מיכאל נצר חזני, שר ישראל

מאת חמי אבנרי[1] (מחזור ט"ז)

שיר ושבר

כל המציץ בשיר נפגע. יש בו רמז, דרש וסוד.

אך אין למהר לחשוף רבדי עומק אלה. לפני שנוגעים בדברים על פי הסד"ר, נכווים בפשט, שכולו רגש צרוף. סערת רגשות: כאב, בגידה, אי ודאות, גאווה, תקוה. זעקה יהודית.

הכתוב להלן איננו ניתוח גרידא, המנתח שיר לנתחים בכדי לחשוף צפונות המשוררת ולפרק את החיבור שערכה לחומרי הגלם בהם השתמשה. דברינו מובאים כדיון המנהל דו- שיח עם היצירה[2], ושניהם יחד בבחינת "השיר והשבר".

שבר רב משמעות. במובן הראשוני, משבר רוחני, משבר נפשי וכמובן גם שבר פיזי בעצם הגוף של עם ישראל וארץ ישראל, "חָמָס בְּאַרְצֵךְ שֹׁד וָשֶׁבֶר בִּגְבוּלָיִךְ" (ישעיהו ס, יח). בנוסף, יש בדיון תיאור של השבר בו שרויה הציונות הדתית השסועה בין ערכים שונים. אך זיהוי השבר ומרכיביו מאפשרים גם לתת לשבר משמעות של משמעות ופתרון. הכרה במציאות הפגומה ובצומת הדרכים המחייבת הכרעה כואבת אך מתוך בחירה ערכית. כמו כן, יש בדיון שבר כהוראה של מצרך קיומי שניתן להפיק מהמצב ולהחיות באמצעותו את הנפש השבורה. "יֶשׁ שֶׁבֶר בְּמִצְרָיִם" (בראשית מב, א), ישנה תבואה שניתן להביא מבין המְצַרִים.

לבסוף, כל דיון הינו שבר מתוך ריבוי משמעות הנובעת מאחדות יצירה. שבר הרואה עצמו כחלק השייך לשלם, אך מכיר גם בהיותו רק חלק מתוך השלם.

הסתר פנים. אחד אלוהינו.

על פניו השיר נחזה כשיר שאיננו דתי, שהרי אלוהים לא נזכר בו. אך אלוהים, כמו אלוהים, מסתיר פנים. ביטויים בשיר רומזים לו[3] וקוראים לו להופיע ולא לשקוט.

 

"לַמְנַצֵחַ אַל דוֹמִי":	אֱלֹהִים אַל דֳּמִי לָךְ אַל תֶּחֱרַשׁ וְאַל תִּשְׁקֹט אֵל:[4] (תהלים פג, ב)
"לַמְנַצֵחַ... אַל מוּת":	הביטוי " אַל מוּת", בצורת הטיה זו, הינו מקורי. הקְרי של הביטוי מזכיר ביטוי דומה בעל כתיב שונה, המופיע במקרא פעמיים בלבד ושניהם בתהלים. פעם בסמיכות ל"למנצח" ומתייחס "לבן" (לַמְנַצֵּחַ עַלְמוּת לַבֵּן מִזְמוֹר לְדָוִד (תהלים ט, א)) ופעם שניה בהתיחסות לאלוהים: "כִּי זֶה אֱלֹהִים אֱלֹהֵינוּ עוֹלָם וָעֶד הוּא יְנַהֲגֵנוּ עַל מוּת" (תהלים מח, טו). השינוי ל"אַל מוּת", כביטוי ייחודי, מעביר מסר דו משמעי. מחד, ביטוי נרדף ל"אַל דוֹמִי". תפילה שאלוהים לא ישתוק, ופניה לאלוהים "אל נא תהי כמת", חלילה. מאידך, "אַל מוּת" כניגוד לקריאה "אַל דוֹמִי". ישנה אמירה כי יש כאן ביטוי המעיד על "אלמות", שתיקתו של האל. וכבר חז"ל השתמשו בביטוי זה: "מי כמוכה באלים ה'. מי כמוך באלמים. מי כמוך שומע עלבון בניך ושותק" (מכילתא דרבי ישמעאל בשלח - מס' דשירה בשלח פרשה ח)
"יֵשׁ דִּין, יֵשׁ דַיָּין":	נדמה כי ביטוי זה איננו קיים בחז"ל. מפורסם היפוכו של הביטוי - "אין דין ואין דיין" (ובארמית "לית דין ולית דיין") – המופיע בחז"ל כטענת רשעים לפיהם "אין אלוהים" (תהילים י, ד). על רקע מקורו ניתן היה לומר כי אזכורו בשיר טוען כי יש אלוהים. אך צריך לשים לב כי אזכור דין ודיין נעשים דווקא בעת צידוק הדין, בעת אבלות וחורבן. "ברוך דיין אמת". "דע לפני מי אתה עתיד ליתן דין וחשבון". דווקא אל מול פני הרעה, וחוסר הבנה של מעשי האל והשגחתו, נדרשת הצהרה אמונית, אף על פי כן "יש דין ויש דיין". אומנם, בשיר עצמו הביטוי הינו דו משמעי. שכן הוא נזכר כהתרסה כלפי מעלה, באשר הוא מתיחס לבית דין של מטה.

