תשובה לדברי מו"ר הרב יהודה עמיטל

 

תשובה לדברי מו"ר הרב יהודה עמיטל / הרב יעקב מדן*

ראש ישיבת הר-עציון, הרב עמיטל שליט"א, הוא מורי ורבי, וקניתי ממנו יסודות רבים בתורתי ובאמונתי. מעט אהבת ארץ-ישראל שיש בי, וקורטוב ציפיה לישועה שחבוי באמונתי – עיקרם ממה שספגתי מאהבת ארץ ישראל הגדולה ומן הלהט המשיחי ומגודל האמונה שראיתי ברבי.

הרב עמיטל הוא גם ממניחי היסוד להתיישבות ביש"ע לאחר מלחמת ששת-הימים, ומאות משפחות (כולל בנותיו, חתניו ונכדיו) נמצאות ביש"ע, במידה רבה בזכותו.

הרב עמיטל גם חינך דורות של תלמידים על הדבריו ש"עדיין נזדקק למשאבי גבורה עצומים גם בשעה שנצטרך להילחם למען שלמות הארץ ולמען גבולות בטוחים לכאורה ולא למען קיומנו" (חנוכה תשכ"ח, הוא בספרו "המעלות ממעמקים", ירושלים תשל"ד, עמ' 93). תלמידים אלו הם מרכיב לא מבוטל בלוחמים עתה את מלחמתנו בזירה הפנימית, ואף אלו מכוחו ובזכותו.

מכוח ידיעת דברים אלו, אני בא להשיג על כמה מדבריו (ב"נקודה" 172 "יש תקווה להתיישבות הציונית ביש"ע) שהרי הדברים דורשים ליבו, ותורה היא ולימוד היא צריכה.

הרב עמיטל קרא אותנו לחשבון נפש נוקב על דרכנו ותפיסתנו, ואני תומך בקריאתו זו. אני מוכן לחשבון נפש על שיטתנו כפי שהיא, אך לא כפי שהוצגה בדבריו של הרב עמיטל. ואפרט.

א. הנימוקים הפוליטיים

במאמרו הנ"ל, חילק הרב את דבריו לנימוקים הפוליטיים ולבירורים האידיאולוגיים. אפתח בנימוקים הפוליטיים: נקודות מסוימות על מניעי תמיכתו בהסכם נראות לי חלשות ודורשות מחשבה שניה.

* במאמרו, הרב עמיטל מודאג, ככולנו, בעיקר מעלייתו של הפונדמנטליזם האיראני בעולם הערבי, ומעלייתו של החמאס ברחוב הפלשתיני. סתם הרב ולא פירש כיצד עוזר לו הסכם אוסלו וגרורותיו לרפא דאגות אלו. כלום מאמין הוא, כרבין, שמתן נשק, מסוקים ושריוניות למחבלי אש"ף ולחיילי צבא השחרור שלו, הבאים הנה מעיראק ומאלג'יריה, היא שתדכא את איראן ואת החמאס "ללא צורך בבג"ץ", כפי שהתבטא רבין? או שמא מאמין הרב, כשמעון פרס, שבאמצעות הכספים שהוא מבטיח לערבים, כספים שאין לא לפרס, לא לאירופה ולא לאמריקה, יצליח לקנות את האיסלאם ולשכנעו להכיר בכיבוש היהודים ביפו, בלוד ובירושלים? והרי אפילו המועצה הלאומית הפלשתינית, החילונית כביכול, לא ויתרה על האמנה הקוראת לחיסול ישראל, וכפי שהתברר לאחרונה, אף לא אישרה את ההסכם עם ישראל, זולתי ערפאת וחבר יועציו לבדם. או שמא סבור הרב, כאותם יועצים המעדיפים לדחות את הבעיות האמיתיות לשלב מאוחר יותר, כשמעמדנו יהיה חלש יותר, והלחץ הבינלאומי חזק יותר, ובינתיים להתעלם מבעיות אלו בנוסח "יהיה בסדר"? אתמהה.

