב נחמן, כלומר בגדי צמר ופשתים, יוצא שחייב לשים או את המין ולהשתמש במסלול של מין כנף (במקרה של בגד צמר) או לשים את המין השני ולהשתמש במסלול של כלאיים, כפי שמוכרח להיות בבגד פשתן.

סיכום^[12]

מצוות ציצית מחולקת בין שתי פרשיות. על פי הפרשה בספר במדבר יש לעשות ציצית ממין הכנף ולהוסיף עליה פתיל תכלת. במסגרת פרשה זו, הפתיל דוחה כלאיים ולכן מותר לשים ביחד איתו חוטי לבן מצמר (כי הרי אין יצירת כלאיים חדשים). אם אין פתיל תכלת, אסור לעשות כלאיים בבגד כלל, כי יכול לעשות חוטים ממין הבגד.

לעומת זאת, על פי הפרשייה בספר דברים יש לעשות ציצית מכלאיים. אם מדובר בבגד צמר או פשתים, יש לעשות את הציצית מהמין השני; ואם הבגד הוא ממין אחר,^[13] יש לעשות ציצית מצמר ופשתים יחדיו. מובן מאליו שכלאיים מותרים בציצית כזאת.

הכרעתו של רבא היא שיכול לעשות חוטים ממין כנף בהתאם לפרשה בספר במדבר או לעשות חוטים שייצרו כלאיים בהתאם לפרשייה בספר דברים.