15 פרשת בא: "החודש הזה לכם" - חודש והתחדשות במדרש שמות רבה

  • ד"ר ציפי ליפשיץ

 

פתיחה

ספרות התנחומא הינה סוגה בתוך המדרש המאוחר שנוצרה ונתגבשה במאות במקביל לתקופת הגאונים בארץ ישראל. חלקו השני של מדרש שמות רבה (מפרשה טו) שייך לספרות זו.[1] חלקן של הדרשות המובאות בפרשה טו על הפסוק "החודש הזה לכם ראש חדשים ראשון הוא לכם לחדשי השנה" (שמות יב, ב) בנויות על דרשותיהם של תנאים ואמוראים בעניין זה, שמקורן במכילתא או בפסיקתא דרב כהנא. כמחציתן כוללות דרשות רבות שאינן מופיעות במקום אחר בספרות חז"ל.[2] במהלך שיעורנו נעיין בדרשה אחת מתוך קבוצה זו.[3]

 

"החדש הזה לכם" – שמות רבה

נושא הדרשה הוא ההתחדשות. נעיין בה:
דבר אחר, "החדש הזה לכם".
הה"ד (=שנאמר):  "מי זאת הנשקפה כמו שחר" (שיר השירים ו, י).
ארבעה דברים של שבח יש כאן לישראל כנגד ארבע גליות.
שבארבע גליות שעמדו על ישראל לא כפרו בהקב"ה.
בגלות בבבל מנין, שנאמר "מי זאת הנשקפה כמו שחר".
נבוכדנצר היה משתחוה לשמש שנאמר  "איך נפלת משמים הילל בן שחר" (ישעיה יד, יב). ודניאל היה שוחר ומתפלל למקום, שנאמר "וכוין פתיחן ליה בעיליתיה נגד ירושלם ערב ובקר וצהרים" (דניאל ו). ולמה היה שוחר ומתפלל? כדי שירחם הקדוש ברוך הוא על ישראל. ועליו אמר שלמה "שוחר טוב יבקש רצון" (משלי יא, כז). ונמצא להם האלהים בעת צרתם שנא' "אני אוהבי אהב" וגו' (שם ח, ). וכן מצינו כשהושלך דניאל לגוב אריות לא ניזק שנאמר: "אלהי שלח מלאכיה וסגר פום אריותא ולא חבלוני" (דניאל ו, כג). חנניה מישאל ועזריה הושלכו לכבשן האש ולא ניזוקו, שנאמר "ושער ראשיהן לא התחרך וריח נור לא עדת בהון" (שם ג, כז), אלא האירו לעולם כשחר שהוא מאיר לעולם. לפיכך "הנשקפה כמו שחר", ועשו לעובדי כוכבים להכיר להקב"ה ולקלסו. שכן נבוכדנצר אמר כשיצאו חנניה מישאל ועזריה מן הכבשן: "בריך אלההון די שדרך מישך ועבד נגו עבדוהי די אלהא עילאה" (שם,כח), וכן דריוש אמר כשנפל דניאל לגוב אריות: "להוון זעין ודחלין מן קדם אלהא די דניאל די הוא אלהא חייא" (שם ו, כז). לכך כתיב "מי זאת הנשקפה כמו שחר".
"יפה כלבנה", בגלות מדי.
אתה מוצא בלילה, אם אין הלבנה נראית ברקיע החשך בעולם, ואין אדם יכול להלך אפילו תוך המדינה. כיון שהלבנה נראית ברקיע, הכל שמחין ומהלכין בדרך. כך בימי אחשורוש שגזרו על ישראל להשמיד להרוג ולאבד, ובאה אסתר והאירה לישראל, שנא'  "ליהודים היתה אורה ושמחה" (אסתר ח, טז). לכך כתיב "יפה כלבנה", בגלות מדי. ואם רצונך לידע שנדמית אסתר ללבנה, כשם שהלבנה נולדה לשלשים יום, כך אסתר אמרה "ואני לא נקראתי לבא אל המלך זה שלשים יום" (שם ד, יא). לפיכך, "יפה כלבנה", בגלות מדי.
"ברה כחמה", במלכות יון.
סנדריאוס אם אוליאוס (=שמו של בית הדין המרכזי באתונה שהיה תחת כיפת השמים) חמה שמה,[4] והשמש גבור נקרא, שנאמר "ישיש כגבור לרוץ אורח" (תהלים יט, ו). בתקופת תמוז, מי יוכל לעמוד כנגד השמש? הכל בורחים ממנו, שנאמר "ואין נסתר מחמתו" (שם, ז ). כך, במלכות יון הכל ברחו ממנו, ומתתיה הכהן ובניו עמדו באמונתו של הקדוש ברוך הוא, וברחו מפניהם האוכלוסין של יון ונהרגו כולן. וכן הקדוש ברוך הוא אומר להם "כתו אתיכם לחרבות ומזמרותיכם לרמחים החלש יאמר גבור אני" (יואל ד, י), ואומר "כן יאבדו כל אויביך ה'" וגו' (שופטים ה, לא), לקיים מה שנא' "ברה כחמה".
"איומה כנדגלות", באדום.
למה נקרא שמה איומה? לפי שעומדת במלכות שיש לה אימה, שנאמר "וארו חיוה רביעאה דחילה ואמתני ותקיפא" (דניאל ז, ז). מהו "איומה כנדגלות"? אתה מוצא יב' מזלות יש ברקיע, כשם שאין השמים יכולין לעמוד חוץ מיב' מזלות, כך אין העולם יכול לעמוד חוץ מיב' שבטים, שנא' "אם ימושו החוקים" וגו' (ירמיה לא, לה). "איומה כנדגלות", אין דגלים אלא צבאות, שנאמר "דגל מחנה וצבאו ופקודיהם" (במדבר ב, ג-ד), וכן דגלי השמים והמלאכים, ודגלי הארץ – ישראל. צבאות השמים, מלאכים, שנאמר "וכל צבא השמים עומדים" וגו' (דהי"א ב, יח). צבאות הארץ, ישראל, שנאמר  "יצאו כל צבאות ה' מארץ מצרים" (שמות יב, מא). ואדון שניהם, הקדוש ברוך הוא. וכשם שהכל יראים מן הקדוש ברוך הוא ומן המלאכים, כך העובדי כוכבים היו יראים מישראל, שנאמר "וראו כל עמי הארץ כי שם ה'" וגו' (דברים כח, י). לכך נאמר "איומה כנדגלות", שדימה הקדוש ברוך הוא את ישראל למלאכים. במלאכים נאמר: "שרפים עומדים ממעל לו" (ישעיה ו, ב), ובישראל נאמר: "אתם נצבים היום" (דברים כט, ט). המלאכים אומרים בכל יום קדוש קדוש קדוש, וישראל אומרים אלהי אברהם אלהי יצחק ואלהי יעקב. המלאכים נקראו אש, דכתיב "משרתיו אש לוהט" (תהלים קד, ד), וישראל כמו כן, דכתיב: "והיה בית יעקב אש" (עובדיה א, יח). המלאכים מתחדשין בכל יום ומקלסין להקב"ה, והן חוזרין לנהר אש שיצאו ממנו ושוב האלהים מחדשן ומחזירן כשם שהיו בראשונה, שנאמר "חדשים לבקרים" (איכה ג, כג). כך ישראל משתקעין בעונות מיצר הרע שיש בגופן ,וחוזרין בתשובה והאלהים בכל שנה סולח לעונותיהם ומחדש לבם ליראתו, שנאמר "ונתתי לכם לב חדש" (יחזקאל לו, כו).  לכך כתיב "איומה כנדגלות".      (שמות רבה טו, ו).
דרשה זו עוסקת בנאמנות של העם היהודי כלפי אלוקיו לאורך הגלות. מסגרת הדרשה בנויה על הפסוק: "מִי זֹאת הַנִּשְׁקָפָה כְּמוֹ שָׁחַר יָפָה כַלְּבָנָה בָּרָה כַּחַמָּה אֲיֻמָּה כַּנִּדְגָּלוֹת" (שיר השירים ו, ט), הכוללת בתוכה ארבעה דימויים, שכל אחד מהם נדרש לעניינה של גלות אחרת בתולדותיה של האומה. כך, השאלה "מי זאת?" בפסוק מתייחסת לתכונות המתחדשות בה בכל אחת מן הגלויות. על פי קריאה זו, ועוד טרם ירדנו לאופיין של תכונות אלה, יש להבין כי הדרשן מצביע על עם ישראל כעם שיכולת ההתחדשות קיימת בתשתית הווייתה. בכל אחת מן הגלויות היא מוצאת בעצמה כוחות אחרים המאפשרים לה להמשיך להיות נאמנה לברית.