* הרב עמיטל בוטח ברבין ובהבטחותיו שמפעל הבניה לא ייעצר, כולל בתים ומפעלים. אני קצת ספקני לגבי הבטחון הזה באשר להסדרי הקבע. רבין סירב להתחייב על דבר לטובת ההתישבות, בביטויים שפלט בראיונות שונים שפיזר אמר: "אני לא שלחתי אותם לשם", "מצדי שילכו" ועוד ועוד. מול שתיקתו בדבר מחויבותו להתיישבות, מדברים נערי הממשלה והקואליציה – ביילין, ברעם, אורי אור ואחרים, על מסירת תושבי יש"ע לריבונות זרה, ומי שרוצה – שילך. מדברי הרב ניתן להבין שהוא סומך על המכתב שנתן לו רבין בדבר מחויבותו להתיישבות ביש"ע, אך מניין לו שרבין, שעד עתה הפר את כל הבטחותיו הפומביות לציבור בעניין רמת הגולן ואש"ף, יקיים דווקא את הבטחותיו שבמכתב בודד זה המנוגד לדברים אחרים שאמר? והרי בעת חתימת ההסכם ומותם של ראשוני "קרבנות השלום" הבטיח רבין לגדר מחדש את היישובים ולפרוץ דרכים חדשות, ועתה עם חתימת התקציב חזר בו מהבטחותיו אלו בנימוקים של חוסר תקציב. (אגב בתקציב החדש יש כסף לחובות המושבים ולחובות הקיבוצים בסכומי עתק). ומניין לרב שהאמריקאים וערפאת, שודאי לא שמעו על הבטחות אלו ולא הבינו גם כך את ההסכם, יסכימו להם? והחמאס ואיראן שהרב כה מודאג מהם, ובצדק, כלום גם הם יסכימו להתפתחותם הטבעית של ישובי יש"ע בבתים ובמפעלים, על סמך הבטחתו של רבין במכתב ההתחייבות לרב עמיטל?

קיימות עוד כמה תהיות על דבריו בנושאים הפוליטיים, אך נקצר ונסכם: השקפתנו היתה שהסיכוי לשלום יגדל ככל שמדינת ישראל תהיה יותר חזקה, יותר עצמאית ובלתי תלויה, ועם גבולות בני הגנה. גם סברנו שיש להדביר את הטרור לסוגיו, עד רדתו, לא להתפשר עמו בכלום, שלא יהא חוטא נשכר, ושזהו תנאי בל יעבור לניפוץ האשליה הערבית שניתן להכניע אותנו בכוח. השקפתנו גם היתה שניתן לעשות זאת. יותר קל היה לעשות זאת קודם עיסקת ג'יבריל, שלימדה את הערבים שהחוטא נשכר ושניתן להעמידנו על הברכיים, אך ניתן היה לעשות זאת גם אחר-כך. השקפתנו היתה שבני השיח מקרב ערביי ארץ-ישראל הינם דווקא המתונים והשקטים, עמם היה לנו קשר כל השנים, והם שחיכו שנדביר את הטרור כדי שיוכלו להגיח ממחבואם ומשתיקתם. אנו היינו מוכנים להמתין עוד עשרות שנים, ואולי יותר, עד שישתכנעו הערבים שלא יוכלו לנו בכוח, ובינתיים היתה לנו סבלנות לחיות עמם בדמדומים האפורים שבין שלום למלחמה, ביודענו שאין דרך אחרת.

הרב עמיטל הלך עם אלו שהבינו שהשלום יבוא כשנשכנע את הערבים שכשם שאנו מוכנים לוותר על רבים מעקרונותינו, ביניהם עקרונות הצדק והמשפט כלפי מרצחים, כך גם עליהם להתפשר עימנו. הרב עמיטל אינו מאמין כמותם בשלום, אך הוא סבור שבדרך זו תיפחת הסכנה. לדעתי, הרב אינו מביא בחשבון את הסכנה ההפוכה, שבזלזולנו בעולם המוסלמי, ובנסיון לעוקפו על-ידי הברית שכרתה הממשלה עם הטרור ה"חילוני" כביכול, הקמנו מרבצו את הנמר המוסלמי-פונדמנטליסטי המנמנם, והעלינו אותו מולנו מעמדת המתנה לעמדת אש.

זוהי נקודת המחלוקת הראשונה עם הרב עמיטל, וההסטוריה תשפוט אם צדק, אך הדיון החשוב יותר הוא ביחס לבירור האידיאולוגי.

