'אחד המרבה ואחד הממעיט'

החיים שאחרי הישיבה - הרהורים ודעות

נדב יקירי,

קראתי את מכתבך בקשב רב ובלב קרוע. בקשב, מפני חשיבות הנושא, ומפאת היותו מסמך מרתק, בו אתה חושף את נבכי ולבטי לבך, ומשרטט קווי הדרמה הנפשית המתחוללת בתוכך. ובקרע - בחלקו מתוך אמפתיה עם השסעים שבתוכך, ובחלקו מפני שברמה האישית מתעוררות בי תגובות מעורבות, ואולי אף סותרות. ברובד אחד, אני רווי התפעלות וסיפוק.

אני קורא על עוצמת הקשר הרגשי שאתה חווה עם הקדוש ברוך הוא ותורתו, קשר שמעטים יחסית, אפילו מתוך יושבי בית הדמרש, זוכים להפנימו, ואני גאה בישיבתנו שהצליחה להחדירו. אני גאה בכנות, בכושר ההתבטאות, בעוצמה וברגישות. מאידך, דואב הלב על כשלונך ועל כשלוני. אם בנשמה כזו, הכמהה בכל ישותה לקירבת אלוקים, הספוגת רעב בארץ - לא רעב ללחם ולא צמא למים, כי אם לשמוע את דבר ה', אין משנתי מושרשת, מה יענו אזובי הקיר. ויתירה מזו: לשמע הדברים, אני בוחן האם אין כאן גם אצבע מאשימה, ואולי, על משכבי בלילות, אדרש לענות לטיעוני להקה של "נדב"ים, אשר בפיהם טרוניה קשה: אימללתם אותנו! חיינו ותכננו להיות בהמשך, בשלווה ורוגע, במסגרת חיי רוח ורגש על אש קטנה, לימודית וקיומית. ואילו אתם, מחנכים, התעקשתם לטלטל אותנו, לעורר שאיפות, לנטוע הנכונות להסתערות ולריתחא דאורייתא, להיחשף לתכני תורה, לכובשם, להתנחל בם, לטפח צמא לדבר ה' - דבר ה' זה הלכה, דבר ה' זה הקץ, דבר ה' זו נבואה. ואחרי כל זה הותרתם אותנו עם תאווה ותקווה לבנות לבנים, בהיותנו זרוקים לתוך מציאות בה "ותבן אין ניתן לעבדיך".

"קרלייל הוביל אותנו למדבר וזנח אותנו שם", התרעם סטרלינג, מחסידיו המובהקים והמושבעים של אחד מגדולי המחשבה שבאנגליה של המאה ה-19. האם עולם ישיבת ההסדר בכלל, וישיבת הר עציון בפרט, אינם נגועים לגבי חלק גדול מתלמידיהם, אף הם באותה בעיה?

ב.

על פתח כל בית מדרש, ועל לוח לב כל תלמיד המסתופף בין כתליו, יש לחרוט "בעט ברזל ובציפורן שמיר", הצעתי לא פעם, כמה שורות מגמרא בברכות:

מרגלא בפומייהו דרבנן דיבנה: אני בריה וחברי בריה, אני מלאכתי בעיר והוא מלאכתתו בשדה, אני משכים למלאכתי והוא משכים למלאכתו, כשם שהוא אינו מתגדר במלאכתי כך אני איני מתגדר במלאכתו, ושמא תאמר ואני מרבה והוא ממעיט כבר שנינו אחד המרבה ואחד הממעיט ובלבד שיכוון לבו לשמים (ברכות יז, ע"א).

