מנחת ביכורים

"וְאִם תַּקְרִיב מִנְחַת בִּכּוּרִים לה'

"אָבִיב קָלוּי בָּאֵשׁ גֶּרֶשׂ כַּרְמֶל תַּקְרִיב אֵת מִנְחַת בִּכּוּרֶיךָ.

"וְנָתַתָּ עָלֶיהָ שֶׁמֶן וְשַׂמְתָּ עָלֶיהָ לְבֹנָה מִנְחָה הִוא.

"וְהִקְטִיר הַכֹּהֵן אֶת אַזְכָּרָתָהּ מִגִּרְשָׂהּ וּמִשַּׁמְנָהּ עַל כָּל לְבֹנָתָה אִשֶּׁה לַה'" (ויקרא ב', יד-טז).

משום מה, לאחר הנספחים – איסור חמץ וחובת הוספת המלח – משולבת אופציית מנחה נוספת ("ואם"). מנחה זו מכונה בכתוב 'מנחת ביכורים', ודיניה שונים בכמה פרטים מדיני המנחות שהוזכרו בתחילת הפרק. ההבדל המרכזי הוא שהמנחות הרגילות באות מחיטה ("סלת"), בעוד מנחה זו מובאת מן השעורים ("אביב").[1] הסיבה לשינוי ברורה: השעורה מבכירה הרי לפני החיטה, ובמנחת ביכורים עסקינן.[2] פער זה מוביל להבדל סגנוני נוסף. במנחת ביכורים נאמר: "וְהִקְטִיר הַכֹּהֵן אֶת אַזְכָּרָתָהּ מִגִּרְשָׂהּ וּמִשַּׁמְנָהּ" (ב', טז), שלא כמו הביטוי המקביל במנחה הרגילה: "וְקָמַץ מִשָּׁם מְלֹא קֻמְצוֹ מִסָּלְתָּהּ וּמִשַּׁמְנָהּ" (ב', ב). מהי מנחת הביכורים שמדובר עליה בפסוקים אלו? הבלבול ברור מאליו: יש כידוע מצוות ביכורים מגוונות (ביכורי פירות, בכור בהמה, בכור אדם), ויותר מכך – בויקרא כ"ג יש עיסוק אינטנסיבי גם בביכורי חיטה – הן הנפת עומר ראשית הקציר, והן לאחר חמישים יום מהקרבת מנחת ביכורים – שתי הלחם מן התבואה החדשה. מהו אפוא היחס בין הפסוקים המשולבים בסוף הדיון בקורבן המנחה בויקרא ב', ובין עולם הביכורים האחר המוכר לנו? יש בדבר מחלוקת קוטבית המשקפת שתי קריאות שונות לגמרי של הפסוקים הללו.

חז"ל דרשו פסוקים אלו כעוסקים במנחת העומר, שאותה יש להניף בט"ז בניסן: "ואם תקריב מנחת בכרים לה' – זו מנחת העומר".[3] בציווי על הנפת העומר (ויקרא כ"ג) באמת לא נאמר מה יש לעשות עם העומר לאחר הנפתו:

"דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם כִּי תָבֹאוּ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לָכֶם וּקְצַרְתֶּם אֶת קְצִירָהּ וַהֲבֵאתֶם אֶת עֹמֶר רֵאשִׁית קְצִירְכֶם אֶל הַכֹּהֵן. וְהֵנִיף אֶת הָעֹמֶר לִפְנֵי ה' לִרְצֹנְכֶם מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת יְנִיפֶנּוּ הַכֹּהֵן. וַעֲשִׂיתֶם בְּיוֹם הֲנִיפְכֶם אֶת הָעֹמֶר כֶּבֶשׂ תָּמִים בֶּן שְׁנָתוֹ לְעֹלָה לַה'. וּמִנְחָתוֹ שְׁנֵי עֶשְׂרֹנִים סֹלֶת בְּלוּלָה בַשֶּׁמֶן אִשֶּׁה לַה' רֵיחַ נִיחֹחַ וְנִסְכֹּה יַיִן רְבִיעִת הַהִין"        (ויקרא כ"ג, י-יג).

