מנחת חינוך או מנחת חביתין | 1

בשיעורים האחרונים עקבנו אחר תורת המנחה. כנספח לקורבן זה, מזכירה התורה מנחה נוספת, שעל "אהרן ובניו" להקריב מידי יום:

"זֶה קָרְבַּן אַהֲרֹן וּבָנָיו אֲשֶׁר יַקְרִיבוּ לַה' בְּיוֹם הִמָּשַׁח אֹתוֹ עֲשִׂירִת הָאֵפָה סֹלֶת מִנְחָה תָּמִיד מַחֲצִיתָהּ בַּבֹּקֶר וּמַחֲצִיתָהּ בָּעָרֶב. עַל מַחֲבַת בַּשֶּׁמֶן תֵּעָשֶׂה מֻרְבֶּכֶת תְּבִיאֶנָּה תֻּפִינֵי מִנְחַת פִּתִּים תַּקְרִיב רֵיחַ נִיחֹחַ לַה'. וְהַכֹּהֵן הַמָּשִׁיחַ תַּחְתָּיו מִבָּנָיו יַעֲשֶׂה אֹתָהּ חָק עוֹלָם לַה' כָּלִיל תָּקְטָר. וְכָל מִנְחַת כֹּהֵן כָּלִיל תִּהְיֶה לֹא תֵאָכֵל"

                                             (ויקרא ו', יב-טז).

עוד לפני שנבחן במה בדיוק עוסק ציווי זה ומהי מנחה זו, יש לשים לב לשילוב אופני הכנת המנחות שמתרחש במנחה זו:

# "עַל מַחֲבַת בַּשֶּׁמֶן תֵּעָשֶׂה" – בבסיסה מדובר במנחת מחבת.

# "מֻרְבֶּכֶת תְּבִיאֶנָּה" (רש"י: "חלוטה ברותחין כל צרכה") – בדומה למנחת מרחשת.

# "תֻּפִינֵי מִנְחַת פִּתִּים" (רש"י: "אפויה אפיות הרבה, שאחר חליטתה אופה בתנור וחוזר ומטגנה במחבת") – אפויה בתנור כמו מאפה תנור.

שילוב המנחות כולן במנחת כהן זו אינו מקרי והוא כבר מצביע על כך שיש במנחת הכוהן הנידונה דבר מה כללי, העומד בהקבלה למנחות כולן.

על מה מדובר כאן? מהי אותה מנחה שאַהֲרֹן וּבָנָיו מצטווים עליה כאן? בפסוקים יש שתי נימות והשאלה על איזו מהן לשים את המוקד. מן העבר האחד, מהניסוח: "אֲשֶׁר יַקְרִיבוּ לַה' בְּיוֹם הִמָּשַׁח אֹתוֹ", נדמה שמדובר כאן ב'מנחת חינוך': בפעם הראשונה שכל כוהן מתחיל לעבוד,[1] ביום שבו הוא נמשח לתפקידו לראשונה, עליו להביא קורבן מנחה, שאת מחציתה עליו להקטיר בבוקר ומחיצתה בערב. מצד שני, לפי קריאה זו קשה להלום את המשך הפסוק שמצווה על הקרבת קורבן זה 'תמיד': "עֲשִׂירִת הָאֵפָה סֹלֶת מִנְחָה תָּמִיד מַחֲצִיתָהּ בַּבֹּקֶר וּמַחֲצִיתָהּ בָּעָרב". ניסוח זה רומז לקריאה האלטרנטיבית: לפנינו חובה תמידית יום-יומית, הדומה בתבניתה לעולת התמיד. בכל יום – בבוקר ובערב – צריך נציג הכוהנים להקריב קורבן מנחה.

