דילוג לתוכן העיקרי

תהליך המילה

קובץ טקסט

לע"נ ר' עמינדב בן-שחר ז"ל

ביאור הכינוי "מילה"

בשיעור זה נעסוק במרכיבים הטכניים של מצוות המילה. ראשית, עלינו לשאול מה פשר הכינוי "מילה". מפשט הכתוב עולה שמדובר על חיתוך. נראה שכך הבינו מפרשי התורה, וכך משתמע גם מן הפסוקים המתארים את מעשה המילה: "ונמלתם את בשר ערלתכם" (בראשית יז, יא) ו"וביום השמיני יִמּוֹל בשר ערלתו" (ויקרא יב, ג). בנוגע למילה זו מצינו שני שורשים אפשריים: רש"י סבור שהשורש הוא מו"ל, ואילו ראב"ע סבור שהשורש הוא נמ"ל.

אם כן, בפסוקים נאמר שהמצווה היא למול, דהיינו לחתוך, את בשר הערלה. האם ניתן להסיק מכך שעיקר המצווה הוא החיתוך, או שמא יש פעולות נוספות שמהוות אף הן חלק אינטגרלי מהמצווה? העובדה שהתורה מזכירה את מילת בשר הערלה מחדדת את התחושה שמדובר במעשה חיתוך ותו לא, אך יש מקור שממנו ניתן ללמוד על קיומם של מרכיבים נוספים במילה:

"וּמָל ה' אֱלֹהֶיךָ אֶת לְבָבְךָ וְאֶת לְבַב זַרְעֶךָ". (דברים ל, ו)

אפשר להבין פסוק זה בכמה דרכים, ואחת מהן היא שמדובר על הסרה של הרוע האנושי בכלל, כפי שמבאר הרמב"ן על אתר:

"לימות המשיח תהיה הבחירה בטוב להם טבע, לא יתאווה להם הלב למה שאינו ראוי ולא יחפוץ בו כלל".

מפסוק זה משמע שהמילה אינה רק חיתוך בשר, אלא כל הסרה של חלקים פגומים. אפשר שזהו פתח להכללתן של פעולות נוספות במסגרת מצוות המילה.

 

פריעה

שנינו במשנה (שבת קלג ע"א):

"עושין כל צרכי מילה [בשבת]: מוהלין ופורעין[1] ומוצצין ונותנין עליה איספלנית וכמון".

במשנה נמנות שתי קבוצות של פעולות: הקבוצה האחת כוללת פעולות הקשורות לעצם מעשה המילה, והקבוצה השניה כוללת פעולות שאינן קשורות לעצם מעשה המילה, אך הן הכרחיות מבחינה בריאותית, ולכן הן דוחות את השבת. בקבוצה הראשונה נמנו המילה והפריעה (לגבי מקומה של פעולת המציצה נדון להלן), אך היחס ביניהן אינו ברור.

מל ולא פרע

המשנה (שבת קלז ע"ב) קובעת:

"מל ולא פרע את המילה – כאילו לא מל".

אם כן, הפריעה מהווה חלק אינטגרלי ומשמעותי בתהליך, אך מהו היחס בינה ובין עצם החיתוך? כאן יש מקום לשתי הבנות:

א. אדם שמל ולא פרע ביצע את המעשה בשלמותו, אלא שכדי ליצור את החלות עליו לפרוע. הסבר זה מתאים לניסוח שנאמר בנוגע לטבילת גר: "מל ולא טבל – כאילו לא מל". ברור שהטבילה כלל אינה קשורה לעצם מעשה המילה, אך היא נחוצה כדי להשלים את חלות הגירות.

ב. עצם מעשה המילה מורכב משתי הפעולות, וכל עוד לא נפרע העור – לא נסתיימה פעולת המילה.