משהוגדר נושא הדרשה, ניתן לבאר את הקשר בינה לבין הפסוק "החדש הזה לכם". החוליה המחברת היא ההתחדשות – המצווה הראשונה הניתנת לעם, הקשורה בהתחדשותה של הלבנה וביכולת קביעת הזמנים על ידי בית הדין של עם ישראל, טומנת בחובה בשורה על כוח התחדשות המיוחד לה.
מהי התכונה המתחדשת באומה בכל תקופה? בגלות בבל מתגלות שתי תכונות: יסוד התפילה, המגולמת על ידי דמותו של דניאל, ואת הנכונות למסירת הנפש על התורה והאמונה, המגולמת על ידי דמותם של חנניה, מישאל ועזריה. בגלות מדי הופיעה דמותה של אסתר, המסמלת בדמותה את המנהיג המקבל על עצמו הנהגה למען העם, גם כאשר הדבר כרוך במחיר אישי כבד. גלות יוון הביאה לידי ביטוי לא את ההקרבה העצמית, אלא את גבורתם של המכבים לעמוד ולהתעמת חזיתית מול האימפריה רבת העוצמה. בבל ומדי מנכיחות את צורכה של האומה ביחידים המוכנים לקום ולעשות מעשה בשביל אמונתם או עמם, ואילו יוון מנכיחה את כוחה וקולה של קבוצה אמיצה שמקנאה לערכיה של העם. לעומת שלוש אלה, גלות רומי נותנת ביטוי לא ליחידים או לקבוצת מנהיגות מוגדרת וקטנה אלא לקהילה היהודית – הציבוריות היהודית, המופיעה במדרש בדמותם של שנים עשר השבטים. כקהילה, היהודים הם שגריריו של מקום, הזוכים ליראה והערצה מכוח דבקותם באורח חייהם היהודי.[5] רעיון זה מובע באמצעות הדרשה על "נדגלות", ובנקודות ההשוואה של ישראל למלאכים, כפי שיוצג להלן.
הדרשה משווה בין ישראל למלאכים בארבע נקודות. הראשונה נוגעת במוטיב העמידה; נעיין בפסוק המובא בדרשה בתוך הקשרה על מנת לעמוד על משמעותה כאן: "אַתֶּם נִצָּבִים הַיּוֹם כֻּלְּכֶם... טַפְּכֶם נְשֵׁיכֶם וְגֵרְךָ אֲשֶׁר בְּקֶרֶב מַחֲנֶיךָ מֵחֹטֵב עֵצֶיךָ עַד שֹׁאֵב מֵימֶיךָ:  לְעָבְרְךָ בִּבְרִית ה' אֱלֹהֶיךָ... וְלֹא אִתְּכֶם לְבַדְּכֶם אָנֹכִי כֹּרֵת אֶת הַבְּרִית הַזֹּאת... כִּי אֶת אֲשֶׁר יֶשְׁנוֹ פֹּה עִמָּנוּ עֹמֵד הַיּוֹם... וְאֵת אֲשֶׁר אֵינֶנּוּ פֹּה עִמָּנוּ הַיּוֹם: פֶּן יֵשׁ בָּכֶם אִישׁ אוֹ אִשָּׁה אוֹ מִשְׁפָּחָה אוֹ שֵׁבֶט אֲשֶׁר לְבָבוֹ פֹנֶה הַיּוֹם מֵעִם ה' אֱלֹהֵינוּ לָלֶכֶת לַעֲבֹד אֶת אֱלֹהֵי הַגּוֹיִם הָהֵם... לֹא יֹאבֶה ה' סְלֹחַ לוֹ..." (דברים כט, ח-יט). הפסוקים מתוך פרשת ניצבים מתייחסים למחויבות לדורות לא לבגוד ביעודנו כעם ה'. הקהילה היהודית בגלות שומרת על זהותה ולא בוגדת ביהדותה. נקודת ההשוואה השנייה של ישראל מתייחסת לעמידתם של ישראל בתפילת העמידה בבית הכנסת, שהוא ליבו הפועם של הקהילה היהודית. ההשוואה למלאכים ביחס לאש מתבארת אף היא מתוך העיון בפסוק המובא: "וְהָיָה בֵית יַעֲקֹב אֵשׁ וּבֵית יוֹסֵף לֶהָבָה וּבֵית עֵשָׂו לְקַשׁ וְדָלְקוּ בָהֶם וַאֲכָלוּם וְלֹא יִהְיֶה שָׂרִיד לְבֵית עֵשָׂו..." (עובדיה א, יח). ישראל בגלות ממשיכים להאמין בישועה. העניין הרביעי מופיע בדרשה בהרחבה, ונדמה כי היא עיקר; החזרה בתשובה, המעוגנת היטב בלוח השנה היהודי ביום הכיפורים, מאפשרת את היטהרותם המוחלטת מיצר הרע, המקבילה לטבילתם של המלאכים בנהר האש. תהליך זה מבטיח את ההתחדשות הפנימית של כל אחד ואחד מישראל, ואת חידוש הברית בינו לבין אלוקיו.
בכל שלב מארבע המלכויות, הייתה התחדשות של כוח אחר של ישראל שבא לידי ביטוי במהלכו. נושא ההתחדשות המופיע בסוף הדרשה מוסיף מימד חדש בעניין זה – לא רק שהאומה כולה מתחדשת, אלא שתכונה זו נוגעת בכל אחד ואחד מבניה באופן מהותי ונוקב. לא זו בלבד; יכולתו של כל יהודי ויהודי להתחדש לפני ה' שומרת ומחייה את האומה כולה.
כוח ההתחדשות שיצא לפועל במהלך הגלות הוא גם הכוח המוביל לקראת גאולה.[6] כך, דרשה זו הבנויה על הפסוק "החדש הזה לכם" מחברת בין גאולה ראשונה לגאולה אחרונה.
בחלקו הראשון ("נשקפה כמו שחר") והרביעי ("איומה כנדגלות") של הדרשה יש התייחסות לתגובותיהם של העמים בתוכם יושבים ישראל כגולים, כלפי ישראל: הדגשה זו תואמת את הקשרו של הפסוק הנדרש, העוסק בתכונותיהם של ישראל בעיניהם של אומות העולם, כיאה למציאות של גלות: "שִׁשִּׁים הֵמָּה מְלָכוֹת וּשְׁמֹנִים פִּילַגְשִׁים וַעֲלָמוֹת אֵין מִסְפָּר. אַחַת הִיא יוֹנָתִי תַמָּתִי אַחַת הִיא לְאִמָּהּ בָּרָה הִיא לְיוֹלַדְתָּהּ רָאוּהָ בָנוֹת וַיְאַשְּׁרוּהָ מְלָכוֹת וּפִילַגְשִׁים וַיְהַלְלוּהָ. מִי זֹאת הַנִּשְׁקָפָה כְּמוֹ שָׁחַר יָפָה כַלְּבָנָה בָּרָה כַּחַמָּה אֲיֻמָּה כַּנִּדְגָּלוֹת" (שם, ח-י).
במהלך הדרשה, כל אחד מן הדימויים בפסוק - נִּשְׁקָפָה כְּמוֹ שָׁחַר, יָפָה כַלְּבָנָה, בָּרָה כַּחַמָּה, אֲיֻמָּה כַּנִּדְגָּלוֹת – נדרש לעניין אחד הגלויות. כך, גלות בבל מאופיינת כשחר –בדמותו של נבוכנאצר ("הילל בן שחר"), דניאל ה"שוחר" (מלשון שחרית ותפילה), וההארה לעולם בקידוש שמו של ה' ברבים. דימוי הלבנה נדרש לעניין השמחה בישועה, ולדמותה של אסתר הדומה ללבנה ביופייה. תחת עול מלכויות יוון ורומי, עם ישראל זכה להיפוך תכונתם של משעבדם לטובתם: היוונים ברחו מפני ישראל כפי שהכל בורחים מחומו של השמש, והגויים ייראו מפני ישראל.
היכולת לחיות בהתחדשות בתוך הגלות דורשת התנגדות לכוחות השולטים. הפסוק המובא בדרשה ביחס לרומי הוא דברים כח, י: "וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך ויראו ממך" (דברים כח, י). פסוק זה הוא מפסוקי הברכה של ברית ערבות מואב: "יְקִימְךָ ה' לוֹ לְעַם קָדוֹשׁ כַּאֲשֶׁר נִשְׁבַּע לָךְ כִּי תִשְׁמֹר אֶת מִצְוֹת ה' אֱלֹהֶיךָ וְהָלַכְתָּ בִּדְרָכָיו:  וְרָאוּ כָּל עַמֵּי הָאָרֶץ כִּי שֵׁם ה' נִקְרָא עָלֶיךָ וְיָרְאוּ מִמֶּךָּ" (דברים כח, ט-י). אם כן, מדובר בגויים שרואים את היהודי ואת החיים היהודיים – ומבינים שיש פה משהו נשגב ומלאכי. הדרשה דורשת את הפסוק המתאר מצב אידיאלי – על הגלות. בתוך המציאות של הקללה, עם ישראל ממשיך להאיר ולהיות עם ה'.[7]

