49 תורת החטאת (ו', יז-כג)

  • פרופ' יונתן גרוסמן
לזכר אברהם וחוה דבורה בלום, שקיימו מצות " והגדת לבנך"  במקוריות .
שנון בלום ורבר, דב בלום, אלנה בלום, מיכאל בלום
 
"וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר. דַּבֵּר אֶל אַהֲרֹן וְאֶל בָּנָיו לֵאמֹר זֹאת תּוֹרַת הַחַטָּאת בִּמְקוֹם אֲשֶׁר תִּשָּׁחֵט הָעֹלָה תִּשָּׁחֵט הַחַטָּאת לִפְנֵי ה' קֹדֶשׁ קָדָשִׁים הִוא. הַכֹּהֵן הַמְחַטֵּא אֹתָהּ יֹאכֲלֶנָּה בְּמָקוֹם קָדֹשׁ תֵּאָכֵל בַּחֲצַר אֹהֶל מוֹעֵד. כֹּל אֲשֶׁר יִגַּע בִּבְשָׂרָהּ יִקְדָּשׁ וַאֲשֶׁר יִזֶּה מִדָּמָהּ עַל הַבֶּגֶד אֲשֶׁר יִזֶּה עָלֶיהָ תְּכַבֵּס בְּמָקוֹם קָדֹשׁ. וּכְלִי חֶרֶשׂ אֲשֶׁר תְּבֻשַּׁל בּוֹ יִשָּׁבֵר וְאִם בִּכְלִי נְחֹשֶׁת בֻּשָּׁלָה וּמֹרַק וְשֻׁטַּף בַּמָּיִם. כָּל זָכָר בַּכֹּהֲנִים יֹאכַל אֹתָהּ קֹדֶשׁ קָדָשִׁים הִוא. וְכָל חַטָּאת אֲשֶׁר יוּבָא מִדָּמָהּ אֶל אֹהֶל מוֹעֵד לְכַפֵּר בַּקֹּדֶשׁ לֹא תֵאָכֵל בָּאֵשׁ תִּשָּׂרֵף"              (ויקרא ו', יז-כג).
למרות שאנו אוחזים בתוך רשימת תורת הקורבנות של פרשת צו, בפתיחת 'תורת החטאת' יש דיבור חדש: "וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר" (ו', יז). החריגה בולטת נוכח תורת הקורבנות האחרים (מנחה, אשם ואפילו זבח השלמים), שאין בפתיחתן כותרת דומה.
רד"צ הופמן שיער שהדבר נובע מכך שמנחת חביתין (ו', יב-טז) נתחבה בתוך פרשיות הקורבנות וקטעה את הרצף, וכעת, כשמבקשת התורה לחזור לדרך הראשית של פירוט תורות הקורבנות, יש חזרה על הכותרת ("וידבר") שתפקידה להחזיר את הקורא לדיבור הראשון שפתח את הרשימה כולה. לפי הצעה זו, תפקיד הדיבור המשולב בפתח תורת החטאת הוא 'לחזור אל הראשונות', או בניסוח המודרני – 'חזרה מקשרת'.[1]
עם זאת, יש לשים לב שלא רק על דיבור ה' למשה חוזרת התורה, אלא גם על הציווי להעביר את תוכן ההוראות לכוהנים: "וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר. דַּבֵּר אֶל אַהֲרֹן וְאֶל בָּנָיו לֵאמֹר". עדיין ניתן כמובן לאחוז בשיטת רד"צ הופמן ולטעון שהתורה חוזרת על הפתיחה כולה, אך אפשר גם להעלות אלטרנטיבה. אם אין מדובר בחזרה מקשרת, מסתבר שתפקיד הדיבור החדש לפצל את רשימת תורות הקורבנות במקום זה – עולה ומנחה מצד אחד; חטאת, אשם וזבח שלמים מצד שני.
