דילוג לתוכן העיקרי

שמיני עצרת ושמחת תורה

[1]

כתב הרמ"א בהלכות סדר ליל שמחת תורה:

וקורין יו"ט האחרון 'שמחת תורה', לפי ששמחין ועושין בו סעודת משתה לגמרה של תורה. ונוהגין שהמסיים התורה, והמתחיל בראשית, נודרים נדבות, וקוראים לאחרים לעשות משתה... (סימן תרסט)

המקור למנהג זה - שמחה כסיום התורה - מובא בשיר השירים רבה:

... בגבעון נראה ה' אל שלמה בחלום הלילה. ויאמר אלהים: שאל מה אתן לך! אמר שלמה: אם אשאל כסף וזהב ואבנים טובות ומרגליות, הוא נותן לי, אלא הרי אני שואל את החכמה, והכל בכלל... אמר לו הקב"ה: שלמה! חכמה שאלת לך, ולא שאלת עושר ונכסים ונפש אויבך, חייך, החכמה והמדע נתון לך, ועל ידי כך, עושר ונכסים אתן לך.

מיד - 'ויקץ שלמה והנה חלום'... חמור נוהק, והוא יודע מה נוהק; צפור מצוצי, והוא יודע מה מצוצי. מיד - 'ויבא ירושלים ויעמוד לפני ארון ברית ה', ויעל עולות ויעש שלמים ויעש משתה לכל עבדיו'. אמר רבי אלעזר מכאן שעושין סעודה לגמרה של תורה. (שיר השירים רבה א, ט)

מסקנתו של רבי אלעזר אינה מובנת. וכי שלמה גמר את התורה? המדרש מספר רק ששלמה החכים והבין מדע ושפת החיות, אך אין בו רמז לכך ששלמה סיים את לימוד התורה, ובוודאי שלא על כך עשה משתה לכל עבדיו.

דומני, שנוכל לעמוד על משמעות המדרש מתוך הבנת אופיו ותפקידו של חג שמיני עצרת.

לשמיני עצרת יש מעמד כפול. מחד - הוא מקושר לחג הסוכות, ועל כך קרוי הוא שמיני, כלומר שמיני לסוכות. מאידך - הוא רגל בפני עצמו (כמבואר בסוכה מח, ע"א). מימד כפול זה בא לידי ביטוי גם בנוסח התפילה. יש הגורסים: "שמיני - חג העצרת הזה", כלומר - חג העומד בפני עצמו וקרוי עצרת. ויש הגורסים: "שמיני - עצרת החג הזה", כלומר, יום נטול שם עצמאי, העוצר את חג הסוכות (ט"ז או"ח תרסח, א).

בפירוש הדין: "שמיני עצרת רגל בפני עצמו", דנו ראשונים, והציעו פירושים שונים. מעניין במיוחד פירושו של רש"י (שם), שכתב: "'רגל בפני עצמו' - שאין יושבין בסוכה". במילים אחרות - אין לשמיני עצרת מצוות מיוחדות המאפיינות אותו כרגל עצמאי; אין משהו חיובי הגורם לו להיחשב רגל נפרד. עובדת היותו "רגל בפני עצמו" מתבטאת בכך שאין עושים בו מעשה, שאין יושבין בו בסוכה, ותו לא!

דברי רש"י תמוהים ביותר - כיצד אפשר לומר שמאפיין של יו"ט הוא שאין יושבין בו בסוכה, והרי גם לו לא היה שמיני עצרת רגל כלל, אלא יום השמיני היה יום חול רגיל, גם אז לא היו יושבין בו בסוכה, ומהי א"כ הרבותא של רגל בפני עצמו?

הגרש"י זווין ז"ל, עורר קושי זה בספרו "המועדים בהלכה", וציין שרש"י כנראה הסתמך על תרגום יונתן לפסוק "ביום השמיני עצרת תהיה לכם..." (במדבר כט, לה), וזו לשונו שם: "ביומא תמינאה כנישין תהוון בחדווא מן מטילכון לבתיכון" (- מסוכותיכם לבתיכם). הרי שזהו מאופיו של החג, עצרת מן הסוכה אל הבית.