ההתלבטות כאן כה גדולה עד כי חז"ל אימצו את שתי הקריאות גם יחד, ולפי הכרעתם יש בפסוקים שלפנינו שני ציוויים: 'מנחת חינוך' שכל כהן מביא ביום שהוא מתחיל לעבוד (מנחה המוקטרת בבת אחת); ו'מנחת חביתין' שהכוהן הגדול מקריב מידי יום כמסגרת לעבודתו: מחציתה בבוקר ומחציתה בערב.[2] לפי חז"ל מדובר בשתים-עשרה חלות וראשונים התלבטו כיצד בדיוק יש להכין חלות אלו וכיצד יש להקריבן בבוקר ובערב.[3]

לפי הלכות חז"ל, מנחת החביתין שהכוהן היה מביא בכל יום, הייתה מובאת לצד קורבן התמיד (הן בשחר והן בין-הערביים). עם הקרבת התמיד היו מקריבים גם מנחת נסכים שנספחת אליו, ואחריהם היה הכוהן מקריב את מנחת החביתין שלו (ולאחר מכן היו מנסכים את היין שמתלווה גם הוא לעולת התמיד). היתרון הבולט של קריאה זו על פני הצעת מנחת החינוך היא כאמור בלשון 'תמיד' אך גם בעצם הניסוח – "מַחֲצִיתָהּ בַּבֹּקֶר וּמַחֲצִיתָהּ בָּעָרֶב" שמזכיר את הניסוח של עולת התמיד שמקריבים בכל יום: "אֶת הַכֶּבֶשׂ אֶחָד תַּעֲשֶׂה בַבֹּקֶר וְאֵת הַכֶּבֶשׂ הַשֵּׁנִי תַּעֲשֶׂה בֵּין הָעַרְבָּיִם" (במדבר כ"ח, ד). יש אומנם הבדל בין עולת התמיד למנחת החביתין, שהרי התמיד אינו כבש אחד שנחצה ומוקרב בשני זמנים שונים, אלא שני כבשים שלמים (נתייחס לכך עוד להלן), אך גם כך הדמיון ניכר.

על יחס שתי המנחות העולות מהפסוקים (לפי קריאת חז"ל), כתב בצדק לאחרונה הרב דוד הלל וינר, שמנחת הכוהן ההדיוט שמתחיל עבודתו "באה להכשיר את הכוהן לעבודה במקדש, ואילו מנחת הכוהן גדול עבודה היא מעבודות המקדש". בכך הוא ביקש לבאר מדוע מנחת הכוהן ההדיוט אינה דוחה את השבת ואילו מנחת חביתין דוחה שבת. לאור כך גם ברור מדוע הרמב"ם לא מנה את מנחת החינוך כמצוות עשה עצמאית שהרי היא אינה אלא הכשר עבודה של הכוהן, בעוד שמנחת חביתין נמנית כמצווה בפני עצמה וזאת מפני שהיא חלק מעבודות המקדש.[4]

אולם, בשונה מקריאת חז"ל, פרשנים לאורך כל הדורות הציעו שלפנינו 'מנחת חביתין' בלבד שאותה יש להקטיר בכל יום בבוקר ובין הערביים. כך ראה את הדבר כבר פילון האלכסנדרוני:

"התרומה ההולמת את הכוהנים אינה מן החי, אלא מן הדבר הטהור ביותר במזון האדם. סולת היא מנחת התמיד שלהם. עשירית המידה הקדושה מוקרבת מדי יום... מטוגנת בשמן, ולא נותר ממנה מאומה לאכילה, כי חוק הוא שכל מנחת כהן כליל תהיה".[5]

מניסוח דבריו גם עולה, שהחובה אינה מוטלת על הכוהן הגדול דווקא, אלא כל הכוהנים מביאים יחד מנחה בכל יום. לפי הבנה זו, הניסוח "וְהַכֹּהֵן הַמָּשִׁיחַ תַּחְתָּיו מִבָּנָיו יַעֲשֶׂה אֹתָהּ" אינו מכוון לכהן גדול, אלא לכל כהן.