אני משער שהסיבה לחלוקה זו קשורה במעבר מקורבנות ציבור, או בחינת ציבור, לקורבנות פרטיים. הדבר פשוט לאלו הטוענים שהמנחה המובאת בפרשת צו היא מנחת ציבור המתלווה לקורבן התמיד. לדבריהם, ברור שיש ברשימה שתי פרספקטיבות שונות לגמרי – עולת התמיד ומנחתה, מול קורבנות היחיד. אך למעשה, מאחר שהדיון בקורבן המנחה גלש למנחת החביתין – שהיא מנחת חובה והזיקה בינה ובין עולת התמיד כבר הוזכרה – הרי שגם קורבן המנחה הואר באור ציבורי, או לפחות באור עבודת המשכן היומית. קורבנות החטאת, האשם וזבח השלמים הנידונים בפרשתנו, הם קורבנות יחיד שהוא נדרש או מוזמן להביא בסיטואציות שנובעות מעולמו הפרטי, ובשל כך יש כותרות חדשה שמאגדת קורבנות אלו לקבוצה נפרדת העומדת בפני עצמה.
עם זאת, יש להצהיר כבר כעת שחלוקה נוספת, בולטת לא פחות, תיעשה תוך ניצול טכניקה ספרותית שונה, לפני הדיון בזבח השלמים. זו כמובן החלוקה המרכזית של רשימת הקורבנות שאנו אוחזים בה: קורבנות שהם קודשי קדשים מזה מול זבח שלמים שאיננו קודש קודשים מזה.
מעניין שגם כאן – כמו בתורת המנחה – יש התעלמות מהחלוקות שאפיינו את הקורבן בפרשה הקודמת. במקרה החטאת ברור שההתייחסות היא לחטאות החיצוניות בלבד, אשר נאכלות על ידי הכוהנים, שהרי בסוף הפרשייה יש לדבר התייחסות מפורשת: "וְכָל חַטָּאת אֲשֶׁר יוּבָא מִדָּמָהּ אֶל אֹהֶל מוֹעֵד לְכַפֵּר בַּקֹּדֶשׁ לֹא תֵאָכֵל בָּאֵשׁ תִּשָּׂרֵף" (ראו להלן על קריאת חז"ל שמפענחת פסוק זה באופן אחר). אך גם ההבדל שבין שני סוגי החטאת החיצונית: חטאת השעיר וחטאת היחיד – שבפרשת ויקרא היה הבדל כה משמעותי עד לכדי הקדשה פיסקה נפרדת לכל אחד מהם – הבדל זה אינו נרמז כאן כלל. שתיקה זו משתלבת בפרספקטיבה המיוחדת של פרשתנו: מבחינת אש המזבח, הגדרת קדושת הקורבן ודיני האכילה, אין כל הבדל בזהות בעל הקורבן – מלך ישראל, נשיא שבט או אחד מהמון העם. בין כך ובין כך, יש לשחוט בצפון המזבח; רק זכרי כהונה יכולים לאכול; והאכילה היא דווקא במקום קדוש. מאפיין נוסף המתאים לפרשתנו הוא הקפיצה שנעשית מיד לאחר תיאור השחיטה לתיאור האכילה. פרשתנו מדלגת על כל עבודת הדם והקטרת האברים, שנידונו בפרשת ויקרא ושאינם מושפעים מהגדרת הקורבן כקודש קודשים.
 

שחיטת קודשי קודשים בצפון המזבח

הדין הראשון שמובא ביחס לחטאת הוא מקום שחיטתה: "בִּמְקוֹם אֲשֶׁר תִּשָּׁחֵט הָעֹלָה תִּשָּׁחֵט הַחַטָּאת לִפְנֵי ה' קֹדֶשׁ קָדָשִׁים הִוא" (ו', יח). לפי ניסוח הפסוק עולה שמקום השחיטה הוא תוצאה של הגדרת רמת קדושת הקורבן כקודש קודשים, ואכן ההקפדה על מקום השחיטה תקפה בכל הקורבנות שמוגדרים קודש קודשים (עולה, חטאת ואשם).
