19: לדרכו של בן הישיבה

  • הרב אהרן ליכטנשטיין

לדרכו של בן הישיבה / הרב אהרן ליכטנשטיין

מה נדרש מבחור ישיבה בן תורה? לדעתי יש להבחין בין שני דברים: מצד אחד הציפיות והתוצאות, כלומר: מהם הפירות שצריכה תקופת הלימודים בישיבה להניב. מצד שני, יש להתייחס לא להישגים אלא לתהליך, לא לפירות אלא להשקעות: מהן הדרישות מבחור הנמצא בישיבה ומה מבקשים הימנו.

ברצוני להתייחס לשתי הבחינות. מחד, ניתן לפרוש מעין מצע של הישיבה. מאידך, לנוכח המגמות, להעמיד דרישה - ולא רק דרישה אלא גם מבחן, שבאמצעותו יוכל כל אחד לבדוק את עצמו ולראות באיזו מידה הוא מגשים את הדרישה.

אינני חושב שבדברים שאני עומד להשמיע יש נימה של חידוש. מי שאוזנו פתוחה יחוש כי בלאו הכי נשמעים הדברים מזמן לזמן. ומכל מקום, יש הרבה מן האמת בדברי הרמח"ל בהקדמתו למסילת ישרים, כי יש דברים שצריכים להיזכר בהם תדיר, ולהקדיש להם לא פחות מקום מאשר ללימוד דברים חדשים.

נפתח במגמות היסוד, בשאלת הציפיות. באורח כללי, דומני כי ניתן לדבר על שני סוגי מגמות: א) אלה הנוגעות לפרט - לכל תלמיד ולכל בן ישיבה כשלעצמו; ב) אלה הנוגעות לכלל - לציבור - לזה שאינו נמצא בישיבה, אלא מחוץ לה ובלבו ציפיות - ואף תביעות - מן הישיבה ומאותם השרויים בתוכה ולומדים בה.

אם נתייחס למגמה הראשונה, למצב הפרטי, לדמות, לאישיות שאותה רוצים לעצב, ניתן אולי לסכם את הדברים על יסוד דברי המשנה באבות (א, ב), בדברי רבי שמעון הצדיק שהיה משיירי כנסת הגדולה: "על שלושה דברים העולם עומד: על התורה, על העבודה, ועל גמילות חסדים". כך באשר לעולם הרחב, אך הוא הדין ביחס לעולם הקטן. לאותו עולם שלפי דברי המשנה בסנהדרין, כלול בכל יחיד ויחיד.

ישנו, כמובן, יעוד במישור תורני. שאיפה יסודית אחת, שבחור הנכנס לישיבה יצא ממנה תלמיד חכם. תלמיד חכם הן בעומק הן בהיקף. לא רק אדם שידע לפתוח - וירצה לפתוח - את הגמרא בכל מקום שיהיה בו, אלא אדם שישאף להתפרס ולהשתרע על פני כל התורה כולה, לעומקה ולרוחבה. יש כאן כמה מרכיבים. ראשון להם, כמובן, ידע בסיסי ויסודי בכל התורה כולה. אך לא רק ידע, אלא גם כלים לשם רכישתו באמצעות מכשירים ביבליוגרפיים ואנליטיים. יש לצפות שבחור יפתח ויקנה דרך שתאפשר לו למצות עניין ולהתעמק בו; שיתרגל להבין דברי תורה בבהירות וביסודיות, שירכוש כושר ניתוח מצד אחד, ומצד שני, שיוכל להקיף נושא על כל צדדיו, כשכל ספרי ההלכה הקשורים לאותו נושא יהיו פתוחים לפניו. יש לשאוף לכך שהחתירה לאמת תלווה אותו בכל לימודיו, ויהיה בידו לשאול את השאלות הנכונות: שדמיונו יהיה חי ופורה לראות בתוך כל עניין, בתוך כל הלכה, את המיגוון העשיר הטמון בחובם.

אכן, לא די ב"ידע" ו"כלים" בלבד. לצדם קיימת שאיפה שאדם השוהה כמה שנים בין כותלי בית המדרש, יצא עם מיטען של יסודות, מעין צרור מפתחות, שיקנה ויעצב לו אוצר מושגים ומונחים, בחלקם מורשת דורות ובחלקם יצירה עצמית, ימלא את אשפתו מהם ואלה יאפשרו לו לאסוקי שמעתא אליבא דהלכתא בכל מישורי התורה. כל כמה שיורדים לעומקה של הלכה, כך קשה יותר להקיף את כל הפרטים וודאי שקשה יותר לזוכרם, אבל מושגי מפתח בהירים - ניתן לרכוש.

מעבר לידע ישנה איפוא שאיפה לרכישת דרך לימוד ואוצר יסודות בהלכה. ברם, כשמדובר על הכוונה לתורה, הדבר היסודי ביותר אינו מצוי דווקא במישור הלימודי היוצר, האינטלקטואלי הטהור, אלא בזיקה לתורה; שאדם יהיה קשור לתורה. שירגיש כלפי אותם חלקים בתורה שכבר זכה לעבור עליהם - כדרך שחז"ל מכנים זאת - שהתורה היא מורשתו.

למורשה משמעות כפולה. במובן הפשוט ביותר היא מציינת "בעלות". במשנה ובחז"ל מדברים הרבה על קניין תורה, ופרק שלם בסוף מסכת אבות נקרא "קנין תורה". האדם אינו עובר "על יד" התורה, אין הוא "מסייר" במסכת; הוא כובש אותה, קונה אותה, והופכה לחלק מנכסיו הרוחניים.

אמנם, לא די ביצירת יחס של בעלות גרידא, מנהג אדם ברכושו על כל הקשר הנפשי הכרוך בכך. יש צורך בזיקה עמוקה עוד יותר. "אל תקרי מורשה אלא מאורשה" (פסחים מט). הזיקה לתורה רוויה אהבה, כיסופים וכמיהה - ודווקא למה שטרם הושג. יש צורך שהעמל בשלושה סדרים מן הש"ס יחוש כי חסר הוא את שלושת הסדרים האחרים. הזיקה הנפשית, הגעגועים לתורה, ימלאו את עולמו בשל היותה תורת ה', שניתנה מפי הגבורה ונמסרה למשה ולכל אחד ואחד מישראל, כשהוא לעצמו. הצמאון להתקשר לתורה, לרכוש אותה, מתקיים כלפי הרבה דברים שנראים רחוקים כביכול, לא פחות מאשר לגבי דברים קרובים במישור המעשי. צריך שאדם ירגיש, עקרונית ונפשית כאחד, שאינו פטור מ"עוקצין" ממש כשם שאינו פטור מ"בבא קמא".

כמובן, לא כל אחד מגיע לאותם הישגים, אבל חס לו לאדם שירגיש כי הוא פטור משאיפה להרחבת התחומין. הזיקה הנפשית, ההתקשרות והדבקות בתורה, השמחה, הערבות, זו התשתית של כל מאמץ רציני. לעמוד על האמת שבתורה, למצוא את המעוף שבה. זהו העמוד האחד.

העמוד השני עליו עומד העולם הינו ה"עבודה". במשמעותו המצומצמת נתייחד המונח "עבודה" לעבודת המקדש, אך ודאי שבמובנו הרחב ניתן לדבר עליו ככולל את עבודת ה' במלוא היקפה, את יראת השמים, את אותה מגמה, שהתורה עצמה מכנה אותה כיסוד הכל (דברים י, יב): "... מה ה' אלוקיך שאל מעמך - כי אם ליראה...".

במשמעות זו מתבטאת העבודה בשני מישורים: במישור הנפשי ובמישור המעשי. הרובד האחד של האמונה השורשית תובע מאדם כי יהא חדור אמונה. לא רק במובן השטחי יחסית, של קבלת כך וכך נקודות השזורות במירקם, דוגמאטיקה אינטלקטואלית, אלא במובן של תודעה והכרה, מלאה ומתמדת, במציאות הבורא ויחס האדם אליו. כאן אנו פוגשים בקשר שבין עבודה לעבדות, שכבר המהר"ל עמד עליו.

המשנה באבות (ב, ד) תובעת: "בטל רצונך מפני רצונו". זהו הקו. לתפוס את מציאות הזיקה לבורא ולהתייחס אליה לא רק במושגים, במונחים, בראייה אינטלקטואלית, אלא באורח נפשי ופיזי. ראייה שאינה הומוצנטרית אלא תיאוצנטרית, וממנה יש להסיק את המסקנות.

אדם צריך לחוש את תלותו המוחלטת בקב"ה, להרגיש בכל ישותו שזה האילן הגדול שעליו הוא נשען, ואם, חס ושלום, ירפה את תלותו בו לשנייה אחת, אם חס וחלילה, ירפה הקדוש-ברוך-הוא את אחיזתו ממנו, יתדרדר האדם לבור תחתיות. אכן, לא די בהרגשת התלות. יש צורך בידיעה ברורה שלא הקדוש-ברוך-הוא הוא ש"חייב" לנו משהו, אלא אנחנו חייבים לו. שכל מה שאנו מקבלים הינו בבחינת "וחנתי את אשר אחון" (שמות לג, יט).

היסוד השלישי הוא שאדם ישאף כי עבודתו תהיה מקסימלית, וכמיטב יכולתו, שתהיה עבודה לשמה. לא כדברי הספרי, כדי שיקרא "רב", לא כדי שיוכתר כראש ישיבה, ולא על מנת שיזכה לחיי העולם הבא, אלא "לאהבה את ה'".

היסוד הרביעי נוגע לא רק להתייחסות אלא להכרה בנוכחות המתמדת. הכרה זו הינה כפולה במידה מסויימת. מצד אחד, ההתמדה בזיקה לקב"ה מתבטאת בהרגשת האדם כי מוקף הוא על ידי השכינה, משל היה שבוי בידה. "כי אין מלה בלשוני, הן ה' ידעת כלה. אחור וקדם צרחני ותשת על כפכה. פליאה דעת מני, נשגבה לא אוכל לה. אנא אלך מרוחך ואנה מפניך אברח. אם אסק שמים שם אתה, ואציעה שאול הנך. אשא כנפי שחר, אשכנה באחרית ים. גם שם ידך תנחני ותאחזני ימינך" (תהילים קלט, ד-י). כמעט לתחושת השרוי בכלא, עד כדי כך מגעת תחושת הנוכחות המתמדת והזיקה המתמדת.

מצד שני, לא מדובר רק בתחושתו של אדם המוקף שכינה, אלא בזה הרודף אחר שכינה.

" צמאה לך נפשי, כמה לך בשרי, ציה ועיף בלי מים" (תהילים סג, ב). "כן בקודש חזיתיך לראות עוזך וכבודך". הצמאון הזה, התחושה שכביכול עדיין חסרה לי הקירבה, שאני חולה אנוש, הם-הם המהווים את יסוד העבודה ותכליתה.

כל אלה, כאמור, במישור הנפשי. אכן, יש ל"עבודה" גם תחום מעשי, המתבטא בעיקרו בשיעבוד. לכל הפחות, חייב בן תורה להיות משועבד להלכה. ביטויו של שיעבוד זה בתחומים של איסורים וזהירות, מצווה וזריזות. אותה תחושה, כי כל מה שאדם עושה - תחת עינו הפקוחה של הקב"ה הוא עושה, ומודעותו לכך בכל יום, בכל עת ובכל שעה, כל אלה נוטעים בו את תחושת השיעבוד.

אין להסתפק בהרגשה הנפוצה בציבור הרחב על אדם דתי החי "פחות או יותר" במסלול, שומר שבת "פחות או יותר", מפריש תרומות ומעשרות "בערך", ו"פחות או יותר" נשמר מלשון הרע. לא ייתכן להיות משועבד "פחות או יותר". שיעבוד הוא דקדוק. לא על חינם דיברה המשנה בברכות על עול מצות ועול מלכות שמים.

מכאן, מגיעים אנו לעמוד השלישי עליו מושתת העולם, "גמילות חסדים". אף כאן ניתן לדבר על כמה מרכיבים. בעיקר יש להיזהר מלהבין את דברי המשנה בהיקפם מצומצם. לא מדובר כאן רק על הטובה שבביקור חולים, בהלווית המת וכיוצא באלה, דברים שמשקפים ומבטאים את המעמד הנפשי של המיטיב. יש לדבר על המערכת הנפשית עצמה.

ראש לכל חייבת גמילות חסדים להיות מעורה בהרגשה עמוקה של כבוד הבריות. לכבד אדם באשר הוא אדם. להבין את מלוא המשמעות של בריאה בצלם אלוקים, ולהתייחס לכך בכל ההערצה והזהירות הנובעים מן המושג. בשורשה, תובעת תחושת כבוד הבריות התייחסות אדם אל זולתו - כאל עצמו. ביישומה הלכה למעשה, היא דורשת רגישות והבנה שלכל אדם מערכת צרכים ובעיות, סיבוכים ושאיפות המייחדות אותו. ממילא, אין להסתפק בהכרה כללית במצב זה אלא יש להגיע להבנת הצרכים הספציפיים, להיות מודע לניואנסים הקיימים בצד השני. בנוסף לכך, מתבטאת הזיקה הנפשית, כמובן, בגמילות חסדים בפועל, בנכונות להתייחס לצרכי הזולת, יהו פיזיים או נפשיים.

הפתיחות לזולת תובעת לא רק נכונות לעזור כשאדם נדרש לה על ידי אחר. היא תובעת גם חיפוש אחריו. כמובן, הדרישה מחייבת יותר, אבל עצם האפשרות לבקש רחמים על אדם, להגיש עזרה, לזרוק מילת עידוד מתחייבת גם בלתה. אכן, ישנן מיגבלות לגמילות חסדים ולנימה הנפשית המלווה אותה. בין אדם לאדם יש פער טבעי, שבשום פנים ואופן אינו ניתן לגישור. אין מגשרים בין עולמות. אבל זהו בהחלט פער שניתן לצמצמו: אדם יכול - ואף חייב, מבחינה נפשית-קיומית - לראות את עצמו כמעורב בדעת עם חבירו. אם לא כיחידה אחת, לפחות בצמוד אליו. ולא רק עם עוד יחיד, אלא עם הציבור כולו.

אם באנו לדבר על גמילות חסדים, יש לדון בה לא רק במישור הפרט, אלא אף במישור הכלל. בן תורה חייב לפתח מצפון חברתי לבעיות של עוני, עוול, אי שיוויון וכל כיוצא באלה. בעיות אלו צריכות להכאיב לו אף שהן רחוקות ממסגרת ביתו, משפחתו וסביבתו. צריך שתכאב לו הידיעה כי בפינה נידחת עלי אדמות קיימת מציאות מעין זו.

שלושה עמודים הם. בנושא דנן, אפשר והיה מקום לדבר על יותר. המשנה מתייחסת לתורה, לעבודה ולגמילות חסדים כאל עמודי התווך, מבלי שתתייחס לנקודה רביעית.

יש מישור של מידות שאינו כרוך דווקא בזיקה לזולת. אחד הכשלונות החמורים ביותר של המוסר המערבי המודרני הוא העובדה, שמצמצמים את עניין המוסר והמידות לכל הנוגע ליחסים בין אנושיים. אין ספק, שיש תחומים שאינם שייכים לזולת. אדם חייב להיות דבק באמת בהיותה אמת, ולא מפני שלשקר יש השלכות חברתיות שליליות. ודאי הוא שניתן לדבר על כמה מידות נוספות. אם על מידת הקדושה שהדגיש הרמב"ן, אם על עיצוב אישיות מאוזנת אותה הדגים הרמב"ם. לשם הדיון כאן, אפשר וניתן לכלול גם תורת מידות זו בתוך התחום של "גמילות חסדים". זאת, בכל אופן, היתה תפיסת הרמב"ם, אשר בדבריו ב"מורה נבוכים", על "חסד וצדק" פירש את הכתוב "ולך תהיה צדקה" (דברים כד, יג) ביחס לצדקה שאדם עושה כלפי עצמו, כלפי נפשו, כשהיא מתפתחת כראוי.

עד כה עסקנו בדרישות מבן הישיבה בתחום האישי. מן ההכרח לדבר על בחינה נוספת הנדרשת מן הישיבה ומציבור בניה במישור הכלל. ישיבה זו - ויותר מזה, עולם התורה האידיאלי - בנויים על תחושה עמוקה של אחריות לציבור. אין ספק בחשיבות פיתוח האדם כיחיד, והוא כשלעצמו מצדיק את קיום הישיבה. אבל ברור, אולי בכל מצב ובוודאי במצב הדברים דהאידנא, כי ריכוז אקסקלוסיבי כזה הוא בחינת מותרות, שאין הציבור - לא זה היושב בין כותלי הישיבה ולא זה שמחוצה לה - יכול להתיר לעצמו.

תחושת הקשר, אותה חובה כלפי הציבור, הן פן אחד של תחושת החיוב התופסת מקום כה מרכזי בהלכה. ביטוייה כאן הוא בשלילת האגואיזם המעורה בהתרכזות בלעדית בצורכי האדם עצמו. מדובר, כמובן, בזיקה לציבור ספציפי. איננו אוניברסליסטיים עד כדי כך, שנוכל לחבוק זרועות עולם. האחריות הציבורית המוטלת עלינו היא האחריות לכלל ישראל. ראשיתה, באחריות הבנויה על הרגשה שאדם שייך לכלל ישראל, כי שם ביתו; שכל אשר יעשה תוך ניתוק מוחלט מכלל ישראל, לא יוכל למלא חובתו בעולם; שבמידה ויפעל תוך כדי ניתוק יחסים מכלל ישראל יפגע בשלימות. ברמב"ם מצויה הלכה אחת המבליטה נקודה זו (הלכות תשובה ג, יא): "הפורש מדרכי ציבור, אף על פי שלא עבר עבירות אלא נבדל מעדת ישראל, ואינו עושה מצוות בכללן, ולא נכנס בצרתו, ולא מתענה בתעניתו, אלא הולך בדרכו כאחד מגויי הארץ וכאילו אינו מהן - אין לו לחלק לעולם הבא".

הכוונה היא לאדם שאינו עובר עבירות, אלא עושה מצוות, אבל לא עם הכלל. זיקה זו אינה מצטמצמת לאותו חלק של עם ישראל היושב כיום בארץ ישראל. תחושה זו פירושה זיקה להווה, לעבר ולעתיד של האומה. הדבר מחייב תחושה היסטורית - לראות דברים באספקלריה הרחבה של הדורות, אל מול הנצח.

זיקה זאת לציבור חייבת להתבטא ברגישות ובהתחשבות. היא דורשת מאמץ להבין הלכי רוחו לאשורם, והיא אף מעוררת בעיה מעשית. ההזדהות עם ציבור מחייבת עשיית חשבון: עד כמה להיכנס בעובי הקורה הציבורית כדי לפעול שם, עד כמה לחשוש מפני היסחפות בזרם הגועש הזה עד כדי ניתוק מן המקורות. החשבון חייב להיעשות בקפדנות. אבל להשתחרר מן המשימה? - חס ושלום! להשליך את הציבור הרחב מאחורי גווינו, מתוך הנחה שאנחנו כל כך רחוקים, האחד מן השני, ואין אפשרות למגע, להזדהות ולזיקה נפשית - הס מלהזכיר!

אדם הפועל בתוך הציבור זקוק לא רק לאחריות, להזדהות היסטורית או לרגישות והבנת נפש הציבור וצרכיו. הוא זקוק לעוז. חייב הוא להיות אדם בעל יוזמה, המסוגל לעמוד בלחץ.

התורה מצווה אותנו "לא תגורו מפני איש" (דברים א, יז). במובנו הרחב מתייחס איסור זה גם ל"לא תאגור דבריך" - לא תכניס דבריך מפני איש, והוא הדין לגבי תלמיד היושב לפני רבו. אדם הפועל בציבור, חייב ללבוש עוז שישריין אותו מפני לחצים ממשיים ומדומים ויאפשר לו לפעול לשם שמים, לאור צרכי השעה והנצח. כל מי שפועל כמחנך במסגרת חינוכית כשהוא מודע לכך שהדרך בה הוא הולך אינה מתאימה לציבור הילדים אותו הוא מבקש לחנך, אך עושה זאת מפני "מה יאמר פלוני, ומה יאמר אלמוני?", כל רב החושש לנקוט יוזמה חיובית רק מפני חשש של "מה יאמרו, מה ירננו הבריות" - כל אלו עתידים ליתן את הדין.

מניתי כאן מספר מגמות כלליות. מהן הציפיות מן היחיד כיחיד, ומהי התקווה שמקווים לתלות בו כמנהיג פוטנציאלי, כאדם שיצא לשדה החיים, שיפעל ויתרום למען החייאת רוח הציבור. אם נבוא לתרגם מגמות כלליות אלה לנדרש ולנתבע מכל המצוי בישיבה, הרי שבראש ובראשונה נדרשת מודעות. מודעות לצרכים, למטרות ולמגמות. לא פעם מגיע בחור לישיבה מפני שחינכו אותו לדרך זו, אך בלי מטרות ברורות, בלי תמונה, ולו כוללת, לאותה מטרה אליה מתבקש הוא להגיע. הוא יודע, "פחות או יותר", שישיבה היא מקום שניתן לשבת בו כמה שעות ליד גמרא, ואולי להשיג "שריון" ולא להיהפך חילוני כבמקום אחר.

ראשית חכמה יש לתקן חיסרון זה. בחור המגיע לישיבה צריך לדעת שלפניו מגמה מוצהרת וברורה, יש שאיפה ויש כיוון. הוא חייב להגיע ולהשיג כמיטב יכולתו. שנית, עליו לא רק להיות מודע למגמות הנזכרות אלא להביע נכונות נפשית להתמודד עמן. צורות ההתמודדות יכולות להיות שונות - אבל מן ההכרח הוא שתהיה, מצד אחד, שאיפה לעלייה, ומצד שני, רצון לחיפוש דרך תוך כדי נקיטת יוזמה אישית.

המגמה היא לפתח את האישיות ולא להפוך להיות אגוז הצף על פני המים. האגוז צף, על האדם ללמוד לשחות. מי שנכנס לישיבה, חייב לדעת בבירור: ישיבה אינה מקום לאגוזים, לא לחפצא'ס, פה דרושים גברא'ס!. אנשים המוכנים לבנות ולפעול. בראש ובראשונה, לפעול בעצמם. זה דורש, כמובן, אישיות, מאמץ רוחני בכל התחומים, כמותי ואיכותי. יש צורך בהתמדה מירבית, על שתי פניה: ראשית, התמדה במובן של קביעת יעדים ברורים ומוגדרים, דביקות בהגשמתם. לא קפיצות חדשות לבקרים, ככל שעולה על רוחו של אדם, סטיה מן הדרך שאך אתמול קבע לעצמו, אלא התמדה על אף הקשיים הנערמים בדרך במציאת הכיוון. וכמובן, התמדה במובן הפשוט: על האדם לקבוע את ערך הזמן כנכס החשוב ביותר ולנצל אותו. ניצול כמותי, מקסימום שעות של תורה, עבודה וגמילות חסדים ושמירה קפדנית על סדרים; שלא יהא בן תורה פחות מפועל.

לא רק ניצול כמותי, אלא גם ניצול איכותי. מבחינה מסוימת, אפשר שלגבי מצוות תלמוד תורה, כל אימת שאדם יושב ליד הגמרא ומנדנד את העמוד אנה ואנה - מקיים הוא את המצווה. ומכל מקום, מבחינת התפוקה, ומבחינת התועלת לזמן ארוך, יודע כל אחד שיש שעות ויש שעות. יש שעות של ריכוז, של "קצירה ברנה", ושעות של פיזור נפש, של "היינו כחולמים". ניצול הזמן במובן ההתמסרות המקסימלית ללימוד, גם הוא חלק מן המאמץ ומן הדרישות.

עד כה עסקנו במאמץ להיות בחור ישיבה. אמנם, הואיל והמגמות עליהן דברנו כוללות לא רק התפתחות אישית אלא גם תרומה לציבור, התביעה מכל יחיד ויחיד חורגת אל מחוץ לכותלי בית המדרש. ישנה דרישה תמידית לשירות. באותן שנים בהן נמצאים אנו בישיבה, מתבטאת תרומה זו בשירות בצבא. אכן, לקדוש-ברוך-הוא יש צבא רחב. הדרישה מכל יחיד ויחיד, אינה מצטמצמת במאמץ בעת השהות בישיבה, אלא גם בתכנון לקראת העתיד: לקראת בחירת מקצוע. בנסיבות הקיימות, אדם הבוחר לו תעסוקה, חייב לעשות לא רק את חשבונו הפרטי, אלא את חשבונו של עולם. חשבון זה דורש מודעות למצב הקיים ונכונות לשפרו. אין להסיק מכאן כי כל מי שנמצא בישיבה חייב לפנות אך ורק לחינוך ולרבנות, או למישור רוחני אחר; אך לפחות חייב כל אדם לבחון האם הוא מסוגל לכך, ואם התשובה חיובית עליו לעשות!

תוך כדי תכנון הקריירה, על האדם לחשוב לא רק כיצד יתפרנס טוב יותר, כיצד יגור במקום נאה יותר, ומתוך שיקולים אלה יברר לעצמו מהי אומנות קלה ונקיה, מהי קלה ולא נקייה ומהי נקייה ולא קלה. על האדם לעשות את החשבון לאור צרכי הציבור. מי שמכיר את המצב, יודע עד כמה דורנו יתום הוא. מצבנו הרוחני הוא מצב חרום מתמיד. אותה נכונות לתרום, ולו משהו, עד שיוכל האדם בשעה שיעזוב את העולם לומר "עזבתי אותו קצת יותר טוב משמצאתיו", נכונות זו חייבת להיות מרכיב בסיסי של כל אחד מבני הישיבה.

שאיפה זו צריך שתגיע עד כדי נכונות לצאת אף מ"ארצך, ממולדתך ומבית אביך" לחוץ לארץ. רק מי שמכיר את המצב שם יודע את הדרישות: מצויות קהילות של אלפים ורבבות שאין בהם אפילו רב אחד, אף לא איש רוח אחד.

ומעניין לעניין באותו עניין. מרבים לדבר על עיירות ואיזורי פיתוח מוזנחים בארץ. אך מדוע לדבר על איזורים מוזנחים? במרכז ירושלים אין מספיק מורים! מי שמכיר את מצב הניתוק הקיים כיום בין ציבור הרבנים (וישנם, כמובן, יוצאים מן הכלל המצויינים לשבח), לבין הציבור הרחב, חייב לכאוב את הדבר. בעומדנו לפני תופעות כאלה - כל השיקולים הקרייריסטיים הינם בטלים ומבוטלים. כשהבית נשרף, הדבר הראשון שעושים הוא כיבוי האש. מצויים אנו במצב בו טובעים אנשים על ימין ועל שמאל, ומי שעסוק בשעה זו בחשבונות אישיים בלבד, הינו בבחינת חסיד שוטה ושמא אף חסיד אינו.

