בין ישראל לעמים | על מעמדו של עבד כנעני

המאמר נכתב על ידי הרב דן נבון, בוגר הישיבה

 

א. פתיחה

התורה מעניקה מעמד ייחודי לעבד כנעני. דיניו של עבד כנעני מלמדים על שיוכו החלקי לעם ישראל:

אמר רב חסדא: עבד מותר באמו ומותר בבתו. יצא מכלל כותי, ולכלל ישראל לא בא.  (סנהדרין נח, ע"ב)

מעמד ביניים זה מתבטא בהלכות נוספות, כפי שנראה להלן. מבין הראשונים, הרמב"ם (הלכות איסורי ביאה יב, יא; וכן יג, יב) נתן ביטוי הלכתי חריף לתפיסה זו. לדבריו, עבד התחיל את הגיור ולא סיימו, ורק שחרורו מאפשר את סיום הגיור:

העבדים שהטבילו אותם לשם עבדות וקבלו עליהם מצות שהעבדים חייבים בהם יצאו מכלל הגויים ולכלל ישראל לא באו...

כשישתחרר העבד צריך טבילה אחרת בפני שלשה ביום שבו תיגמר גירותו ויהיה כישראל. ואין צריך לקבל עליו מצות ולהודיעו עיקרי הדת שכבר הודיעוהו כשטבל לשם עבדות.

 

מאחר שעבד ממוקם בתפר שבין ישראל לעמים, עיון במעמדו עשוי לחשוף את העקרונות והמרכיבים השונים העומדים בתשתית קיומו של עם ישראל - מהותית וכרונולוגית. במאמר זה נדון בהגדרה המורכבת של עבד כנעני מבחינה לאומית, ובעקרונות נוספים הקשורים לכך באופן הדוק.

ב. שליחות בעבד כנעני

הגמרא בגיטין (כג, ע"א-ע"ב) דנה ביכולת של עבד לשמש כשליח לגירושין:

בעו מיניה מרבי אמי: עבד - מהו שיעשה שליח לקבל גט אשה מיד בעלה?... אמר רב אסי אמר רבי יוחנן: אין העבד נעשה שליח לקבל גט לאשה מיד בעלה, לפי שאינו בתורת גיטין וקידושין...

 

בקטע זה מופיעה הפקעה נקודתית של עבד, הנובעת מצורך ביכולות ספציפיות הנדרשות לחלות מסוימת. אולם, מלבד זאת, הגמרא מביאה הפקעה עקרונית של עכו"ם ממערכת השליחות:

תנן: עובד כוכבים שתרם של ישראל, אפי' ברשות אין תרומתו תרומה. מאי טעמא? לאו משום דכתיב 'גם אתם' - מה אתם ישראל אף שלוחכם ישראל! אמרי דבי ר' ינאי: לא, מה אתם בני ברית אף שלוחכם בני ברית.

טיב ההפקעה העקרונית של הגוי משתנה בין ההוה אמינא למסקנה: בתחילה רק ישראל יכולים להיות שליחים, אך למסקנה כל 'בני ברית' יכולים להיות שותפים למערכת השליחות.[1] המושג 'ישראל' ברור ומוכר, אף אם ישנם מקרי קצה שידרשו בירור מיוחד. אך המושג 'בני ברית' אינו מוכר לנו כלל. קצה החוט היחיד שיש לנו מהגמרא הוא שעבד נחשב ל'בן ברית' (שהרי הוא מופקע רק באופן נקודתי משליחות בגיטין וקידושין, ולא באופן עקרוני משליחות).

בהמשך המאמר נלבן את מהותו של מעמד 'בני ברית', על בסיס עיון בתהליכי יצירתו של עם ישראל ובמצבי ביניים בגיור. כפי שנראה, על אף שמעמד זה ייחודי לעבדים, הוא מקביל לקומה בסיסית, הקיימת בכל אדם מישראל.