כדי להבין את דברי יהונתן בן עוזיאל לעומקם, נעמוד על מלה מרכזית שהוא הוסיף - "בחדווא" - בשמחה!

חג הסוכות שהוא חג האסיף, מהווה מבחינות מסויימות סוף וסיום. עבודת הקצירה שהחלה בפסח, הגיעה כעת לסוף דרכה; עונת הקיץ והחום חלפו ועברו להם. כעת עסוקים כולם באסיף. אחרי חודשים רבים של עבודה מאומצת וקשה, זוכה האיכר ליהנות מפרי עמלו. האווירה השוררת, אוירה של שמחה היא, שמחה טבעית ואמיתית, כאמור: "יגיע כפיך כי תאכל אשריך וטוב לך". דווקא בתקופה זו שבה השמחה גואה, מצווה אותנו התורה "ושמחת בחגך" (דברים טז, יד). על השמחה הטבעית, הגשמית, להשתלב בשמחה של מצווה - שמחה רוחנית. האיסוף של היבול שצמח, והעיסוק בו, הגורמים את השמחה, אמורים לשמש "קרש קפיצה" לעיסוק במצוות החג המרובות. כשם שחקלאי מונה ושוקל את יבולו, כך מודד הוא בדקדוק את לולבו; אווירת השמחה שבשדה, תוכנס גם לסוכה ותסייע ביצירת שמחת חג בה. האיכר, שעד כה עבד במרץ רב בשדה בכל גופו ומאודו, יושב כעת בסוכה ומקיים את מצוות התורה בכל גופו ומרצו (מצוות סוכה ומצוות יישוב הארץ הינן המצוות היחידות, שאותן מקיים יהודי בכל אברי גופו, כל זמן שנמצא בהן).

הישיבה בסוכה, האכילה בה, נטילת ארבעת מינים, ההלל, ושאר סממני החג, מושפעים מהשמחה הטבעית השוררת, ועל יד כך מתעלה היהודי, ומקיים את הצו האלהי "ושמחת בחגך" במלואו. הוא חש כי מצווה גדולה להיות בשמחה, ושמחה גדולה להיות במצווה.

ברם, מה צפוי לו לאותו יהודי "ביום שאחרי"? - חורף קר וקודר עומד בפתח. העבודה הקשה של חרישה וזריעה עוד לפניו, ועצם המחשבה על כך מעכירה את רוחו. זה עתה ביקר הוא במקדש, וזכה ל"קרבת אלהים לי טוב", וכעת הוגה הוא בערגה: "מתי אבוא ואראה פני אלהים"? חודש מר חשוון קרב ובא, אך כשמו כן הוא - מר וטפל, חסר כל ריענון רוחני. כיצד יתגבר הוא על מחשבות אלו; כיצד ימשיך לקיים מצוות מתוך שמחה, ולשמוח מתוך מצווה, והרי כבר אין סוכה המסוככת מעליו בענני שכינה, ואף אין אתרוג או לולב, אותם יוכל לנענע בהלל?

הפתרון לבעיה זו, נעוץ בדבריו הנפלאים של יונתן בן עוזיאל - זהו תפקידו של שמיני עצרת: "כנישין תהוון בחדווא מן מטילכון לבתיכון"! התסריט שציירנו איננו נכון. אין מעבר חד מפסגה של שמחה והתעלות לתהום של קדרות ואפרוריות. ישנו שלב ביניים המכין את האדם לקראת התקופה החדשה. אווירת השמחה, שהיתה רוויה בקיום מצוות אינטנסיבי, תמצא את ביטויה ברגל נוסף שמאופיין בכך שאין בו שום מצוה מחודשת. לזאת כיוון רש"י, שפירש "'רגל בפני עצמו' - שאין יושבין בסוכה".