היו שתמהו על עצם אזכור דין מקום השחיטה. מאחר שדין זה נזכר כבר בפרשת ויקרא – ובאותן מילים (ד', כד, כט, לג), לשם מה לחזור עליו בשנית בפרשת צו? מילגרום הציע שאין ברירה אלא לראות את החזרה כרומזת לכך שהדבר מצוי תחת אחריות הכוהנים:
"מאחר שהפריקופ (=רשימת הקורבנות שבפרשת צו) ממוען לכוהנים, מטרת החזרה יכולה להיות רק למקם את האחריות על שחיטת החטאת על כתפי הכוהנים. למרות ששחיטת קורבן מותרת גם לבעלי הקורבן, האחריות מוטלת על הכוהנים לפקח על השחיטה, שהיא נעשית באופן נכון ובמקום המתאים".[2]
זו אפשרות סבירה, אך ייתכן שיש סיבה ספציפית עוד יותר ובגינה חייב דין זה להופיע גם ברשימת הקורבנות שאנו אוחזים בה.
מדוע באמת יש לשחוט קודשי קודשים בצפון המזבח? יש לזכור שברשימת הקורבנות הראשונה שבפרשת ויקרא הדבר לא היה קשור בהגדרת הקורבן כקודש קודשים, ושם הצענו שיש קשר מיוחד בין בעלי חיים מסוימים (צאן) ובין המזבח ועל כן כבר שחיטתם נעשית לצדו. אך בפרשתנו דין השחיטה לצד המזבח מפוענח כתוצאה של הגדרת הקורבן כקודש קודשים, כך שנראה שיש למצוא טעם למקום השחיטה לאור הגדרת רמת קדושת הקורבן.
יהיה מי שיפנה בהקשרים כאלו לרובד הסמלי: מה מסמל הצפון והאם הדבר מתאים לקביעת מקום שחיטה זה דווקא. כך למשל מתבטא בהקשר זה רבנו יעקב בר' אשר: "כדי להגין, כמו שכתוב: 'מצפון תפתח הרעה'" (בעל הטורים על ויקרא א', יא). לפי דבריו, השחיטה בצפון מבקשת להתגבר על כוחות הצפון, על הפגיעה שעלולה להגיע מהצפון, ולו ברובד סמלי.
אך ניתן לבאר את דרישת הצפון באופנים יותר ריאליים.       לשם בירור העניין ברצוני לפתוח בהתלבטות מעניינת הצפה ועולה בתורה שבעל פה ולאורה ניתן לבאר את הסוגיה.
במסכת זבחים נזכרת מחלוקת תנאים מה דין קודשי קודשים שנשחטו במזבח עצמו אך לא בצדו הצפוני:
"קָדְשֵׁי קָדָשִׁים שֶׁשְּׁחָטָן בְּרֹאשׁ הַמִּזְבֵּחַ – רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: כְּאִלּוּ נִשְׁחֲטוּ בַצָּפוֹן. רַבִּי יוֹסֵי בַּר יְהוּדָה אוֹמֵר: מֵחֲצִי הַמִּזְבֵּחַ וְלַצָּפוֹן – כַּצָּפוֹן; מֵחֲצִי הַמִּזְבֵּחַ וְלַדָּרוֹם – כַּדָּרוֹם"
                                    (משנה זבחים, פ"ו, מ"א).
על פניו, דעתו של ר' יוסי בר' יהודה ברורה: התורה הלוא דורשת לשחוט קודשי קודשים לצדו הצפוני של המזבח, כך שאם הוא שחט את הבהמה על גבי המזבח, יש לבחון אם מקום זה נמצא כבר באזור הצפוני (ואז השחיטה כשרה) או שלא. אולם כיצד יש להבין את עמדת ר' יוסי אשר טוען שקורבנות שנשחטו על גבי המזבח "כאילו נשחטו בצפון"?