יש כמה נפקא מינות בין שתי ההבנות הללו, וכדי לבררן עלינו לעיין בסוגיא ביבמות (עא ע"ב). הגמרא קובעת שחובת הפריעה היא מן התורה, אך אברהם אבינו לא נצטווה עליה, ומביאה ראיה לכך:

"בָּעֵת הַהִיא אָמַר ה' אֶל יְהוֹשֻׁעַ עֲשֵׂה לְךָ חַרְבוֹת צֻרִים וְשׁוּב מֹל אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל שֵׁנִית".                                                   (יהושע ה, ב)

הגמרא מבינה שהפסוק אינו עוסק רק במילת אלו שלא מלו כלל, משום שמהדגשת הכתוב "שנית" משמע שמדובר בהשלמתו של תהליך שכבר החל, ולכן מסבירה הגמרא שיהושע נצטווה להשלים את מילתם של מי שנימולו קודם מתן תורה, אך לא פרעו את מילתם. אם כן, הגמרא מבינה שיש הבדל בין מילה לפריעה, אך מה פשרו של הבדל זה? ניתן לענות על כך לאור מושג אחר שבו נדון בהמשך – ציצין המעכבין את המילה.[2] המשנה (שבת קלז ע"א) קובעת שחיתוך הציצין הללו מוגדר כ"סוף מילה", דהיינו השלמת מעשה המילה עצמו, ורק לאחריו מתבצעת הפריעה.

מהביטוי "מעכבין את המילה" בוקע ועולה ההבדל בין פעולת החיתוך של ציצין אלו ובין פעולת הפריעה, שבה לא הוזכר בפירוש עיכוב המילה, אלא ביטוי 'פושר' יותר: "כאילו לא מל". לפיכך, גם אם נאמר שהפריעה מהווה חלק מהותי של התהליך, קשה להניח שהיא מוגדרת כחלק מעצם מעשה המילה.

בפן הכרונולוגי, כאשר אברהם אבינו נצטווה למול, דהיינו לבצע את השלב הראשון בתהליך, הדבר כלל גם את הציצין המעכבין, ואילו על השלב השני של המילה – הפריעה – נצטווינו רק בהר סיני. מהן השלכותיה של החלוקה בין שני השלבים הללו?

בני קטורה

בשיעור הקודם עסקנו בשוני שבין חיובם של בני קטורה לחיובם של עם ישראל, וזאת אליבא דהרמב"ם, שסבר שלא רק ששת בני קטורה נצטוו אלא גם צאצאיהם. בעקבות זאת קבע השאגת אריה שבני קטורה חייבים רק במילה, שעליה נצטווה אברהם אבינו, ולא בפריעה.

אכילת קדשים על ידי מי שמל ולא פרע

ייתכן שיש מקום לחלק בין חיוב המילה לחיוב הפריעה גם בתוך עם ישראל, ולא רק בנוגע לבני קטורה. הדבר אינו מוזכר במפורש, אך יש שהעלו אותו כהוה אמינא. התוספות (יבמות עא ע"ב ד"ה מאי) שואלים כיצד אכלו בני ישראל במדבר בשר שלמים,[3] שהרי הם היו ערלים, האסורים באכילת קדשים. התוספות מציעים שבני ישראל מלו במדבר אך לא פרעו, ודוחים זאת בטענה שכיון שנצטוו על הפריעה – אם לא פרעו כאילו לא מלו. מסקנת התוספות היא שרק יוצאי מצרים, שמילתם הייתה מושלמת, אכלו בשר קדשים, ואלו שנולדו במדבר אכן לא אכלו קדשים. מבין השיטין עולה אפשרות שלפיה אדם שלא פרע מותר באכילת קדשים, אך אפשרות זו נדחית בעקבות הבאת מקור שממנו משמע להיפך. האם ניתן לקבל אפשרות כזו למרות זאת?

ערל ו'לא מהול'

המפתח להבנת העניין תלוי בשאלת קטן שנולד מהול. מדברי הרמב"ם וראשונים אחרים משמע שקטן שנולד מהול אינו מוגדר 'ערל', אלא 'לא מהול'.

את המודל הלוגי שמציג הרמב"ם ניתן ליישם גם בסוגייתנו: אדם שמל ולא פרע, חרף היותו 'לא מהול', איננו מוגדר כ'ערל'.[4] גם את מעמדם של בני קטורה ניתן להסביר לאור מודל זה: הם אמנם מצווים להמנע מערלות, אך אין עליהם חובה למול, ולפיכך הם אינם מצווים בפריעה.

חיוב כרת

החתם סופר מעלה אפשרות שלפיה אדם שמל ולא פרע פטור מכרת, משום שחיוב הכרת הוזכר רק בפרשת לך לך ("וְעָרֵל זָכָר אֲשֶׁר לֹא יִמּוֹל אֶת בְּשַׂר עָרְלָתוֹ וְנִכְרְתָה..."), ולא בפרשת תזריע, אשר בה מתחדשת לנו חובת הפריעה. אם כן, חיוב הכרת הוא רק על ערלות, ולא על 'אי-מילה'.