ב. הבירור האידיאולוגי – התחום ההלכתי

על שלושה תחומים דן הרב עמיטל בבירורו האידיאולוגי. התחום ההלכתי, ההשקפתי והערכי. בתחום ההלכתי הציב הרב את נקודת המחלוקת בינו לבין אלו שתפסו לדבריו הגמוניה על דרכה הרוחנית של הציונות הדתית. הללו ראו, לדבריו, את מצוות יישוב ארץ-ישראל כאינה נדחית מפני סכנת נפשות ושפיכות דמים, וטענו שאין לוותר על שטח מזערי ביותר, גם כשהדבר נוגד אינטרס קיומי של המדינה. לעומתם קובע הרב עמיטל שטובת הכלל הנקבעת על-ידי הנהגת המדינה – עדיפה על קיום מצוות יישוב הארץ.

ההאשמה שמאשים כאן הרב עמיטל את רבני גוש אמונים היא האשמה חמורה, ועד שלא אשיב עליה אעשה מאמץ לעשות מעט סדר בסוגיה זו.

קיימת מחלוקת בין רבני דורנו בשאלה האם ניתן למסור חלקים מארץ ישראל לאויב בשל פיקוח נפש של יחידים, ואפילו של יחידים רבים. דעתם של רבים (ביניהם הרב אברהם שפירא שליט"א), שאין למסור בשל פיקוח נפש שטחי ארץ ישראל. הסיבות: הן בגלל שנצטווינו אף לצאת למלחמה על כיבוש הארץ, והן בגלל שחתימה של עם ישראל על ויתור לצמיתות על מצוות ירושה וישיבה בחלק מן הארץ – כמוה כעקירת מצווה מן התורה, או כגזירת מלכות בשעת שמד בפרהסיא, שמחוייבים עליה במסירות נפש (היטיב להביא את הדעות בכך ולהסבירן – הרב שחר רחמני בקונטרס "כי עין בעין יראו", ירושלים תשנ"ג).

אחרים (וביניהם הרב עובדיה יוסף שליט"א) טוענים, מנימוקים שונים, שפיקוח נפש של יחידים דוחה יישוב ארץ ישראל. ממו"ר הרב עמיטל שליט"א שמעתי לפני שנים רבות בדעה הראשונה, שפיקוח נפש נדחה מפני ארץ-ישראל. אך לאור דברים שאמר לאחרונה בעל-פה, יתכן שחזר בו.

אך כל זה אין לו שייכות כלל למצב שבו פוגע יישוב ארץ-ישראל באינטרס קיומי של מדינת ישראל. למיטב ידיעתי, לא חלק אדם מעולם על כך, שאם החזקה בשטח מזערי, ואפילו בשטח גדול, מסכנת, ואפילו לטווח ארוך, את קיומה של המדינה, וממילא של העם כולו, ודאי שהיא נדחית מפני האינטרס הקיומי. רבני גוש אמונים ודומיהם כתבו עשרות מאמרים בנושאים אלו, ולא מצאתי בהם אחד שיטען כפי שטען הרב עמיטל בשמם.

טענתם של רבני גוש אמונים היתה, שהאינטרס הקיומי של המדינה הוא שלא למסור אדמה לאויב (ובשום משא ומתן פוטנציאלי לא דובר על "שטח מזערי" אלא על שטחים גדולים וחשובים), וזאת מהבנה, שאם העם ימסור מרצון חלקים מארצו לזרים, הוא ירופף בכך את כלל אחיזתו בארצו, שהיתה מבוססת, למן הרמב"ן ועד לטרומפלדור, על צדקת דרכנו באמונתנו, בגבולות ארצנו ובגבולות ההתישבות היהודית שבה. בויכוח זה היו כאלו שטענו שאינטרס קיומי עדיף – הוא הידיעה שעשינו כל מה שיכולנו, ואפילו במחיר ויתורים, כדי למנוע שפיכות דמים. אני מכבד בעלי גישה זו, ויתכן שאפילו הייתי משתכנע מדרכם, אילו נקפו אצבע ופעלו למען ויתורים ברמת החיים בתחום הרכב, כדי למנוע שפיכות דמים בכבישים. מו"ר הרב עמיטל עצמו נימק זאת בדרך נוספת, ולא לגמרי ירדתי לסוף דעתו בכך. אך אני מכבד את דרכו ומוכן להתמודד עימה בבירור רעיוני ובחשבון נפש נוקב, ממש כפי שדרש. אך קודם כל יש להבהיר שנקודת המחלוקת אינה ויתור על שטח מזערי מול ויתור על אינטרס קיומי, אלא מהי הדרך ללחום בעד האינטרסים הקיומיים של עם ישראל ומדינת ישראל.