 

"מי זאת הנשקפה כמו שחר" - שיר השירים רבה

כאמור, הדרשה הנדונה לא מופיעה קודם ספרות חז"ל, אולם הפסוק משיר השירים נדרש בפיהם של אמוראי ארץ ישראל בשיר השירים רבה:
דלמה (=סיפור):
רבי חייא ור' שמעון בר חלפתא הוון מהלכין בהדא בקעת ארבאל בקריצתה (=היו הולכים בבקעת ארבל בזריחה), וראו אילת השחר שבקעה אורה.
אמר לו רבי חייא רבה לרבי שמעון בר חלפתא:
כך תהיה גאולתן של ישראל מצפצפת,
דכתיב "כי אשב בחשך ה' אור לי" (מיכה ז, ח).
בתחלה היא באה קימעה קימעה, ואחר כך היא מנצנצת ובאה, ואח"כ פרה ורבה, ואח"כ מרטבת והולכת. כך בתחלה, "בימים ההם ומרדכי יושב בשער המלך" (אסתר ב, כא), ואח"כ "ומרדכי יצא מלפני המלך בלבוש מלכות" (שם ח, טו), ואחר כך "ליהודים היתה אורה ושמחה" וגו', כמו שחר.
אי מה שחר זה שאין לו צל, יכול אף ישראל כן?
תלמוד לומר: "יפה כלבנה".
כאי מה הלבנה הזו אין אורה ברור כך ישראל?
תלמוד לומר "ברה כחמה", הה"ד "ואוהביו כצאת השמש בגבורתו" (שופטים ה, לא).
אי מה החמה קופחת, יכול אף ישראל כן?
תלמוד לומר: "יפה כלבנה", הה"ד "מה יקר חסדך אלהים" (תהלים לו, ח).
אי מה לבנה זו פעמים חסרה פעמים יתירה, יכול אף ישראל כן?
תלמוד לומר: "ברה כחמה".
אי מה חמה זו משמשת ביום ואינה משמשת בלילה, יכול אף ישראל כן?
תלמוד לומר: "יפה כלבנה". מה לבנה זו משמשת ביום ובלילה, דכתיב בה "ולמשול ביום ובלילה" (בראשית א, יח), כך ישראל הן הן בעולם הזה הן הן לעולם הבא.
אי מה חמה ולבנה אין להם אימה, יכול אף ישראל כן?
תלמוד לומר: "איומה כנדגלות", כדגלין של מעלן, כגון מיכאל ודגלו גבריאל ודגלו. ומניין שיש להם אימה? שנאמר: "וגביהן וגבה להם ויראה להם" (יחזקאל א, יח). רבי יהושע אמר: אימה שלמטה, כגון דוכסין ואיפרכין ואיסטרטיליטין. ומניין שיש להם אימה? שנא' "דחילה ואמתני ותקיפא" (דניאל ז, ז).
רבי יודן ורבי הונא.
רבי יודן בשם ר' אליעזר בנו של רבי יוסי הגלילי ורבי הונא בשם ר' אלעזר המודעי:
כדגלים אין כתיב כאן, אלא "כנדגלות", כדור שנתנדנד לגלותו. איזה זה? זה דורו של חזקיהו, שנאמר: "יום צרה ותוכחה" (ישעיה לז, ג). ומניין שיש להם אימה? שנאמר: "וינשא לעיני כל הגוים" (דהי"ב לב, כג).
רבי הונא בשם רבי אלעזר המודעי:
כדגלים אין כתיב כאן, אלא "כנדגלות", כדור שנתנדנד לגלות ולא גילה. ואיזה זה? זה דורו של מלך המשיח, הה"ד "ואספתי את כל הגוים אל ירושלם למלחמה" (זכריה יד, ב). ומניין שיש לו אימה? שנא' "והכה ארץ בשבט פיו" (ישעיה יא, ד). רבי אלעזר בשם רבי יוסי בר ירמיה: בשעה ההיא יהיו ישראל מתנדנדים ממסע למסע.
רבי יהושע דסכנין אומר: אמרה כנסת ישראל הביאני הקדוש ברוך הוא למרתף של יין זה סיני, שם מיכאל ודגלו, גבריאל ודגלו, אמר הלואי נסע בטכסיס הזה של מעלן. באותה שעה אמר הקדוש ב"ה: הואיל ונתאוו בני להיות כדגלים, יחנו בדגלים, שנאמר "איש על דגלו באותות לבית אבותם יחנו בני ישראל" (במדבר ב, ב).
                                     (שיר השירים רבה ו, א).
נושאו הראשוני של דרשה זו היא הגאולה, ברם במהלכה משתנה הנושא לישראל. המדרש מונה את שבחם של ישראל, המצטרף מסך כל הביטויים בפסוק משיר השירים יחדיו: ישראל אין להם צל, אורם ברור, אורם נעים (לא קופחת), הם שלמים (לא חסרה לעולם), משמשים בעולם הזה ובעולם הבא, ויש להם מעמד וכבוד בעולם (מעמד פוליט ומעמד רוחני כנציגיו של ה' [=כמלאכים]).
לעומת מדרש שמות רבה, הדורש את הפסוק לעניין מעלתם של ישראל בגלות, במדרש שיר השירים רבה הפסוק נדרש לעניין נקודות שיא של עם ישראל: במהלך הגאולה (במגילת אסתר), בימי חזקיהו ומפלת סנחריב, (דגלים במדבר), בימות המשיח או במעמד הר סיני – ישראל מתגלה בכל הודה והדרה. הבדל נוסף בין שתי הדרשות הוא שבמדרש שמות רבה ארבעת הדימויים בפסוק בשיר השירים מתארים תכונות שונות הנגלות בתקופות שונות, ואילו במדרש שיר השירים ריבוי הדימויים בפסוק נדרש לעניין שלמות אחת המתגלה בבת אחת. כנסת ישראל יש בה מיתרונותיה של כל הדימויים המופיעים בפסוק, וחסרונו של כל אחד ואחד מתמלא מחבירו.