 

ג. 'בני ברית'

רש"י משלים מעט את החסר הקיים בגמרא ומסביר:

לא, מה אתם בני ברית - מהולים ובאו בברית מצוות. אף שלוחכם בני ברית - לאפוקי עובד כוכבים. אבל עבד בן ברית הוא דכתיב: 'מחוטב עציך'.^[2]

לשם הסבר ההגדרה ההלכתית המופיעה בגמרא, רש"י מצביע על אירוע בו העבדים היו שותפים - ברית ערבות מואב ('ברית מצוות'). מסתבר, אפוא, שעיון בברית זו עשוי ללמד אותנו על טיב מעמדם. נעיין בתחילת פרשת ניצבים (דברים כט, ט-יב):

אתם נצבים היום כלכם לפני ה' א-להיכם ראשיכם שבטיכם זקניכם ושטריכם כל איש ישראל. טפכם נשיכם וגרך אשר בקרב מחניך מחטב עציך עד שאב מימיך. לעברך בברית ה' א-להיך ובאלתו אשר ה' א-להיך כרת עמך היום. למען הקים אתך היום לו לעם והוא יהיה לך לא-להים כאשר דבר לך וכאשר נשבע לאבתיך לאברהם ליצחק וליעקב.

העבדים היו שותפים לברית מכוננת מבחינה לאומית. אולם, לא ברור מה טיבה של שותפות זו. השאלה מתחדדת לאור דברי מדרש הגדול (על אתר), הגורס כי בברית כלולים גם הגבעונים (שיצטרפו בעתיד לעם ישראל כחוטבי עצים ושואבי מים).

עיון נוסף מצביע על כך שהפרשה עוסקת בהגדרתו של עם ישראל. בפרשה מתבצע בירור של יחסי הפרט והכלל בעם ישראל. נקבע כי הפרט לא יכול לחסות בצל הכלל, ולא להעלים את חטאיו תחת צילו של הכלל:

פן יש בכם איש או אשה או משפחה או שבט אשר לבבו פנה היום מעם ה' אלהינו ללכת לעבד את אלהי הגוים ההם פן יש בכם שרש פרה ראש ולענה. והיה בשמעו את דברי האלה הזאת והתברך בלבבו לאמר שלום יהיה לי כי בשררות לבי אלך למען ספות הרוה את הצמאה. לא יאבה ה' סלח לו כי אז יעשן אף ה' וקנאתו באיש ההוא ורבצה בו כל האלה הכתובה בספר הזה ומחה ה' את שמו מתחת השמים. והבדילו ה' לרעה מכל שבטי ישראל ככל אלות הברית הכתובה בספר התורה הזה.

הירידה לפרטים מאפשרת הבחנה בין פרטים שונים: בין המרכז לבין הפריפריה; בין ישראלים גמורים לעבדים. הרזולוציה הגבוהה מאפשרת להפוך את שולי החברה לחלק ממשי מהעם, מבלי לפגום בטהרתו של הכלל. בכך נשלמת הגדרתו של עם ישראל.

 

עיון במקומות נוספים בתורה חושף עוד מקרים בהם עבדים היו שותפים לפעילות לאומית של עם ישראל. כך, לפני ליל היציאה ממצרים ציווה הקב"ה (שמות יב, מג-מה):

ויאמר ה' אל משה ואהרן זאת חקת הפסח כל בן נכר לא יאכל בו. וכל עבד איש מקנת כסף ומלתה אתו אז יאכל בו. תושב ושכיר לא יאכל בו.

התורה מבחינה בין השותפים לאכילת הפסח, לבין המנועים מכך. כאן, חלקו של העבד הוא בין אוכלי הקרבן. אולם, תנאי מקדים להשתתפותו של עבד באכילת קרבן פסח הוא מילתו. אולם, לשם כך, התורה חוזרת ושונה את הצורך במילה:

כל עדת ישראל יעשו אתו. וכי יגור אתך גר ועשה פסח לה' המול לו כל זכר ואז יקרב לעשתו והיה כאזרח הארץ וכל ערל לא יאכל בו.^[3]

 

לאור הגמרא ביבמות (מו) הרמב"ם הופך את ברית המילה מתנאי טכני לפעולת גיור של ממש:

בשלשה דברים נכנסו ישראל לברית: במילה וטבילה וקרבן. מילה היתה במצרים שנאמר: וכל ערל לא יאכל בו... וטבילה היתה במדבר קודם מתן תורה שנאמר: וקדשתם היום ומחר וכבסו ושמלותם. וקרבן, שנאמר: וישלח את נערי בני ישראל ויעלו עולות; ע"י כל ישראל הקריבום.     (הלכות איסורי ביאה יג, א-ג)

