דילוג לתוכן העיקרי
מעגל השנה -
שיעור 50

פסח | מבוא להלכות פסח ואיסור חמץ

קובץ טקסט

חשיבות לימוד הלכות פסח לפני חג הפסח

הגמרא מלמדת אותנו כי יש להתחיל וללמוד את הלכות הפסח שלושים יום לפני החג:
 
שואלין ודורשין בהלכות הפסח קודם הפסח שלשים יום. רבן שמעון בן גמליאל אומר: שתי שבתות. מאי טעמא דתנא קמא? שהרי משה עומד בפסח ראשון ומזהיר על הפסח שני [אשר מתרחש שלושים יום לאחר פסח ראשון] שנאמר: "ויעשו בני ישראל את הפסח במועדו" וכתיב [כאשר משה מציג את הסיבה לקיום פסח שני]: "ויהי אנשים אשר היו טמאים לנפש אדם". (פסחים ו ע"א-ע"ב)
 
למרות שתקנה זו במקורה מתייחסת להכנות המדוקדקות לקורבן הפסח (עבודה זרה ה ע"ב), חכמים שמרו עליה והמשיכו לקיימה גם לאחר חורבן המקדש (תוספות שם ד"ה והתנן). הראשונים מצטטים קטע אחר שמציג תקנה קדומה נוספת:
 
"תנו רבנן: משה תיקן להם לישראל שיהו שואלין ודורשין בענינו של יום. הלכות פסח – בפסח, הלכות עצרת – בעצרת, הלכות חג [סוכות] – בחג". (מגילה לב ע"א)
 
מה ההבדל – אם קיים כזה – בין שני הקטעים הללו ומהי הסיבה והמשמעות של תקנה זו? רוב הראשונים מסבירים כי כל קטע מתייחס להלכה שונה. התקנה השנייה משמעותה היא כי יש ללמוד את ההלכות של כל חג ספציפי ביום החג עצמו.[1]
 
מהי אם כן כוונתו של הקטע הראשון? יש המסבירים כי קטע זה מדריך את פוסקי ההלכה כיצד ראוי לתעדף שאלות המגיעות אליהם.[2] בתוספתא נאמר כי כאשר שני תלמידים "השואל כענין והשואל שלא כענין [אחד שואל בקשר לנושא הנלמד והשני לא], משיבין את השואל כענין" (סנהדרין ז, ה).
 
בעקבות כך מסביר הר"ן כי אם במהלך שלושים הימים שקודמים לחג הפסח מורה ההוראה מתלבט האם לענות לשאלה הנוגעת להלכות הפסח או לשאלה בנושא אחר, עליו להתייחס לשאלה הנוגעת להלכות הפסח (ראו רמב"ם הלכות תלמוד תורה ב, ח).
 
ראשונים אחרים מסבירים את הגמרא על פי הבנתה הפשוטה: יש ללמוד את הלכות הפסח במשך שלושים יום לפני החג עצמו.[3] במידה ואכן זו כוונת הגמרא, האם קטע זה מתייחס אך ורק לחג הפסח או גם לחגים אחרים? הבית יוסף מסביר כי מפאת ריבוי ההלכות שקיימות בחג הפסח, שכוללות את אופן הטחינה הראוי של גרעיני החיטה, את אפיית המצות, ואת הלכות הגעלת כלים וביעור חמץ, חכמים קבעו כי יש ללמוד את הלכות חג הפסח כראוי במשך שלושים יום.
 
הלכות חג הסוכות לעומת זאת מורכבות פחות וניתן ללמוד אותן תוך יום או שניים (בית יוסף תכט). לחילופין, רש"י במקומות רבים[4] סובר כי הלכה זו חלה על חג הסוכות גם כן.
 
ר' יואל סירקיס בפירושו לטור 'בית חדש' חולק על עמדות אלו. לטענתו, שני הקטעים הללו משלימים זה את זה. כוונת הגמרא במסכת מגילה היא כי יש ללמוד את ההלכות של כל חג 'בסמוך' אליו; במקרה של פסח – לפי הגמרא בפסחים – יש ללמוד אותן שלושים יום קודם לכן (ב"ח תכט).
 
