17: תקלה ברשות הרבים

  • הרב זאב ויטמן

תקלה ברשות הרבים / הרב זאב וייטמן

אני מבקש להביע את תחושתי כי ארעה תקלה על ידכם כשפירסמתם את מאמרו של ליבוביץ ללא עבודת עריכה המתחייבת מתוקף אחריותכם כעורכי עלון ישיבתי.

למרות שאינני נמנה על הממהרים להתרגש מדעות שאינני מסכים עמם, חושבני שמאמר זה חצה לפחות שני קווים אדומים, שגם עורכים פתוחים ונאורים היו צריכים להימנע מפרסומם, ובטוחני שגם ראשי הישיבה יצטרפו למחאה כנגד תוכן וסגנון שאין להם כל מקום בבית מדרשנו.

האחד - כמו שלא יעלה על הדעת שבעלון הישיבה יכתוב מישהו על דוד המלך - "נואף זה", או על יעקב אבינו - "גנב רמאי זה", לא ייתכן שתסכימו ששניים מי"ב שבטי י-ה, שבנו את עם ישראל, יכונו "שני רוצחים אלו".

השני - חושבני שתסכימו כי אין מקום בעלון ישיבתי למשפטים "נראה שהמספר מרגיש גם הוא" או "כך רומז לנו המספר המקראי"[1].

מכיוון שלא מדובר בהערות שוליים שנעלמו מעיני העורכים אלא בפיסקת המבוא למאמר, קשה לי למצוא הצדקה או הסבר לתקלה שארעה על ידכם.

לגופם של דברים, אינני רואה טעם למנות כרוכלא את כל הסילופים והעיוותים של המאמר ובטוחני שרוב הקוראים הישרים והביקורתיים אינם זקוקים לעזרתי בכך, אך אעיר רק על שלוש נקודות עקרוניות:

· הסוגיה של השוואת המוסר המקראי למוסר ימינו והמשפט המקראי למשפט ימינו[2], וההתמודדות עם סוגיות קשות יותר כגון מצוות מחיית עמלק ומחיית ז' עממים ואפילו מצוות העקידה ועוד, שבאות כולן מפי נותן התורה והן אינן פרי המצאתם של "מחברי חוקים שמעונים-לווים" - הינם מהדברים הקשים שבתורה, וגישה כל כך רדודה לדברים כפי שמציג המחבר, וריפוי שבר גדול על נקלה, הן שמולידות בסופו של דבר את הגישות האחרות הקרובות יותר לפשוטו של מקרא, ושעל גביהן מוצאים לעצמם מספר אנשים בימינו בסיס תורני לעשיית מעשים שלא ייעשו ושעליהן נאמר "אשר לא צויתי ולא עלתה על לבי".

· שלא בטובתו מבקש הכותב לקלל ולהוקיע, אך נמצא מברך ומשבח, מכיוון שהשוואתו את ברוך גולדשטיין, יגאל עמיר וחבריהם לשמעון ולוי של זמנינו משיגה בדיוק את המטרה ההפוכה, מכיוון שמבחינתם של ד"ר גולדשטיין ויגאל עמיר וטועים אחרים, זו הסנגוריה הטובה ביותר והמקודשת ביותר לה היו יכולים לצפות, וכפי שאכן הם זוכים לה מידי הקיצונים ביותר שבין אנשי "כך".

· מחנכים ורבנים טורחים רבות להסביר מדוע מעשים כאלו אינם עולים בקנה אחד עם דרכה של תורה. מאמרו של ליבוביץ פוגע פגיעה חמורה במאמציהם, מכיוון שלמרות משפט הקורא או הכותב המלומד, משפט הקב"ה והתורה כלפי שמעון[3] ולוי כידוע שונה לחלוטין, וכבר ברכת משה איש הא-להים ללוי איננה בדיוק עולה בקנה אחד עם קללת יעקב.

 


[1]. מלבד שהדבר מנוגד לאמונתנו ולהשקפתנו, הרי שמבחינת עורכי העלון אם זו הגישה הרי אין כל טעם וערך לדיון מוסרי מחייב כלשהו, מכיוון שאפשר לטעון שהמספר המקראי של סיפור שמעון ולוי הינו אחד מצאצאי שבטים אלו המנסה לסנגר על אבותיו ולהגן על שמו וכבודו וכו', ואם כך באמת שאין הרבה עניין ומשמעות לכתובים, ואכמ"ל.

[2]. האווירה הכללית של המאמר - העוסק במשפט המוסרי האנושי הטבעי, במשפט הפלילי בן זמננו ובמשפט התורה - הינה שלילית מיסודה ויוצרת את הרושם כאילו שני המשפטים הראשונים מושלמים ומקובלים ומהווים בסיס איתן ורציני לחינוך, כאשר השלישי צריך להידחק ולחפש אחר תירוצים אפולוגטיים דחוקים כדי שיוכל לעמוד במחיצת השניים הראשונים ולהיות מותר לבוא הדתי המודרני בן זמננו.

[3]. ושמעון כידוע זכה להחזיק בתיק "החינוך" של עם ישראל ובניו היו המורים, המחנכים והרבנים - מלמדי התינוקות.