צריך להודות, שמעצם העובדה שבציווי על ימי המילואים לא הוזכרה מנחה זו (למנחה המוזכרת שם יש תפקיד אחר), כבר נוטה הלב לאמץ את הקריאה שהציווי עוסק במנחת חביתין יום-יומית ולא במנחה שבה מתחנכים לעבודה, ושמצופה היה למצוא כמותה בימי המילואים.

ההנחה של פילון – ושל נוספים – שהפסוקים מתארים רק את 'מנחת החביתין' המוקרבת מידי יום, נדרשת להתמודד עם הפסוק המתאר את הקרבת המנחה "בְּיוֹם הִמָּשַׁח אֹתוֹ". אם מדובר במנחה שמקריבים מידי יום מדוע הכתוב מבליט דווקא את היום שבו הכוהן נמשח? נדמה שאת הפתרון ללשון זו הניח ראב"ע:

"ורבים אמרו כי זה בי"ת תחת מ"ם, והטעם, כי מיום המשח אותו הנה זה חייב להקריב תמיד מנחתו"     (פירושו לויקרא ו', יג).

לפי פירושו "ביום" = "מיום" (וכן פירשו רס"ג, אבן ג'נאח, רד"ק וחזקוני), וממילא אין כלל התמקדות ביום שבו הכוהן נמשח; מאותו יום ואילך מוטלת עליו החובה להביא מנחה למשכן בכל יום. ככל הנראה למנחה זו מתייחס הכתוב המתאר את הדברים שעליהם אחראי אלעזר בן אהרן בעת מסע המחנות: "וּפְקֻדַּת אֶלְעָזָר בֶּן אַהֲרֹן הַכֹּהֵן שֶׁמֶן הַמָּאוֹר וּקְטֹרֶת הַסַּמִּים וּמִנְחַת הַתָּמִיד וְשֶׁמֶן הַמִּשְׁחָה פְּקֻדַּת כָּל הַמִּשְׁכָּן וְכָל אֲשֶׁר בּוֹ בְּקֹדֶשׁ וּבְכֵלָיו" (במדבר ד', טז).

אך עדיין יש מקום לברר את הניסוח הייחודי כאן. מה פשר ההבלטה שהכוהן צריך להקריב מנחה מהיום שבו הוא מתחיל לעבוד ("נמשח")? וכי מה היה עולה על דעתנו? שילד קטן מקריב מנחה זו? ומדוע הדגשה זו אינה מוזכרת בהדלקת המנורה או בזריקת דם העולה על המזבח? ייתכן שכאן טמון הרמז לאופי מנחת כוהן זו ולעיקר תפקידה.

רבים כאן העירו שדרך הקרבת מנחה זו הכוהנים מבטאים את היותם כפופים לה', שהם עובדים בשמו ומטעמו: "לכהנים, שבראשם עומד הכהן הגדול, יש 'חוק עולם', היינו הכנסה קבועה עולמית מאת ה'. לכן גם הם יקריבו 'חק עולם לה'' כדי שיהיו תמיד חדורי הכרה שהם יושבים אל שולחן ה'" (רד"צ הופמן, ויקרא, חלק א, עמ' קסא-קסב).

אבל ניתן לדייק את תפקיד הקורבן העומד ברקע מנחה זו בהיבט ספציפי יותר של עבודתם: מנחת התמיד קשורה לאכילתם את הקורבנות. דבר זה עולה בקריאת פרשיית מנחת החביתין על רקע עולת התמיד הדומה לו. מדוע 'עולת התמיד' של עם ישראל היא כבש לעולה ואילו 'התמיד' של הכוהנים הוא מנחת סולת? כפי שכבר הערתי בדיוננו בפרק ב', קורבן המנחה קשור במזון ובפרנסה. הוא אינו מלווה בהצהרה הנוגעת לעצם החיים אלא בצרכי החיים. עולת תמיד של שחר ועולת תמיד של בין הערביים מהווים מסגרת לקורבנות כולם שמוקרבים ביניהם. באופן פלסטי ניתן לומר שעולת השחר מייצגת את פתיחת פה המזבח לקבלת הקורבנות של אותו היום, ותמיד של בין הערביים סוגר את הפה של המזבח (ראו למשל בפסחים דף נ"ח ע"ב), ועל כן אין קורבנות שמובאים לפני התמיד המוקרב בבוקר ואין קורבנות שבאים לאחר תמיד של בין הערביים שמבטא את סוף היום של המזבח (מלבד קורבן פסח המובא בזמן שהוא לא יום ולא לילה; לאחר שיצא יום י"ד בניסן ועוד לא נכנס יום ט"ו בניסן).