 

מדרש וחסידות

הקישור של הפסוק "החדש הזה לכם" לתכונת ההתחדשות כמאפיינת את עם ישראל הינו רעיון חסידי מובהק. נביא להלן שני קטעים מתוך דבריו של רבי יהודה אריה ליב אלתר מגור, ה"השפת אמת":
פסוק "החודש הזה לכם". וחכמים הגידו כי היה צריך להתחיל התורה מכאן. הענין הוא כי בני ישראל זכו להמשיך דרך חדש בעולם מן עולם העליון והוא דרך הנסים ונפלאות שמיוחד רק לבני ישראל. והטבע לאומות. וכיון שזאת ההתחדשות בא לעולם ע"י בני ישראל, לכן הם נוטלין חלק בראש. והוא כל דרך התורה איך להמשיך כל הטבע אחר הנהגה עליונה על פי התורה ומצות. והשם יתברך שרצה לחדש העולם ע"פ התורה, זיכה את בני ישראל להיות התחדשות זה על ידיהם. וכן הוא לעולם. וכל גלות הוא הכנה לאור התחדשות שצריך להיות בעת הגאולה. וכתוב: "הראשונות הנה באו וחדשות אני מגיד בטרם תצמחנה אשמיע אתכם" (ישעיה מב, ט). שמקדים השם יתברך בעבודת בני ישראל שישיגו הם אורות החדשים העתידין לבוא.
החדש הזה לכם... כי ביציאת מצרים נעשו בני ישראל כברה חדשה ממש. כאשר נבחרו להיות עבדי השם יתברך. ונתחדשו נפשותיהם, כמ"ש חז"ל בגר שנתגייר כקטן שנולד... וכן הוא לעולם מדת איש הישראלי שמוכן למסירות נפש על הקב"ה בהיותו יודע כי זאת תכלית הבריאה. ובאמת לזה המדה זכו ביציאת מצרים. ועל זה עצמו נאמר "החודש הזה לכם". וכ' עם זו יצרתי שיש לבני ישראל צורה מיוחדת. ובאמת הכל תלוי בעבודת האדם. כדאיתא בזוה"ק, בפסוק "יוצר רוח אדם בקרבו", שכפי עבודת האדם זוכה להתגלות הרוח והנשמה שקרבו ... וכפי קבלת אלקותו ית'. כך מתחדש רוח נכון בקרבו. ולכן יש התחדשות לבני ישראל תמיד וזה החודש הזה לכם ...".
                         (שפת אמת בא תרמ"א; שם תר"נ).
בקטע הראשון, השפת אמת מצביע על יכולת ההתחדשות כמאפיין ישראלי כללי. בקטע השני, הוא מצביע על פועלה של יכולת זו בנשמותיהם של כל פרט ופרט בישראל, בנכונות למסירות נפש ובעבודה הפנימית-אישית. שני מישורים אלה של התחדשות באו לידי ביטוי גם במדרשנו.[8] משתי קצוות של זמן ביצירה הרוחנית היהודית, בראשית הגולה ובאחריתה, הפלא ההיסטורי של נאמנותו של עם ישראל לאלוקיו מתנסח ומתבהר, מצית לבבות ומעדן את הכוונות.
במציאות הארצישראלית בה מדינת ישראל מוכרת כמדינת סטרטאפ, הדברים שנתלבנו כאן אינם רק בגדר דרשה או רעיון. נצרף אל כוח המחשבה את ההתחדשות הנפשית מתוך תיקון המידות, הרצונות והאמונות – ובא לציון גואל. 
 
