מצוות ספירת העומר

מצוַת ספירת העומר נמנית במצווה שו בספר החינוך. מדיני המצווה, לספור ימים ושבועות ממחרת החג הראשון של פסח ועד חג השבועות - סך הכל מ"ט ימים. נחלקו ראשונים בשאלה האם מי ששכח לספור יום אחד יכול לשוב ולספור כתקנו: הבה"ג סבר שלא ניתן, ואילו רב האי גאון והתוס' סברו שניתן.

ה"מנחת חינוך" מביא נפקא-מינה נוספת למחלוקת הראשונים הזו - דינו של קטן שמלאו לו שלוש-עשרה בתוך ימי הספירה. הבה"ג, הסובר שיש לספור את כל הימים, יפסוק שקטן זה אינו יכול לספור משהגדיל, ואילו התוס' ורב האי גאון יטענו שהוא חייב להתחיל לספור ביום שהגדיל.

מה דינו של אותו אדם, לדעת הבה"ג, אם הוא ספר ספירת העומר גם כשהיה קטן? האם במקרה כזה יוכל להמשיך לספור גם לאחר שהגדיל? כמקור לתשובה לשאלה זו, מביא ה"מנחת חינוך" את דברי רבנו טוביה מווינא המובאים במרדכי במגילה. לשיטתו, קטן שחייב חיוב מסויים מדרבנן יכול לפטור חיוב של תורה, ולכן הוא יוכל להמשיך לספור לאחר שיגדל. אמנם, אחרונים העירו שייתכן שדינו של רבנו טוביה שייך לדיוננו רק אם הקטן חייב לקיים את המצוות מדרבנן. אם חובת החיוב היא על האב, ולא על הבן - אין קשר בין שני הדינים.

שאלה נוספת שמעורר ה"מנחת חינוך" נוגעת לדינו של עבד שנשתרר בתוך ימי הספירה. מה דינו של עבד זה לדעת הבה"ג, אם הוא ספר ספירת העומר גם בהיותו עבד? שאלה זו משיקה לשאלה עקרונית יותר - האם מעשה בזמן פטוֹר מועיל לזמן החיוב. לדעת ה"מנחת חינוך" יש להבחין בין שני סוגי מצוות: מצווה הנמשכת מזמן הקיום עד זמן החיוב - יוצאים ידי חובתה כאשר מקיימים אותה בזמן הפטור, אך מצווה שזמנה עבר בזמן הפטור - אין עשייתה מועילה. כך, למשל, מי שאכל מצב בהיותו שוטה - לא יצא ידי חובתו, ואילו מי שקיים מצוַת פרייה ורבייה בהיותו שוטה - יצא. לדעתו, ספירת העומר זהה לפרייה ורבייה כיוון שזוהי מצווה נמשכת. לכן, אם עבד ספר ספירת העומר והשתחרר - הוא חייב להמשיך ולספור גם לדעת הבה"ג.

בדברי ה"מנחת חינוך" מובלעת הבנה כי יסוד שיטת הבה"ג הוא שספירת העומר היא מצווה הנמשכת כל ימי הספירה, ולכן מי שלא ספר יום אחד - אינו יכול להמשיך לספור. אמנם, ייתכן שהבה"ג לא סבר שכל הספירה היא מצווה אחת, אלא שמניית כל יום מבוססת על מניית היום הקודם, ולכן מי שפספס יום אחד אינו יכול להמשיך לספור. להבנה זו, ספירת העומר דומה לאכילת מצה דווקא, שהיא מצווה שאינה נמשכת, ולא לפרייה ורבייה.