26: הלכה ופוליטיקה בזמן הזה

  • הרב אהרן ליכטנשטיין

הלכה ופוליטיקה בזמן הזה* / הרב אהרן ליכטנשטיין

היחס שבין הדת והמדינה מזה, והיחס שבין ההלכה והפוליטיקה מזה, הם שני נושאים שאף כי קיים קשר ביניהם, הרי הם שונים במהותם זה מזה. ודאי שאין לזהות את מושג ה"דת" עם ה"הלכה", וגם אם נאמר ש"פוליטיקה" - במובן האריסטוטלי שלה - מקיימת זיקה וקשר ל"מדינה" על כל רבדיה, אין זהות מוחלטת ביניהם.

הנני מבקש להתמקד בנושא המצומצם יותר, "הלכה ופוליטיקה", בשאלה באיזו מידה עשוי להיות קשר בין שני התחומים, ולבחון מהו טיבו של קשר זה. מבחינה זו אבקש להתייחס לשלושת המונחים שאליהם נקראנו להתייחס כאן: האחד, ה"הלכה", השני, ה"פוליטיקה", והשלישי - "הזמן הזה".

ביחס להלכה, יש להבחין בשורש הדברים בין שני מרכיבים, שאמנם משתלבים ומשתזרים זה בזה, אך בכל זאת קיים שוני מהותי ביניהם. מחד גיסא, ההלכה היא ביסודה מערכת נורמטיבית. "ראה למדתי אתכם חקים ומשפטים אשר צווני ה' אלקי", מערכת פורמלית, "טכנית", מערכת של דינים, של תביעות ושל איסורים.

מאידך גיסא, יש לראות בהלכה ובעולמה מערכת של ערכים שחלקם מהווה את תשתית ההלכה, חלק משקף את יעדה וייעודה, וחלק מתייחס לנורמות חובקות זרועות עולם: "ועשית הישר והטוב", "קדושים תהיו", "תמים תהיה עם ה' אלוקיך", ועוד. ערכים אלה הם בשר מבשרה של ההלכה גם במישור הנורמטיבי.

שילובם של שני גורמים אלה יוצר לפנינו מערכת המתייחסת למרחבי החיים, למישור הפרט ולמישור הכלל, לרשות היחיד ולרשות הרבים, לאורח חיים ולהשקפת עולם שאמורים להפעיל ולעצב יחיד מכאן וחברה מכאן.

גם ביחס למונח השני, ה"פוליטיקה", ניתן לדבר על שני מרכיבים. מרכיב אחד, שביטויו מצוי במשנת אריסטו, הוא מרכיב ה"פוליס". הצורות השונות לבניית ממשל ודרכי שלטון. המרכיב השני, שאולי קרוב יותר לשימוש המקובל בימינו ובזמננו, עניינו בהתמודדות על השלטון שבאותו מבנה ובאותה מדינה.

התמודדות זו מתפצלת אף היא לשניים. מצד אחד, ניצבת אותה שאלה שחז"ל דיברו עליה, שאלת "מי בראש?". גם כשמדובר באישים בעלי עמדה השקפתית וערכית שונה זו מזו, וגם כשמדובר באותה מפלגה-גופה, קיימים מאבקים, לעתים קשים ונוקבים, בין אישים שונים שכל אחד מהם מבקש להיות נושא הדגל. מצד שני, קיימים מאבקים והתמודדויות שבסיסם אידיאולוגי, עקרוני, ערכי ויסודי.