קרבן פסח

השלכה נוספת להבחנה בין מעשה המילה לפריעה באה לידי ביטוי בנוגע לאיסור אכילת קרבן פסח על ידי אדם שבניו או עבדיו ערלים. אם הפריעה היא חלק אינטגרלי מהמעשה – ודאי שאם בניו ועבדיו לא פרעו האדם אינו יכול לאכול מן הפסח, כדין ציצין המעכבין את המילה, אך אם מעשה המילה הושלם – הבנים והעבדים יצאו מגדר ערלות, וגם אם לא פרעו, יכול האדם לאכול בקרבן פסח.

ברכת המילה קודם הפריעה

הראשונים נחלקו בנוגע למקומה של ברכת "להכניסו בבריתו של אברהם אבינו", שאותה מברך אבי הבן: יש שסברו שמברכים ברכה זו קודם המילה, מכיון שדינה כברכת המצוות, שיש לברכה עובר לעשיית המצווה,[5] ואחרים סברו שיש לברכה לאחר סיום התהליך כולו, משום שזוהי ברכת השבח. הרא"ש מעלה הצעת ביניים: מדובר בברכת המצוות, ועל כן יש לברכה במהלך קיום המצווה,[6] דהיינו בין המילה לפריעה. נראה שהרא"ש מציג כאן מודל דומה לזה של נטילת ידיים – ברכה בין השלב הראשון (הנטילה) לשלב השני (הניגוב). לצורך כך יש להניח שמדובר בשני שלבים נפרדים, שהרי אף אחד אינו מעלה על דעתו לברך בין נטילת יד ימין לנטילת יד שמאל. אם כן, גם בסוגיין מדובר על מודל המורכב משני שלבים, שיש לברך ביניהם.

פריעה בשבת

המחבר (יורה דעה רסו, יד) פוסק:

"יש להיזהר שלא ימולו שני מוהלים מילה אחת בשבת, שזה ימול וזה יפרע, אלא המל הוא עצמו יפרע".

הרמ"א על אתר משיג על המחבר, ומתיר לחלק את המילה לשני מוהלים גם בשבת. את דבריו של המחבר ניתן להסביר באחת משתי דרכים:

א. המחבר סבור שזהו דין מדיני המילה: מדובר בתהליך בן שלב אחד, ולכן ההיתר לחלל שבת תקף רק כשמדובר באדם שמשלים את התהליך כולו, מתחילתו ועד סופו. הרמ"א, על פי הבנה זו, סבור שמדובר בשתי פעולות שונות, שכל אחת מהן הותרה בשבת, ואין חיוב לעשותן דווקא על ידי אדם אחד.

ב. המחבר מודה שמדובר בשני שלבים נפרדים, אלא שהוא סבור שלפנינו דין מדיני חילול שבת, שהותר לאדם אחד בלבד, ולא לשניים. לעומת זאת, הרמ"א סבור שהמילה מפקיעה במובן מסוים את איסורי השבת, וממילא – מה לי מוהל אחד או כמה מוהלים.

 

מציצה

הגמרא (שבת קלג ע"ב) קובעת שיש להעביר מתפקידו מוהל שאינו מוצץ את דם המילה, וטעם הדבר – מפני הסכנה. בעקבות זאת אומרת הגמרא:

"פשיטא, מדקא מחללי עליה שבתא – סכנה הוא! מהו דתימא האי דם מפקד פקיד, קמ"ל חיבורי מיחבר, ודומיא דאיספלנית וכמון: מה איספלנית וכמון, כי לא עביד – סכנה הוא, אף הכי נמי כי לא עביד – סכנה הוא".

מדברי הגמרא עולה שהמציצה דומה לנתינת האיספלנית והכמון, דהיינו לטיפול רפואי שנועד לחיטוי מקום המילה, ולא לעצם חובת המילה.

הנפקא מינה הברורה והמעשית היא כאשר יש דרכים טובות יותר לחטא את מקום המילה: האם ניתן להשתמש בהן במקום המציצה? מסופר על ר' חיים מבריסק שבקהילתו נהוג היה שלא למצוץ לאחר המילה, אך לא ברור האם היה זה עניין עקרוני, שלפיו אין צורך במציצה משום שיש לאמוד סכנה בכלים רפואיים, או שמא הייתה זו תוצאה של מקרה שבו הדביק מוהל את אחד התינוקות בדלקת חמורה. בימינו יש שמשתמשים בכלי כדי לשמור הן על המנהג הן על ההיגיינה.