לפי חז"ל, השלמת התמונה באה אצלנו בפרק ב'. כאן מתואר שיש לקחת מהעומר שהונף, לקלות אותו ("קָלוּי בָּאֵשׁ"), לטחון אותו ("גֶּרֶשׂ"), לבלול בשמן ("וְנָתַתָּ עָלֶיהָ שֶׁמֶן" – חז"ל לימדו שיש לבלול רק עישרון בשמן והוא המתקדש), להוסיף לו לבונה ("וְשַׂמְתָּ עָלֶיהָ לְבֹנָה"), לקמוץ ולהקטיר על גבי המזבח ("וְהִקְטִיר הַכֹּהֵן אֶת אַזְכָּרָתָהּ").

לשון אחר, לפי חז"ל מנחת הביכורים הנדונה בויקרא ב' היא חובת ציבור ומשום מה הכתוב פיצל את דיניה של חובה זו לשתי פרשיות שונות (מלבד מנחת העומר יש רק עוד שתי מנחות ציבור: שתי הלחם שמניפים בשבועות ולחם הפנים שעל השולחן).[4]

רש"י פירש בעקבות חז"ל: "'ואם תקריב' – הרי אם משמש בלשון כי, שהרי אין זה רשות, שהרי במנחת העומר הכתוב מדבר, שהיא חובה" (רש"י ויקרא ב', יד).[5] לפי דבריו, מאחר שמדובר במנחת העומר יש לקרוא את הביטוי הפותח: "ואם", כחובה ולא כרשות, שהרי מנחת העומר איננה רשות.[6] באופן פשוט יותר אומר זאת הרשב"ם: "ואם תקריב – לכשתקריב מנחת העומר" (פירושו במקום).

לזיהוי מנחת הביכורים של פרקנו עם הנפת העומר משמעויות נרחבות. בראש ובראשונה – כמובן – עצם הקטרת העומר שהונף. לולא זיהוי פרק ב' עם פרק כ"ג ניתן היה לחשוב שהעומר מונף אך לא מוקטר. עצם רעיון שכזה אינו מופרך, שהרי אנו מכירים תופעה דומה בקורבנות אחרים. את חלק הכוהנים מקורבן זבח שלמים (חזה ושוק) צריך הכהן להניף ורק אז הוא מקבלם; הכהן מניף את "הַזְּרֹעַ בְּשֵׁלָה מִן הָאַיִל וְחַלַּת מַצָּה אַחַת מִן הַסַּל וּרְקִיק מַצָּה אֶחָד" (במדבר ו', יט-כ) שמביא הנזיר ביום מלאת ימי נזרו, ואחר כך הוא נוטלם והם אינם עולים כלל על גבי המזבח. גם אהרן הניף את הלוויים כחלק מתהליך הקדשתם לעבודה (במדבר ח', יא), ולמעשה, הדוגמה המידית ביותר מצויה בפרק כ"ג עצמו – קורבן שתי הלחם המונף בשבועות אינו מוגש למזבח אלא לכוהנים. כאמור, לולא קראנו את מנחת הביכורים שבפרק ב' כהמשך להנפת העומר שבפרק כ"ג, היה העומר מונף בלבד, כפי שמורה הכתוב לעשות בפרק כ"ג.[7] אולם מאחר שעל פי דרשת חז"ל, גם מנחת הביכורים עוסקת בתהליך הבאת העומר, הרי שמעתה יש להקריב מן המנחה לאחר הנפתה: "קְצָרוּהוּ וּנְתָנוּהוּ בְקֻפּוֹת, הֱבִיאוּהוּ לָעֲזָרָה, הָיוּ מְהַבְהֲבִין אוֹתוֹ בָאוּר... בָא לוֹ לָעִשָּׂרוֹן, וְנָתַן שַׁמְנוֹ וּלְבוֹנָתוֹ, יָצַק, וּבָלַל, הֵנִיף, וְהִגִּישׁ, וְקָמַץ, וְהִקְטִיר, וְהַשְּׁאָר נֶאֱכָל לַכֹּהֲנִים" (מנחות פ"י מ"ד).  

ברם ראב"ע חלק על קריאה זו, ולטענתו:

"רבים אמרו שמלת 'אם' חיוב, ולפי דעתי כי אין צורך, כי החיוב הוא ראשית בכורים, ולא הבכורים, והרוצה להביא מנחה מבכורים נדבה, יביא"          (ראב"ע ויקרא ב', יד).