כמובן, במגרש הפוליטי שני הגורמים משתלבים. יהא זה נדיר לראות אדם הסבור כי צריך לבחור בו לראשות הממשלה רק בשל העובדה ש"רצונו להיות ראש ממשלה". בדרך כלל מציג הוא את ערכיו כעומדים במרכז, ואת הדרך שבאמצעותה הוא מתכוון ליישם אותם. הדברים נכונים במיוחד כאשר מדובר לא במאבק פנים-מפלגתי אלא במאבק בין-מפלגתי. ואף-על-פי-כן, הנימה האישית (או המפלגתית) משתזרת בנימה האידיאולוגית והחברתית, ומאבקים אלה קשורים ותלויים במידה מרובה במינון שבין שאלת "מי ישלוט" ו"מי לא ישלוט", איזו אידיאולוגיה תנחה ותקבע אורחות חיים ודרכי פעילות.

צירוף שני נושאים מרכזיים אלה, ה"הלכה" וה"פוליטיקה", יוצר תמונה מורכבת. מצד אחד, עומדת ההלכה, מערכת נורמטיבית מקיפה ובעלת אופי אקסיולוגי ואידיאולוגי מובהק. מצד שני ניצב לו ההליך הפוליטי. ברור, שלהלכה השואפת לחבוק זרועות עולם ולהקיף את מבנה החברה ודרכיה, יש מה לומר ביחס למישור הפוליטי.

להלכה יש מה לומר בשני רבדיו של המישור הפוליטי: הרובד האחד הוא הרובד של "הלכות מדינה". והרובד השני הוא הרובד בו בא לידי יישום שפע של הלכות שמקורם במיגזרים אחרים, אך הגשמתם נעשית במסגרת של מדינה, חברה ומערכת פוליטית. כך ברמת הפרט, וכך, כמובן, ברמת הכלל.

אם נשאל את עצמנו מהי מידת המעורבות האמורה להיות ל"הלכה" או ל"איש ההלכה" במערכת הפוליטית, עלינו להבחין בין שני דברים: להלכה בתורת שכזו (ודומני שאף אין זה מעניינם של אנשי ההלכה), אין מה לומר לגבי שאלת "מי בראש". יש לה מה לומר, ובמידה מרובה, ביחס לשאלת "מה בראש", לגבי השאלות הערכיות: הן מבחינת הדרכים כשלעצמן והן מבחינת סדר העדיפויות ביניהן. בנושא זה, באיזו מידה יש לשרבב הלכה לתוך המגרש הפוליטי, יש הבדלי גישות בעולם התורה גופו. מצד אחד, בציבור החרדי מקובל למדי המושג "דעת תורה". על פי גדולי תורה, ראשי המחנה, ישק כל דבר, לרבות הרכבת הרשימה לכנסת ופתרון שאלת "מי בראש" ברמה זו או אחרת. בציבור שבתוכו אני יושב, קיימת רתיעה - לדעתי מוצדקת - מן הנטיה לשרבב ראשי תורה ו"דעת תורה" בשאלות מסוג זה של "מי בראש".

ברור, מכל מקום, שכאשר מדובר בשאלות ערכיות, יש להלכה מה לומר. למי שדבק בה - יש מה לומר, ולמי שאינו דבק בה - יש מה לשמוע.

קיימת כאן אבחנה בין שני תחומים. התפיסה הנזכרת לעיל, של "דעת תורה" בכל דבר ועניין, נוטה לטשטש אבחנה הקיימת אצל חז"ל, בין "דבר הרשות" ל"דבר מצוה".

"דבר הרשות", כפי שהרמב"ם ורבינו בחיי הדגישו, איננו דבר בעל גוון סתמי, "פארווע", שלא איכפת לנו ממנו. להיפך, מדובר בדברים בעלי משמעות מוסרית, ערכית וקיומית, אלא שלגביהם מותירה לנו ההלכה מירווח מסויים. אין כאן נקיטת עמדה ברורה או דברים כדרבנות, אין כאן לא סעיף קטן, אף לא סעיף גדול, ב"שולחן ערוך" זה או אחר.

לא כן ב"דבר מצווה", שלגביו אומרים "מותר", "אסור", "חייב" או "פטור", מונחים פורמליים ברורים.