בחידושים המיוחסים לר"ן (שבת קלג ע"ב ד"ה אלא) מופיעה סייעתא משמעותית לפסיקתו של ר' חיים מבריסק. הר"ן קובע שאם המוהל סילק את ידיו מעצם מעשה המילה, אלא שהוא עדיין עסוק בפעולות הרפואיות – הוא אינו יכול לחזור למול את הציצין שאינן מעכבין. את שאלת ההפסק והחזרה נלבן להלן, אך לענייננו חשוב החילוק הברור בין הפעולות הקשורות למצוות המילה ובין הפעולות הרפואיות הנלוות אליה. חילוק זה עשוי לעמוד בבסיס הפסיקה שיש לוותר על פעולת המציצה, כפי שראינו אצל ר' חיים מבריסק.

 

ציצין שאינן מעכבין את המילה

כאמור, המשנה קבעה שעושים בשבת את כל צרכי המילה. ניתן לראות זאת ככותרת לדיני המשנה, אך הגמרא אינה מקבלת זאת ושואלת מהו חידושה של המשנה בקביעה זו. הגמרא (שבת קלג ע"ב) מסבירה:

"המל, כל זמן שהוא עוסק במילה – חוזר בין על ציצין המעכבין את המילה בין על ציצין שאין מעכבין. פירש – על ציצין המעכבין את המילה חוזר, על ציצין שאין מעכבין אינו חוזר".

בחול או בשבת

כדי להבין את דברי המשנה עלינו להזכיר את מחלוקת הראשונים התלויה בגירסת המשנה: האם משנתנו עוסקת במילה בשבת, או במילה הנעשית ביום חול? כפי שהבאנו לעיל, יש שגורסים במשנתנו 'בשבת'. כך גרס רש"י, ולשיטה זו יש להסביר שדין המשנה הוא שמי שמל בשבת אינו חוזר על ציצין שאינן מעכבין. הדבר תלוי גם בסברא ולא רק בגירסא – מדוע שבחול המוהל לא ישוב ויחתוך את הציצין, גם אם הם אינן מעכבין? בשבת יש היתר נקודתי, שמסתיים כאשר המוהל פורש מן המילה, ועל כן הוא אינו יכול לשוב ולבצע איסור נוסף.

העיטור נקט קו שונה: משנתנו, והברייתא שבעקבותיה, עוסקות ביום חול. לדעתו, בשבת אין להסיר ציצין שאינן מעכבין גם אם עדיין לא פירש, ועל כן החידוש שבמשנה הוא שאפילו ביום חול – אם כבר פירש אין להסיר ציצין שאינן מעכבין.

אלא שכאן עולה קושייתו של רש"י: מדוע ביום חול אין לחזור ולהסיר ציצין אלו גם לאחר שפירש? על כך ניתן לומר שאמנם מותר לחזור על ציצין שאינן מעכבין, אך אין זו חובה (ניתן להעלות אפשרות נוספת, שלפיה אין טעם לחזור גם אם לא פירש, שהרי הוא כשוחט בהמה שחוטה, וכפי שנבאר בהמשך).

פסק הרמב"ם

הרמב"ם, בפרק שני מהלכות מילה, נקט את שתי השיטות. בהלכה ג' הוא פוסק:

"פירש – על ציצין המעכבין חוזר, על ציצין שאינן מעכבין אינו חוזר". 

נשים לב לכך שבהלכה זו אין כל אזכור לדיני מילה בשבת. לעומת זאת, בהלכה ו' הוא סוקר את הלכות מילה בשבת, ושם הוא מזכיר את חילוקו של רש"י בנוגע לסיום המילה בשבת:

"עושין כל צרכי מילה בשבת... וחוזר על ציצין המעכבין אף על פי שפירש, ועל ציצין שאין מעכבין כל זמן שלא פירש".

הרמב"ם מקבל את דברי בעל העיטור בנוגע ליום חול, ואת דברי רש"י בנוגע לשבת.