 

השיר מתעמת עם אלוהים. יש בו עימות ודיון באמונה באלוהים, בנפתולי אלוהים ובשתיקת אלוהים. תחושה ש"עָזַב ה' אֶת הָאָרֶץ", יכולה להיות משותפת לכופרים ולמאמינים גם יחד. כופרים במציאות האל והשגחתו, עלולים לפעול ברשעות ללא חשש לעונש "וְאֵין ה' רֹאֶה". כופרים אחרים, טובים והגונים, מבקשים לפעול באופן ראציונאלי ללא אמונה בהשגחת אלוהים והבטחתו. לצידם מאמינים הסבורים כי "הַשָּׁמַיִם שָׁמַיִם לה' וְהָאָרֶץ נָתַן לִבְנֵי אָדָם" ועל כן אין לסמוך על הנס. והקבוצה האחרונה, מאמינים הנתונים לחרדת נטישה ומבקשים "כִּי לֹא יִטֹּשׁ ה' עַמּוֹ וְנַחֲלָתוֹ לֹא יַעֲזֹב", וזועקים "אַל תַּסְתֵּר פָּנֶיךָ מִמֶּנִּי בְּיוֹם צַר לִי"[5].

שני לוחות הברית

התורה – מתנת אלוהים וצו האלוהים – נוכחת בשיר במרומז. ההקשר של השיר – מועד כתיבתו ומסירתו לפרסום (המפגש עם יוסקה אחיטוב ביום עיון לתנ"ך, הפקדת ספרי התורה בעין צורים) - מרחיב את הרמז.

ספר תורה לזכר מיכאל חזני, נוסע מבית הכנסת ביישוב נצר חזני וחונה בעין צורים. במסעות בני ישראל במדבר, הארון הלך לפניהם לתור להם מנוחה. "וַיְהִי בִּנְסֹעַ הָאָרֹן וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה קוּמָה ה' וְיָפֻצוּ אֹיְבֶיךָ וְיָנֻסוּ מְשַׂנְאֶיךָ מִפָּנֶיךָ" (במדבר י, לה). אך כאן בני ישראל נסוגים מפני אויביהם, ולוקחים עימם את הארון לתור לו מנוחה. מסע ספר התורה מזכיר את מסע ארון ברית ה' במפגש הסטורי אחר עם פלישתים, עת עם ישראל הפסיד במלחמה, והארון גלה ממקומו. אך כמו הרבה דברים במציאות הייחודית והחריגה שלנו, כאן הכל הפוך. הארון גולה בידי ישראל.

תאריך השיר, ומכתב הבן המתואר בו, הם בחודש אב. אחרי תקופת "בין המצרים", שתחילתם בי"ז בתמוז מועד שבירת הלוחות. השיר נמסר לפרסום בשבוע שבסופו שבת פרשת "והיה עקב תשמעון" בו מסופר קורות מתן תורה לבני ישראל: מסירת לוחות הברית הראשונים, הניתנים לבני ישראל מאת ה' כמתנה וכציווי, שבירתם עקב חטא העם, והתיקון לחטא ולשבירה: מתן לוחות שניים. לחטא ולשבירה יש תקווה לתיקון, שיבה ובניה מחדש. מאידך, הלוחות מושמים בארון הנודד, עִם היהודי הנודד חסר המנוחה.

כן נזכר בפרשת "עקב" כי לאחר קבלת לוחות הברית השניים ושימתם בארון, "וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל נָסְעוּ מִבְּאֵרֹת בְּנֵי יַעֲקָן מוֹסֵרָה" (דברים י, ו). מקומות אלה מופיעים בשיר "וּבֵין מוֹסַרָה וּבֵין יַעֲקָן", כנקודת ציון מקום או זמן. ייתכן והם באים כהסבר לישראל הנתונים "בין המצרים", בין ייסורים לבין עקה.