מסתבר, שבמקביל לפתיחת פה המזבח שאוכל את הקורבנות, יש לפתוח ולסגור גם את פיותיהם של הכוהנים שאוכלים מטעמו של המזבח. כשם שאכילת המזבח נפתחת בבוקר וננעלת בין הערביים בשני כבשי התמיד כך אכילת הכוהנים נפתחת בבוקר וננעלת בין הערביים על ידי מנחת חביתין. בפועל, יכולים הכוהנים להמשיך ולאכול גם בלילה – ממש כשם שגם המזבח ממשיך ואוכל גם בלילה, אולם לא מובאים אל אש המזבח או אל פיות הכוהנים קורבנות חדשים שלא הוקרבו במשך היום (ראו על כך עוד להלן).

כלומר, מנחת החביתין אינה רק כתב מינוי לכוהנים בכל יום שבו הם עובדים; קורבן זה מאפשר לפיותיהם לאכול מן הקודש; הוא מגדיר את אכילתם כהמשך אכילת מזבח. לכן הכוהנים צריכים להביא כ'תמיד' שלהם דווקא קורבן מנחה, שיש בכוחו לסמל את המזון ואת הפרנסה, את האכילה ואת סיפוק צרכי החיים. אין כמו קורבן המנחה בכדי להצהיר שאכילת הכוהנים היא אכילת קודש, כבאי כוחו של המזבח. הבאת המנחה מבטאת שהכוהנים אינם רעבתנים שאוכלים לצורך עצמם; הם אינם כאלו שאוחזים בידם מַּזְלֵג שְׁלשׁ הַשִּׁנַּיִם ונוטלים מתוך סירי הבישול כֹּל אֲשֶׁר יַעֲלֶה הַמַּזְלֵג. אדרבה: כל אכילתם מצויה בתוך מסגרת הקורבן שהם עצמם הביאו לה' וקיבלו ממנו רשות לאכול את בשר הקורבנות ולחמם.

לפיכך יש ערך מיוחד בשילוב 'משיחתו' של הכוהן לתפקידו. ניסוח זה מזכיר לקורא שגם הכוהנים נמשחו – כמו שאר כלי המשכן. משיחתם מזכירה שיש מן המשותף בינם לבין המזבח עצמו – ששניהם נמשחו והתקדשו בשבעת ימי המילואים. מאותו רגע שהכוהנים נמשחו, הם מתפקדים כבאי כוחו של הקודש, וקורבן זה קשור בטבורו לצניעותם של עובדי ה' אלו.

לתפיסה זו של מנחת החביתין יש כמה השלכות, הן כאלו הנוגעים לפרטים המעשיים של ההקרבה (במה שנוגע לזהות הכוהן המקריב אותה – כוהן גדול או כוהן הדיוט, ובאופן חלוקת הקורבן בין הבוקר לבין הערביים) והן פרשניים (כמו השילוב המפתיע של הגדרת הכוהן מזמן 'משיחתו'). לאור קריאה זו ניתן גם להבין את שיטת חז"ל שראו בפסוקים אלו גם 'מנחת חינוך' ולא רק את מנחת החביתין העולה בפשטי המקראות. בהשלכות אלו נדון בשיעורנו הבא.