ברית המילה הינה מרכיב מהותי מתהליך הכניסה לברית. באותו שלב, עם ישראל נכנס באופן חלקי לברית, ולאותו חלק נכנסו אף העבדים. ואכן, רש"י כתב "בני ברית - מהולים ובאו בברית מצוות".[4]

שותפותם של העבדים מתחילה כבר בימי קדם. בברית בין הבתרים (בראשית יז, ט) נאמר:

ויאמר אלהים אל אברהם ואתה את בריתי תשמר אתה וזרעך אחריך לדרתם. זאת בריתי אשר תשמרו ביני וביניכם ובין זרעך אחריך המול לכם כל זכר. ונמלתם את בשר ערלתכם והיה לאות ברית ביני וביניכם. ובן שמנת ימים ימול לכם כל זכר לדרתיכם יליד בית ומקנת כסף מכל בן נכר אשר לא מזרעך הוא. המול ימול יליד ביתך ומקנת כספך והיתה בריתי בבשרכם לברית עולם. וערל זכר אשר לא ימול את בשר ערלתו ונכרתה הנפש ההוא מעמיה את בריתי הפר.

אברהם נצטווה למול את כל זכרי ביתו, והעבדים בכלל. משפחת אברהם התבדלה מסביבתה על ידי ברית עם הקב"ה, ולברית זו העבדים היו שותפים.

 

על אף שהדגמנו וביססנו את החלוקה בין שתי קומות ברחבי התורה, מהות החלוקה עדיין לא נתבארה.

הגרי"ד סולובייצ'יק, במאמרו 'קול דודי דופק', הבחין בין שני שלבים היסטוריים בכינונו של עם ישראל: ברית מצרים (בלשונו - 'ברית גורל'[5]) שהתקיימה סמוך ליציאת מצרים, וברית סיני ('ברית ייעוד') שהקדימה את מעמד הר סיני. ברית מצרים כוננה את הלאום, וברית סיני את הדת היהודית ("איש האמונה", עמ' 86, 99). שתי הבריתות קיימות בכל גיור, ומתבטאות בפעולות שונות: המילה מציינת את הפן הלאומי, והטבילה את הפן הדתי (שם, עמ' 96).

יישום דבריו בנידון דידן מוביל להבנה כי העבד שותף לרמת הקיום הבסיסית של עם ישראל, אך לא לרמת הקיום של קדושה. העבד הינו שותף לאומי ולא שותף דתי.

הגרי"ד הדגיש את ההבחנה המוחלטת בין שתי הקומות, אולם נראה כי ישנה זיקה הדוקה בין השתיים. יסוד כינונו הלאומי של עם ישראל נסוב סביב חזון רוחני, והוא-הוא המאפיין הלאומי שלו.[6] חזון זה הגיע להשלמתו במתן תורה, בו נוסף נדבך הקדושה לעם ישראל. לפיכך, ייתכן כי שתי פעולות הגיור תהיינה נצרכות אף בגיור חלקי, כגון בעבד כנעני.

 

ד. מצבי ביניים בגיור

נעמיק ונבסס את ההבחנה בין שני הרבדים על ידי השוואה להלכות גיור. ניתן לזהות מספר מצבי ביניים בגיור, אותם נציג להלן, שבהם הוולד הינו יהודי לעניין מסוים, אך לא לעניינים אחרים.

 

1. הורתן שלא בקדושה ולידתן בקדושה

ת"ש: שני אחים תאומים גרים וכן משוחררים לא חולצין ולא מייבמין ואין חייבין משום אשת אח. היתה הורתן שלא בקדושה ולידתן בקדושה - לא חולצין ולא מייבמין, אבל חייבין משום אשת אח. היתה הורתן ולידתן בקדושה, הרי הן כישראלים לכל דבריהן.                                              (יבמות צז, ע"ב)

 

הברייתא עוסקת בתאומים שאמם התגיירה בעודם עוברים, כך שבזמן יצירתם הוריהם היו גויים, אך הם נולדו לאם גיורת. מצד אחד, יש להם קרבה משפחתית אחד לשני, כך שאשת האחד אסורה לאחיו לאחר מות בעלה משום אשת אח. מאידך, הם מופקעים מדיני ייבום וחליצה.