ברמה אחת, המאמר מיועד לשלול גאוותם של בני תורה, בבחינת "אם למדת תורה הרבה - אל תחזק טובה לעצמך, כי לכך נוצרת" (אבות ב, ט). אך לענייננו, דווקא מסר שני, שאף הוא מובע בעליל, הוא העיקר: יישום נועז של היסוד שנקבע בשלהי מנחות לגבי קורבנות, לתחום כל כך מרכזי בעולם עבודת ה' - בתלמוד תורה. ברם, מעבר להפתעת היישום, חשוב מאוד שנבין לאשורם של דברים, מה נאמר כאן ומה לא נאמר כאן. אין בפי רבנן דיבנה, או של כל בית מדרש אחר, זלזול במשמעות ריבוי תלמוד תורה או בערך תוספת שעות. אמנם הגשמת "לא פסק פומיה מגירסיה" הינה - ומן הסתם, אף הייתה בימי חז"ל - נחלת יחידים. אך בשאיפה ובאידיאל הינה אחוזת הכלל. ופוק חזי, שברכת "זרעא די לא יפסוק ודי לא יבטול מפתגמי אורייתא" הושתלה ב"יקום פורקן" השני, העוסק ב"קהלא קדישא הדין", כבראשון, הדורש את שלום מרנן ורבנן. אשר לכמות הנדרשת למען יציאה ידי חובה מינימלית, נחלקו ראשונים. הר"ן והריטב"א הבינו, ש"חייב כל אדם ללמוד תמיד ולילה כפי כוחו" (ר"ן נדרים ח, ע"א, ד"ה הא קמ"ל), ומתוך כך נאלצו להתמודד עם קביעת הגמרא כי בקריאת שמע שחרית וערבית דיינו. ואילו מן הרמב"ם (הלכות תלמוד תורה א, ח; הלכות מלכים ג, ה, ובאבן האזל שם) משתמע שבקביעת עיתים ביום ובלילה, ללא קשר עם מימדיהם, מתקיימת המצווה, שהרי אין לה שיעור אף למטה; והגדיל לעשות הגר"א (שנות אליהו, פאה א, א), בהוסיפו שלפעמים קריאת שמע לאו דווקא, ואף מילה אחת תספיק. ברם, ויכוחם נוגע אך ורק להיבט קיום המצווה הפורמאלי, ואין לו שום קשר לפן הערכי. כלום יכול אדם להתבונן בדיון הנלהב אודות כתר תורה, אשר בניגוד לכתרי כהונה ומלכות, "הרי מונח ועומד ומוכן לכל ישראל... כל מי שירצה יבוא ויטול" (הלכות תלמוד תורה ג, א), או להעיף מבט על חזון אחרית הימים בהם, על פי משנת הרמב"ם, "לא יהיה עסק כל העולם אלא לדעת את ה' בלבד" (הלכות מלכים יב ה), ולפקפק בערכו הסגולי? תורה כדבר ה', כמקדשת, מרוממת, מטהרת ומזככת, כמקרבת לקב"ה ומדבקת בו - על זה, בכל בית מדרש, אבן מקיר תזעק וכפיס מעץ יגיד; ואת זה, במשך שנותיך בישיבה, היטבת לספוג בדמך ובנפשך.

ובכן, לא להקלת העומס יועדו המשנה במנחות, או סולם הערכים של רבנן דיבנה. דבריהם מכוונים לשני הגדים אחרים: א. ראשית, שלילת סגידה עיוור והישענות בלעדית על ההישגיות, האוכלת כל חלקה טובה. ב. אם כבר באנו למדוד, אין להסתמך על הכמות הצרופה כאמה בלעדית. גם באיכות חוויתית, ודווקא בה, יש לראות פרמטר הראוי לתפקיד - "ובלבד שיכוון את לבו לשמים".

אין זו הטפה חסידית, ולא סובייקטיביות רומנטית. אלו דברי א-לוקים חיים, והם קולעים היישר לפיתרון מבוכתך ומפח נפשך. את השאיפה להשתרש בין המרבים היטבת להפנים במעמקי הלב, ועל ההישג הזה - אשריך וטוב לך. תמשיך להשתדל, כמיטב יכולתך, להתמיד במשימה. ברם, לצד זה, תפנים כעת, בנסיבות אחרות ותחת אילוצים שונים ומגוונים, את ההערכה המוענקת למכווני הלב הממעטים. אינני מזלזל בקושי המהלך. ראשית, כל מורכבות תובענית, שנית, ככל שנדמה לאדם שבנייתה מלווה בנסיגה או בשחיקה מסויימת, וככל שמשך שעות העונג בשעשוע בדברי תורה מצטמק, המחיר תופח שבעתיים. ואף על פי כן, תמשיך לשאוף ותמשיך להפנים. וכלום אין דוד המלך במחיצתך? "אחת שאלתי מאת ה' אותה אבקש", שר נעים זמירות ישראל, "שבתי בבית ה' כל ימי חיי לחזות בנועם ה' ולבקר בהיכלו". אך בפועל - ניהל מדינה, עיצב צבא, בנה חברה.

