דילוג לתוכן העיקרי

מאור פנים בתורה

מאור פנים בתורה* / הרב יהודה עמיטל

הגמרא (בבא בתרא כא, ע"א) אומרת: "ברם, זכור אותו האיש לטוב, ויהושע בן גמלא שמו, שאלמלא הוא נשתכחה תורה מישראל". בהספדים שנאמרו בשעת ההלוויה הזכירו מאמר זה כמאפיין את מפעלו הגדול של הרב נריה ז"ל. בהקשר זה אני רוצה להזכיר, במלים ספורות, כיצד נראתה ארץ ישראל "ללא הרב נריה", בתקופה שבה הגעתי לארץ לפני כחמשים שנה.

מי שלא חי באותה תקופה יתקשה להבין את מפעלו הגדול של הרב נריה. היו מספר ישיבות של "הישוב הישן". בישוב ה"חדש" לא היו ישיבות כלל. הישיבה ה"מודרנית", כביכול, היתה ישיבת "חברון" בה למדתי, ישיבה מן הטיפוס הישן של ישיבות ליטא. בקרב ה"ישוב הישן" היו רק תלמודי תורה. ילדי הציבור הדתי בתל-אביב למדו בחינוך של "המזרחי", שרק בודדים מבוגרים נשארו דתיים. לצעירים דתיים לא היה אתגר שיחזיק ואתם. אמר לי פעם יהודי אחד בכאב גדול, אדם שכל בניו עזבו את דרך התורה והמצוות: "אילו היו ישיבות תיכוניות בזמן שגידלתי את ילדיי, הכל היה שונה".

הרב נריה יצר ישיבה ארץ ישראלית. לאותם אנשים שהזדהו עם החלוציות, עם בניין הארץ, היה זה חידוש שלא ייאמן. באותם ימים הסתכלו על ישיבות כדבר שאבד עליו הכלח. גם בחוגים דתיים. שבחורה תסכים להשתדך לבחור ישיבה? הס מלהזכיר!

אני זוכר שבסמוך לאחר אירוסיי הציגה אותי ארוסתי – אשתי דהיום – בפני כמה משכניה, והם התעניינו לדעת מהו עיסוקי. כשאמרתי "בחור ישיבה", הסתכלו עליה במבט של רחמנות. "בחורה שמתחתנת עם בחור ישיבה?". זאת היתה האוירה.

הרב נריה יצא מהפכה. קיבץ שלושה עשר בחורים והקים את ישיבת כפר הרא"ה. זה לא היה פשוט. בתחילה היתה זו ישיבה לכל דבר, ורק לימים נוסו ללימודי הקודש גם לימודי חול.

כאמור, איני רוצה להאריך בדברים. רציתי רק להמחיש לכם כיצד נראתה הארץ ללא הרב נריה, לעומת המציאות בת ימינו. היום הדברים נראים כל כך טבעיים. כמעט כל בחור דתי-ציוני לומד בישיבה, וכל זאת בזכות מפעליו של הרב נריה ז"ל.

בהספדים שנאמרו עליו בשעת ההלוויה דיברו הרבה על המפעלים והמעיטו בערך אישיותו. אני רוצה לספר לכם על שני דברים שהעניק לי הרב נריה בפגישותיי עמו, לפני כיובל שנים, בימים הראשונים בהם שהיתי בארץ.

כשהגעתי לארץ נכנסתי ללמוד בישיבת "חברון", אך משהו היה חסר לי. בברכות קריאת שמע אנו אומרים:" אמת, ויציב, ונכון, וקיים, וישר, ונאמן, ואהוב, וחביב, ונחמד, ונעים, ונורא, ואדיר, ומתוקן, ומקובל, וטוב, ויפה הדבר הזה עלינו לעולם ועד". יש מסורת שברכות אלה נאמרו עם עליית עזרא מבבל.

יש כאן שלושה עיקרים מרכזיים: הראשון שבהם הוא ה"אמת". דברים רציונליים, הגיוניים מבחינה שכלית, "אמת" שלאחריה בא פירוט פניה השונות: האמת היא יציבה, נחמדה ונעימה.

לאחר מכן בא העיקר השני, המפרט את תוכנה של האמת: ה"טוב". טוב שתוכנו מוסר, תורה ויראת ה'.

בסוף בא השלישי: ה"יפה".