 

2. עכו"ם ועבד הבא על בת ישראל

ברחבי הש"ס (יבמות מה, ע"א; ועוד) ישנה מחלוקת בדינו של ולד של עובד כוכבים ועבד הבא על בת ישראל - האם הוא ממזר או כשר. בעניין זה, רש"י (קידושין סח, ע"ב ד"ה לימא קסבר) ותוספות (קידושין עה, ע"ב ד"ה ורבי ישמעאל) אוחזים בשיטה חריגה. לדבריהם, אלו הסוברים שהוולד כשר – מתבססים על כך שהוולד צריך גיור, ולאחר מכן לא יהיה ממזר. כינויו של גוי ככשר על בסיס גיורו העתידי הינו קשה ביותר. יתירה מזאת, קשה להניח בסתמא שהוא יתגייר - הן סתם גוי לא עומד לגיור!

יתר על כן, מן הגמרא בבכורות (מז, ע"א) עולה בבירור שוולד ישראלית ונכרי חייב בפדיון הבן:

אמר רב אדא בר אהבה: לוייה שילדה - בנה פטור מה' סלעים. דאיעבר ממאן? ...אמר רב פפא: דאיעבר מעובד כוכבים.

הגמרא פוטרת את ולד הנכרי מפדיון הבן משום שאמו לוייה. מוכח מכאן, שאילו הייתה אמו ישראלית - פְּטוֹר זה לא היה קיים. לא ייתכן שגר חייב בפדיון, שהרי קי"ל "גר שנתגייר כקטן שנולד דמי" (יבמות צז, ע"ב), ואין משמעות לזהות אמו לאחר גיורו. מלבד זאת, אוסף שער המלך (הלכות איסורי ביאה טו, ג) צרור קושיות על סתירות בדברי רש"י ותוספות.

 

3. מעוברת שנתגיירה

איתא ביבמות (עח, ע"א):

אלא הא דאמר רבא: נכרית מעוברת שנתגיירה - בנה אין צריך טבילה, אמאי אין צריך טבילה? וכי תימא משום דר' יצחק, דאמר ר' יצחק: דבר תורה רובו ומקפיד עליו - חוצץ, רובו שאינו מקפיד עליו - אינו חוצץ. והא אמר רב כהנא: לא שנו אלא רובו, אבל כולו - חוצץ! שאני עובר דהיינו רביתיה.

רבא קובע שעובר שאמו התגיירה אינו זקוק לטבילה נוספת. ניתן לבאר את דבריו במספר אופנים. אפשרות אחת היא שגיור האם מועיל לבן, שכן העובר הוא נספח לגיור האם. כך למשל, סברו תוספות (כתובות יא, ע"א; יבמות מז, ע"ב). אפשרות שנייה היא שמבחינת העובר - בשר האם לא נחשב לחציצה, כך שהתקיימה טבילה כהלכתה. דא עקא, טבילה היא רק אחת מפעולות הגיור, ועדיין הוולד זקוק למילה שתשלים את גיורו. ואכן, הרמב"ן מוכיח מכאן שניתן להפוך את סדר הפעולות הרגיל, ולהקדים טבילה למילה:

תדע דהא אמרינן לקמן בפרק הערל: גיורת מעוברת שטבלה בנה אין צריך טבילה; והרי קדמה טבילה למילתו אם זכר הוא.                                                        (יבמות שם)

 

לשיטתו, הוולד מתגייר בזמן המילה, וקודם לכן נחשב לגוי גמור. אמנם, כפי שראינו, אחים שהורתן שלא בקדושה ולידתן בקדושה חייבים משום אשת אח. ושוב עולה השאלה: מדוע הכלל 'גר שנתגייר כקטן שנולד דמי' לא חל כאן?

בנוסף לכך, קשה הגמרא ביבמות (עח, ע"א):

ואיצריך למיכתב להם, ואיצטריך למיכתב אשר יולדו. דאי כתב רחמנא אשר יולדו ה"א מבניהם מנה, כתב רחמנא להם. ואי כתב רחמנא להם, ה"א מצרית מעוברת שנתגיירה, היא ובנה חד, כתב רחמנא אשר יולדו.

 

הגמרא מחדשת שעובר מצרי שאמו נתגיירה בזמן ההיריון נחשב כשני לגיור. עולה מכך שרגע הלידה קובע את השיוך הלאומי, ולכן הוולד לא זקוק לגיור.