לדעתו, הציווי על מנחה זו מצטרף לציווי על שאר סוגי המנחות שהוזכרו בפרק זה, וגם אופציה זו היא קורבן נדבת יחיד. אפשרות המנחה המתוארת כאן היא שאדם, שזה עתה הבכיר יבולו, יכול להביא למשכן מנחה מיבולו החדש (אם הוא מעוניין בכך). אמנם, בנוסף לאפשרות הקרבה זו ישנה חובה, המוטלת על הציבור כולו, להניף עומר מראשית הביכורים, כפי שמפורט בפרק כ"ג.

בדרכו של ראב"ע הלך גם הנצי"ב (שבדרך כלל משתדל לפרש את הכתובים בהתאמה למדרש ההלכתי):

"'ואם תקריב' – הדרש ידוע. אמנם לפי הפשט לשון 'ואם' כמשמעו. ולפי שמדבר בכל פרשיות הללו באהל מועד שבמדבר, ובמדבר – אע"ג שלא היה החיוב להביא העומר כדתנן במנחות בפר' התכלת – מכל מקום אם היה לישראל עומר מארץ ישראל היו רשאין להקריב גם במדבר, משום הכי כתיב 'ואם'"

                                         (נצי"ב ויקרא ב', יד).

האוקימתא שבדבריו ("אם היה לישראל עומר מארץ ישראל") דחוקה בהבנת פשט הכתוב, אולם גם מדבריו עולה שהתורה מציגה כאן מנחת ביכורי נדבה ולא מנחת חובה.[8]

לפי שיטה זו יש לברר מה יש לעשות עם העומר המונף המתואר בפרק כ"ג, שכן דינו אינו מובא שם. בפסוקים בויקרא כ"ג ראב"ע אינו מעיר על כך דבר. החוקרים שאימצו את ביאורו של ראב"ע לפסוקים אצלנו, הניחו שדין הנפת העומר היא כדין הנפת שתי הלחם המתוארת בהמשך הפרק שם (ויקרא כ"ג, יז-כ). שתי הלחם מונפות וניתנות לכהן – והן אינן עולות על המזבח – כך גם, לפי שיטה זו, יש לנהוג בעומר המונף: לתת אותו לכהן ולא להקטירו על גבי המזבח.[9]

יש אפוא שתי נקודות מחלוקת בין שתי הקריאות. ראשית, לפי קריאת חז"ל מדובר כאן בקורבן ציבור, בעוד שלפי ראב"ע מדובר בקורבן יחיד. שנית, לפי קריאת חז"ל מדובר בקורבן חובה, ואילו לפירושו של ראב"ע בקורבן נדבה עסקינן.

במבט ראשון, פרשנות חז"ל למנחה זו, נראית קשה בפשטי המקראות והדעת נוטה לאמץ את עמדת ראב"ע. שלוש סיבות מרכזיות יש לכך:

א. הביטוי הפותח את הציווי על מנחת הביכורים הוא "אם תקריב" והקריאה הפשוטה של מונח זה היא 'אם תרצה'. אומנם צודק רש"י שיש במקרא 'אם' שאינו מורה על רשות אלא בא כתיאור זמן, כמו 'כאשר'. אולם בהקשר הספציפי של פרקנו פירושו של רש"י קשה, שהרי לאורך הפרק 'אם' פתח אפשרויות של הקרבת קורבן מנחת נדבה: "ואם מנחה על המחבת קרבנך" (ב', ה); "ואם מנחת מרחשת קרבנך" (ב', ז). במקרים אלו נראה שהמונח 'אם' מורה על אפשרות הפתוחה בפני האדם לנדב מנחת מחבת או מרחשת. ממילא זו הקריאה הפשוטה יותר גם בפתח מנחת הביכורים: "ואם תקריב מנחת ביכורים" – אם תרצה להקריב מנחת ביכורים.[10] בצדק גם העיר הרב ברוך קהת, שדווקא בשל הפיצול העקרוני שיש בחטיבת הקורבנות בין הכותרת הכללית – "כי", ובין כותרת המשנה – "אם", לא סביר שהכתוב עובר כאן למנחת חובה ציבורית בכותרת המשנה "ואם מנחת בכורים", שכן זו משרה תחושה של המשך פירוט הרשימה הקודמת.[11]

ב. עצם מיקום הציווי על מנחה זו מורה שמדובר במנחת יחיד. פרשת ויקרא כולה מוקדשת לקורבנות היחיד,[12] וכבר בכך יש בכדי להטות את הכף לטובת הקריאה של ראב"ע, שגם מנחת הביכורים היא מנחת יחיד. מאחר שאנו אוחזים בחלק המוקדש לקורבנות נדבה, סביר שגם מנחת הביכורים המובאת כאן איננה מנחת יחיד גרידא אלא מנחת נדבת יחיד. אם אומנם כטענת חז"ל מדובר כאן בהמשך תהליך הנפת העומר – מדוע הוא נזכר כאן במנותק מכל הקשר, וללא רמז לעובדה שמדובר בטקס מפותח ושעליו להיעשות "למחרת השבת"?