חז"ל אשר תמהו כיצד התהפך סדר המסעות "מִבְּאֵרֹת בְּנֵי יַעֲקָן מוֹסֵרָה" לעומת המתואר בפרשת מסעי, הסבירו כי היתה כאן בריחה של העם מחשש מלחמה. אהרן, אוהב שלום ורודף שלום, מת. הכנעני יושב הנגב מתגרה בעם ישראל במלחמה, ועם ישראל נבהל, בורח ונסוג שמונה מסעות לאחור.

שלושה אבות ואימא יש רק אחת

בשיר ישנו ביטוי לעירוב הלא יאומן של אישי וציבורי במאורעות ימינו. בן ישראל וישראל סבא.

השיר מתאר קרע פנימי בתוך משפחה הניצבת בתווך, בין כלל ישראל לבין פרט ישראל. בין דת למדינה. בין ארץ ישראל לבין עם ישראל. בין הכאב של היחיד לבין תחושה של היותו שליח של הכלל. השיר נכתב על רקע של מחלוקת פנים ישראלית קשה, על סף קרע, בין ימין לבין שמאל, ומחלוקת פנים דתית קשה, על סף שבר, בין עול מלכות שמים לבין עול מלכות בשר ודם. בין כיבוד הוראת ממשלה לבין מרי כנגד מרות ממשלת זדון המונהגת על ידי ראש ממשלה ושריו שסרו מהדרך שהתוו בדרך על הקלפי.

לפנינו טרגדיה אישית וסמלית: החרבת יישוב "נצר חזני" פגיעה במורשתו ומחית זכרו של מיכאל חזני.

עבור הכותבת, בעלה ובנה מדובר בזכרון אישי, ובמספד יחיד על אובדן זכרו וחזונו של הסב מיכאל חזני. עבורם לא מדובר רק באיש ציבורי בעל שם משפחה "חזני" שהיישוב נועד להנציח לעולמים את זכרו, אלא איש פרטי - חותן, אב וסב – בעל שם פרטי "מיכאל שלי".

אך בשיר, כבמציאות, מיכאל משמש כדמות ציבורית וסמלית. הסבא, שר ואבי ההתיישבות הדתית. הנכד, חייל בצבא, אינו צועד אחרי החלוצים הבאים לכבוש את הנחלה, אלא נעמד אל מולם.

והנה בא "אבי ההתיישבות" אריאל שרון והורס את ההתישבות. האם הוא מעביר את בנו – ההתישבות - למולך, או שמא הוא מתנכר לאבהותו על ההתישבות בכלל או רק על התישבות זו? האם ההתישבות החילונית מתכחשת להתישבות הדתית, רואה בה גידול פרא שאינו רשאי לשאת להמשיך לשאת את המקל במירוץ השליחים, ובאה והורסת את ההתישבות הדתית שחזני היה חזנה ונושא חזונה.

מהו היחס בין מיכאל השר הסבא בונה ההתישבות לבין מיכאל הנכד, שליח השר והממשלה כיום, ההורסת את ההתישבות? ומהו היחס בין ההתישבות של פעם להתישבות של היום? האם איבד עם ישראל את הערך של פעם, או שמא נעשה בערך שימוש לרעה ונשיאת שמו לשווא[6]? ומהו היחס בין ההתישבות הדתית של פעם להתישבות הדתית בגוש קטיף שנשאה את שם חזני ויצקה יסודותיה בחולות נודדים (כמה קשה לדבר על התישבות זו בלשון עבר)? היש זהות ערכית ורוחנית בין עין צורים לנצר חזני? הישנה שותפות גורל וייעוד לתנועת הקיבוץ הדתי ולהתישבות בגוש קטיף?

בחורבן יישובי גוש קטיף, שלושה אבות מכזיבים. אב אחד, "אבי ההתישבות", בגד בהבטחותיו. אב אחר, מיכאל הסב (והרבנים והמנהיגים בעקבותיו), ביסס חזון התישבות שנתפסה כאחיזת עולם, אך התבררה כאחיזת עיניים, שכה קל לעוקרם. ומעל כולם, אבי האבות שותק. אין לנו על מי להישען. אינו מתגלה ולא ברור לנו מה הוא רוצה מאיתנו, והאם טעינו?

המכתב נכתב כולו על ידי הבן. הוא ממוען לאב אך נותר ללא מענה. והבן נותר ללא דמות אב בה ניתן לבטוח. ואחרי ככלות הכל, האבות השׂרים המאכזבים ושתיקת האלוהים, "ויוותר יעקב לבדו". אך לצידו ניצבת האם השׁרה. ובשירה היא שמה בפי בנה שאלה וגם תשובה. היא מחבקת את בנה ופונה אליו בפניה ישירה: "מיכאל שלי".

משבר זהות: לא יעקב יאמר עוד שמך כי אם ישראל

כבר בפתיחת השיר מופיעה שאלת זהות קשה. והשמות, הסתרתם, משמעותם ושינוים, מסמלים את הזהות השבורה.

השמות כולם סמליים כל כך, עד כי קשה להאמין כי לא מחזה בדיוני לפנינו כי אם מדובר באנשים ומשפחה אמיתיים: מיכאל הסב, ישראל האב, מיכאל יעקב הבן והנכד, ויהודית האם. המציאות עולה על כל בדיון.

בחור בשם מיכאל יעקב, שהינו בן של ישראל נמצא במאבק פנימי על זהותו. מאבק בין יעקב/ישראל לבין מיכאל.

השיר מפנה בבירור לסיפור התנכי בדבר המאבק הלילי בין יעקב למלאך, בעת חזרתו לארץ ישראל ולקראת פגישתו עם עשיו. הפירוש הפשוט הוא כי המלאך הינו שרו של עשיו, המטרים למפגש יעקב ועשיו, מאבק רוחני בין שמים לארץ: "ויאבק איש עמו זה סמאל שרו של עשו שבקש להרגו" (מדרש תנחומא (ורשא) פרשת וישלח סימן ח). ניתן לשער כי במאבק מעין זה עומד לצידו של יעקב המלאך מיכאל. כפי שמקובל לומר בקריאת שמע על המיטה את המילים "מימיני מיכאל...". וכפי שאומר האבודרהם: "היוצא בלילה אומר לשם שמירה מימיני מיכאל..." (אבודרהם ברכת הראייה, השבח וההודאה ד"ה היוצא בלילה).

אך אין זה הפירוש היחידי. מצינו מדרש לפיו "ויאבק איש עמו יש אומרים מיכאל היה" (ילקוט שמעוני תורה פרשת וישלח רמז קלב).

לפני המאבק עם עשיו, יעקב נדרש למאבק עם אותו המלאך האמור לשמור עליו. והמאבק מתרחש אחרי כל המלאכים והמתנות ששלח יעקב לעשיו. עדיין מקנן אצל יעקב החשש מפני פגיעה במחנה כולו. הוא מחלק את המחנה לשתי מחנות, ונכון להקריב מחנה אחד כדי להציל מחנה אחר ואף פועל לעשות זאת.

וכמו במאבק ההוא, המאבק נמשך כל הלילה עד "כי עלה השחר". אך מה מביא עימו הבוקר? האם חושך או אור? האם השמש הזורחת מביאה גאולה (שחרור) או מבשרת כי הסתיים האולטימטום והגיע עת חורבן (שחור). עם השחר העולה "עלה הכורת". המלאך רוצה לעזוב אך אינו יכול. אז הוא פוגע ביעקב בכף רגלו.

בסיפור התנכי יעקב שואל לשמו של המלאך, והמלאך עונה לו בתגובה "למה זה תשאל לשמי" ואינו מגלה את שמו. לצד זאת המלאך שואל את יעקב לשמו, ואז משנה את שמו מיעקב לישראל.

לעומת זאת, בשיר ובמציאות בנצר חזני, שוטר נשלח להחריב יישוב אך יש לו שם: מיכאל יעקב. והוא סובל ממשבר כפול. משבר אחד: השוטר מיכאל מול בני ישראל, ומול מסורת בית אבא ישראל. משבר שני, אישי ופנימי, בין שמו מיכאל לבין שמו השני יעקב.

בתנ"ך, המלאך שנאבק ביעקב פונה אליו ומבקש שלחני. אך בשיר, מיכאל אינו מבקש מיעקב שלחני. הוא כבר נשלח, הוא עצמו מלאך (סיכול אותיות מכאל), המבקש למלא בנאמנות את שליחותו ומסרב להשתחרר מהמשימה. אך כאן כמו שם, יעקב-ישראל אינו מבקש לנצח את המלאך. הוא מוכן להסתפק בברכה.

והשוטר מיכאל-יעקב פונה ומבקש ברכה. בשמו יעקב הוא מתייצב כיעקב המבקש ברכה ממלאך. אך בשמו מיכאל הוא ניצב מול ישראל ומבקש ממנו ברכה, ובכך מציב עצמו בצד של עשיו, אויבו הגדול של יעקב. ואם נותר למישהו ספק בספק, בא נוסח הבקשה – "ברכני אבי" – ומפנה בבירור לבקשת הברכה שהפנה עשיו ליצחק פעמיים (בראשית לד, לד; לח), לאחר שיעקב לקח את הברכה במרמה.

ואיך מיכאל ישא פניו כלפי אחיו המבקש שלא יפגע בו? הרי בעיני ישראל, ואף כלפי זהותו כיעקב, הוא נראה כמלאך חבלה, הבא להרוס ולפגוע בישראל. איש ציד מול איש תם יושב אהלים. והוא שואל עצמו: האם אין הוא מחלל את השם "יעקב"? האם אין הוא ממשיך ומגשים את שניסו ולא הצליחו האויבים, לגרש את היהודים ולהרוס את גוש קטיף, ועל כן חלילה מעמיד עצמו בצד שלהם?

והוא עומד "בֵין מוֹסֵרָה וּבֵין יַעֲקָן", מקומות עלומים ומושגים עמומים. מצד אחד "מוסרה" המזכיר דין "מוסר" לגויים, ומאידך "יעקן" המזכיר את יעקב? ולהיפך: מצד אחד "מוסרה" המזכיר במצלול את ישראל, ומצד שני "יעקן" הינו אחד מבני שעיר צאצאי עשיו (דברי הימים א, א מד).

וכמו בסיפור התנ"כי, הוא מתפתל ומתלבט בין תיאורו כאיש אנושי ("ויאבק איש עימו") לבין תיאורו כמלאך ללא שם. בין היותו בן אדם רגיש הנשלח לבצע משימה קשה, אולי לא אנושית, להוציא אנשים מבתיהם ולהרוס את בתיהם ולמסור את נחלתם לשונאיהם, שרצחו וגם ירשו, לבין היותו חייל ושוטר הממלא פקודה, ואין לו שם עצמאי, אלא הוא בא בשם השלטון.

אם זהו מיכאל שמימיני, אז מי אני?

אז מיהו מיכאל "השר הגדול" (ככינויו בתלמוד)? שרו של יעקב או שרו של עשיו.

יהודי נדרש לקבל עול מלכות שמים בלילה, לומר קריאת שמע על המיטה, ולבטוח בה', תוך אמירה כי הוא, בן ישראל, מוקף מלאכים "מימיני מיכאל...". וכאן הבן שואל: אם כך נוהג מנהיג ה"ימין", "ישע ימינו", ו"הושיעה לו ימינו" אנה אנו באים? תשכח ימיני, אם לא אזכרכי.

וישראל סבא, יעקב אבינו, אשר שיכל את ימינו, האומנם צדק בברכה, או שמא כהו עיניו מזוקן?

פנים אל פנים

כאמור, הסיפור התנכי על מאבקו של יעקב עם המלאך, סובב סביב שמות וזהויות. הסיפור מסתיים בקריאת שם: "וַיִּקְרָא יַעֲקֹב שֵׁם הַמָּקוֹם פְּנִיאֵל כִּי רָאִיתִי אֱלֹהִים פָּנִים אֶל פָּנִים וַתִּנָּצֵל נַפְשִׁי".

יעקב אינו רואה במאבק ובפציעתו הסתר פנים, אלא דווקא גילוי אלוהים. ועדיין הכתוב סתום: למי מתכוון יעקב באומרו "ראיתי אלוהים"? האם למלאך שנאבק מולו, או אלוהים שהציל אותו מהמלאך? האם יש כאן נס או עונש, ואולי לא עונש ולא נס אלא נסיון? לבסוף אומנם ניצלה נפש יעקב אך גופו פצוע והוא צולע.

ובגוש קטיף, אין קוראים שם למקום כי אם מוחים את שמו, "נמחה ולא ישאר". אם מכנים את הפעולה "פינוי" אין מתאים מלשנות את שם המקום לפניאל. "וַיִּזְרַח לוֹ הַשֶּׁמֶשׁ כַּאֲשֶׁר עָבַר אֶת פְּנוּאֵל וְהוּא צֹלֵעַ עַל יְרֵכוֹ" (בראשית לב, לב). והזכרון נצרב בבני ישראל "עד היום הזה" במצווה מוחשית של איסור אכילת גיד הנשה.

ומיכאל יעקב, שוטר יהודי במבצע פינוי, וישראל המפונה, תושב יהודי במבצע "פנים אל פנים", עומדים ככרובים על ארון לוחות הברית ו"פניהם איש אל אחיו".

(אגב, בסיפור התנ"כי, למרות חששו של יעקב מהמפגש עם אחיו עם עשיו, המפגש לבסוף מסתיים "וַיָּרָץ עֵשָׂו לִקְרָאתוֹ וַיְחַבְּקֵהוּ וַיִּפֹּל עַל צַוָּארָו וַיִּשָּׁקֵהוּ וַיִּבְכּוּ:" (בראשית לג, ה) ועשיו מתעניין ביעקב, באשתו, בילדיו וברכושו.)

אך במלחמה זו שלא כמו במלחמה. במלחמה זו החייל והצבא, השוטר והמשטרה, נדרשים להיות הצד של "לַמְנַצֵחַ", אך רוצים ומחוייבים כי הנצחון יהיה בלי דם ובלי מוות "אַל דוֹמִי אַל מוּת".

ובסופו של יום, בסופה של ה"מלחמה" בין האזרח לחייל, בין המפונה למפנה, של המחלוקת הקשה האידיאולוגית והמעשית, מתוודה החייל מיכאל, מודה בעל כורחו המלאך הבא לעשות רע, כי הוא אוהב ולא אויב, וכי זו גם הזדמנות להתאהב. יש לנו אהבה והיא תנצח את המחלוקת. והדברים בבית השלישי של השיר מבוססים על מדרש חז"ל: "ואומר: (תהלים קכז) 'אשרי הגבר אשר מלא את אשפתו מהם לא יבושו כי ידברו את אויבים בשער'. מאי 'את אויבים בשער'? אמר רבי חייא בר אבא: אפי' האב ובנו, הרב ותלמידו, שעוסקין בתורה בשער אחד נעשים אויבים זה את זה, ואינם זזים משם עד שנעשים אוהבים זה את זה, שנאמר: (במדבר כא) 'את והב בסופה', אל תקרי בסוּפה אלא בסוֹפהּ.". שתי קיצונויות. אפילו קרובים (אב ובנו, רב ותלמידו) הופכים להיות אויבים במחלוקת. אך אפילו הפכו לאויבים, עדיין לבסוף נעשים אוהבים. ואולי בכך רמז כי הפינוי בסופו של דבר התאפשר כי המתיישבים רצו חיבוק, הכרה והזדהות ובחרו בדרך של אהבה גם אם סופה שיזוזו משם.

הישוב: חזון או אסון

אומנם, בשיר אין הפנית האשמה. "חרב הישוב". כאילו באסון טבע, כוח עליון. אולי מעצמו. יישוב שלדעת רבים היה ללא זכות קיום וללא יכולת קיום. יישוב שנוי במחלוקת נעדר קונצנזוס. וללא בסיס לגיטימי, ניתן לומר עליו כי "בית חרוב החרבתם". אין כתב אישום. אין אחראי. הנאשם האפשרי אפילו זוכה לתואר "איש מעלה".

נדמה כי השיר מתלבט ביחס למוסריות ולגיטימיות היישוב. "מִישׁוֹר וְעָקוֹב" כנגד ישראל ויעקב. שני צדדים לאדם אחד. איש תם, אך ויעקבני זה פעמיים. ולא הוסר הספק האם קיבל את ברכה בזכות או במרמה. ואם במרמה, אז לשקר אין רגליים, ולישוב אין בסיס. ואם במרמה, כי אז "מידה כנגד מידה" ירמו גם אותו, יפרו הבטחות כלפיו, יחליפו את אשתו ואת משכורתו עשרת מונים.

ובמציאות, אם החורבן הוא עונש (אם אכן מדובר בחטא), הרי הוא מושת דווקא על יישובים אשר עלו כולם באישור ממשלה, ללא הפרת חוק, ללא רמיה וללא כפיה. והם מגורשים כאשר הם זכים וטהורים, חפים מפשע באופן מוחלט ובוודאי בהשוואה לרֶשע בו נקטו רודפיהם ושונאי ישראל.

בשיר יש רמז לחלום ותקוה לשלום. אולי כעת, בנסיון הינתקות מהתגוששות ומאבק צמוד עם תושבי עזה, ייגמר הלילה (מלחמה וקורבנות, הכיבוש והנשים בשחור) ויעלה שחר חדש לישראל. אך במציאות ישנו גם חשש שמא מפציע שחר אדום המתריע מפני התקפת טילים על שדרות, והמעיד כי "יש"ע זה כאן".

אומנם, בשיר ישנה הודאה מפורשת כי תושבי גוש קטיף הם חלוצים (מונח שמקורו במקרא מתייחס לשבטים שבראש עם ישראל הכובש את ארצו). חלוציותם נעשית ב"נַחֲלָתִי" ואין היא נחלת זרים. בשיר גם אזכור של הצורך "לִסְפוֹד לְמֵתִי". גם אזכור המת שזכרו הונצח ביישוב "נצר חזני" העומד להיחרב. אך גם אזכור תחילת אחיזתו של אברהם בארץ ישראל בזכות ובכסף מלא. אברהם שבא לספוד למתו, אשתו שרה, ולבכותה, קנה בכסף מלא מבני חת חלקת קבר. אחוזת הקבר הפכה לקבר אבות, אשר שמרו על הקשר לארץ ישראל, עד ששבו הבנים לאחוז בה אחוזת עולם. זו הארץ שקנינו בזכות ובדם, גם אם נאלצים אנו כעת לעוזבה.