דומה שביאור עמדת ר' יוסי קשור בטעם הדרישה לשחוט לצד המזבח, בצפונו. כאמור, הדרישה לשחוט על ירך המזבח הצפוני נקשרת בכתוב עם הגדרת הקורבן כקודש קודשים. מאחר שפרשתנו כולה מביאה את דיני הקורבן שנגזרים מהיותו קודש קודשים, כלומר מהיות קדושתו "מדבקת" את הנוגעים בו, סביר שגם דין זה קשור באותה מערכת מושגים. דומה שהדרישה לשחוט על ירך המזבח צפונה נובעת מהחשש שהקורבן ידביק אחרים בקדושתו, ועל כן יש צורך לשחוט את הבהמה קרוב ככל האפשר למזבח. לפני שחיטת הבהמה היא עדיין אינה מוגדרת כקורבן אלא רק ככזו המיועדת להיות קורבן, אך כלי המקדש (הסכין במקרה זה) מקדש את הבהמה בקדושתה המוגדרת על פי הקורבן שהיא מיועדת להיות. לפיכך, מרגע השחיטה יש להיזהר שלא להדביק בקדושה אחרים. בשחיטת הבהמה לצד המזבח ממעטים את ההליכה עם הדם ועם הבשר אל המזבח והחשש שמא ידביק הקורבן מאכלים או משקאות אחרים פוחת.
מן הסתם, צד צפון נבחר משום שהוא המצוי מול פתח אוהל מועד כך שהוא הקרוב ביותר אל הכניסה להיכל פנימה, כניסוח הכתוב בשחיטת עולת הצאן בפרק א': "וְשָׁחַט אֹתוֹ עַל יֶרֶךְ הַמִּזְבֵּחַ צָפֹנָה לִפְנֵי ה'" (א', יא).[3] ממילא ברור מדוע הדרישה לשחוט בצפון המזבח נתלית בכתובים תמיד בהגדרת הקורבן כקודש קודשים. זבח שלמים שאיננו 'קודש קודשים' – אכן מותר בשחיטה בכל מקום בעזרה, שהרי אין חשש שידביק אחרים בקדושתו גם אם ייגע בהם.
ברורה אפוא עמדתו של ר' יוסי: עיקר הדרישה לצפון המזבח נובעת מהרצון לקרב ככל שניתן את השחיטה אל המזבח. אם הכוהן שחט את הקורבן על המזבח עצמו, ודאי שזה בסדר, ועונה על הצורך של שחיטה בקירוב מקום למזבח.[4] אכן, פרשני המשנה הדגישו שדעת ר' יוסי נאמרת מלכתחילה ברובד דאורייתא. כלומר, לתפיסתו אין עדיפות לשחוט על ירך המזבח צפונה, ואין מדובר בהיתר בדיעבד של שחיטה על גבי המזבח. כל עוד הבהמה נשחטה על המזבח או לצדו – אין חשש של הדבקה מיותרת של מי שאינו קדוש וזה מקום השחיטה הראוי.
היתרון בביאור זה הוא הקישור של דין השחיטה לשאר הדינים שמוזכרים בפרשתנו שנגזרים מהגדרת הקורבן כקודש קודשים. מאחר שכל שאר הדינים נובעים מחשש הידבקות הקדושה (נדון בהם בשיעורנו הבא), מתאים שגם מקום השחיטה המובא בפרשה לצד הנימוק שהקורבן הוא קודש קודשים, מפוענח לאור תפיסה זו.
 

[1]     רד"צ הופמן, ויקרא, חלק א, עמ' קסו. רעיון דומה אומץ גם על ידי מילגרום, ויקרא, חלק א, עמ' 396.
[2]     מילגרום, ויקרא, חלק א, עמ' 401.
[3]     ייתכן שהשחיטה בדרום בעייתית משום שבצלע הדרומית של המזבח יש תנועה רבה והילוך של כוהנים. עדיף לשחוט בצפון המזבח, במקום שבו מתהלכים פחות בני אדם שעלולים לבוא במגע עם הדם או הבשר.
[4]     יש מקום להתלבטות אם ר' יוסי מתכוון לומר ששחיטה על גבי המזבח היא מימוש דין שחיטה בצפון (כפי שעולה מניסוח לשונו), או שמא אין צורך בדין שחיטת צפון במקרה כזה (כפי שמתאים יותר לסברה שהעלנו למעלה, וכך אולי עולה מניסוח הרמב"ם בפירוש המשניות במקום: "רבי יוסי אומר המזבח כולו כשר לשחיטת עולה ולשחיטת שלמים").