אך גם "דבר הרשות" נגזר, בסופו של דבר, מנקודת ראות ערכית ומתוך התחשבות בהשלכות המעשיות והחברתיות של דרך זו או אחרת, וגם כאן יש מקום לבוא ולדבר על גישה מסויימת שמקובלת, יותר או פחות, על בעל הלכה זה או אחר. לעומת זאת, בעולם של "דעת תורה" כמעט ואין הבחנה בין "דבר הרשות" ו"דבר מצווה". מתוך הבלטת הפן הערכי שמגולם בתוך "דבר הרשות", נתלים הם בדעתם של אישי ההלכה, ורק הם אלה שקובעים. לטעמי, יש מקום הן לקיומה של גישה זו, והן לגישה הגורסת כי אמנם יש לאנשי ההלכה מה לומר לגבי "דבר מצווה", בהיותה מערכת פורמלית שעליה הם אמונים, אך בכל תחום אחר - יעשה כל פוליטיקאי וכל אזרח כפי הבנתו וככל העולה על רוחו.

דומני, מכל מקום, שגם כאשר מדובר ב"דבר הרשות", יש מקום לשמוע מסר רוחני, מסר תורני, ויש לבחון ולשקול אותו גם כשמבחינה נורמטיבית דעתם של אנשי ההלכה אינה קובעת ואינה מחייבת. לצערי, אם בציבור ה"חרדי" הנטיה היא להפריז בכיוון אחד, בציבור שלנו הנטיה היא, לא פעם, להפריז בכיוון ההפוך ולהתעלם לחלוטין מזיקה להלכה כמערכת כוללת, המכילה בתוכה אף התייחסות ל"דבר הרשות", גם אם לא ברמה הנורמטיבית.

המונח השלישי שהועמד על הפרק הוא "הזמן הזה". בעולם ההלכה המונח "הזמן הזה" מנוגד לזמן שבו בית המקדש היה קיים.בהקשר שלנו כאן, מונח זה, "הזמן הזה", יכול ויתפרש בכמה דרכים: אפשר ומכוון הוא כנגד העת החדשה, הזמן המודרני בו עם ישראל מנותק ברובו הגדול, בעקבות האמנסיפציה, מאורח חיים של שמירת תורה ומצוות, ואפשר שיתפרש כמכוון לתקופה שלאחר האירוע הנורא שפקד אותנו בעת האחרונה ממש, רצח ראש הממשלה.

לו היינו שואלים את עצמנו מהו היחס הראוי בין הלכה לבין פוליטיקה בתוך ה"פוליס", בתוככי המאבקים הפוליטיים, נדמה לי שמצד אחד ניתן לחשוב שבעידן כזה צריך ל"הוריד פרופיל", להתפשר במידת האפשר. היות והמציאות מורכבת ומעורבת, ורובו של הציבוןר אינו שומר תורה ומצוות, הרי שגם מבחינה מעשית-אופרטיבית, וגם מבחינה מוסרית-רוחנית, אין רצון ואין יכולת להעמיס את כל עולמה של ההלכה על שכם כל הציבור כולו. לאור זאת, במציאות של העידן המודרני, במציאות של מסגרת מדינית, הדבר המתבקש הוא, לכאורה, "הורדת פרופיל", מציאת דרך להתפשר ולחיות יחדיו ברמה קיומית אמתית ולא רק ברמה פונקציונלית.

מצד שני, לכל החרד לדבר ה' ולכנסת ישראל יש בהחלט מקום לומר שאולי הצורך לשלב, במידה הראויה, מסרים ערכיים והלכתיים, ובמידה מסויימת גם תכנים הלכתיים, גובר דווקא בעידן שבו רוב הציבור מנותק מעולם של הלכה, פשוטו כמשמעו. בעידן כזה גובר הרצון לראות אותה גושפנקה של יהדות, "דבר ה' - זו הלכה". לדאוג שמשהו מטעמה וריחה של ההלכה יורגש, יוחדר ויוטמע בתוך ה"פוליס", בתוך הציבור.