הידור מצווה

הגמרא (שם) קובעת שהחזרה על ציצין שאינן מעכבין מבוססת על "זה א-לי ואנוהו". העולה מכך הוא שאליבא דרש"י, כל עוד לא פירש – הותר לאדם לחלל שבת בשביל הידור מצווה. ר' משה סולובייצ'יק הוכיח מכאן שהידור מצווה איננו רק 'עטיפה' נאה למצווה, אלא קיום שונה מבחינה איכותית. ייתכן שגם בעל העיטור מקבל הנחה זו, אלא שלדעתו גם קיום טוב יותר של המצווה אינו מהווה עילה מספקת לחילול שבת.

ניתן לתלות את שאלת ההיתר לחלל שבת לצורך הסרת ציצין שאינן מעכבין בשאלת היסוד: מה מפקיע את איסורי השבת – עצם מצוות המילה, או העובדה שיש כאן הפקעת שם 'ערל'?

אפשר לומר כי הסרת כל ציץ שהוא מהווה חלק מהמצווה, אלא שאת השבת דוחה רק הפקעת הערלות, שהסתיימה עוד קודם הסרת ציצין אלו. על פי זה מובנת שיטת בעל העיטור, האוסר לחלל שבת על הידור מצווה, למרות שהוא מהווה חלק מן המצווה ולא 'קישוט' בלבד.

ברם, אם מצוות המילה היא זו שמפקיעה את איסורי השבת, אזי גם הידור המצווה, קרי: ציצין שאינן מעכבין, שייך לגוף המצווה, כפי שביארנו לעיל.

קושיא נוספת על שיטת העיטור היא מדוע בחול אין לחזור ולהסיר ציצין שאינן מעכבין – האם לא ראוי לקיים "זה א-לי ואנוהו"? על כך ניתן להשיב שההידור הוא במעשה ולא בתוצאה, כלומר אין הידור בחפצא – בכך שלבסוף הציצין הללו אינם קיימים, אלא במעשה הסרתם של הציצין. לפיכך, אם תם המעשה – אין טעם לשוב ולהדר את החפצא.

הלכה למעשה נחלקו המחבר והרמ"א בעניין זה: הרמ"א קובע שבחול יש לחזור גם על ציצין שאינן מעכבין, ומדבריו משמע שהמחבר לא קיבל זאת, והניח שגם בחול אם פירש אינו חוזר.

לא התייחסנו בדברינו למעשה נוסף בתהליך המילה – הטפת דם ברית. נושא זה יש לבחון ביחס למילה רגילה, אך גם ביחס לתחום הייחודי של מילת גרים, שבו לא עסקנו.

 

תקציר

בשיעור זה עסקנו בחלקיה השונים של מצוות המילה: חיתוך הערלה, פריעה, מציצה והידור המצווה בציצין שאינן מעכבין את המילה. בחנו את היחס בין הפריעה למילה עצמה – האם הפריעה היא חלק מהותי מן המצווה או חלק נפרד, שתפקידיו שונים מאלו של המילה עצמה. ראינו גם את הנפק"מ השונות בעניין.

לאחר מכן דנו בחובת המציצה לאור דברי הגמרא, הראשונים והאחרונים. ראינו שזוהי חובה הקשורה לצרכים הרפואיים הנלווים למילה, ואיננה חלק מן המילה עצמה, ולאור זאת בחנו את הדעות השונות לגביה.

לבסוף עסקנו בציצין שאינן מעכבין את המילה, מעמדם ונחיצותם במקרים השונים.

 

כל הזכויות שמורות לישיבת הר עציון, תשס"ו

עורך: מאיר הרניק

 

[1]    פריעה היא הסרת העור על ידי משיכתו וקיפולו לאחור.

[2]    להלכה פסקינן שמדובר בעור החופה את רובו או את רוב גובהו של החלק הנותר.

[3]    הדבר נתון במחלוקת בין התנאים. דברי התוספות אמורים בשיטת רבי עקיבא, שסבר שבזמן המדבר לא הותר בשר תאווה.

[4]    נדמה שמהסבר זה עולה שהפריעה אינה קשורה להפקעת שם 'ערל', אלא להפיכת הנימול לחלק מעם ישראל, וההסתופפות תחת כנפי השכינה. בעל בית הלוי (פרשת לך לך) מעלה הצעה כזו, עיי"ש.

[5]    כך פסק הרמב"ם, וכך נוהגים רבים מבני עדות המזרח.

[6]    בירושלמי מובאת דעה שלפיה לכתחילה יש לברך ברכת המצוות במהלך קיום המצווה, ולא לפניה.

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)