ראוי לציין כי הרמב"ם משמיט את הקטע בגמרא שדורש ללמוד את הלכות הפסח שלושים יום לפני החג אך הוא כן מצטט את החובה ללמוד את הלכות החג ביום החג עצמו (הלכות תפילה יג, ח).
 
האחרונים דנים בנושא זה לעומק. יש המציעים כי לפי הרמב"ם שני הקטעים שהובאו לעיל חולקים זה על זה והוא פוסק בהתאם לגמרא במגילה שאינה מחייבת ללמוד את הלכות הפסח שלושים יום לפני החג (אורה ושמחה הלכות חמץ ומצה ב, יט). אחרים מסבירים כי כיוון ש'שואלין ודורשין' היא בגדר הכנה בלבד, הרמב"ם לא הרגיש צורך לקבוע אותה כפסק הלכה מחייב. לחילופין, יש המציעים כי אמירה זו כלולה כבר בתוך הלכות אחרות הקשורות לשלושים הימים שקודמים לחג הפסח (ראו פסחים ד ע"א; רמב"ם הלכות חמץ ומצה ב, יט).
 
לדברי הרמב"ם ולשיטת הסוברים כי אכן ישנן שתי חובות נפרדות, אפשר לשאול מדוע מי שמתכונן כראוי לחג טרם בואו של החג חייב ללמוד את הלכות החג גם בחג עצמו. מספר אחרונים מסבירים כי שלושים הימים שלפני החג מוקדשים להכנה לקראת בואו של החג, אך הלימוד בחג עצמו הינו חובה עצמאית ושונה – חובה להתקשר ליום זה באמצעות לימוד תורה. אכן, הגמרא מסיקה כי יש לחלק את זמננו ביום טוב בין הנאה גופנית ובין הנאה רוחנית (ביצה טו ע"ב). כך גם כותב הרמב"ם:
 
אף על פי שאכילה ושתייה במועדות בכלל מצות עשה לא יהיה אוכל ושותה כל היום כולו. אלא כך היא הדת: בבקר משכימין כל העם לבתי כנסיות ולבתי מדרשות ומתפללין וקורין בתורה בענין היום וחוזרין לבתיהם ואוכלין, והולכין לבתי מדרשות, קורין ושונין עד חצי היום. ואחר חצות היום מתפללין תפלת המנחה וחוזרין לבתיהן לאכול ולשתות שאר היום עד הלילה. (הלכות יום טוב ו, יט)
 
האופן הראוי לחגוג ולשמוח במועדים כולל הן הנאה פיזית שמתקיימת על ידי אכילה ושתייה והן הנאה רוחנית המתקיימת על ידי תפילה ולימוד תורה. לפי הגמרא, הלימוד צריך להתקשר לחג הספציפי בו הוא מתקיים, על מנת 'לשדרג' את הקשר הרוחני של האדם הלומד עם אותו החג.
 

איסור חמץ

עיון מדוקדק בהלכות חמץ מגלה כי איסור חמץ חמור יותר מכל שאר האיסורים הנוגעים למזון, הן מבחינת 'איכות' והן מבחינת כמות.
 
כך לדוגמא הרמב"ם במשנה תורה מונה את המצוות והאיסורים הרלוונטיים לחג הפסח. מלבד שש עשרה המצוות הנוגעות לקורבן פסח (מבוא להלכות קרבן פסח) הוא מפרט אודות שש מצוות נוספות הקשורות לחמץ. הרמב"ם מוסיף וכותב כי מדאורייתא אסור לאכול חמץ משעות הצהרים של י"ד בניסן (דברים טז, ג) וכן בכל שבעת ימי החג (שמות יג, ג). הוא מצטט מקור אחר לאיסור אכילת תערובת חמץ במשך כל שבעת ימי הפסח (שמות יב, כ).[5] הוא מציין הן את המקור לאיסור ראיית חמץ (בל ייראה) ברשות האדם במשך שבעת ימי הפסח (שמות יג, ז) והן את המקור לאיסור הימצאותו (בל יימצא) במהלך ימים אלו (שמות, יב, יט). לבסוף, הוא מונה מצוות עשה הנוגעת לסוגיית החמץ: החובה להיפטר מן השאור (תשביתו) בי"ד בניסן.
 