ג. התחום ההשקפתי

בתחום זההעמיד הרב עמיטל את נקודת המחלוקת בינו לבין התפיסה הרוחנית השלטת בציונות הדתית, על מידת הצורך לשלב ריאליזם בתהליך "ראשית צמיחת גאולתנו". לדבריו, סבורים רבני הציונות הדתית דהשתא, שניתן לוותר על ריאליזם מדיני בשל הכרחיותו של תהליך הגאולה.

אינני מאין בריאליזם צרוף ללא אמונה וחזון. כל הקמת מפעל או יישוב בארץ, שזורים בה ריאליזם וחזון. גם מדיניות ה"שלום" כביכול, של הממשלה, מושתתת על הרבה מאד אמונה וחזון, שאינם מעוגנים כל צרכם במציאות הריאלית. אני סבור שגם בתכנון מדיניות ריאליסטית מותר לבטוח בעזרתו של הקב"ה, כשבאים להתוות מדיניות שאנו משתדלים שתהיה ישרה בעיני ה'.

אינני סבור שבדרכנו נטשנו מכל וכל את הריאליזם המדיני. בכלל – אין איש רשאי לטעון לבעלות על ריאליזם מדיני. הריאליזם שלנו אולי שונה מזה של הרב עמיטל, אף הוא קיים. נראה לי ששתי נקודות שוני עיקריות יש בין נקודת מבטנו המדינית לזו של הרב עמיטל.

* זו שהוזכרה בתחילת דברינו, אנו חשדנים יותר מהרב עמיטל כלפי כוונת השלום של הערבים, וכלפי יכולתם של העולם החופשי ומדינת ישראל למנוע מלחמת השמדה נגדנו בגבולות החדשים של המדינה על-פי כל הסדר נראה לעין.

* וכאן נקודה עקרונית יותר. אינני מאמין בריאליזם צרוף ללא אמונה וחזון. כל הקמת מפעל או יישוב ארץ, שזורים בה ריאליזם וחזון. גם מדיניות ה"שלום" כביכול, של הממשלה, מושתתת על הרבה מאד אמונה וחזון, שאינם מעוגנים כל צרכם במציאות הריאלית. אני סבור שגם בתכנון מדיניות ריאליסטית מותר לבטוח בעזרתו של הקב"ה, כשבאים להתוות מדיניות שאנו משתדלים שתהיה ישרה בעיני ה'. קבלות שיש לקב"ה על עזרתו לנו בדור האחרון, אינן מועטות מקבלות שיש למדינאי אירופאה ואמריקה על עזרתם לנו. והרי עליהם אנו סומכים כחלק ממדיניות ריאליסטיות. בטחון בקב"ה במצבנו הרוחני הירוד קמעא, אינו יכול להיות מנותק לחלוטין ממציאות מדינית ריאלית, אך לפחות במקום ספק מותר לנו להשליך עלינו את יהבנו. הרב עמיטל, בדבריו על התחום ההשקפתי, דבק את מה שכינה "ההשגחה העליונה", לפינה כה צדדית לעניות דעתי, שיקשה עלי מאד להסכים עמו.

ד. התחום הערכי

בפרק זה דן הרב עמיטל בשאלת הקדימויות בין שלושת הערכים: עם ישראל, תורה וארץ-ישראל. לטענתו – בסולם הערכים שלו קודם עם ישראל לארץ ישראל, ובסולם הערכים שלנו – הערכים שקולים. כמו בתחומים הקודמים, גם כאן, לעניות דעתי, לא הציב מו"ר הרב עמיטל את המחלוקת בנקודה הנכונה. אילו חלילה היה עומד על הפרק קיומו של עם ישראל מול קיומה של ארץ-ישראל, על כפות מאזניים שונות, איני רואה מאן-דהו, שלא היה מעדיף את כף המאזניים של ארץ ישראל. אך בשתי נקודות היתה דרכנו שונה משל הרב.

* אנו סרבנו בתוקף להעמיד את קיומו של העם מול קיומה של הארץ ולהכריע ביניהם – בשם התקווה הבריאה שלעולם הדברים לא יעמדו כך. האם נוכל להציב שאלה לפני כל אדם האדם יעדיף להציל ממוות את אביו או את אמו? האם נוכל להציב שאלה כזו לגבי אדם האם יעדיף להציל ממוות את אביו או את אמו? האם נוכל להציב שאלה כזו לגבי בנו ובתו? והרי פשוט הוא שכל אדם בריא בנפשו יילחם עד כלות נפשו להצלת שניהם!

הראי"ה קוק עוסק בשאלה דומה (אורות התחייה, פרק כ), במחלוקת שבין אגודת-ישראל למזרחי, האם ראוי לפורקי העול על נשיאת גדל התורה ברמה. לשון אחרת – שלמות התורה או שלמות העם – מה משניהם עדיף. הרב קוק זצ"ל דחה בחריפות את שתי הגישות והמשילן לשתי הזונות שבאו למשפט שלמה. הוא טוען שאין לוותר אף לא על אחת משתי השלמויות, ויש להיאבק עליהן כאחת. כיוצא בו השתדלנו אנו לנהוג כך לגבי עם ישראל וארץ ישראל.

* להבנתנו, אחת הסיברות למשבר הרוחני הגדול שפקד את העם, היתה היחלשותו של הכונח הציוני, שהיה הכוח העיקרי שהוביל את העם במשך עשרות שנים. באמצעות התיישבות, חיי יצירה, גאולת אדמות וחיזוק הזיקה בין עם ישראל לארצו, רצינו לא רק לגאול את הארץ משממונה, אלא גם את העם, שהלך והצטנף בהוויה התל-אביבית המצויה. ניסינו ליצור זיקה דרך חבלי יהודה, שומרון וירושלים, אל מורשת האבות והנביאים, וליצור דפוסי חיים שבהם יש זיקה בין הפרט הבודד לבין הקהילה והאומה כולה. לצערנו, היו לנו גם טעויות בדרכנו זו, ולעתים משכנו קדימה בכוח, ולא חשנו בעוד מועד שכבלי המשיכה שבהם ניסינו למשוך את העם אחרינו – מתרופפים. אך אינני סבור שטעינו בעקרונות. ומכל מקום, ודאי שלא היתה כוונתנו העדפת הארץ על העם.

ה.

הרב עמיטל גם האשים במאמרו את הרואים עצמם כממשיכי דרכו של הראי"ה קוק, שזנחו את התחייה הרוחנית ונהו אחר יישוב ארץ-ישראל בלבד. אני דוחה האשמה זו בשתי ידיים. מבית מדרשה של מרכז הרב יצאו תנועות כמו "אל עמי" ו"שלח את עמי". משם יצאו מייסיד מכון מאיר, מכון אורה ועוד תנועות שכל מטרתן התחייה הרוחנית. האמצעי היחיד שעמד לרשותן היה אהבת ישראל. בדור האחרון הקימו יוצאי מרכז הרב רשתות חינוך, תנועות נוער וישיבות, ושלחו בנים לקהילות בכל הארץ. הם שהקימו כולל באילת, בקרית גת ועוד, הם שהכניסו דפוסים חדשים בשילובם של בני תורה ביחידות עילית בצה"ל, פתחו חוגי תורה ביישובים חילוניים, ותקצר היריעה מלהביא את שאר מפעליהם. ודאי גם הם טעו בדרכם לפעמים, ואיש מאתנו אינו חסין מטעויות. אך ההאשמה שעולמם מצטמצם במצוות יישוב ארץ-ישראל אינה נכונה. גם הטענה שמצוות יישוב ארץ-ישראל היתה אך ורק ב"שטחים" אינה מדויקת. במשך שנים מספר היתה "אמנה" התנועה המיישבת היחידה בארץ, גם כאשר דובר על הגליל ועוד.

ו.