ועדיין, אני משער, תשובתך בצידך: "לרבנים קל לדבר. הם, כמרבים, מתדשנים מעונג בעמלה של תורה, נהנים, מתבשמים, ומשתכרים כאחד, ואנו כמתרוצצים בין הכשר מלאכה למלאכה - מפסידים אותו ערך מוסף, שבגללו היססה הגמרא במנחות (צט:) האם מותר לגלות לציבור הרחב שבקריאת שמע קיימו מצוות תלמוד תורה. ומי אם לא אנחנו הזמין את האילוצים הכופים עליו את מחנק ההמעטה?" תשובה זו נכונה, במידה, כשלעצמה. אלא שחרף נוגעה בשאלת המפתח, בחירת תחום עיסוקך, היא מתעלמת ממוקדה. הרבה פנים לשאלה, והיא נידונית לא מעט בין כותלי הישיבה. תמצית השקפתנו מנוסחת ברמב"ם: "שאין ראוי לאדם שיעסוק כל ימיו אלא בדברי חוכמה וביישובו של עולם" (הלכות גזילה ואבידה, ו ,יא)? אין הרמב"ם קובע מסמרים לגבי טיב הברירה, אחוזי חלוקה, פיצול אוכלוסיות וכו'. אך היסוד ברור: משימת עיסוק בישובו של עולם, שהוטלה על האדם בשחר טל הבריאה, בפקודת "לעובדה ולשומרה", שומרת על ערכה במרוצת הדורות, אף לאחר מתן תורה, ואף עבור יהודי עבוד ה'. הגדרת המושג איננה ברורה ומדוייקת, אך בגדול ניתן לציין שהיא כוללת כל תרומה לאיכות ותוחלת חיים. ואולי תתפלא לשמוע, שבגמרא בתענית כב. מובא כי בדחנים מצויינים בה על ידי אליהו הנביא כמיועדים לחיי העולם הבא מפאת תרומתם:

אמרו ליה: אינשי בדוחי אנן, מבדחינן עציבי. אי נמי, כי חזינן בי תרי דאית להו תיגרא בהדייהו - טרחינן ועבדינן להו שלמא.

בכן, אתה הרי אינך יגע לשוא ולבהלה, לא ממעט בתורתך מתוך שעמום וחוסר עניין. אתה משקיע ועמל, ומתמודד עם אילוצים אימננטיים שמעבר לגבול מסויים לא אתה הזמנתם, אלא מציאות בה צורכי עמך מרובים ותובעניים. לימות המשיח, כפי שבישר לנו הרמב"ם, הם אמנם יעלמו, אך במציאות ההיסטורית העכשווית הם קיימים ולוחצים. אתה אישית בחרת בתחום הרפואה, בו בולט לא רק הזיקה ליישובו של עולם, אלא נימת החסד המאפיינית את לב ליבו של המקצוע. נניח שעל זה אתה משלם מחיר - אובדן הערך המוסף של המרבים, במיוחד במציאות המקצועית המודרנית. מסופר שמאן דהוא פעם הפליג בשבחו של ר' מנחם זמבה הי"ד, וקבע שבין לקוח ללקוח ר' מנחם היה מהרהר בדיון בירושלמי. "שגית", תיקנו איש שיחו, "בין ירושלמי לירושלמי הוא מטפל בלקוח". אך מה שמתאים לקיוסק - לא יצמיח רופא. ובכן, גם אם המחיר קיים - יש לו, ציבורית ואולי אף אישית, תמורה, ומכאן שבבואך לערוך מאזן סיפוק ודכדוך, תביא בחשבון את הפגיעה ואת התרומה גם יחד. תשאף ותפנים, תוך כדי מאמץ מירבי להגביר את המרכיב התורני והרוחני גם במרחב מקצועי תובעני.

אל תחשוד בי שאהבת תורה שבקרבי נשחקה מני עוזבך את הישיבה. עודדתי מקדמת דנא הליכה לרבנות וחינוך, ובהתאם לנסיבות - אני עדיין מעודד אותה. אך לא מתוך זלזול בתחומים אחרים, ולא מתוך הנגדת עולם הרוח הערכי לעומת הקליפת השום של עולם החומר. ואל תעלה על דעתך, שכבן תרבות המערב, כבוגר הרוארד, אני כותב שורות אלו. את רוחן ואת תוכנן, תוך כדי שמירה ברורה על אופציית ההיררכיה ערכית, ספגתי בבית המדרש. במדרש (ויקרא רבה כה, ג) הרואה במטע עצים פן של "אחרי ה' אלוקיכם תלכו". בברייתות באבות דרבי נתן, הקובעות בין היתר כי "אף הקדוש ברוך הוא לא השרה שכינתו על ישראל עד שעשו מלאכה" (אדר"נ יא, יא); בקביעת בית הלוי (לא בדיוק חשוד על גימוד ערך תלמוד תרה) "רק הכוונה שהם היו עוסקים בתורה וגם בדרך ארץ אשר זה הוא דרך המעולה לרוב עובדי ה'" (פרשת יתרו); בליבון מחלוקת רבינו תם ורבינו אלחנן, האם תורה או דרך ארץ עיקר - לא, כמובן, במישור הערכי, בו ברור שהתורה עיקר, אלא במישור המעשי של היהודי; וכמובן, במשנת רבותי, אשר שלושתם האדירו תורה וייחודה הערכי והמטפיסי, אך אשר שלושתם, לגווניהם, אף העריכו יישובו של עולם.

ג.