הגרנ"ט בחידושיו (סימן כח) עסק בשאלות אלו, וחידש:

והנראה ליישב בזה הוא, דאף שמצריכים גירות לולד שנולד מעכו"ם הבא על בת ישראל, מ"מ אין זה משום דהוא גוי גמור, אלא באמת הוא ישראל אלא דאכתי לא הוי בכלל קדושת ישראל.

הגרנ"ט מחלק בין שני גדרים שונים: ישראל וקדושת ישראל. מסתבר, שחלוקה זו מקבילה להבחנה שהצענו בין השייכות הלאומית לעם ישראל ובין השייכות הדתית.

הרב רא"ם הכהן ("בדי אהרן", עמ' 304) עסק אף הוא בשאלות אלו, והציע הגדרות דומות ביתר ביאור:

נראה שאפשר לראות בכל גירות שני מרכיבים:

א. הצטרפות לגזע עם ישראל בני אברהם.

ב. ברית קודש של קדושת עם ישראל המסתופף תחת כנפי השכינה ומקיים מצוותיו.

 

לידה לאם יהודיה יוצרת שייכות לאומית לעם ישראל. הקרבה המשפחתית אפשרית רק אם מדובר באותו עם. לא ייתכנו אחים בני עמים שונים. אחים שהורתן שלא בקדושה ולידתן בקדושה, אף שזקוקים הם לגירות המשלימה את יהדותם - אחים הם. כמו כן, ולד המצרית מתייחס לאמו, ונחשב לבן של מצרית שנתגיירה. אף פדיון הבן נקבע לפי הרובד הלאומי הבסיסי המעצב את יחסי הקרבה המשפחתית. רובד הקדושה הייחודית נותן ערך מוסף לבכורה המשפחתית הפשוטה. אף מי שאביו גוי ואמו יהודיה נמצא במצב ביניים מקביל. התורה לא התייחסה למצב זה כמעמד בפני עצמו, ולכן הזיקה הלאומית לבדה לא מחייבת במצוות; אך הנמצא בין ישראל לעמים מיועד וזקוק להשלמת יהדותו. אמנם, לכשיתווסף פן הקדושה על ידי גיור, לא תיעקר זיקתו המשפחתית.

 

ה. קבלת מצוות בגיור

סוגיית קבלת מצוות בגיור עשויה לסייע לחידוד היחס בין שני המרכיבים. נדון בקצרה בתוכן הנדרש לקבלת מצוות, ובמצבים בהם אין בכך כל צורך.

 

1. תוכן קבלת המצוות

הגר"מ פיינשטיין (אגרות משה, יו"ד ח"א, ק"ס) דן בגיורת אשר ברור שבעתיד לא תשמור מצוות:

ועוד יש מקום לומר טעם גדול, דמה שבעלה שנתגיירה בשבילו הוא מחלל שבת ומופקר בכמה איסורין, עושה שהיא סבורה שאין חיוב כל כך לשמור המצוות, ואם כן הוא כגר שנתגייר בין העכו"ם שמפורש בשבת דף סח שהווי גר אף שעדיין עובד ע"ז, והטעם משום שקיבל עליו להיות ככל היהודים, שנחשבה קבלה אף שלא ידע כלום מהמצוות, דידיעת המצוות אינה מעכבת הגרות... ולכן אף שהבי"ד אמרו לה שצריך לשמור שבת, חושבת שהוא רק הידור בעלמא, אבל גם מי שאינו שומר השבת וכדומה, טועה לומר שהוא יהודי כשר.

 

מדוע יישור הקו עם כל היהודים מספיק, אף על פי שהיא איננה מתעתדת לשמור מצוות כלל? מסתבר שקבלת המצוות הנדרשת בגיור לא מתייחסת למצוות כשלעצמן, אלא כמאפיין לאומי. הגר צריך להתכוון להצטרף ללאום על אורח החיים המקובל בו. על כן, ייתכנו מצבים בהם אי-כוונתו לשמירת מצוות לא תפגום בגירותו.[7]

עולה מדבריו, שמהות הגיור הינה ההצטרפות ללאום; אך המאפיין המרכזי של הלאום הוא שמירת המצוות.