בנוסף לכך, הגמרא מלמדת כי חל איסור להפיק תועלת כלשהיא מחמץ (פסחים כא ע"ב).[6] יתר על כן, בשונה בשאר מאכלות אסורות, העונש על אכילת חמץ הוא כרת כפי שפוסק הרמב"ם:
 
כל האוכל כזית חמץ בפסח מתחילת ליל חמשה עשר עד סוף יום אחד ועשרים בניסן במזיד חייב כרת שנאמר: "כי כל אוכל חמץ ונכרתה". (הלכות חמץ ומצה א, א)
 
אם כך, נראה כי מהלכות איסור חמץ מצטיירת תמונה של איסור ייחודי בחומרתו. ככל הנראה, בניגוד לשאר מאכלות אסורות, התורה דורשת מאיתנו להתנתק מכל קשר שיש בינינו ובין החמץ שברשותנו. החמץ מצטייר כישות 'רעה' אשר אסור לאדם לאכול ממנה ולו כמות מזערית, אף לא תערובת, וכן אין להפיק מהחמץ אף תועלת ולא להיות קשור אליו באופן משפטי כזה או אחר. על האדם לחפש את החמץ שברשותו ולהשמידו.
 
מה כל כך חמור בחמץ? מה רע בו כל כך? שאלה זו העסיקה הוגים ופרשנים יהודים במשך אלפיים שנה. מעניין לציין כי איסור חמץ לא מוגבל לפסח. התורה אף אוסרת על האדם להביא חמץ יחד עם קורבנותיו:
 
כל המנחה אשר תקריבו לה' לא תעשה חמץ כי כל שאר וכל דבש לא תקטירו ממנו אשה לה'. (ויקרא ב, יא)
והנותרת ממנה יאכלו אהרן ובניו, מצות תאכל במקום קדש בחצר אהל מועד יאכלוה. לא תאפה חמץ חלקם נתתי אתה מאשי קדש קדשים הוא כחטאת וכאשם. (ויקרא ו, ט-י)
 
ספר החינוך מבחין בין שני האיסורים הללו. בנוגע לחמץ בפסח, הוא כותב כי כל מצוות הפסח, כולל החובה לאכול מצה ואיסור חמץ, נועדו להזכיר לנו את האופן הזריז בו יצאנו ממצרים:
 
כדי שנזכור לעולם הנסים שנעשו לנו ביציאת מצרים כמו שכתוב בשה הפסח. ונזכור מה שארע לנו בעניין זה שמתוך חיפזון היציאה אפינו העיסה מצה כי לא יכלו להתמהמה עד שיחמיץ. (ספר חינוך יא)
 
אמנם, ביחס לאיסור הבאת שאור וחמץ כקורבן בעל החינוך מסביר כי דחיית החימוץ (מחמצת), שנוצר בעקבות עיכוב בתהליך הכנת הבצק, מדגיש את מרכזיותה של הזריזות בעבודת ה'. המזבח איננו יכול 'לסבול' שום דבר המסמל כבדות ועצלות (חינוך קיז).
 
פוסקים אחרים מאחדים את שני האיסורים הללו ומציעים סיבות מקיפות ועקרוניות לאיסור חמץ. לדוגמא, יש הרואים את החמץ כסמל של עבודה זרה. אכן, ר' מנחם כשר (1985-1983) מציין כי פרטי איסור חמץ דומים להלכות עבודה זרה בלפחות שישה דרכים.[7] מהי המשמעות של דמיון זה? הרמב"ם מצביע על הקשר ההיסטורי שישנו בין החמץ ובין עבודת האלילים הקדומה:
 
ומפני שעובדי עבודה זרה לא היו מקריבים לחם אלא שאור והיו בוחרים להקריב העניינים המתוקים ומלחלחים קורבניהם בדבש... מפני זה הזהיר האלוק מהקריב "כל שאור וכל דבש"... (מורה נבוכים ג, מו; ראו גם כן הלכות עבודה זרה א, א)
 
אם כך, עם ישראל מביא לידי ביטוי את דחיית העבודה הזרה – שהגיעה לאחר יציאת מצרים ולאחר היווצרותו לאומה – על ידי הימנעות מאכילה, בעלות או הנאה מחמץ וכן על ידי השמדתו.
 
