דילוג לתוכן העיקרי
הלכות שבת -
שיעור 56

לש | 2

קובץ טקסט

לש (2)

בשיעור הקודם עסקנו ביסוד מחלוקת רבי וריבר"י בעניין לישה בקמח ובעפר. בשיעור זה נעסוק במחלוקת האמוראים בעניין לישה בדיו.

לישה בדיו, באפר ובמורסן

בשבת יח. נחלקו אמוראים:

"מאן תנא נתינת מים לדיו זו היא שרייתן? - אמר רב יוסף: רבי היא, דתניא: אחד נותן את הקמח ואחד נותן את המים - האחרון חייב, דברי רבי. רבי יוסי אומר: אינו חייב עד שיגבל. אמר ליה אביי: ודילמא עד כאן לא קאמר רבי יוסי - אלא בקמח דבר גיבול הוא, אבל דיו דלאו בר גיבול הוא - אימא ליחייב".

לדעת רב יוסף - כמחלוקת בקמח כן מחלוקת בדיו, ואף בזה לריבר"י אין חייב עד שיגבל. ולדעת אביי, בדיו אף ריבר"י מודה לרבי שיש לחייב משעת נתינת מים. אמנם בתוספתא נראה כרב יוסף, שהרי כך שנינו שם (סוף פרק יא):

"אחד נותן את המים ואחד נותן את הדיו, אחד נותן את הדיו ואחד נותן את המים, אחד נותן את המים ואחד נותן את הקמח, אחד נותן את הקמח ואחד נותן את המים, אחד נותן את המים ואחד נותן את העפר, אחד נותן את העפר ואחד נותן את המים - האחרון חייב, דברי ר'. ר' יוסה בי ר' יהודה אומר: האחרון אינו חייב אלא עד שיגבל[1]".

נראה שמחלוקת האמוראים תלויה בהבנת המחלוקת היסודית בקמח ובעפר:

א. להבנה שהצענו שרבי וריבר"י מודים שהמלאכה היא ביצירת עיסה ומחלוקתם מתמקדת בשאלה אם לחייב על תחילת התהליך או על סופו, יש צורך לדון בדיו הואיל ובו לא שייכת יצירת עיסה כלל, ואין שם אלא תמיסת דיו. ואפשר שמחלוקת רבי וריבר"י גם בדיו זהה למחלוקת בקמח, אלא ששם המלאכה בעיסה ובדיו המלאכה בתמיסה, ולדעת רבי תחילת הייצור מחייבת, ולריבר"י אין חייבים אלא על גמר התהליך, דהיינו ערבוב היטב וגמר יצירת התמיסה - וזוהי שיטת רב יוסף. אבל לאביי שסובר שלא נחלקו התנאים בדיו, יש לומר שכיוון שכאן אין אפשרות ליצירת עיסה, מודה ריבר"י שאין צורך לדרוש את סיום התהליך, כיוון שלא נוצר בו מהות חדשה, ונתינתו זהו גיבולו.

ב. להבנה האחרת שהתנאים נחלקו בגדרה של המלאכה, אם לחייב על העירוב או על העיסה, יותר פשוט להבין את שיטתו של אביי, רק בקמח יש מקום למחלוקת על מוקד החיוב, אבל בדיו שאין בו עיסה, הכול מודים שהמלאכה היא בעצם העירוב של המים והדיו. ולרב יוסף יש לומר שהוא סבור שריבר"י דורש תמיד בלישה להגיע לשלב הסופי של מגמת הלישה, ולכן גם בדיו אינו חייב עד שיגבל.

ויש עדיין מקום לדון אם המוקד הוא כמותי או איכותי. מוקד כמותי דהיינו, יש תמיד לגבל למקסימום האפשרי בכל מוצר כפי מה שהוא. מוקד איכותי דהיינו, יש לגבל ולהביא את הדבר לייעודו: עיסה בקמח ותמיסה בדיו.

בסוגיה יח. נחלקו האמוראים גם באפר האם מודה בו ריבר"י לחייב משעת נתינת מים או שהוא חלוק אף בזה ואינו חייב עד שיגבל. אלא שבזה נגלית לנגד עינינו מחלוקת בראשונים אם יש לחייב על לישת אפר כלל, וכפי שנפרט:

התוספות[2], הרמב"ן[3], הראב"ד[4], הרא"ש[5], הרשב"א[6] והמאירי[7] סוברים שברור שיש לחייב על גיבול אפר, ולא נחלקו האמוראים אלא בשאלה אם לחייב עם נתינת המים או לאחר שיגבל. בהסבר שיטותיהם יש לומר כך: לריבר"י חייבים לעולם על המקסימום האפשרי, יצירת התערובת עם ההתמזגות המקסימאלית בין מרכיביה, ובקמח הוא עד שתיווצר העיסה, ובאפר יש לחייב על גיבול דווקא, ובדיו עד שיערב היטב, וכן במורסן עד שיגבלנו. לאביי שסובר שריבר"י מודה בדיו ובאפר שיש לחייב עם נתינת מים, היינו מפני שאין אפשרות להגיע לגיבול של עיסה, ואף לא לגיבול של מורסן שהוא בר גיבול קצת, אבל אפר ודיו אינם בני גיבול[8] כלל, ובזה מודה ריבר"י שיש לחייב על עצם העירוב.

דבר זה אפשרי בשתי וריאציות, אם מפני שהעירוב הוא המקסימום הקאטיגוראלי שאפשר לקבל בדיו ובאפר, ואם מפני שלדעתו יש שתי אפשרויות להתחייב בלישה - או יצירת בצק או קרוב אליו (מורסן), או עירוב בדבר שלא שייך בו בצק.

לדעת הרמב"ם[9], רש"י[10], הריטב"א[11] והתוס' רי"ד[12] אין לחייב כלל על גיבול אפר, אלא שלא מבואר בכל הראשונים אם עמדה זו נכונה להבנתם רק בשיטת ריבר"י או אף בשיטת רבי. הריטב"א והתוס' רי"ד כותבים בפירוש שאף רבי סבור שאין לחייב על לישת אפר[13] ומורסן. אך ברמב"ם לא ברור אם הוא סובר כן גם בדעת רבי שהרי הוא פוסק כריבר"י, ואין לדעת מה סבר בדעת רבי. אמנם בדברי הבשמים ראש שהובא בשביתת השבת (הבאנו דבריו בשיעור הקודם), טוען שבזה נחלקו רבי וריבר"י, שלרבי שכל חערובת מועט מיקרי גיבול חייב אף באפר ומורסן כל זמן שהמים נבלעים בו, אבל לריבר"י אין בזה משום לש, כיוון שאי אפשר להביאם לידי גיבול גמור[14].

לשיטת הריטב"א והתוס' רי"ד אין מחלוקת בין רבי לריבר"י בדברים שאינם בני גיבול שאין לחייב עליהם, משום שאף רבי סבור שהחיוב הוא על יצירת בצק, אלא שרבי מחייב על תחילתו, אבל במורסן שאין בו הגעה לגיבול כלל אין לחייב אף לרבי.

הריטב"א והתוס' רי"ד חידשו בדבריהם שיש שני ערוצי חיוב בלישה: יצירת עיסה - קמח ועפר, ויצירת תמיסה בדיו. כל המוצרים שאין בהם יצירת עיסה או תמיסה אין בהם גיבול ומופקעים מחיוב לישה. אך בדיו שהוא יצירת תמיסה נחלקו האמוראים בדעת ריבר"י אם כיוון שמדובר בערוץ אחר של לישה מודה ריבר"י שיש לחייב בתחילת תמיסה או שאינו חייב אלא על סוף התמיסה.

בדברי התוס' רי"ד מתבאר שבאחת ממהדורותיו[15] פירש שאין לחייב כלל על גיבול דיו, והוא משום שסבר כנראה בשלב זה, שאין גיבול אלא ביצירת עיסה ולכן בכל מקום שאין בו יצירת עיסה אין בו גיבול, וכבר הזכרנו שהבשמים ראש כותב כן בדעת ריבר"י, ואף הרמב"ם השמיט לגמרי עניין לישה בדיו ולא הזכירו כלל. כבר הבאנו לעיל לשון הרמב"ם (בפרק ח/טז) שלדעתו אין גיבול לא באפר ולא במורסן מן התורה. ובפרק ט/יד הוא כותב:

"העושה עין הצבע הרי זה תולדת צובע וחייב, כיצד כגון שנתן קלקנתוס לתוך מי עפצא שנעשה הכל שחור, או שנתן אסטיס לתוך מי כרכום שנעשה הכל ירוק וכן כל כיוצא בזה".

ומשמע ממנו שהחיוב בשריית קנקנתום או מי עפצא הוא משום צובע ולא משום לש, ואכן הראב"ד שם השיגו בעניין זה:

"א"א קשיא לי בשול סמנים דגמרינן מיניה מבשל תיפוק לי נמי משום צובע המים, ואני לא הייתי סבור שיתחייב משום צובע עד שיצבע דבר שנגמרה בו מלאכת הצבע אבל צביעת מים שאינה לצורך עצמן לא, ושריית דיו וסמנין משום לש באו לה ולא משום צבע המים, כמו שרית הכרשינין וכעין מים וקמח או מים ועפר"[16].