 

2. מתי אין צורך בקבלת מצוות?

הגמרא בכתובות (יא, ע"א) קובעת שניתן לגייר קטנים:

אמר רב הונא: גר קטן מטבילין אותו על דעת בית דין.

 

גיור קטן נתקל בבעיות שונות הנובעות מחסרונותיו של הקטן. אחת הבעיות החמורות היא קבלת מצוות; הכוונה הנדרשת לפעולות המצווה הינה כוונה נלווית המעצבת את הפעולה, ואילו קבלת מצוות של קטן הינה ריקה מתוכן ונעשית בלא דעת. חלק מהראשונים בארו שאכן קבלת המצוות נדחית לגיל מצוות, שאז היא מתבצעת על ידי חוסר-מחאה (תוספות סנהדרין סח, ע"ב, ד"ה קטן; ועוד).

בכריתות (ז, ע"א) הגמרא לומדת הלכות גיור לדורות מ'גיורו' הלאומי של עם ישראל. על פי זה, התקשו ראשונים ואחרונים כיצד גיירו קטנים במעמד הר סיני: הרי קשה להעלות על הדעת שיהדותם הייתה תלויה ועומדת עד גיל מצוות. הריטב"א בכתובות (שם) הציע שתי תשובות. תשובתו השנייה תתרום לעיוננו:

ותו דאלו זרע אברהם כבר נצטוו על המילה ולהכניסם מקטנותם בבריתו, ואין זה אלא גמר גירות.

 

קיים רקע בסיסי לגיורם של בני ישראל, כך שהיה צורך בגמר גירות. לפי מה שכתבתי לעיל, גמר גירות הינה הוספת מעמד קדושתי לזיקה הלאומית.

הגרנ"ט דלעיל פיתח וחידד כיוון זה:

ונראה דלגירות כזה אין צריכים כלל לדעתו מפני שמחויב הוא להכנס תחת כנפי השכינה, כיון שהוא כבר ישראל, וכמש"כ בש"מ כאן דהקטנים שהיו בעת מתן תורה נעשו ישראלים גמורים משום שבני אברהם יצחק ויעקב הם והיו מחויבים להכנס תחת כנפי השכינה.

 

גיור איננו הליך טכני, הכולל מספר מעשים סמליים המזכים את המתגייר בהשתייכות לעם ישראל. קבלת המצוות מלמדת על הזדהות עם מטרתו של התהליך. הגר מעוניין להצטרף לעם ישראל. שותפות בעם ישראל מחייבת שותפות ביעדים הרוחניים שלו. בעקבות כך, גיור של ישראל אינו דורש קבלת מצוות.

במילים אחרות, קבלת מצוות נדרשת כשמדובר במעבר לאומי ובשינוי מהותי; אך היא איננה נדרשת כאשר מדובר במימוש זהותו הלאומית, גם אם זו מובילה להוספת קומה חדשה של קדושה.

 

ו. הלכות עבד כנעני

לאור דברינו עד כה נבאר את אופי חיובו של העבד במצוות, ואת הגדרתו כחסר קרבה משפחתית. בכך - מלבד ביאור ההלכות, תתבאר משמעות החלוקה שביססנו.

 

1. חיובו במצוות

עבד כנעני חייב במצוות כאישה,[8] כדאיתא בחגיגה (ד, ע"א):

מכדי, כל מצוה שהאשה חייבת בה - עבד חייב בה, כל מצוה שאין האשה חייבת בה - אין העבד חייב בה, דגמר לה לה מאשה!

לכאורה, ההשוואה לאישה מלמדת על כך שבאופן עקרוני ישנו בסיס לחיוב בכל המצוות, אלא שקיימות סיבות פטור מסוימות. אמנם, ייתכן שהחיוב החלקי נובע ממעמד הביניים של עבדים. כך נמסר בשם הגרי"ד:

לאישה יש קדושת-ישראל מלאה, והיא פטורה ממצוות עשה שהזמן גרמן בפטור צדדי. עבד, לעומת זאת, פטור ממצוות אלה מחמת חיסרון בקדושתו.

(שיעורי הרב אהרן ליכטנשטיין על מסכת גיטין, עמ' 247)

 

לדברינו, לא מדובר בהבדל דרגתי-כמותי, אלא בהבדל מהותי: עבד שותף ברובד אחד, ולא בשני.