לחילופין, הזוהר מרמז על קשר רוחני: "מאן דאכיל חמץ בפסח כמאן דפלח לעבודה זרה איהו" (זוהר ב, קפב). באופן דומה, הגמרא משווה בין שאור, חומר תפיחה כגון מחמצת או שמרים, ובין יצר הרע:
 
ר' אלכסנדרי בתר דמצלי [לאחר שהתפלל] אמר הכי: "ריבון העולמים, גלוי וידוע לפניך שרצוננו לעשות רצונך. ומי מעכב? שאור שבעיסה". (ברכות יז ע"א)
 
השאור, אשר גורם לתערובת של קמח ומים לתפוח ולהתרומם, נתפס כמטאפורה ליצר הרע אשר תופח ומתרומם בתוכנו. לצד שורות אלו, החינוך מציע סיבה שנייה לאיסור התורה להביא שאור כקורבן:
 
ועוד שמעתי טעם באיסור שאור ודבש, לפי שהשאור מגביה עצמו וכן הדבש מעלה רתיחתו הרבה, ולכן נתרחקו [ולכן צווינו להתרחק מן השאור] לרמוז כי "תועבת ה' כל גבה לב". (מצווה קי)
 
הרדב"ז דן באיסורים הרבים של החמץ. לאחר שניסה לקשר בין החומרות הללו ובין הדמיון הקיים בין חמץ ובין עבודה זרה, הוא כותב:
 
ועל כן אני סומך על מה שאמרו רבותינו ז"ל במדרשות כי חמץ בפסח רמז ליצר הרע והוא "שאור שבעיסה". ולכן כולו גרש יגרש אותו האדם מעליו ויחפש עליו בכל מחבואות מחשבותיו ואפילו כל שהוא לא בטיל והרי זה אמת ונכון. (שו"ת רדב"ז, ג סימן תתקעז תשובה תקמו)
 
מהו הקשר בין יצר הרע – כפי שהוא מיוצג על ידי החמץ – ובין חג הפסח, שמנציח את גאולתנו משעבוד מצרים? ניתן להציע כי יחד עם היציאה מהעבדות הפיזית של מצרים אנו דוחים את "סיר הבשר" (שמות טז, ג) המצרי, במובן החומרי שלו, ומקבלים במקום זאת כעבדי ה' חיים של פשטות. חיינו הינם 'תֵּאוֹצֶנְטְרִים'; הקב"ה הוא המרכזי ולא רצונותינו ותשוקותינו. מסיבה זו איננו אוכלים חמץ אלא מצה הקרויה 'לחם עוני' – לחם פשוט של אדם עני.
 
התורה איננה אוסרת על חמץ במהלך השנה כולה; רק בנוכחות של הקב"ה על גבי המזבח או כאשר אנו מציינים את חירותנו עלינו להתנער מכל זכר של חמץ. לולא היצר הרע האדם לא היה בונה, מתרבה או מתפתח ומפתח. אכן, בחג השבועות, כאשר אנו מציינים את האירוע הרוחני של מתן תורה, אנו מצווים להקריב את 'שתי הלחם', שני כיכרות של לחם מחמצת (שמות כג, יז).
 
התורה נועדה להתקיים ב'עולם הזה', הכרוך במאבקים אישיים ולאומיים. עלינו לשלב את ה'אני' שלנו, שכולל את רצונותינו ושאיפותינו, בקיום התורה. בפסח אנו מציינים את חירותנו מן היצר הרע ואת יכולתנו לעבוד את הקב"ה; בשבועות אנו מציינים את מתן תורה ואת האתגר שיש בקיומה.
 