בעניין אפר כתבו הריטב"א והתוס' רי"ד[17] ששני מיני גיבול הן באפר: יש שעושה אפר לבורית, דהיינו כעין נוזל לכביסה, ובזה דומה לדיו שעניינו תמיסה, ובזה ברור שחייב אף לריבר"י כמו בדיו[18]. ויש שעושה אפר לבניין לטוח בו לפי שעה, ובזה לכ"ע אין לחייב לריבר"י עד שיגבל משום שדומה לגיבול קמח ועפר, ואינו דומה למורסן. שכן מורסן אין דרכו בשום גיבול, אבל אפר דרכו לפעמים לטוח בו תנורים וכיו"ב. ולדעת התוס' רי"ד כיוון שאין דרך לטוח בו אלא לפי שעה ועיקר טיחה היא בעפר דווקא, אין לחייב בגיבול אפר מסוג זה אלא על הסוג הראשון של אפר לבורית, שזה דרכו לגמרי בכך.

בהסבר יסוד המחלוקת בין הריטב"א לתוס' רי"ד בנקודה זו נראה לי לומר, ששניהם מודים שלישה דורשת יצירת גוף אחד[19] ממש כקמח, עפר. אבל מורסן אינו מתגבל לעולם לכדי גוף אחד, ולכן אין חייבים על גיבולו לשיטה זו. כיוון שבאופן עקרוני יש בגיבול אפר יצירת גוף אחד אלא שאינו לגמרי כעפר, ומשמש לטוח בו לפי שעה, נחלקו בעניינו. המחלוקת נוגעת לאחת משתי נקודות:

א. לתוס' רי"ד אין די ביצירת גוף אחד, ויש צורך ביצירת מוצר חדש "בעל שם", דהיינו, בצק, דיו וכו' ובעפר יוצרים טיח, אבל אפר אינו טיח אלא גוף אחד שאפשר לעיתים לטוח בו, ואילו לריטב"א די ביצירת גוף אחד.

ב. אפשר ששניהם מודים בצורך בשם חדש, אלא שנחלקו האם פונקציה זמנית, של גיבול אפר לבניין לפי שעה חשובה דיה כדי להיחשב "טיח" ולחייב עליה או לא.

באחרונים דנו בשאלה מעניינת: האם לישה היא דווקא במים או בכל משקה אחר, או ששייכת לישה גם בכל חומר שיכול לדבק חלקים שונים לגוף אחד. הפרי מגדים במשבצות זהב (סי' שכא ס"ק יב) כתב שיש לישה גם בשומן אווז ובדבש, אך הוסיף שם שלרבי שנתינת מים זהו גיבולו, זהו דווקא במשקה שמתערב מיד עם נתינתו, אבל בדבש ושומן וכיו"ב אף לרבי אין חייב עד שיגבל ויתערב הדבר בתוך הדבש או השומן. וכיו"ב כתב בשביתת השבת בפתיחה למלאכת לש אות ו', והוא בניגוד למה שכתב בביאור הלכה.

וכיוון שהמחלוקת נוגעת לדין התוספתא, נביא תחילה לשונה (פרק יב ליברמן, דפוסים פרק יג):

"נותנין מים לתוך קמח קלי ובלבד שלא יגבל נותנין שמשמין ואגוזין לתוך הדבש ובלבד שלא יחבץ[20] מפרפרין גלוסקין לחולה בשבת ובלבד שלא יגבל".

ונחלקו האחרונים אם ההיתר בתוספתא הוא רק לריבר"י או גם לרבי, והביאור הלכה הסיק בסי' שיט ד"ה שנותנין (על סעיף יז):

"והנכון הוא כמו שכתבו דהאי ברייתא אתיא כר' יוסי בר' יהודה ומש"כ שלא יגבל היינו שלא יגבל הרבה כ"א מעט מעט כדאיתא בגמרא שם קנ"ו דלרבי הנתינת מים לתוך הקמח אסור ולפ"ז גם מה שסיים הברייתא נותנים שומשמין וכו' ג"כ אתיא כר' יוסי בר' יהודה ולפ"ז הרמב"ם שהעתיק דין זה אזיל לשיטתו דפסק כר' יוסי בר' יהודה דנותנין מים למורסן וע"כ דעל נתינת מים אין איסור משום לש כדאיתא בגמרא שם אבל לדעת הפוסקים דפוסקים כרבי גם הנתינת שומשמין ואגוזים לדבש אסור משום לש וא"כ לדעת הי"א המובא לקמן בסימן שכ"א סי"ו ובסימן שכ"ד ס"ג גם בהנתינה יש איסור כנלענ"ד".