 
[1] לעומת חלקו הראשון של מדרש שמות רבה, שמופיע לפי רצף הפסוקים, בחלקו השני יש שרשרת דרשות על הפסוק הראשון שבכל סדר.
[2] הדרשות החדשות במדרש שמות רבה טו הן: ג, ו-ח, י-יא, יג-טו, יז-יט, כא-כג, כה, כט, לא. חלקן של הדרשות האחרות אף הן עיבוד ופיתוח של דרשות קדומות מפיהם של תנאים ואמוראים.
[3] פעמים רבות דרשות אלה עושות שימוש בדרשות קיימות שנאמרו בהקשר של נושאים אחרים, תוך שיבוצן בדרשה חדשה על עניין "החודש הזה לכם".
[4] ראו פירוש מהרז"ו לרבי זאב וולף על אתר.
[5] בתודעה שלנו, ישראל הגלות היא מקום בו ישראל מיוסרים ודחויים. ברם, ייתכן כי חוויית הגלות נתפסת בתקופת הגאונים באופן אחר. 
[6] מוטיב ההתחדשות באה לידי ביטוי בדרשה נוספת המופיעה במדרש שמות רבה פרשה טו, אשר גם לה, כמו הדרשה הנדונה, אין מקור קודם בספרות חז"ל, ראו שם, כא. ההתחדשות נדרשת שם לעניין עשרה חידושים שיהיו בעולם לעתיד לבוא. 
[7] השוו כוזרי ב, לו; ד, כג.
[8] השאלה בדבר היחס בין הרעיונות החסידיים לרעיונות המובעים בספרות האגדה והמדרש הינו נושא רחב ומרתק ואכמ"ל.

 

פתיחה

ספרות התנחומא הינה סוגה בתוך המדרש המאוחר שנוצרה ונתגבשה במאות במקביל לתקופת הגאונים בארץ ישראל. חלקו השני של מדרש שמות רבה (מפרשה טו) שייך לספרות זו.[1] חלקן של הדרשות המובאות בפרשה טו על הפסוק "החודש הזה לכם ראש חדשים ראשון הוא לכם לחדשי השנה" (שמות יב, ב) בנויות על דרשותיהם של תנאים ואמוראים בעניין זה, שמקורן במכילתא או בפסיקתא דרב כהנא. כמחציתן כוללות דרשות רבות שאינן מופיעות במקום אחר בספרות חז"ל.[2] במהלך שיעורנו נעיין בדרשה אחת מתוך קבוצה זו.[3]

 