כל הזכויות שמורות לישיבת הר עציון ולרב דוד ברופסקי
תרגום: נתנאל חזן, תשפ"א
עורך: יחיאל מרצבך, תשפ"א
 
 

[1] הבית יוסף (תכט) כותב כי ביום החג עצמו על האדם ללמוד את הסיבות שבגללן אנו מקיימים את אותו החג. בנוסף, הוא מציע כי יש ללמוד גם את הלכות יום טוב.
[2] ראו רשב"א מגילה ד ע"א; ריטב"א מגילה ד ע"ב; ר"ן פסחים ב ע"ב; מאירי פסחים ו ע"א.
[3] ראו רב האי גאון שאילתות, צו עח; רש"י ראש השנה ז ע"א, ד"ה אתי וכן בבא קמא קיג ע"א ד"ה ברגלה; תוספות מגילה ד ע"א ד"ה מאי איריא; רוקח רמד.
[4] ברכות ל ע"א; סוכה ט ע"א; בבא קמא קיג ע"א; סנהדרין ז ע"א.
[5] הרמב"ן בהשגותיו על ספר המצוות לרמב"ם (מצוות לא – תעשה קצח) חולק וטוען כי אין איסור נפרד לתערובת חמץ.
[6] האמוראים דנים בנוגע למקורו של איסור זה: "אמר חזקיה: מנין לחמץ בפסח שאסור בהנאה? ש[הרי] נאמר: "לא יאכל חמץ"; לא יהא בו היתר אכילה. טעמא דכתב רחמנא "לא יאכל חמץ" – הא לא כתב "לא יאכל" הוה אמינא [היינו חושבים כי] איסור אכילה משמע, איסור הנאה לא משמע [ומריבוי המילה 'חמץ' אנו למדים כי יש גם איסור הנאה מחמץ]. ופליגא דר' אבהו דאמר רבי אבהו: כל מקום שנאמר "לא יאכל" [או] "לא תאכל" [או] "לא תאכלו" – אחד איסור אכילה ואחד איסור הנאה עד שיפרט לך הכתוב [אחרת]. (פסחים כא ע"ב). בנוגע למאכלות אסורות נוספות, הרמב"ם (הלכות מאכלות אסורות ח, טו) מצטט את דעתו של רבי אבהו שמלמד כי בכל מקום שבו התורה אומרת "לא תאכל" נכלל איסור הנאה, אלא אם כן נאמר אחרת. מסיבה זו מעניין לראות כי בנוגע לחמץ (הלכות חמץ ומצה א, ב) נראה כי הרמב"ם הולך בשיטתו של חזקיה. האחרונים דנים בנושא זה באופן מעמיק ביותר ומציינים כי הרמב"ם סבר שיש להביא מקור עצמאי נוסף לאיסור הנאה. בצורה דומה, הרמב"ם כותב אודות האיסור לאכול פחות מכזית חמץ, הידוע כ'חצי שיעור': "האוכל מן החמץ עצמו בפסח כל שהוא הרי זה אסור מן התורה שנאמר: "לא יאכל". ואף על פי כן אינו חייב כרת או קרבן אלא על כשיעור שהוא כזית" (הלכות חמץ ומצה א, ז). גם כאן האחרונים מציינים כי הרמב"ם מביא מקור עצמאי לאיסור זה למרות שר' יוחנן (יומא עג ע"ב) כבר אסר על אכילת כמות של פחות מכזית מכל המזונות האסורים.
[7] תורה שלמה, כרך יט, נספח 20; ראו גם הגדה שלמה נספח 7. הוא מציין כי הן חמץ והן עבודה זרה חולקים את האיסור הייחודי של חזקה (בעלות) והנאה ואת שניהם אנו מצווים להרוס. בנוסף, חמץ ועבודה זרה אינם מתבטלים בתערובת ואת שניהם ניתן 'לבטל' על ידי הצהרה מילולית הנאמרת בפה (ביטול). לסיום, בדיוק כפי שאנו בודקים כי אין חמץ לפני פסח (בדיקת חמץ), אנו מצווים לחפש אחר שרידים של עבודת אלילים (רמב"ם הלכות עבודת כוכבים ז, א).

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)