יד ושם ונצר

מובע בשיר מתח כיצד יישמר הזכרון וכיצד תימשך השושלת והמסורת. אדם הינו בן תמותה וקיומו אינו נצחי. לעיתים, אף אין הוא מותיר אחריו צאצאים ושושלת. ובכל זאת הוא רוצה להיאבק ולנצח את המוות "לַמְנַצֵחַ... אַל מוּת". מקובל להנציח אדם באמצעים שאינם כלים. אמצעי מקובל הוא מצבת אבן, לוח זכרון, אנדרטה דוממת או מבנה. זו בשורתו של אלוהים, בפי הנביא ישעיהו, לאנשים שלא זכו ל"בנים ובנות" כי ה' יקים להם "יד ושם טוב מבנים ומבנות. שם עולם" בדמות מקום (ביתי, בית תפילה. ראו בישעיהו נו).

צורת הנצחה לאנשי מעלה היא הקמת יישוב לזכרם הנושא את שמם. יישוב הינו דבר חי, צומח ומתפתח. במורשת הציונית לא היה כל ספק שיישוב הינו דבר נצחי, המשמר זכרו של אדם חשוב לנצח נצחים, זמן רב לאחר מותו. אך מורשת זו נפגעה בסיני, וביתר שאת בתוכנית ההתנתקות. היישוב תם, וכלו החיים התוססים בו. נמחה היישוב ועימו חס וחלילה ימח שמו של חזני.

אך באה האם ומנחמת ומרגיעה. חלילה לא נמחה השם. הרי נותר שם ושארית. מחו את זֵכֶר חזני אך לא את זֶכֶר מיכאל, בנו ישראל ונכדו נושא שמו.

אומנם, הנכד ניצב בפני דילמה קשה. הציבור הדתי, כשותף בעם ישראל, שותף ומושפע משינויים בציבור הכללי. ואין הוא רק שותף, אלא גם חלוץ לפני המחנה, כנושא תפקיד וייעוד במקומות ובמשימות המשתנות. הסבא הינו סמל ההתישבות הדתית, שהתעצמה לאחר שערך ההתישבות איבד מערכו בציבור החילוני. הנכד הינו סמל ההתנדבות לצבא ולמשטרה, שגברה ומילאה את השורות שנתדלדלו עקב שינוי ערכים בקרב ציבורים אחרים. השינוי מחייב כיום הכרעה בין הערך שנישא בהסכמה אתמול לערך של היום.

השיר מבטא את תמצית הדילמה בדבר מרי אזרחי וסרבנות פקודה. מחד, התנגדות להתנתקות מטעמים דתיים של עול מלכות שמים. להם נוספות טענות במישור הדמוקרטי. המדיניות נעשית על פי השקפת "אַנְשֵׁי מַעֲלָה", אליטה של "ציבור נאור" (אנשי רוח? אקדמיה? תקשורת?) המנהלים מדינה ומדיניות בניגוד לבחירה של הציבור וההתחייבות כלפיו. "פַּעַם סָבִי הָיָה שַּׂר", אבל כיום ממשיכי דרכו המנהיגותית, מסורתו הדתית וחזונו ההתישבותי, גורשו מהממשלה כי התנגדו לתוכנית. אבל מאידך, "יֵשׁ מֶמְשָׁלָה... יֵשׁ דִּין, יֵשׁ דַיָּין (=ממשלה, כנסת ובית המשפט העליון), אשר "לְעוֹל מָרוּתָם אֲנִי סַר". לא רק כפוף אלא גם בוחר באופן פעיל לסור.

והאימא היהודית מנחמת ומקלה את הכאב. לא מדובר במחית שם מוחלטת. מיכאל חזני לא היה רק אבי ההתישבות. היתה לו זהות רבת פנים: דתי (שמירת תורת ישראל), ציוני (התישבות בארץ ישראל) ושר בממשלה (מנהיגות בעם ישראל).

הריסת היישוב "נצר חזני" הורסת חלק ממפעלו וחזונו ופוגעת בזכרו. אך נותרו זהויות נוספות. הנכד, על פי הדברים ששמה בפיו אימו, מזכיר כי "פַּעַם סָבִי הָיָה שַּׂר". והנה, אני הנכד ממשיך מסורת ומשמר זהות זו. כיום, גם "אֲנִי סַר" לעול מרות הממשלה. בציות זה אני משתתף בעצמי בממשלה, משמר את מעמדו של אותו המוסד בו שימש סבי, ומכך גם משמר את זכרו ופועלו. הציות הוא עול, והמרות מרה, אך אני סר למשמעתה ולא סר ממנה.