"החדש הזה לכם" – שמות רבה

נושא הדרשה הוא ההתחדשות. נעיין בה:
דבר אחר, "החדש הזה לכם".
הה"ד (=שנאמר):  "מי זאת הנשקפה כמו שחר" (שיר השירים ו, י).
ארבעה דברים של שבח יש כאן לישראל כנגד ארבע גליות.
שבארבע גליות שעמדו על ישראל לא כפרו בהקב"ה.
בגלות בבבל מנין, שנאמר "מי זאת הנשקפה כמו שחר".
נבוכדנצר היה משתחוה לשמש שנאמר  "איך נפלת משמים הילל בן שחר" (ישעיה יד, יב). ודניאל היה שוחר ומתפלל למקום, שנאמר "וכוין פתיחן ליה בעיליתיה נגד ירושלם ערב ובקר וצהרים" (דניאל ו). ולמה היה שוחר ומתפלל? כדי שירחם הקדוש ברוך הוא על ישראל. ועליו אמר שלמה "שוחר טוב יבקש רצון" (משלי יא, כז). ונמצא להם האלהים בעת צרתם שנא' "אני אוהבי אהב" וגו' (שם ח, ). וכן מצינו כשהושלך דניאל לגוב אריות לא ניזק שנאמר: "אלהי שלח מלאכיה וסגר פום אריותא ולא חבלוני" (דניאל ו, כג). חנניה מישאל ועזריה הושלכו לכבשן האש ולא ניזוקו, שנאמר "ושער ראשיהן לא התחרך וריח נור לא עדת בהון" (שם ג, כז), אלא האירו לעולם כשחר שהוא מאיר לעולם. לפיכך "הנשקפה כמו שחר", ועשו לעובדי כוכבים להכיר להקב"ה ולקלסו. שכן נבוכדנצר אמר כשיצאו חנניה מישאל ועזריה מן הכבשן: "בריך אלההון די שדרך מישך ועבד נגו עבדוהי די אלהא עילאה" (שם,כח), וכן דריוש אמר כשנפל דניאל לגוב אריות: "להוון זעין ודחלין מן קדם אלהא די דניאל די הוא אלהא חייא" (שם ו, כז). לכך כתיב "מי זאת הנשקפה כמו שחר".
"יפה כלבנה", בגלות מדי.
אתה מוצא בלילה, אם אין הלבנה נראית ברקיע החשך בעולם, ואין אדם יכול להלך אפילו תוך המדינה. כיון שהלבנה נראית ברקיע, הכל שמחין ומהלכין בדרך. כך בימי אחשורוש שגזרו על ישראל להשמיד להרוג ולאבד, ובאה אסתר והאירה לישראל, שנא'  "ליהודים היתה אורה ושמחה" (אסתר ח, טז). לכך כתיב "יפה כלבנה", בגלות מדי. ואם רצונך לידע שנדמית אסתר ללבנה, כשם שהלבנה נולדה לשלשים יום, כך אסתר אמרה "ואני לא נקראתי לבא אל המלך זה שלשים יום" (שם ד, יא). לפיכך, "יפה כלבנה", בגלות מדי.
"ברה כחמה", במלכות יון.
סנדריאוס אם אוליאוס (=שמו של בית הדין המרכזי באתונה שהיה תחת כיפת השמים) חמה שמה,[4] והשמש גבור נקרא, שנאמר "ישיש כגבור לרוץ אורח" (תהלים יט, ו). בתקופת תמוז, מי יוכל לעמוד כנגד השמש? הכל בורחים ממנו, שנאמר "ואין נסתר מחמתו" (שם, ז ). כך, במלכות יון הכל ברחו ממנו, ומתתיה הכהן ובניו עמדו באמונתו של הקדוש ברוך הוא, וברחו מפניהם האוכלוסין של יון ונהרגו כולן. וכן הקדוש ברוך הוא אומר להם "כתו אתיכם לחרבות ומזמרותיכם לרמחים החלש יאמר גבור אני" (יואל ד, י), ואומר "כן יאבדו כל אויביך ה'" וגו' (שופטים ה, לא), לקיים מה שנא' "ברה כחמה".
"איומה כנדגלות", באדום.
למה נקרא שמה איומה? לפי שעומדת במלכות שיש לה אימה, שנאמר "וארו חיוה רביעאה דחילה ואמתני ותקיפא" (דניאל ז, ז). מהו "איומה כנדגלות"? אתה מוצא יב' מזלות יש ברקיע, כשם שאין השמים יכולין לעמוד חוץ מיב' מזלות, כך אין העולם יכול לעמוד חוץ מיב' שבטים, שנא' "אם ימושו החוקים" וגו' (ירמיה לא, לה). "איומה כנדגלות", אין דגלים אלא צבאות, שנאמר "דגל מחנה וצבאו ופקודיהם" (במדבר ב, ג-ד), וכן דגלי השמים והמלאכים, ודגלי הארץ – ישראל. צבאות השמים, מלאכים, שנאמר "וכל צבא השמים עומדים" וגו' (דהי"א ב, יח). צבאות הארץ, ישראל, שנאמר  "יצאו כל צבאות ה' מארץ מצרים" (שמות יב, מא). ואדון שניהם, הקדוש ברוך הוא. וכשם שהכל יראים מן הקדוש ברוך הוא ומן המלאכים, כך העובדי כוכבים היו יראים מישראל, שנאמר "וראו כל עמי הארץ כי שם ה'" וגו' (דברים כח, י). לכך נאמר "איומה כנדגלות", שדימה הקדוש ברוך הוא את ישראל למלאכים. במלאכים נאמר: "שרפים עומדים ממעל לו" (ישעיה ו, ב), ובישראל נאמר: "אתם נצבים היום" (דברים כט, ט). המלאכים אומרים בכל יום קדוש קדוש קדוש, וישראל אומרים אלהי אברהם אלהי יצחק ואלהי יעקב. המלאכים נקראו אש, דכתיב "משרתיו אש לוהט" (תהלים קד, ד), וישראל כמו כן, דכתיב: "והיה בית יעקב אש" (עובדיה א, יח). המלאכים מתחדשין בכל יום ומקלסין להקב"ה, והן חוזרין לנהר אש שיצאו ממנו ושוב האלהים מחדשן ומחזירן כשם שהיו בראשונה, שנאמר "חדשים לבקרים" (איכה ג, כג). כך ישראל משתקעין בעונות מיצר הרע שיש בגופן ,וחוזרין בתשובה והאלהים בכל שנה סולח לעונותיהם ומחדש לבם ליראתו, שנאמר "ונתתי לכם לב חדש" (יחזקאל לו, כו).  לכך כתיב "איומה כנדגלות".      (שמות רבה טו, ו).
דרשה זו עוסקת בנאמנות של העם היהודי כלפי אלוקיו לאורך הגלות. מסגרת הדרשה בנויה על הפסוק: "מִי זֹאת הַנִּשְׁקָפָה כְּמוֹ שָׁחַר יָפָה כַלְּבָנָה בָּרָה כַּחַמָּה אֲיֻמָּה כַּנִּדְגָּלוֹת" (שיר השירים ו, ט), הכוללת בתוכה ארבעה דימויים, שכל אחד מהם נדרש לעניינה של גלות אחרת בתולדותיה של האומה. כך, השאלה "מי זאת?" בפסוק מתייחסת לתכונות המתחדשות בה בכל אחת מן הגלויות. על פי קריאה זו, ועוד טרם ירדנו לאופיין של תכונות אלה, יש להבין כי הדרשן מצביע על עם ישראל כעם שיכולת ההתחדשות קיימת בתשתית הווייתה. בכל אחת מן הגלויות היא מוצאת בעצמה כוחות אחרים המאפשרים לה להמשיך להיות נאמנה לברית.
משהוגדר נושא הדרשה, ניתן לבאר את הקשר בינה לבין הפסוק "החדש הזה לכם". החוליה המחברת היא ההתחדשות – המצווה הראשונה הניתנת לעם, הקשורה בהתחדשותה של הלבנה וביכולת קביעת הזמנים על ידי בית הדין של עם ישראל, טומנת בחובה בשורה על כוח התחדשות המיוחד לה.
מהי התכונה המתחדשת באומה בכל תקופה? בגלות בבל מתגלות שתי תכונות: יסוד התפילה, המגולמת על ידי דמותו של דניאל, ואת הנכונות למסירת הנפש על התורה והאמונה, המגולמת על ידי דמותם של חנניה, מישאל ועזריה. בגלות מדי הופיעה דמותה של אסתר, המסמלת בדמותה את המנהיג המקבל על עצמו הנהגה למען העם, גם כאשר הדבר כרוך במחיר אישי כבד. גלות יוון הביאה לידי ביטוי לא את ההקרבה העצמית, אלא את גבורתם של המכבים לעמוד ולהתעמת חזיתית מול האימפריה רבת העוצמה. בבל ומדי מנכיחות את צורכה של האומה ביחידים המוכנים לקום ולעשות מעשה בשביל אמונתם או עמם, ואילו יוון מנכיחה את כוחה וקולה של קבוצה אמיצה שמקנאה לערכיה של העם. לעומת שלוש אלה, גלות רומי נותנת ביטוי לא ליחידים או לקבוצת מנהיגות מוגדרת וקטנה אלא לקהילה היהודית – הציבוריות היהודית, המופיעה במדרש בדמותם של שנים עשר השבטים. כקהילה, היהודים הם שגריריו של מקום, הזוכים ליראה והערצה מכוח דבקותם באורח חייהם היהודי.[5] רעיון זה מובע באמצעות הדרשה על "נדגלות", ובנקודות ההשוואה של ישראל למלאכים, כפי שיוצג להלן.
הדרשה משווה בין ישראל למלאכים בארבע נקודות. הראשונה נוגעת במוטיב העמידה; נעיין בפסוק המובא בדרשה בתוך הקשרה על מנת לעמוד על משמעותה כאן: "אַתֶּם נִצָּבִים הַיּוֹם כֻּלְּכֶם... טַפְּכֶם נְשֵׁיכֶם וְגֵרְךָ אֲשֶׁר בְּקֶרֶב מַחֲנֶיךָ מֵחֹטֵב עֵצֶיךָ עַד שֹׁאֵב מֵימֶיךָ:  לְעָבְרְךָ בִּבְרִית ה' אֱלֹהֶיךָ... וְלֹא אִתְּכֶם לְבַדְּכֶם אָנֹכִי כֹּרֵת אֶת הַבְּרִית הַזֹּאת... כִּי אֶת אֲשֶׁר יֶשְׁנוֹ פֹּה עִמָּנוּ עֹמֵד הַיּוֹם... וְאֵת אֲשֶׁר אֵינֶנּוּ פֹּה עִמָּנוּ הַיּוֹם: פֶּן יֵשׁ בָּכֶם אִישׁ אוֹ אִשָּׁה אוֹ מִשְׁפָּחָה אוֹ שֵׁבֶט אֲשֶׁר לְבָבוֹ פֹנֶה הַיּוֹם מֵעִם ה' אֱלֹהֵינוּ לָלֶכֶת לַעֲבֹד אֶת אֱלֹהֵי הַגּוֹיִם הָהֵם... לֹא יֹאבֶה ה' סְלֹחַ לוֹ..." (דברים כט, ח-יט). הפסוקים מתוך פרשת ניצבים מתייחסים למחויבות לדורות לא לבגוד ביעודנו כעם ה'. הקהילה היהודית בגלות שומרת על זהותה ולא בוגדת ביהדותה. נקודת ההשוואה השנייה של ישראל מתייחסת לעמידתם של ישראל בתפילת העמידה בבית הכנסת, שהוא ליבו הפועם של הקהילה היהודית. ההשוואה למלאכים ביחס לאש מתבארת אף היא מתוך העיון בפסוק המובא: "וְהָיָה בֵית יַעֲקֹב אֵשׁ וּבֵית יוֹסֵף לֶהָבָה וּבֵית עֵשָׂו לְקַשׁ וְדָלְקוּ בָהֶם וַאֲכָלוּם וְלֹא יִהְיֶה שָׂרִיד לְבֵית עֵשָׂו..." (עובדיה א, יח). ישראל בגלות ממשיכים להאמין בישועה. העניין הרביעי מופיע בדרשה בהרחבה, ונדמה כי היא עיקר; החזרה בתשובה, המעוגנת היטב בלוח השנה היהודי ביום הכיפורים, מאפשרת את היטהרותם המוחלטת מיצר הרע, המקבילה לטבילתם של המלאכים בנהר האש. תהליך זה מבטיח את ההתחדשות הפנימית של כל אחד ואחד מישראל, ואת חידוש הברית בינו לבין אלוקיו.
בכל שלב מארבע המלכויות, הייתה התחדשות של כוח אחר של ישראל שבא לידי ביטוי במהלכו. נושא ההתחדשות המופיע בסוף הדרשה מוסיף מימד חדש בעניין זה – לא רק שהאומה כולה מתחדשת, אלא שתכונה זו נוגעת בכל אחד ואחד מבניה באופן מהותי ונוקב. לא זו בלבד; יכולתו של כל יהודי ויהודי להתחדש לפני ה' שומרת ומחייה את האומה כולה.
כוח ההתחדשות שיצא לפועל במהלך הגלות הוא גם הכוח המוביל לקראת גאולה.[6] כך, דרשה זו הבנויה על הפסוק "החדש הזה לכם" מחברת בין גאולה ראשונה לגאולה אחרונה.
בחלקו הראשון ("נשקפה כמו שחר") והרביעי ("איומה כנדגלות") של הדרשה יש התייחסות לתגובותיהם של העמים בתוכם יושבים ישראל כגולים, כלפי ישראל: הדגשה זו תואמת את הקשרו של הפסוק הנדרש, העוסק בתכונותיהם של ישראל בעיניהם של אומות העולם, כיאה למציאות של גלות: "שִׁשִּׁים הֵמָּה מְלָכוֹת וּשְׁמֹנִים פִּילַגְשִׁים וַעֲלָמוֹת אֵין מִסְפָּר. אַחַת הִיא יוֹנָתִי תַמָּתִי אַחַת הִיא לְאִמָּהּ בָּרָה הִיא לְיוֹלַדְתָּהּ רָאוּהָ בָנוֹת וַיְאַשְּׁרוּהָ מְלָכוֹת וּפִילַגְשִׁים וַיְהַלְלוּהָ. מִי זֹאת הַנִּשְׁקָפָה כְּמוֹ שָׁחַר יָפָה כַלְּבָנָה בָּרָה כַּחַמָּה אֲיֻמָּה כַּנִּדְגָּלוֹת" (שם, ח-י).
במהלך הדרשה, כל אחד מן הדימויים בפסוק - נִּשְׁקָפָה כְּמוֹ שָׁחַר, יָפָה כַלְּבָנָה, בָּרָה כַּחַמָּה, אֲיֻמָּה כַּנִּדְגָּלוֹת – נדרש לעניין אחד הגלויות. כך, גלות בבל מאופיינת כשחר –בדמותו של נבוכנאצר ("הילל בן שחר"), דניאל ה"שוחר" (מלשון שחרית ותפילה), וההארה לעולם בקידוש שמו של ה' ברבים. דימוי הלבנה נדרש לעניין השמחה בישועה, ולדמותה של אסתר הדומה ללבנה ביופייה. תחת עול מלכויות יוון ורומי, עם ישראל זכה להיפוך תכונתם של משעבדם לטובתם: היוונים ברחו מפני ישראל כפי שהכל בורחים מחומו של השמש, והגויים ייראו מפני ישראל.
היכולת לחיות בהתחדשות בתוך הגלות דורשת התנגדות לכוחות השולטים. הפסוק המובא בדרשה ביחס לרומי הוא דברים כח, י: "וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך ויראו ממך" (דברים כח, י). פסוק זה הוא מפסוקי הברכה של ברית ערבות מואב: "יְקִימְךָ ה' לוֹ לְעַם קָדוֹשׁ כַּאֲשֶׁר נִשְׁבַּע לָךְ כִּי תִשְׁמֹר אֶת מִצְוֹת ה' אֱלֹהֶיךָ וְהָלַכְתָּ בִּדְרָכָיו:  וְרָאוּ כָּל עַמֵּי הָאָרֶץ כִּי שֵׁם ה' נִקְרָא עָלֶיךָ וְיָרְאוּ מִמֶּךָּ" (דברים כח, ט-י). אם כן, מדובר בגויים שרואים את היהודי ואת החיים היהודיים – ומבינים שיש פה משהו נשגב ומלאכי. הדרשה דורשת את הפסוק המתאר מצב אידיאלי – על הגלות. בתוך המציאות של הקללה, עם ישראל ממשיך להאיר ולהיות עם ה'.[7]