ג. גם הגוף השני שכבר הוזכר לעיל מחזק את הקריאה של ראב"ע. הפנייה לגוף נוכח ייחודית למנחות המעובדות, וקשה להניח שחובת ציבור תשולב בפרק עם הסגנון הייחודי של פרקנו המתאים דווקא לנדבת יחיד.

 

עם זאת, לפני שנגיע למסקנה שהצדק עם ראב"ע, יש לתת את הדעת גם לסימנים טקסטואליים שתומכים בקריאת חז"ל.

רד"צ הופמן העיר על כמה זיקות בין ציווי מנחת הביכורים להנפת העומר. משלל דבריו ברצוני להזכיר את הלשון הדומה שנזכרת במנחת הביכורים: "אָבִיב קָלוּי בָּאֵשׁ גֶּרֶשׂ כַּרְמֶל תַּקְרִיב אֵת מִנְחַת בִּכּוּרֶיך" (ב', יד),  ובאיסור האכילה מן התבואה החדשה, שנזכר עם הנפת העומר: "וְלֶחֶם וְקָלִי וְכַרְמֶל לֹא תֹאכְלוּ עַד עֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה" (כ"ג, יד). סביר שאת העומר המונף יש להביא מן היבול שנאסר עד כה, והרי הוא מזוהה עם היבול שממנו יש להביא את מנחת הביכורים המוזכרת בפרק ב'.[13]

למעשה, עצם הכפילות המוזרה שנוצרת לפי ראב"ע בין ביכורי היבול בויקרא כ"ג למנחת הביכורים בויקרא ב', היא מעין ראיה לשיטת חז"ל. מדוע שלצד ראשית היבול שמביא הציבור כולו למחרת השבת, יביא גם היחיד משל עצמו? וכי הוא אינו כלול בעומר הציבורי?

אך חשוב מכל זה: מבנה הפרק מלמד שמנחת הביכורים איננה עוד אופציה ברשימת המנחות המובאות בפרק אלא יש לראות בה מעין נספח. מאחר שכבר נדונו דיני הקרבת מנחת הסולת ודיני הקרבת המנחות המעובדות, ולאחריהן שולבו דינים כלליים, כסיכום קורבן המנחה, הרי שמנחת הביכורים מובאת כנספח מאוחר. יש לזכור שהנספחים שחתמו את הדיון במנחת הסולת ובמנחות המעובדות תקפים גם לגבי מנחת ביכורים – ברור שגם לה אסור להוסיף שאור ולהחמיצה ושיש להוסיף לה מלח. גם כותרת מנחת הביכורים רומזת שמתחיל כאן דבר חדש לגמרי: "וְאִם תַּקְרִיב מִנְחַת בִּכּוּרִים לַה'" (ב', יד); כותרת זו שונה מכותרות המשנה שפתחו את אפשרויות המנחה השונות, ומשולב בה שם ה' – נמען ההקרבה, מה שהופיע רק בכותרת הראשית לדיני המנחה בכלל ("וְנֶפֶשׁ כִּי תַקְרִיב קָרְבַּן מִנְחָה לַה'" – ב', א). החזרה על נמען ההקרבה בפתח מנחת הביכורים מניחה שיש כאן פתיחה של נושא חדש, ואין מדובר רק באופציה נוספת של מנחה נדבה הנסמכת על הכותרת שפתחה את הפרק.

למעשה, גם העיצוב הלשוני-ספרותי של מנחת הביכורים בפרק רומז שדבר מה חסר בחוק שלפנינו ושיש להשלימו במקום אחר. ברצוני לתת את הדעת במיוחד לשתי חריגות. ראשית, שתיקת הכתוב בנוגע לנותרת מן המנחה. השוואה מהירה בין חתימת שלושת סוגי המנחות שבפרק יבהיר את החריגה שבדבר זה: