20: על דתיים ועל דתיוּת - הרהורים על החיים שאחרי הישיבה

  • רועי הורן

על דתיים ועל דתיוּת - הרהורים על החיים שאחרי הישיבה / רועי הורן*

א.

ברצוני לשתף את קוראי "דף קשר" במחשבותי על שמירת מתח חיים רוחני גם אחרי הישיבה. הרקע לדברים הינה חלופת המכתבים בין נדב וילנר ("אין זה כי אם בית א-לוקים", גיליון 1099) למו"ר הרב ליכטנשטיין ("אחד המרבה ואחד הממעיט", גיליון 1105). אציג תחילה את הבנתי את דו השיח הזה, ואחר כך אנסה לשתף את הקוראים בכמה הרהורים שלי בנושא.

ב.

נדב מיטיב לתאר את תחושת התיסכול שלו מחוץ לישיבה: אין פנאי נפשי להתפלל וללמוד, ושום דבר אינו מספק את הנפש החפצה בקרבת ה'. רבינו הרא"ל מזהה בתיסכול שכזה כישלון אישי שלו:

דואב הלב על כשלונך ועל כשלוני. אם בנשמה כזו אין משנתי מושרשת, מה יענו אזובי הקיר? ויתירה מזו: לשמע הדברים, אני בוחן האם אין כאן גם אצבע מאשימה: אימללתם אותנו! חיינו ותיכננו לחיות בהמשך, בשלווה ורוגע, במסגרת חיי רוח ורגש על אש קטנה, לימודית וקיומית. ואילו אתם, מחנכים, התעקשתם לטלטל אותנו, לעורר שאיפות, לטפח צמא לדבר ה', ואחרי כל זה הותרתם אותנו עם תאווה ותקווה לבנות לבנים, בהיותנו זרוקים לתוך מציאות בה 'ותבן אין ניתן לעבדיך'.

הישיבה, על פי חוייתו של נדב ורבים אחרים, מייצרת בטווח הארוך בעיה מובנית: אם תלמיד הפנים את אהבת התורה ואהבת ה', הרי שמרגע ששתי כפות רגליו ידרכו מחוץ לישיבה - הוא נידון לתיסכול מתמשך.

מהו המענה ההגותי לתיסכול קיומי זה? תשובתו של הרב הינה על פי דברי הגמרא המוכרים:

מרגלא בפומייהו דרבנן דיבנה: אני בריה וחברי בריה, אני מלאכתי בעיר והוא מלאכתו בשדה, אני משכים למלאכתי והוא משכים למלאכתו, כשם שהוא אינו מתגדר במלאכתי כך אני איני מתגדר במלאכתו, ושמא תאמר ואני מרבה והוא ממעיט כבר שנינו אחד המרבה ואחד הממעיט ובלבד שיכוון לבו לשמים (ברכות יז, ע"א).

כלומר, התשובה לתיסכול הקיומי בו חי אדם המחפש קרבת א-לוקים, הינה בהפנמת התפישה לפיה כוונת הלב לשמים הינה פרמטר נוסף (משני כמובן לעומת פרמטר לימוד התורה) בו האדם יכול להעריך עצמו. תפישה זו, בנוסף להפנמת חשיבות ה"דרך ארץ" ו"ישובו של עולם", יכול להשקיט מעט את התסכול, ואולי אף להעניק תחושת סיפוק או שלמות[1].

ברם, דומני שלאמיתו של דבר - הדיון איננו פשוט כפי שהוא נראה. במכתבו של נדב מצויה לא רק תחושת תסכול מן החיים שאחרי הישיבה, אלא גם הצבעה לכיוונו של פתרון. הרב בתשובתו התייחס רק לביקורתו של נדב על הנעשה בישיבה, אולם דומני שבמכתבו של נדב - ובעיקר בין שורותיו - טמונה אמירה חשובה, העשויה להיעלם בהעדר תשומת לב ראויה, וברצוני בשורות הבאות להתייחס אליה ולהרחיבה.

ג.