כשבאתי לארץ כבחור צעיר, הרגשתי שאני מושרש בשני התחומים הראשונים. אבל היתה חסרה לי התחושה של התחום השלישי, של התורה ה"יפה", הפנים המסבירות והמאירות בתורה. עם כל ההערכה שרחשתי לבני הישיבות אותם פגשתי, היתה נסוכה עליהם, בדרך כלל, איזושהיא עננה. הם התנהגו כאילו הם עומדים במגננה מתמדת מול המבקשים להתקיף אותם. לא ידעתי מה הרקע לכך.

בפגישתי עם הרב נריה גליתי עולם של יופי, עולם של פנים מסבירות. סוג חדש של בן תורה. פתיחות, מצב רוח טוב. לא עמידה מתגוננת, אלא שפה יפה, משפטים קצובים נהדרים. כאן נגלה לעיניי ה"יופי" של בן תורה. קודם בואי לארץ ישראל, קויתי למצוא בה משהו מ"תורת ארץ ישראל". לא רק המשך למה שהיה בחוץ לארץ, אלא משהו חדש. ואכן, הפגישה עם הרב נריה הפגישה אותי עם "תורת ארץ ישראל", ועל כך הכרתי לו טובה ותודה כל הימים.

לפני שנים רבות, שאל אותי חתנו של הרב פרנק, הרב לנדאו: "מה מצאת ברב נריה?". אמרתי לו: "חוש אסטטי". הוא גילה לי את היופי שבתורה, את החסד שבה.

לאמתו של דבר, החוב שלי כלפיו החל בתקופה קדומה יותר.

נתוודעתי למשנת הרב בגיל צעיר למדי, עוד בהונגריה ארץ מולדתי, כבן ישיבה צעיר, עיינתי בספר על אגדות חז"ל של מחבר בן זמננו, ומצאתי בו ציטטה מ"אורות". היתה זו שעת לילה מאוחרת, ראיתי שיש כאן אור גדול, ונדלקתי. התחלתי לחפש כתבים של "הרב", ונתברר שבסביבתי גר יהודי שבשובו מארץ ישראל הביא עמו שני כרכים של "אורות הקדש". לימים נודע לי שבאחת מספריות "בני עקיבא" באזור מצויה חוברת בשם "משנת הרב". רכשתיה תמורת ספרים אחרים. בן שבע עשרה שנה הייתי כשנכנסו הגרמנים ולקחו אותי למחנה עבודה. הייתי צריך להיפרד מהוריי והתחושה הייתה שזו פרידה סופית. לא ידעתי מה מצפה לי. לקחתי כמה ספרים קטנים: תורה, נ"ך, משניות, וחשבתי שיהיה צורך בעוד משהו שיחזק אותי מבחינה מוראלית בימים קשים אלה. ובכן, לקחתי עמי את "משנת הרב". ואמנם קיבלתי מחוברת זו עידוד ותקווה. הרעיונות והדברים השפיעו עליי כל כך עד שייחסתי להם את עמידתי האיתנה במחנה העבודה והימנעותי מהיגאלות במאכלות אסורות גם כשהדבר היה כרוך ברעב גדול. כשהגעתי לארץ ישראל היו מופנים צעדיי הראשונים לישיבה. רציתי להמשיך ללמוד. נכנסתי לישיבת "חברון" בירושלים, והימים היו ימי מלחמה. לא היה זה מחזה רגיל שפליטי המחנות מגיעים לישיבות, ושאלוני מה הביאך לישיבה? איך נשארת בן ישיבה? אמרתי: ספר קטן היה לי מכתבי "הרב", בו עיינתי מדי פעם, וזה מה שהחזיק אותי כבן ישיבה.

כעבור כמה שנים סיפרתי לרב נריה את הסיפור הזה. הוא התרגש עד דמעות, והעלה אותו על הכתב, בשם אומרו, במהדורה המחודשת של "משנת הרב", שיצאה לאור לפני מספר שנים, כיובל שנים ויותר לאחר שיצאה המהדורה הראשונה לאור.

כך היתה דרכו של הרב נריה ז"ל. "פיה פתחה בחכמה ותורת חסד על לשונה". לא תורה של קפדנות, לא תורה של החמרה, אלא תורה של מאור פנים, של יופי. מסר, שהביא עמו, כאחד מצעירי תלמידיו – אך מן הבכירים שבהם – של הראי"ה קוק, ואותו ניסה – ואף הצליח, להחדיר בלב תלמידיו, ובלב כולנו.


* שלושת ההספדים לזכרו של הרמ"צ נריה ז"ל נאמרו בהיכל הישיבה בערב חנוכה, תשנ"ו. כתב וערך: אביעד הכהן.

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)