לעיל הקבלנו בין מעמדו של בית אברהם למעמד בן ברית. הקב"ה מתאר את מעלתו של בית אברהם:

כי ידעתיו למען אשר יצוה את בניו ואת ביתו אחריו ושמרו דרך ה' לעשות צדקה ומשפט.  (בראשית יח, יט)

 

כפי שכתבנו, בית אברהם אינו מתבדל משאר העולם בפן החברתי, אלא בדרך חיים. בית אברהם שומר על דרך ה', הכוללת צדקה ומשפט. בית זה הלך והתפתח לעם, ובריתות שונות היו מעורבות בתהליכי יצירתו במקביל להתפתחות הטבעית. בכל הבריתות הללו, היו העבדים מעורבים. לבית אברהם הייתה התנהלות ייחודית שביטאה ערכים של צדקה ומשפט. טענה זו מתחדדת לאור העובדה שהחיוב לא נובע מצו ה', אלא מציוויו של אברהם: "אשר יצוה את בניו". המסורת המשפחתית של בית אברהם כוללת את אותם ערכים, והפעולות המעשיות הן נגזרות שלה.

 

ייתכן שהמצוות בהן עבד חייב הן ביטוי לערכים שהלכו והסתעפו. לעומת זאת, המצוות הייחודיות לזכרי ישראל נובעים מרובד אחר - רובד של קדושה. האדם חורג מההתנהלות הטבעית של העולם כניצב בפני הקב"ה, ומקיים את מצוותיו.[9] קבוצת מצוות אלו לא מתייחסת לנשים, מסיבות טכניות[10] או מהותיות.[11]

 

חלוקה זו עשויה להסביר את היוצאים מן הכלל של מצוות אלו. רוב המצוות הייחודיות לזכרים הן מצוות עשה שהזמן גרמן. פעולות אלו הינן מעשים סמליים, החורגים מההתנהלות הרגילה. אמנם, יש מצוות שאין הזמן גרמן מהן נשים פטורות, כמו לימוד תורה - שמהותו הוא עיסוק בקודש.[12] כמו כן, בכיוון ההפוך - נשים חייבות בקרבן פסח. כפי שראינו, אכילת קרבן הפסח היא הכניסה לעם ישראל. הזיקה נקבעת לפי הפן הלאומי בלבד,[13] ולכן עבדים שייכים בה. שמהּ של הקבוצה נקבע על פי מרכיבים מרכזיים, אך שורשה מצוי בעיקרון אחר.[14]

 

2. קרבה משפחתית

איתא ביבמות (סב, ע"ב):

אמר רב: הכל מודין בעבד - שאין לו חייס, דכתיב: שבו לכם פה עם החמור, עם הדומה לחמור.

הגרנ"ט דלעיל הוסיף הסבר מרתק העשוי לשפוך אור על הלכה זו. כזכור, הגרנ"ט עסק במצבי ביניים בגיור, בהם הוולד קיבל מרכיב מסוים מאמו, ולא קיבל מרכיב אחר מאביו:

דבאמת ישראל הוא כיון דאמו מישראל ומתייחס אחריה... דיחוס הקדושה תלוי באבות כדכתיב 'למשפחותם לבית אבותם', וכמו שקדושת כהונה תלוי באבות כמו-כן קדושת ישראל תלוי באבות, ולא סגי במה שמתייחס אחריה, ולזה צריך גירות כדי לקבל עליו קדושת ישראל.

לדבריו, יש להבחין בין השיוך הלאומי לישראל לבין קבלת קדושת ישראל. קדושת ישראל מקבילה למעמדות אחרים, כמו קדושת הכהונה ושיוך שבטי, הנקבעים לפי האב. נוכל לנסח קביעה גורפת: השיוך הלאומי נקבע לפי האם, ואילו המעמד האישי נקבע לפי האב.[15] לדברינו, עבד לא נושא בזרעו את קדושת ישראל. אם כן, אין לו חותם אישי אותו הוא יכול להעביר הלאה. הקישור המשפחתי מבוסס על העברת המעמד האישי.[16]

לפי זה, מסתבר שיהיה הבדל בין עבד לשפחה. זאת משום שהקישור בין שפחה לצאצאיה לא כרוך במעמד אישי אלא בשיוך לאומי, ובנהּ של שפחה כנענית נחשב אף הוא לעבד כנעני (קידושין סח, ע"ב). יתר על כן, הגמרא שם קושרת קשר הדוק בין האם לולדות בהקשרים שונים על בסיס הפסוק "האשה וילדיה תהיה לאדוניה" (שמות כא, ד).