ישנו גם מתח בין "נצר" שמירה על העבר, לבין "חזני" מילוי תפקיד של שליח ציבור. הבן מיכאל נבוך בין מחוייבותו לזהות הישראלית ("ישראל") לעומת מחוייבותו לזהות היהודית ("יהודית"). אך הזהות היהודית עצמה מחייבת אותו גם לעם ישראל ולמניעת מלחמת אחים ושנאת חינם.

עוד לא אבדה תקותנו

בשיר רמזי גאולה. הוא נע בין חורבן לגאולה, תוך תהיה האם אנו בראשית צמיחת גאולתנו או שמא במהלך של נסיגה לאחור. חורבן בתי המקדש ארע בתשעה באב, וכמובן נמשך מאז, אך על פי ההלכה בתשעה באב מסתיימים ימי בין המצרים וחוזרים לשגרה נטולת סממני אבלות. אך בגוש קטיף, בתשעה באב רק מתחיל החורבן, ומתחיל מסע לאחור באב.

גילוח הזקן מעיד בפשטות[7] על סיום האבלות. הקימה מהעפר, ניעור האבק של המאבק, לבישת בגדים, מוליכה להמשכו של הבית בשיר "לכה דודי" ל"בן ישי... קרבה אל נפשי גאלה". בן ישי, אשר נצר משורשיו יפרה ויבוא ויגאלנו. בשיר של ציפיה לחיבור של הדוד הצועד לקראת הכלה.

הסוף מלא תקוה. אומנם השיר מציג חזון של המשכיות המבוססת על אדם, קהילה וקבלת עול משטר דמוקרטי המבוסס על עם. נצר במשמעות של ענף רך היוצא מעץ, ומתייחס לצאצאים כענפים בגזע. "וְיָצָא חֹטֶר מִגֵּזַע יִשָׁי וְנֵצֶר מִשָּׁרָשָׁיו יִפְרֶה" (ישעיהו יא, א). נצר חי וצומח. נכד ואיש משטרה במדינת ישראל, ראשית צמיחת גאולתנו, והמשכיות למלכות בן דוד.

המשכיות זו מועדפת על פני היצמדות לאדמה ובית ו"נצר", במשמעות של שימור זכרון, ובדמות יישוב צמוד קרקע. עמדה זו תואמת תפיסה פוליטית מקובלת של השמאל של העדפת "אדם ולא אדמה", אך גם בסופו של דבר את ההכרעה של רובו של הציבור הציוני דתי, בעד עם ישראל ומדינת ישראל על חשבון ארץ ישראל.

אך בסופו של דבר עם ישראל וארץ ישראל חד הוא. אי אפשר לחצוץ בין בניו של מיכאל חזני. הוא אבי בנו אך גם אבי ההתיישבות. וצאצאיו חוברים יחד לבן אחד "ציוני דתי". והאב הדתי אומר זה בני, והאם הציונית אומרת זה בני, אך השופט אינו צריך לחצות את הבן, כי שניהם צודקים.

סיום השיר - "נצר מטעי להתפאר" – מחזיר אותנו למקורו של הביטוי בספר ישעיהו, באחת מהפטרות שבעה דנחמתא, הפטרת פרשת "כי תבא אל הארץ". הנביא מחבר יחד את העם עם הארץ: "וְעַמֵּךְ כֻּלָּם צַדִּיקִים לְעוֹלָם יִירְשׁוּ אָרֶץ נֵצֶר מַטָּעַי מַעֲשֵׂה יָדַי לְהִתְפָּאֵר" (ישעיהו ס). ושוב בפרק שלאחר מכן מופיע הביטוי כמבשר את הנחמה ובנית החורבות מחדש:

"לָשׂוּם לַאֲבֵלֵי צִיּוֹן לָתֵת לָהֶם פְּאֵר תַּחַת אֵפֶר שֶׁמֶן שָׂשׂוֹן תַּחַת אֵבֶל מַעֲטֵה תְהִלָּה תַּחַת רוּחַ כֵּהָה וְקֹרָא לָהֶם אֵילֵי הַצֶּדֶק מַטַּע ה' לְהִתְפָּאֵר: וּבָנוּ חָרְבוֹת עוֹלָם שֹׁמְמוֹת רִאשֹׁנִים יְקוֹמֵמוּ וְחִדְּשׁוּ עָרֵי חֹרֶב שֹׁמְמוֹת דּוֹר וָדוֹר" (ישעיהו סא, ג-ד).

 

---