הרב עמיטל כותב שהציונות הדתית הקלסית לא קרסה. מה שקרס לדעתו הוא "התפיסה השטחית והמסולפת שהשתלטה על הציונות הדתית." לדעתי, ההבדל בין הציונות הדתית הוותיקה לזו שהתפתחה בעשרים השנים האחרונות, הוא בעיקרו פוליטי ולא אידיאולוגי. גם בעבר דיברה הציונות הדתית על עם ישראל, תורה וארץ-ישראל, אלא שהציונות הדתית של אז, ראתה את תפקידה כמשגיח הכשרות במזנון הרכבת הדוהרת של הציונות החילונית, וכקובעת המזוזות במשרדי הממשלה החילונית. היא הסתפקה בתקציביה לצרכיה שלה, ובעוד כמה פלפולים דתיים בכלל המדינה, אך בענייני מדיניות חוץ, ביטחון וכלכלה, נגררה כסומא בארובה אחרי מפא"י ההיסטורית. מדרך הטבע, שרר בתקופה זו שלום יחסי בין מפא"י לציונות הדתית, אך לא היה זה שלום של שותפות, אלא שלום של שלטון ללא מצרים על הציונות הדתית. דרכה של מפלגת מימד נראתה לי בזמנו כקרובה יותר לדרך זו, מדרכה של המפד"ל דהיום, הקובעת את דרכה המדינית על-פי השקפתה שלה, והיא אכן משלמת על חירותה מחיר כבד (הבהרתי לא אחת את דעתי שהחירות שווה את המחיר הכבד, ואת פירותיה הטובים נקצור בע"ה בעתיד). מימד לא נכנסה לכנסת, אך מפלגה אחרת בסגנון שונה ירשה את דרכה של המפד"ל ההיסטורית. המדובר הוא בש"ס. היא ירשה את משרדיה ההיסטוריים של המפד"ל – פנים ודתות, היא ירשה את תקציביה הייחודיים למוסדות הנתמכים על-ידי המפלגה, והיא ירשה לעצמה בסגנונה שלה, את פרשת השוחד בתל-גיבורים (פרשת שפיגל-רפאל) ואת "תיק אפרסק" של המפד"ל. ידוע לי על כמה מבוגרי מימד שהצביעו בבחירות האחרונות לש"ס (רבים אחרים עברו ישירות למערך), וכמפד"ל אז, נראית היום ש"ס בכל עליבותה.

ז.

עוד זאת אוסיף על משטו הנ"ל של הרב עמיטל, על קריסתה של תפיסתנו השטחית והמסולפת. לעניות דעתי – בעת כתיבת שורות אלו, עדיין מוקדם מכדי להספיד אותנו. אנו אמנם פצועים ושותתי דם. עופות הטרף של השמאל הישראלי כבר חגים מעל גופנו החבול ומייחלים להפיכתו לגופה. אך עדיין אנו עומדים נטועים על שתי רגלינ. עדיין לא קרסנו! אינני יודע כמה מכות עוד נקבל חלילה, אך אני אישית משוכנע שלא נקרוס. גם אם חלילה חלילה יתברר שנכשלנו, ואני משוכנע שטעינו לא מעט פעמים בפרטי דרכנו, לא אזוז מאמונתי בצדקתה העקרונית של דרכנו, שעליה התחנכתי, והיא ש"בהתנחלותם של ישראל בארץ-ישראל יש משום בניין מלכות ה'" (הרב עמיטל, "המעלות ממעמקים", ירושלים תשל"ד, עמ' 58).

תלמידי הגר"א סבלו בעלייתם ארצה יותר מאתנו (עיין בהקדמה לספר פאת השלחן) ולא ראו בכך אות לקריסת שיטתם. גם הרב עמיטל לא שעה, לאחר המכה הקשה שספג עם ישיבתו במלחמת יום-הכיפורים, לעצתם של רפי רוח ומוגי לב. הם יעצו לו לראות בכך אות לקריסת שיטתו החינוכית בבניין ישיבת ההסדר הגדולה בארץ.

ח.

נסיים בקטע האחרון של דברי הרב, "יש להיזהר מהחדרת יאוש ללב הציבור, יש לחדד את האמונה בהשגחה העליונה...". ראויים הדברים לגודל האמונה של מי שאמרם, ולא נותן לי הקטן אלא לחתום בשולי דבריו, שאני מצטרף אליהם בכל לב.

---