ובאגרות משה כתב לחלק בין דבש קרוש לדבש שאינו קרוש, שאפילו החוששים לשיטת רבי שנתינת מים זהו גיבולו, יש להחמיר כן אף בדבש והוא שאינו קרוש דווקא. וז"ל באו"ח ח"ד סי' עד לש אות ב':

"שאלה מוזרה היא דדבש ודאי מדברים שלשים בו עיין בפסחים דף ל"ו, דזהו כדרך דבש דהוא מדברים הלחים. ושאלה זו הוא שייך כשתמצא דבש שהוא דבר גוש שא"א ללוש בו שכמעט ליכא דבר כזה, אבל אם יזדמן דבש קרוש כזה שהוא דבר גוש ממש ולא שייך ללוש לא יהיה זה מלאכה דלישה אבל מ"מ אסור לעשות זה בקמח אלא בפרוסות".

כמה אחרונים דנו בדבר אם יש לישה במי פירות לדעות הפוסקים שמי פירות אינם מחברים לחלה (עיין יורה דעה סי' שכט), אך, לענ"ד אין מקום לזה, כי ברור שלעניין לש בשבת חייבים על יצירת הבצק או הגוף האחד, וכן הסיק באגלי טל (לש ס"ק יג) שמצד הסברה נראה שזה לפחות תולדת לש, וכן פסק ש"ע הרב בסי' שכא סע' טז וז"ל:

"ובכולן חייב בנתינת המים לבד או אחד משאר משקין ומי פירות אע"פ שלא גיבל כלל".

 
 

[1] כתב ר"ש ליברמן בתוספתא כפשוטה שמן הבבלי יח. נראה שלא הכירו את התוספתא הזו, ולפחות לא הכירו את הפיסקה הדנה בדיו.

[2]" ומכאן קשה על המפרש אהא דאמר בביצה בפרק המביא (דף לב: ושם) קיטמא (=אפר) שרי היינו כשנותנין מים לתוכו לשרוק התנור סביב הואיל ולאו בר גיבול הוא והכא משמע דאדרבה דמידי דלאו בר גיבול הוא חייב טפי". תוס' יח.

[3] עיין היטב בדבריו קנה: שמוכח מדבריו שההתלבטות היחידה בדעת ריבר"י היא אם לחייב בדברים שאינם בני גיבול גם על נתינת מים או רק לאחר הגיבול.

[4] "וזהו שבוש גדול שלא אמרו אפר אינו בר גיבול אלא שאינו מחוסר גיבול ובנתינת מים לבדה חייב" - השגות הראב"ד שבת ח/טז

[5] "ועוד מוכח התם בפרק מי שהחשיך (דף קנה ב) דמיחייב טפי במידי דלאו בר גיבול דנתינת מים זהו גיבולו. ואליבא דר' אפשר לפרש דמיירי שנתן בו מים מערב יום טוב ונתינתו זהו גיבולו וכבר נתגבל מערב יו"ט" - רא"ש ביצה ד/ט

[6] בדבריו יח. מסכים עם התוס' הנ"ל הערה 2, והשווה דבריו ביצה לב: שם מתיר גיבול האפר ביום טוב אבל מצד אחר, מצד מלאכת אוכל נפש שהותרה.

[7] "ונמצא לדעת זה שכל שהוא מחוסר גבול וגבולו גבול כקמח ועפר אינו חייב בנתינת מים ומ"מ לכתחילה אסור שמא יגבל ומה שאינו מחוסר גבול כלל חייב בנתינת המים כדיו ואפר שהדיו כשנתנו העפצים שחוקים לתוך המים עם שאר הסמנין הידועים אצלם הושחרו מיד ונעשית המלאכה לגמרי והאפר למה שאדם צריך לו כגון שריקת פי תנור וכיוצא בו משנתנו המים לתוכו הוא ראוי לכך" - מאירי יח.

[8] ואף שבאפר יש שלב נוסף של גיבול אף שאינו מגיע לדרגת מורסן, יש לומר שתוספת גיבול זו אינה משמעותית די הצורך, לשיטה זו ולכן אפשר לחייב על יצירת התמיסה.