כדי למנוע הידרדרות מהירה מאיגרא רמא לבירא עמיקתא, מוסיפים אנו עוד יום לחג הסוכות, יום שיש בו מימד כפול: מקושר הוא לחג הסוכות מצד מצוות השמחה שבו, אך חסר הוא את כל הסממנים החיצוניים של החג - אין סוכה, ואין ד' מינים. נשארים אנו "ערומים ממצוות", והשמחה הפנימית שהוחדרה בנו, מתגלית בטבעיותה. רגשי השמחה וההתעלות שרכשנו בסוכה ימשיכו ללוות אותנו גם בבית, ולשם כך חוגגים אנו את יום שמיני עצרת, כדי להכניס את השמחה שהסתייעה בכלים חיצוניים, אל בית הקבע, המאופיין בשיגרה ממושכת: "כנישין תהוון בחדווא מן מטילכון לבתיכון"! אווירה זו שהכנסנו אל הבית פנימה, תסייע בידינו לעבור את תקופת החורף הקשה והקודרת:

יתכן שלכך כיוון הגר"א שדרש את הפסוק "והיית אך שמח" (דברים טז, טו), לגבי שמיני עצרת שבו בטלו כל מצוות החג, ונותרה "אך" מצוות שמחה בלבד.

מצאנו, אם כן, ששמיני עצרת מבוסס על יסוד אחד: מנצלים אנו את רגשות השמחה והמצווה שמסיימות תקופה, כדי לפתוח במרץ ובתנופה תקופה חדשה. אוגרים אנו בליבנו את חוויות העבר, כדי שישמשו אותנו בעת הצורך בעתיד.

באופן דומה עלינו להבין את המשמעות של שמחת סיום התורה.

השמחה באה על סיום תקופה; עמל של שנה באהלה של תורה הגיע לקיצו; זכינו לעבור שוב על חמשה חומשי תורה, ולשננן פעם נוספת מ"בראשית ברא", עד "לעיני כל ישראל" - והרי אינו דומה השונה פרקו X פעמים, לשונה X + 1 פעמים.

חג שמיני עצרת לימד, שאין להסתפק בשמחה הבאה על הישגי העבר בלבד. השמחה חייבת לנבוע מתוך ראיית פני העתיד. השמחה כסיום התורה באה על כך שהלומד קידם עצמו בדרגה נוספת, ומתוך כך יוכל הוא בעתיד ללמוד טוב יותר. כל יהודי שמסיים פרק, מסכת, ספר, או ש"ס, שמח על כך שרכש ידיעות וכלים שיהיו לו לעזר רב בלימודו בעתיד. כשנקרא בשבת הבאה את פרשת "בראשית", לא תהא דומה קריאתינו, לקריאה של השנה הקודמת, שהרי מאז חזרנו פעם נוספת על התורה.

הגר"מ סולוביצ'יק זצ"ל אמר, שהאמת היא, שהחשיבות של סיום התורה אינה בכך שגומרים "וזאת הברכה - לעיני כל ישראל", אלא החשיבות היא בכך שמתכוננים להתחיל שוב, להתחיל מ'בראשית ברא' - זוהי החשיבות. (מתוך רשימות שיעורים בסוכה, להגרי"ד סולוביצ'יק)

דברי רבי אלעזר במדרש שיר השירים, מחוורים כעת כשמלה. אמנם לא נאמר במדרש ששלמה למד תורה או סיים מסכת, ואעפ"כ ניתן ללמוד ממדרש זה שיש לעשות סעודת שמחה לגמרה של תורה. שלמה שמח על כך שבין לילה ניטעה בו היכולת להבין ולהשכיל בלימוד תורה. הבטחת הקב"ה - "החכמה והמדע נתון לך" - הכשרתו בפוטנציאל להתקדם ולהעמיק בתורה, היא הגורמת לו לעלות לירושלים, כאמור: "ויעל עולות ויעש שלמים ויעש משתה לכל עבדיו".

וכשלמה בשעתו, כן אנחנו בכל שנה ושנה עושים סעודה ומשתה לגמרה של תורה.

את המאמר, שהתפרסם בעלון שבות בוגרים מס' 4 בשנת תשנ"ה, כתב דוד טי (מחזור י"ט)


תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)