אותה דרישה, לצאת מן הישיבה עם כל המיטען שתואר לעיל, היא, כמובן, קשה מאוד. ואולם, ישנה אולי נקודה אחת מרכזית להגשמתה ניתן לצפות. ניתן לצפות, שאדם יצא מהישיבה כאישיות רוחנית, כאדם שפועמת בו רוח הנצח, אדם ששוקל וחושב, בונה ומתכנן בצורה אחרת מזו של הטכנוקרטים הפרגמאטיים הממלאים את העולם.

לאו מילתא זוטרתא היא. כשקורא הקב"ה למשה שימנה את יהושע תחתיו, הוא משתמש בביטוי אחד לתאר אותו - "איש אשר רוח בו" (במדבר כז, יח). לרוח יש משמעות מופלגת. ברוח יש גבורה ויש נבואה, יש תבונה ויש יראה. מה מאפיין את מלך המשיח אם לא התכונות הללו?! באלו חייב כל אחד. הגמרא בברכות (יד, ע"א) אומרת: "כל הלן שבעה ימים בלא חלום - נקרא רע, שנאמר 'ושבע ילין בל יפקד רע', אל תקרי שבע אלא שבע". אדם המסוגל ללכת בדרך כשמחזור שלם בחייו, שבוע שלם, עובר עליו כשהכל במסלול והכל בתלם, בלא שאיפה, בלא הרוח הפועמת והזועקת לחרוג מן התלם, רע הוא.

האדם הטוב שואף, חולם וחושב במושגים כלליים. הוא חולם על גדלות, חולם על היקף, חולם על עומק ועל דבקות. את החלום חייב כל אדם לסגל לעצמו. במה שנוגע להגשמה - לא תמיד הדברים תלויים בו. הדבר בתלוי בכישוריו, ברקעו. אבל להפוך לאדם "אשר רוח בו", לאדם כולל, זאת ניתן להשיג.

התשובה המקורית לשאלה המקורית היא תשובה קשה, ציפייה גבוהה וחלום גדול, וממילא הדרישה גדולה. דרישה להיקף, דרישה לעומק. כשמדובר בציבור, המגיע ברובו לישיבה ללא ידיעה רבה בלימוד, וחלקו אף בלא השקפה ברורה ביחס לכמה נקודות יסוד רוחניות - זו אומנם דרישה גבוהה. תוך פרק זמן קצר יחסית, כשרחיים של עול צבא מוטלות על שכם הציבור, לדחוס הרבה כל-כך, זו דרישה גדולה.

הגיוון היחסי שבישיבתנו - הן מצד ציבור התלמידים והן מצד מגמות הישיבה - מקשה אף יותר. השקפת העולם שהישיבה מבוססת עליה, היא השקפה אשר בשילוב היקף ואיזון, חותרת לקראת שלימות; והאיזון הזה מקשה. מצד אחד רוצים דביקות מקסימלית בתורה, אבל בלי היהירות המבטלת ערך כל אדם וכל מפעל, שאין לו זיקה לתורה; שואפים ליראת שמים ולדביקות אדוקה, ועם זאת לכושר להבין ולראות באהבה ובהבנה אנשים הרחוקים מדרך זו. מפתחים גישה דיאלקטית, שיש בה מצד אחד - רגישות עדינה, דאגה ואהבה לכלל ישראל; ומצד שני - עוז, תבונה, מרץ ויוזמה - הנכונות והיכולת להאבק בעבור ערכים תורניים - וזה מכביד. ואולם, אמרתי בראשית דברי כי הדרך קשה. לא הבטחתי, ואינני משיב תשובה קלה. על כל בחור לדעת, שלהיות בישיבה זו משימה, ומשימה קשה מאוד. זה דורש הרבה, זה תובע, זה מחייב.

כדי שבחור יצליח, צריכים, בסופו של דבר, גם סייעתא דשמיא. ברם, לכל השואף להתעלות ולתרום והמוכן להגיע להכשרה, להשכלה, להשקפה, לאישיות, ולהתמודד ולהתאמץ בהתמדה, מובטח לו, שהפותח פתח כפיתחו של מחט, מסייעין בידו לפתוח פתח כפתחו של עולם.