נדב, כמו רבים מאיתנו, מכיר כבר היטב את האמירות על תורה ודרך ארץ. מי מאיתנו לא זוכר היטב את הצ'ופרים המחולקים בבני עקיבא, עם פסקתו המפורסמת של הגרי"ד סולובייצ'יק על חשיבות ה"שליחות", להיות שליח הקב"ה בכל אשר תפנה. כולנו גם מכירים היטב את שיחתו של הרא"ל על אסתר המלכה ומסירות נפשה בעבור האומה, וכן הלאה.

יתירה מזאת, תפיסת התורה עם דרך ארץ זורמת בעורקיו של כל בוגר החינוך הממלכתי דתי. הבעיה היא לא בהצדקת חיי החולין (בעיה נדירה למדי בקרב מי שגדל במחנה הציוני דתי), אלא בסיפוק הדחף הקיומי לחיים משמעותיים במובנם הדתי. ישנם אנשים, אשר עבורם תחושת השליחות והשקפת העולם הדוגלת בתורה ועבודה - איננה מספקת. הצורך בחוויה דיאלוגית עם הקב"ה אינו מסופק, ואינו יכול להיות מסופק על ידי תפיסת עולם ערכית. אלו מישורים שונים, ודומני שזה עיקר מקור התיסכול במכתבו של נדב. לפיכך, גם הפתרון שהוא מציע איננו ברמת הערכים, אותם הוא כאמור מכיר, אלא הוא מכריז: "ברור לגמרי שדרוש פה איזה שנוי קונספטואלי".

נדב מבקש לשנות קונספט, להחליף דיסק, בכל הנוגע למה שמתקרא "חוויה דתית". בישיבה - החוויה הינה דרך לימוד התורה, דרך הטקסט, דרך המאמץ האינטלקטואלי (ויש שיוסיפו גם את הימים הנוראים). היות ודבר זה הינו בלתי אפשרי בתקופה שמחוץ לישיבה, הרי שיש למצוא אפיקים חלופיים. לא רק כאלו בעלי אופי דיעבדי, המתרפקים כל היום על נוסטלגיה חמימה ורומנטיזציה של תקופת הישיבה, אלא אפיקים לכתחיליים - שאינם בושים בפני הכל על שאינם חובשים את ספסלי בית המדרש. אם כן, עומדת בעינה השאלה: מהו המפגש הקיומי, לא רק הערכי, האפשרי עבור אדם העוסק כל היום בחולין? האם תיתכן "דתיות", ולא רק שמירה על חוקי הדת, בשנים שאחרי הישיבה?

ד.

קודם שנבחן את התשובה שבחר בה נדב, וקודם שאשטח גם את הרהורי בנושא, ברצוני לסייג את השאלה. ביטויים כמו "מפגש עם הקב"ה", "רוחניות", "קשר חי עם תורה ומצוות" וכו' הינם בעלי אופי סובייקטיבי חזק מאוד, ממש כמו המילים "אהבה", "שמחה" וכיו"ב. לכל אדם ישנן אסוציאציות ו/או משמעויות רגשיות, שהוא העניק למושגים אלו במשך השנים. ייתכן בהחלט, שעבור פלח נכבד - מושגים אלו אינם טעונים בשום תוכן משמעותי ורלוונטי לחייהם. לחלופין, ייתכן שהם מתמצים בפועל רק בחווית הקימה בבוקר לתפילת שחרית, ובהתעקשות על לימוד משניות. בדברי אינני מתכוון להתייחס לחוויות אלו, הגם שהן חוויות יהודיות שורשיות.

רבים כלל אינם מקשרים בין תחום הנפש החוויתי, לבין עולמם הדתי. פעמים זו שאלה של אופי, ופעמים זו שאלה של השקפת עולם (ולרוב זו שאלה של השקפת עולם המצדיקה את המציאות הנתונה). אדם יכול לסלוד מכל השיח על "רוחניות" ו"חווית מפגש עם הקב"ה", מפני שבעיניו הדתיות מתמצית בשמירת חוקי הדת, או משום שמפאת אופיו - כל התחום ה"אפל", המופשט והלא ברור הזה כלל איננו רלוונטי לחייו. דברי שלהלן מבוססים על שתי הנחות מוצא, שהחולק ולו על אחת מהן - לא ימצא אותם רלוונטיים עבורו: האחת, שבחיים דתיים אמיתיים מעורבת הנפש כולה, על רגשותיה, כמיהותיה ותחושותיה, והם אינם מבוססים על "מחויבות" ועל השקפת עולם ערכית תורנית בלבד. השניה, שהיהדות - על מגוון המצוות והטקסטים שלה - יש בה מה לתרום ולהעשיר את האישיות ואת החוויה הקיומית של האדם. היטיב לנסח זאת הראי"ה קוק:

בהתקרבות רצונית אל מקור החיים, אל שורש חיי החיים, בהתקרבות של חפץ פנימי, בתום לבב, אצור כל יסוד חכמה וכל תפארת חיים. [...]. כל התורה, וכל החכמה, כל המוסר וכל התושיה, אינם אלא טל מאת ה' להצמיח וללבלב פרח נחמד זה, שישגה ויעשה חיל, יפרח פרח ויציץ ציץ, ויעשה פרי תנובה, ויאמר אדם אך פרי לצדיק (הרב קוק, שמונה קבצים, קובץ ה, פסקה רעו).

כלומר יסוד היסודות של הדתיות היא השאיפה "אל מקור החיים, שורש חיי היקום". כל עולם ה"דת", הריטואל, הטקסט הדתי - הינו כלי לביטוי, חשיפה ויצירה של יסוד זה.

"חיים דתיים" מקבלים הגדרה מצומצמת למדי, לאחר שתי הנחות אלו: בדרך כלל, אדם דתי מגדיר עצמו ככזה על פי השתייכותו הסוציולוגית (הקהילה, אופי הלבוש). אחרים יוסיפו ויראו עצמם דתיים גם בזכות המעשים "הדתיים", הנובעים מאמונתם וממחויבותם למסורת (קם/לא קם למניין; קובע/לא קובע עיתים לתורה), ואף ישאלו עצמם שאלות ערכיות הקשורות בצורה זו או אחרת ליהדות, במיוחד בצמתי החיים המשמעותיים (חתונה, עבודה, ילדים וכיו"ב). ברם, עד כמה שאני מתרשם, אם האדם מנסה לשמור על קשר חי, חווייתי, דיאלוגי עם התורה - הדבר נעשה במין ניסיון לחזרה עיקשת לתקופתה של הישיבה. פעמים רבות לימוד התורה, או ההקשבה לשיעור כזה או אחר - נובע מהצורך לרצות את רגשות האשמה, או בניסיון לשמר אותם, בבחינת "אם הם לא שם אתה לא קיים (כאדם דתי)".

הדיון הנוכחי מבקש לדון בדתיות אחרת, דתיות ה"נמדדת" (במרכאות כפולות כמובן, כיוון שאין שום דרך למדוד זאת) במידת המעורבות הנפשית-אישית-רוחנית של האדם בדת. השאלה הינה, כיצד שומרים על "חיים דתיים" מעין אלו בשנים שאחרי הישיבה? האם ניתן לשמור על מעורבות נפשית (ודוק: נפשית, ולא רק מעשית-פיזית) כשכולך משוקע בעולם החול?

ה.

כששאלה זו עומדת למול עינינו, נשוב למכתבו של נדב. כאמור, לאחר שהגיע למסקנה לפיה אופי הלימוד התורה כפי שנלמד בישיבה איננו אפשרי בשנים שאחרי הישיבה, הכריז שדרוש "שינוי קונספטואלי". כלומר, שינוי לא רק בענין המינון של לימוד התורה, הסתפקות במעט לימוד, בבחינת "אחד הממעיט" אך המכוון בתמורה את ליבו לשמים, אלא שינוי בקונספט עצמו של מהות לימוד התורה, ובאופן נרחב יותר - מהות הקשר עם ה'.

כאן הקורא ודאי משתוקק לדעת, מהו הביטוי בפועל של אותו שינוי קונספטואלי. ובכן, נדב ממשיך:

עלינו לחזק את תחושת המפגש שלנו עם הקב"ה דווקא בדברים הקטנים. עלינו ללמוד להעריך את העומק האין סופי שיש בדברים אלו: במשנה קבועה, בתפילה טובה, בלימוד מדרש, בלימוד פרשת שבוע על הסדר, בקריאת פרקי תנ"ך אפילו ברמת בקיאות וכן הלאה.

הדברים מעט תמוהים. הובטח "שינוי קונספטואלי" בהבנת מהות לימוד התורה והקשר עם הקב"ה, ומה שקיבלנו הינו שינוי בכמות: במקום ראשונים ואחרונים - לימוד רדוד יותר.

נראה, שהתשובה לתמיהה מצויה במילים "ללמוד להעריך את העומק האינסופי שיש בדברים האלו". כלומר, אין כאן מפגש דווקא עם התוכן - אלא עם מהותם של הדברים כמייצגים את הקדושה. אם יורשה לי להיות פרשנו של נדב (גם אם זו פרשנות רחבה יותר), מדובר כאן בחוויה דיאלוגית עם הטקסט הקדוש. הלומד לא מבקש דווקא להבין אותו מבחינה שכלית, אלא מבחינה קיומית: מה הדיבור החבוי בו, מה יש לו לומר לי. באופן לימוד שכזה, גם פרשת השבוע - אותה אדם דש בעקביו מיום בו למד לדבר - עשויה להיות מעניינת מאוד, ובעלת משמעות לחיי הלומד.

על דרך המשל ניתן לומר, שלימוד שכזה דומה באופיו ללימוד שירה יותר מאשר ללימוד אנציקלופדיה. כלומר הלומד אינו מכוון לדעת את הטקסט אלא לחוש אותו, לתת לו לעורר אסוציאציות, לנהל עימו דיאלוג פנימי[2].

ו.

ברם, נראה שלימוד באופן זה אינו מפרנס את כל הטמון בהכרזה על "שינוי קונספטואלי". נדב הותיר מרחב גדול להתגדר בו, בשאלה מהי המשמעות הקונקרטית של מפגש עם הקב"ה שאינו דווקא דרך הלימוד. אף אני לא ארחיב כאן בנקודה משמעותית זו, ותחתיה אעסוק בשאלה ראשונית יותר: מהו המצב הנפשי, המאפשר חיים דתיים שוקקים (הבאים לידי ביטוי בין השאר גם באופן הלימוד)? לאלו מאפיינים אישיים נזקק האדם, על מנת לאפשר לו דיאלוג עם המסורת?

ביסודה של שאלה זו, עומדת ההנחה שאין העולם החיצוני יכול לומר דבר משמעותי לאדם, אלא אם כן יש לו מוכנות נפשית לשמוע זאת. לפיכך, גם אם אדם רוצה בכל מאודו מפגש משמעותי עם התורה, אם הוא לא יהיה מצוי בעמדה הנכונה - הוא בסך הכל יגלה שוב את מה שהוא ידע תמיד, יאשר את עצמו מחדש, ויזכה שוב בטפיחת כתף מעודדת. אמירה משמעותית, סוד חדש, לא נתגלה כאן.

אוסיף וידוי קטן. זכורה לי היטב, בחודשים האחרונים לפני עוזבי את הישיבה, מחשבה מוזרה שהטרידה אותי, מחשבה שהתביישתי לספרה, ואולם מששיתפתי חברים במחשבה זו, גיליתי לשמחתי ולצערי שאינני היחיד המוטרד ממנה. המחשבה היא, שאני כביכול כבר "יודע את התורה כולה". לא שאני ממש יודע את התורה לפרטיה, דבר שאני כמובן רחוק ממנו מרחק שנות אור, אלא שיש לי דריסת רגל משמעותית בכל אחד מחדרי התורה: למדנות, בקיאות, תנ"ך, מחשבה וכיו"ב. מדוע מחשבה זו כל כך מטרידה? התשובה היא, שהמסקנה הנובעת מהמחשבה שכל התורה כבר "מוכרת" הינה שהתורה כבר לא יכולה "להפתיע" אותי. אני יכול כמובן לשכלל את הידוע והקיים, ולהרחיב את מספר המסכתות בהם אני שוחה וצולל, אך שום דבר משמעותי (מהבחינה הנפשית) לא יתרחש בי אם אלמד גם את מסכת מכות או אתעמק בפירוש נוסף למורה נבוכים, כיוון שאני כבר מכיר את האופקים אליה התורה יכולה להצביע. מחשבה זו מאכזבת מאוד, כיוון שהיא שללה ממני (ומרוב חברי) את המוטיבציה להמשיך וללמוד, היות ומוטיבציה זו נשענת - בין השאר - על חדוות הגילוי האינטלקטואלי, אך בעיקר הקיומי.

כאן אולי המקום לומר את מה שידוע לכולם. רוב בוגרי הישיבות שאני מכיר, אינם נמלטים מלהיות נמנים על אחת משתי קבוצות: אלו שיש להם רגשות אשמה, ואלו שאין להם רגשות אשמה. בכל מקרה, בני שתי הקבוצות גם יחד כמעט ואינם קובעים עיתים לתורה. זאת, כמובן, מבלי לבטל חלילה את פועלם של רבים בהאדרת היהדות, היכן שהם נמצאים. כוונתי היא רק ללימוד תורה האישי, הרצון להתקדם בחדרי התורה באופן אינדיבידואלי. ברור לגמרי, שאילו היו יודעים בידיעה ברורה שיש בתורה דבר משמעותי - ודאי היה נמצא גם הזמן לעסוק בה (לפחות חצי מהזמן המוקדש לבילויים, שלהם תמיד מוצאים זמן). אם כן, השאלה הראשונית שצריכה להישאל הינה - מהו המפתח הפסיכולוגי להתגברות על המחשבה שהתורה כבר "מוכרת", "ידועה", שאין לה מה לחדש לי ובי? כיצד מאפשרים לתורה, למצוות ולתפילה, לשוב ולהפיח בי רוח חיים? במונחיו של הרב קוק, כיצד מגיעים לכך ש"כל התורה, החכמה, המוסר והתושיה", יהוו עבורי "טל מאת ה' להצמיח וללבלב פרח נחמד זה" של הרצון להתקרב אל מקור החיים?

ז.

נדב התמודד עם שאלה בסיסית זו, והוא מבקש מבני הישיבה לעבור ממצב של מקבל למצב של יוצר: לא רק לספוג מאווירת הישיבה, אלא ליצור בעצמנו את משמעות החג, התפילה וכל נושא אחר מעבודת ה'. אכן ישנה חווית "התפכחות" חזקה מאוד, של חבר'ה שסיימו את לימודיהם בישיבה ועברו מעמדת מקבל לעמדת נותן ויוצר. באוזני שמעתי ביטויים קשים על עצם הקונספט של העמדה הסבילה בישיבה. מבלי להיכנס לעובי הקורה של טענה זו, ברצוני רק לעמוד על הנקודה העיקרית בדבריו של נדב: על מנת שהתורה תהפוך להיות "תורה דיליה", יש לעמול רבות במציאת החיבור הקיומי של המעשים הדתיים לחייך.

העניין הוא, שצורך קיומי קיים אך ורק כשישנה שאלה משמעותית מול העיניים, שאלה מסוג זה שהלומדים בישיבה אינם מוטרדים בה דרך כלל. לשון אחר: על מנת ליצור "תשובה", שהיא החיבור הקיומי עם הדברים, צריכה להיות "שאלה": מה עניינם של הקשיים והיסורים בחיים, מה היחס בין תלות בה' לעצמאות, מה היחס הנכון לזולת, לצדקה, ליופי וכו'. השאלות צצות ביתר שאת כאשר חיים בעולם הרחב, ולא בין כותלי בית המדרש, שם הכל יכול להינדון בצורתו האידאלית, אך ללא הצורך הקיומי בתשובה - הדברים אינם נחרטים על לוח הלב.

ח.

ברצוני להוסיף נדבך נוסף לדברים אלו, שהוא למעשה תורף דברי. המעבר מעמדה סבילה לעמדה פעילה, בכל הנוגע לתכנים התורניים, יסודו במפגש עם השאלות הקיומיות של החיים. ברם, אין זה מספיק לעמוד מול השאלות, ולחזור אל התכנים המוכרים, כיוון שישנה סכנה כי התורה תהפך לאידאולוגיה שטוחה. על מנת להגיע לעומקיה, על מנת לדלות ממנה סודות, יש צורך ביותר מכך.

כאן אני רוצה להציע את מסקנתי, אותה קניתי בדמים (תרתי משמע) רבים, תוך מודעות גבוהה לכך שגם לאלו מן הקוראים שהסכימו איתי עד כה - לא בטוח שיחתמו על המשך הדברים (ככל הנראה שאלה של הבדלי אופי). אני מאמין, שהערת הנפש לחוויה דיאלוגית של מפגש עם הטקסט תלוי באינטראקציה משמעותית עם דבר חוץ-תורני. כלומר, האדם חייב למצוא משהו הנוגע לו בנפשו, הגורם לו לבחון את חייו, המביא לו אי נחת עמוק מסוים. הדבר יכול להיות חוג דרמה, לימודי "ימימה" (למי שמכיר), לימוד ציור, מוזיקה, קריאת ספרים מסוימים או כל דבר דומה, ובלבד שהאדם ירגיש תנועה נפשית חדשה בקירבו. אין הכוונה רק לשכלול יכולות מסוימות, או דבר הנאה. מדובר על תחום בו האדם ירגיש כי קורה לו משהו, שהוא מנהל דיאלוג עם דבר אמיתי, שחל בו שינוי נפשי המאתגר את תפיסת עולמו, את תפיסתו העצמית ואת תפיסתו את האמונה.

עתה, כאשר הנפש מוצפת במשהו - ניתן לפנות אל הטקסט המוכר, אל הריטואל הקבוע, ולנהל איתו דיאלוג של ממש, לשאוב ממנו רלוונטיות לחייך. שהרי כעת השאלה הקיומית זועקת, ועתה נדרש האדם לספק תשובה מעומק נפשו. כעת יופתע הוא לגלות כמה התפילה "פתאום" עונה על שאלה זו, מהי משמעותה של האמונה לחייו, ולעיתים אף ימצא חיבור מחודש למצה זו שאנו אוכלים או ציצית זו שאנו לובשים. הרעיונות המוכרים אינטלקטואלית, הופכים לקיומיים. זו משמעותה העמוקה של דתיות (בעיני): רדוקציה בלתי פוסקת של מושגי הדת לחייך, תוך נכונות לחיות על הגבול ולשאול בלא הרף "האמנם". תהליך זה אינו נפסק: הוא ממשיך ומעמיק בלא הרף, ופתאום מתגלה העונג שבחיבור ליהדות, יחד עם החכמה והסוד שהיו אצורים בה.

ט.

הדבר שאני מציע עלול להישמע זר ומוזר, ואין בכוחי להציע מצע תיאורטי מוצלח יותר כרגע על מנת להסביר את עמדתי. הדבר נתון לשיקול דעתו של כל אחד ואחד, אם מוכן הוא לנסות זאת בעצמו. ברם, ברצוני להדגיש את הנקודה המשמעותית. בעיני, אדם הרוצה לשמור על "דתיות" - באם הוא אכן מקבל את ההגדרה שהצעתי כאן למונח זה - האחריות מוטלת עליו לא רק במישור המעשי, אלא גם, או בעיקר, במישור הנפשי. אדם הרוצה לישמור על זוגיות תוססת - לא יסתפק במעשים, אלא ישקיע גם כוחותיו המנטליים בדבר, גם אם הוא עלול להיקלע לכאב ולאי וודאות הכרוכים בכל פתיחת צוהר מנטלי. כך הוא הדבר גם במישור התורני: אין, ולא יכול להיות, שום דבר משמעותי הנובע ממעשים בלבד (מה גם שבדרך כלל אין מעשים בלא צורך נפשי עמוק מאחוריהם).

 

* רועי הורן, תושב ירושלים, בוגר מחזור ל"א של הישיבה, בעל תואר ראשון בפסיכולוגיה ושני במחשבת ישראל, עוסק כיום בשני תחומים אלו.

[1] הערת העורכים: מומלץ לראות בהקשר זה את מכתבו של בוגר הישיבה, אסף פרי - "תפילת הדרך ארץ", בגיליון 1107.

[2] יש להעיר, שודאי אין כוונת הדברים לבטל את המחויבות להבנת הטקסט כמו שהוא, שזו כמובן המשמעות הראשונית של תלמוד תורה. כמו כן, אין בכוונתי לקבוע את המינון והיחס בין שני הלימודים, אלא רק להצביע על דרך לימוד מסוימת העשויה לתרום תרומה מכרעת ל"חיים הדתיים".