להוותנו אנו נמצאים היום במצב שבו חלק מן הציבור החילוני מתנער מזהות יהודית. וחשוב להדגיש: הבעיה אינה מתמצית רק בשאלות המעשיות, אלא במידת הזהות וההזדהות היהודית, הפנימית והקיומית. מצד אחד, הזדהות עם עבר, מושרשות בעולם יהודי, ומצד שני הזדהות עם חזון עתידי, אסכטולוגי, מוסרי וערכי.

אני מקווה שגם אצל אדם שאינו בעל תפישה דתית, במידה שיש לו חזון אסכטולוגי-אוטופי, יש לו "חלום" השונה מהמציאות השוררת כיום, ומתוך כך שאלת החזון מהווה מרכיב חשוב בהוויתו.

מבחינתנו השאלה החשובה אינה מתמצית רק בקיומו של חזון, אלא בשאלה מהו החזון. שאלת מעמד ההלכה כמייצגת עולם של תורה היא שאלה שנוגעת לא רק לאורחות חיים, להסדרים פראקטיים, אלא שאלה שנוגעת למידת הזיקה הקיומית הבסיסית שאמורה ללכד אותנו.

להלכה יש כמה פנים. במובן מסויים ההלכה יכולה להיות - וכך שימשה בעבר, ותקופה ארוכה - הבריח התיכון, גורם מלכד ומאחד. אין ספק שהלכה יכולה גם לשמש גורם מפריד, מבדיל וחוצץ. התוצאה הינה פונקציה של המציאות, של המחוייבות הבסיסית של הציבור להלכה - אם בכלל הוא מכיר בה, וחלקה תלוי בשאלה מה אנו מבקשים לחדד בזמן הזה, ומה אנו רוצים להקהות. אין כל קושי בחידוד מחלוקות. השאלה היא האם אנו רוצים זאת.

ודאי, ששאלות של עבר ועתיד המשפיעות על ההווה חשובות לנו ביותר, ואסור לנו לטשטש את נקודות המחלוקת העיקריות. אבל יש מרחב מסויים שבו ניתן לנווט בין חידוד המימד המלכד לבין חידוד המימד המפריד. דומני שכיום חובתנו היא לנסות ולהבליט דווקא את המלכד.

להלכה יש אופי כפול גם בהקשר אחר. מצד אחד, ובהתחשב באותו פן ערכי שהוזכר לעיל, ההלכה אמורה לשלהב ולהתסיס את האדם לקראת הגשמת חזון מרהיב. מתוך ראיית העבר המפואר, ומתוך הצגת חזון נפלא ומרהיב ביופיו - ההלכה אמורה לא רק לפתוח את הלבבות אלא גם לעורר אותם. תודעה דתית עמוקה היא תודעה בעלת מימד רגשי עמוק ביותר ולעתים גם נסער ביותר.

מצד שני, כל כולה של ההלכה עומדת על גבולות, על מיצרים, על תודעה נורמטיבית שיש בה כדי לקבוע גם חיובים וגם מיצרים.

על אלה מבינינו שמרגישים עצמם מחוייבים להלכה, מוטלת כיום משימה גדולה: לא רק הסתפקות בשמירה על הגחלת התורנית וההלכתית אלא הבערת שלהבתה והגדלתה. איננו מעוניינים באותו צינון, של "פארווע" הלכתי. מצד שני, עלינו לדעת כיצד להחדיר לעומק את אותה נימה מרכזית הטבועה בעולם ההלכה, את המחוייבות לגבולות, לגדרים ולסייגים.


* דברים על פה שנאמרו ברב שיח שהתקיים באוניברסיטה העברית בירושלים, ביום טו' בטבת תשנ"ו. הדברים, שלא עברו את ביקורת הרב, נכתבו ונערכו על ידי אביעד הכהן.