אכן, הטורי אבן (חגיגה ב, ע"ב, ד"ה מיהו) - הדן בחיוב שפחה במצוות פריה ורביה לפי הדעה שנשים חייבות במצווה זו - כתב כן:

נמצא לענין פריה ורביה גבי עבד ושפחה אשה חמורה מן האיש לרבי יוחנן בן-ברוקא דאילו עבד אין חייב במצוה זו כל עיקר כיון דאין זרעו מתייחס אחריו ואילו שפחה כיון דזרעה מתייחס אחריה חייבת.^[17]

ז. בין ישראל לעמים

ההבחנה בין מעמד אישי לבין שיוך לאומי עשויה לשפוך אור על דברי הגמרא בקידושין (סח, ע"ב):

כי אתא רבין אמר רבי יוחנן: באומות הלך האחר הזכר...

 

לפי רבי יוחנן, השיוך לאחת מאומות העולם נקבע לפי האב. מסתבר שהבחנה בין אומות שונות מקבילה לחלוקה השבטית הקיימת בישראל. אומות העולם מחולקות לשבעים קבוצות, שמאוגדות יחד לעניינים מסוימים. שיוכים אלו מופיעים - כביכול - בתעודת הזהות, בתור מאפיינים של המעמד האישי. לעומת זאת, 'כלל ישראל' נחשבים לישות של ממש הכוללת את כל מרכיביה.[18] כל אחד מישראל נחשב לאיבר מיֵשות זו.

הרמ"ע מפאנו (שו"ת, סימן קט"ז) מבאר שהזיקה לאם מבוססת על כך ש'עובר ירך אמו'. העובר גדל כחלק מאמו, ובשלב מסוים מתנתק ונהפך ליחידה עצמאית. הזיקה המשפחתית מבוססת על ההתפתחות ברחם האם, ולא על הקישור הביולוגי.[19] לאור דברינו, מסתבר שהוולד גדל כאיבר של ממש מישראל; זהות זו נשארת גם לאחר הלידה.[20]

ח. סיכום

מעמדו של אדם מישראל כולל שני רכיבים - ולאום לאום ומעמד אישי. הלאום נובע מהיותו חלק של ממש מעם ישראל, על ידי זיקתו המשפחתית לאמו. זיקה זו נובעת מהיותו חלק מגופהּ בזמן ההיריון, חלק שקנה קיום עצמאי בעת הלידה. מעמדו האישי מתקבל מזרע אביו, הנושא עליו חותם המועבר אליו דור אחרי דור. המעמד כולל את השיוך השבטי, את דרגת ייחוסו ואת קדושת ישראל.

 

בגיור ישנם מצבי ביניים שונים בהם הוולד שותף ללאום הישראלי, ולא שותף לקדושת ישראל - אשר בדרך כלל יש ביניהם זיקה הדוקה. עבד כנעני נמצא במעמד ביניים מקביל. מעמדו גורם לפיצול הגיור בין קנייתו לשחרורו (לשיטת הרמב"ם), לאי-ייחוס צאצאיו אחריו, ולחיובו החלקי במצוות. הפן הלאומי שלנו מתאגד סביב ייעוד ערכי, ולכן השותפות הלאומית מחייבת בחלק נכבד מהמצוות. חלק אחר של מצוות הן פעולות המתעלות מהקיום הטבעי, לעבר עולם של קדושה. ניתובן של הנשים ליעדים אחרים מנע מהם חיוב מעשי במצוות אלו.

 

העבדים היו שותפים לחלק נכבד מהבריתות המכוננות של עם ישראל - ברית בין הבתרים, ברית מצרים וברית ערבות מואב. בנוסף, בכל שנה ושנה הם שותפים בברית המתחדשת באכילת קרבן הפסח. שותפות זו מחייבת אותם בברית מילה, שהיא החותם הלאומי, וכן בנתח משמעותי של מצוות, אשר על ידן מתקיים הפסוק "ושמרו דרך ה'".

 

---