לצד עוגמת הנפש על שחיקה רוחנית, טענה קשה בפיך לגבי תוכנית הלימוד השלטת בעולם התורה ובכלל, ובבית מדרשו בפרט. טענה זו כשלעצמה מתפצלת לשני ראשים. האחד נוגע לתקופת הלימוד בישיבה, ללא קשר עם ההמשך. "אי אפשר", אתה קובע בפסקנות קטגורית, "להמשיך 5 שנים בישיבה באותה מתכונת ובאותה צורה. לא מבחינת מושאי ותכני הלימוד, ולא מבחינת הדגשים הרוחניים". שנית, אתה מקטרג כי תכנית ותכני הלימוד בעיון אינם סוללים את הדרך לקראת ההתמודדות עם האתגרים הצפויים לאחר המעבר מהישיבה החוצה.

אשר לטיעון הראשון, לו היה מדובר בריטואל שינון יומי צחיח של אותם מקורות, ייתכן שהיה שמץ של צדק בטיעון. אך מכיוון שלא מיניה ולא מקצתיה, התשובה הינה הכחשה פשוטה. אפשר ואפשר! אפשר, במשך תקופה ממושכת, לצלול בים התלמוד, לשוטט בשיטחו, אשר "ארוכה מארץ מידה רוחבה מני ים", ולהתרשם ולהתפעל חדשים לבקרים. ויעידו על כך יושבי בית המדרש למכביר - לא רק בעולם החרדי.

אשר לטיעון השני, אמנם ייתכן שיש בו קורטוב של אמת, ואף יותר מקורטוב. אך מדובר בנושא כבד ורחב מימדים, הטעון ליבון ושיקול דעת, שלא כאן המקום למצותו. כפתיח, אסתפק בהערה כי אין מנוס מליבון מספר שאלות מפתח. בראש ובראשונה, יש להגדיר את יעד הלימוד בישיבתי: 1. האם, במקביל לתפיסת דיואי לגבי כלל החינוך, זה "להתכונן להיות בעל בית", כדבריך, או שמא 2. חווית האש הגדולה בשעתה, כשלעצמה, על כל השלכותיה. או 3. הקירבה לקודשא בריך הוא מתוך חשיפה לקולו ולדבריו. ואולי, כמובן, כולם כאחד. שנית, ניאלץ לבדוק לעומק איזה הרכב מקדם, אופטימלית, איזו מטרה ובאיזו רמה וקצב. אני כשלעצמי מעדיף את החשיפה לאש, ואת הזיכרון אשר היא מטמיעה. אך אני מבין את גישתך, כי לקראת עזיבת הישיבה יש לבחון הרכבים אחרים, ודומני שבמידה זה כבר נעשה. בכל אופן, אינני סולד מכך. ברם, אציין כי ניסויים בכיוון המועדף על ידך נעשו בכמה ישיבות בעבר, והם לא הניבו מלוא חופניים נחת.

ובכן, עוד חזון למועד. אציין, לסיום, כי האקורד האופטימי בו אתה חותם - מעודד, וכמובן מקובל עלי. ברם, עם תיקון משמעותי. יעקב אבינו, ישראל סבא לדורותיו, לא הסתפק בהבנה ש"אפשר לפגוש את הקב"ה גם בעולם שמחוץ לישיבה". הוא הבין שגם כשנמצאים באותו עולם - חייבים לחתור לפגוש אותו שם, במאמץ עילאי לקדם ולהתקדם בנתיבי תורה, עבודה וגמילות חסדים, ושגם שם חייבים למצוא את האפיק האופטימלי לתרומה ולהגשמה. ובהקשר זה אחתום באימרה "חסידית" אחרת, הקרובה לעולמנו יותר מהבעש"ט. מעשה ברב יונתן סקס, רבה הראשי של יהדות אנגליה, שבסיימו פרק בלימוד הפילוסופיה, נסע לארצות הברית במגמה להיפגש שם עם כמה אישים מעולם התורה. בין היתר, הגיע לרבי מליובאויטש, כאשר באמתחתו מספר שאלות שרצה להפנות לרבי. ברם, איתרע מזליה, וטרם הספיק לתשאל הפך לנשאל. משהציג את עצמו כסטודנט באוניברסיטת קמברידג', קטע אותו הרמ"ש ושאלו: "ובכן, מה אתה עושה למען היהדות בקמברידג'?" "במצב בו אני מוצא את עצמי...", החלה התשובה. וכאן קטע אותו הרבי בשנית: "אתה לא מוצא את עצמך במצב; אתה מכניס את עצמך למצב". תגובה תקיפה, ובהיקפה הקטגורי אף פשטנית. אך לבני תורה החיים בעולם המעשה, מתוך אמונה מושרשת בבחירה חופשית, יש כאן חומר למחשבה.

בחיבה ובהוקרה,

אהרן ליכטנשטיין