[9] "ואין גיבול באפר ולא בחול הגס ולא במורסן ולא בכיוצא בהן" -רמב"ם שבת ח/טז

[10] "וקטמא שרי - לגבלו ולטוח בו, דלאו בר גבול הוא" - רש"י ביצה לב:

[11]"אמר ליה לא ס"ד דתניא בהדיא אין נותנים מים למורסן דברי רבי ר' יוסי בר יהודה אומר נותנים מים למורסן. אלמא לא מודה ר' יוסי בר יהודה במורסן שיהא נתינת מים חשוב גיבול, ומשמע ודאי דאפילו לרבי ליכא איסור תורה בנתינת מים למורסן מדלא קתני חיוב חטאת במורסן כדקתני גבי קמח, והטעם דכיון דמורסן לאו בר גיבול הוא שאין עושים ממנו לעולם עיסה אין בגיבולו חיוב חטאת אלא איסורא דרבנן דגזור אטו קמח... אי נמי כי רבינו ז"ל סובר דאמסקנא דאביי התם בעפר הוא דפליגי אבל באפר לבנין ליכא גיבול כלל והוה ליה דומיא דמורסן דלית ביה איסור תורה לכולי עלמא". ריטב"א קנה:, שיטתו המדוייקת באפר תבואר להלן.

[12]ונ"ל לתרץ דשני מיני גיבולין הם גיבול דקמח הוא כדי לעשות עיסה וכיוצא בו גיבול דעפר שעושין ממנו עיסה לבנין וגיבול דדיו וסממנין הוא לשרותן כדי שיתנו טעם במים. ואין דרך לגבלן לעשות מהם עיסה. ורב יוסף דסבר דהאי אפר אפר ממש הוא. הנה מפרש ברייתא דמחייבא בי' חטאת כגון שלא גיבלו לבנין אלא הי' צריך לשרות האפר במים. כדי שיתן האפר טעם במים. כגון אלו שעושין הבורית שעושין אותו ממי האפר ודמיא שרייתו לשריית דיו וסממנים ומש"ה היא חייב חטאת. ושמעי' מינה דאע"ג דלאו בר גיבול שיעשה ממנו עיסה הוא אלא לשרייתו הוא צריך שיתן טעם במים בעי ר' יוסי בר' יהודא גיבול דקסבר לא מיערב שפיר. ואינו נשרה יפה אם לא יגבלהו והה"נ בדיו וסממנים. ולעולם מתני' דלא בעיא גיבול ר' היא ולא ר' יוסי בר' יהודא. ואהדר לי' אביי מאי אפר עפר. פי' דהוה לי' כמו גיבול דקמח שעושין אותו עיסה ולעולם בדיו וסממנים לא בעי ר"י בר' יהודא גיבול ואהדר לי' רב יוסף והתניא אפר והתניא עפר. אלמא בשניהם שהן שני מיני גיבולין פליג ר"י בר"י ואומר עד שיגבל ואהדר לי' אביי מידי גבי הדדי תניא. פי' ולעולם לא בעי ר"י ב"ר יהודא גיבול אלא גבי קמח ועפר שעושין אותה עיסה אבל דיו וסממנין מודה ר"י בר"י דבנתינת מים בלבד מחייב. ולעולם מתני' ר"י בר' יהודא היא. והאי דלא אסתייע רב יוסף ממורסן דלא בר גיבול הוא ומשום דמורסן שרי מן התרוה ולא מיתסר אלא מדרבנן וכך היא מורסן לגבי קמח כמו גיבול האפר לבנין גבי עפר שהוא מותר מן התורה ואנו עסוקין במידי דאיכא חיוב חטאת הילכך לא אתיא" - תוס' רי"ד קנה:

[13] דיון מפורט יותר בעניינו של אפר - בהמשך.

[14] מדבריו שם נראה שאף בדיו אינו חייב כלל לריבר"י, וצריך לומר לכל הגישות הללו שמה שנאמר בסוגיה אינו חייב עד שיגבל, שפירו הדברים הוא שכיוון שאינו חייב עד שיגבל ואינו יכול לבוא לידי גיבול מלא אינו חייב כלל.

[15] אולם לאחר מכן חזר בו, וסבור כנ"ל שיש גיבול בדיו מצד התמיסה.

[16] ועיין עוד תוספתא כפשוטה לר"ש ליברמן עמ' 182 שו' 56 שהתלבט בדעת הרמב"ם בפירושו לתלמוד אם מחייב משום לש או משום צובע.

[17] ציטוטים מעיקר דבריהם עיין בהערות למעלה, ובדבריהם בפנים במקומם.

[18] אמנם תלוי הדבר באביי ורב יוסף אם לחייב מיד או לאחר שיגבל.

[19] כוונתנו לסוג העיקרי של לישה, בעניין התמיסה אין מחלוקת ביניהם.

[20] בדפוס ובמקצת ראשונים הגירסה היא: ובלבד שלא יגבל, ועיין תוספתא כפשוטה עמ' 194 שו' 47-48

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)