 

"מי זאת הנשקפה כמו שחר" - שיר השירים רבה

כאמור, הדרשה הנדונה לא מופיעה קודם ספרות חז"ל, אולם הפסוק משיר השירים נדרש בפיהם של אמוראי ארץ ישראל בשיר השירים רבה:
דלמה (=סיפור):
רבי חייא ור' שמעון בר חלפתא הוון מהלכין בהדא בקעת ארבאל בקריצתה (=היו הולכים בבקעת ארבל בזריחה), וראו אילת השחר שבקעה אורה.
אמר לו רבי חייא רבה לרבי שמעון בר חלפתא:
כך תהיה גאולתן של ישראל מצפצפת,
דכתיב "כי אשב בחשך ה' אור לי" (מיכה ז, ח).
בתחלה היא באה קימעה קימעה, ואחר כך היא מנצנצת ובאה, ואח"כ פרה ורבה, ואח"כ מרטבת והולכת. כך בתחלה, "בימים ההם ומרדכי יושב בשער המלך" (אסתר ב, כא), ואח"כ "ומרדכי יצא מלפני המלך בלבוש מלכות" (שם ח, טו), ואחר כך "ליהודים היתה אורה ושמחה" וגו', כמו שחר.
אי מה שחר זה שאין לו צל, יכול אף ישראל כן?
תלמוד לומר: "יפה כלבנה".
כאי מה הלבנה הזו אין אורה ברור כך ישראל?
תלמוד לומר "ברה כחמה", הה"ד "ואוהביו כצאת השמש בגבורתו" (שופטים ה, לא).
אי מה החמה קופחת, יכול אף ישראל כן?
תלמוד לומר: "יפה כלבנה", הה"ד "מה יקר חסדך אלהים" (תהלים לו, ח).
אי מה לבנה זו פעמים חסרה פעמים יתירה, יכול אף ישראל כן?
תלמוד לומר: "ברה כחמה".
אי מה חמה זו משמשת ביום ואינה משמשת בלילה, יכול אף ישראל כן?
תלמוד לומר: "יפה כלבנה". מה לבנה זו משמשת ביום ובלילה, דכתיב בה "ולמשול ביום ובלילה" (בראשית א, יח), כך ישראל הן הן בעולם הזה הן הן לעולם הבא.
אי מה חמה ולבנה אין להם אימה, יכול אף ישראל כן?
תלמוד לומר: "איומה כנדגלות", כדגלין של מעלן, כגון מיכאל ודגלו גבריאל ודגלו. ומניין שיש להם אימה? שנאמר: "וגביהן וגבה להם ויראה להם" (יחזקאל א, יח). רבי יהושע אמר: אימה שלמטה, כגון דוכסין ואיפרכין ואיסטרטיליטין. ומניין שיש להם אימה? שנא' "דחילה ואמתני ותקיפא" (דניאל ז, ז).
רבי יודן ורבי הונא.
רבי יודן בשם ר' אליעזר בנו של רבי יוסי הגלילי ורבי הונא בשם ר' אלעזר המודעי:
כדגלים אין כתיב כאן, אלא "כנדגלות", כדור שנתנדנד לגלותו. איזה זה? זה דורו של חזקיהו, שנאמר: "יום צרה ותוכחה" (ישעיה לז, ג). ומניין שיש להם אימה? שנאמר: "וינשא לעיני כל הגוים" (דהי"ב לב, כג).
רבי הונא בשם רבי אלעזר המודעי:
כדגלים אין כתיב כאן, אלא "כנדגלות", כדור שנתנדנד לגלות ולא גילה. ואיזה זה? זה דורו של מלך המשיח, הה"ד "ואספתי את כל הגוים אל ירושלם למלחמה" (זכריה יד, ב). ומניין שיש לו אימה? שנא' "והכה ארץ בשבט פיו" (ישעיה יא, ד). רבי אלעזר בשם רבי יוסי בר ירמיה: בשעה ההיא יהיו ישראל מתנדנדים ממסע למסע.
רבי יהושע דסכנין אומר: אמרה כנסת ישראל הביאני הקדוש ברוך הוא למרתף של יין זה סיני, שם מיכאל ודגלו, גבריאל ודגלו, אמר הלואי נסע בטכסיס הזה של מעלן. באותה שעה אמר הקדוש ב"ה: הואיל ונתאוו בני להיות כדגלים, יחנו בדגלים, שנאמר "איש על דגלו באותות לבית אבותם יחנו בני ישראל" (במדבר ב, ב).
                                     (שיר השירים רבה ו, א).
נושאו הראשוני של דרשה זו היא הגאולה, ברם במהלכה משתנה הנושא לישראל. המדרש מונה את שבחם של ישראל, המצטרף מסך כל הביטויים בפסוק משיר השירים יחדיו: ישראל אין להם צל, אורם ברור, אורם נעים (לא קופחת), הם שלמים (לא חסרה לעולם), משמשים בעולם הזה ובעולם הבא, ויש להם מעמד וכבוד בעולם (מעמד פוליט ומעמד רוחני כנציגיו של ה' [=כמלאכים]).
לעומת מדרש שמות רבה, הדורש את הפסוק לעניין מעלתם של ישראל בגלות, במדרש שיר השירים רבה הפסוק נדרש לעניין נקודות שיא של עם ישראל: במהלך הגאולה (במגילת אסתר), בימי חזקיהו ומפלת סנחריב, (דגלים במדבר), בימות המשיח או במעמד הר סיני – ישראל מתגלה בכל הודה והדרה. הבדל נוסף בין שתי הדרשות הוא שבמדרש שמות רבה ארבעת הדימויים בפסוק בשיר השירים מתארים תכונות שונות הנגלות בתקופות שונות, ואילו במדרש שיר השירים ריבוי הדימויים בפסוק נדרש לעניין שלמות אחת המתגלה בבת אחת. כנסת ישראל יש בה מיתרונותיה של כל הדימויים המופיעים בפסוק, וחסרונו של כל אחד ואחד מתמלא מחבירו.

 

מדרש וחסידות

הקישור של הפסוק "החדש הזה לכם" לתכונת ההתחדשות כמאפיינת את עם ישראל הינו רעיון חסידי מובהק. נביא להלן שני קטעים מתוך דבריו של רבי יהודה אריה ליב אלתר מגור, ה"השפת אמת":
פסוק "החודש הזה לכם". וחכמים הגידו כי היה צריך להתחיל התורה מכאן. הענין הוא כי בני ישראל זכו להמשיך דרך חדש בעולם מן עולם העליון והוא דרך הנסים ונפלאות שמיוחד רק לבני ישראל. והטבע לאומות. וכיון שזאת ההתחדשות בא לעולם ע"י בני ישראל, לכן הם נוטלין חלק בראש. והוא כל דרך התורה איך להמשיך כל הטבע אחר הנהגה עליונה על פי התורה ומצות. והשם יתברך שרצה לחדש העולם ע"פ התורה, זיכה את בני ישראל להיות התחדשות זה על ידיהם. וכן הוא לעולם. וכל גלות הוא הכנה לאור התחדשות שצריך להיות בעת הגאולה. וכתוב: "הראשונות הנה באו וחדשות אני מגיד בטרם תצמחנה אשמיע אתכם" (ישעיה מב, ט). שמקדים השם יתברך בעבודת בני ישראל שישיגו הם אורות החדשים העתידין לבוא.
החדש הזה לכם... כי ביציאת מצרים נעשו בני ישראל כברה חדשה ממש. כאשר נבחרו להיות עבדי השם יתברך. ונתחדשו נפשותיהם, כמ"ש חז"ל בגר שנתגייר כקטן שנולד... וכן הוא לעולם מדת איש הישראלי שמוכן למסירות נפש על הקב"ה בהיותו יודע כי זאת תכלית הבריאה. ובאמת לזה המדה זכו ביציאת מצרים. ועל זה עצמו נאמר "החודש הזה לכם". וכ' עם זו יצרתי שיש לבני ישראל צורה מיוחדת. ובאמת הכל תלוי בעבודת האדם. כדאיתא בזוה"ק, בפסוק "יוצר רוח אדם בקרבו", שכפי עבודת האדם זוכה להתגלות הרוח והנשמה שקרבו ... וכפי קבלת אלקותו ית'. כך מתחדש רוח נכון בקרבו. ולכן יש התחדשות לבני ישראל תמיד וזה החודש הזה לכם ...".
                         (שפת אמת בא תרמ"א; שם תר"נ).
בקטע הראשון, השפת אמת מצביע על יכולת ההתחדשות כמאפיין ישראלי כללי. בקטע השני, הוא מצביע על פועלה של יכולת זו בנשמותיהם של כל פרט ופרט בישראל, בנכונות למסירות נפש ובעבודה הפנימית-אישית. שני מישורים אלה של התחדשות באו לידי ביטוי גם במדרשנו.[8] משתי קצוות של זמן ביצירה הרוחנית היהודית, בראשית הגולה ובאחריתה, הפלא ההיסטורי של נאמנותו של עם ישראל לאלוקיו מתנסח ומתבהר, מצית לבבות ומעדן את הכוונות.
במציאות הארצישראלית בה מדינת ישראל מוכרת כמדינת סטרטאפ, הדברים שנתלבנו כאן אינם רק בגדר דרשה או רעיון. נצרף אל כוח המחשבה את ההתחדשות הנפשית מתוך תיקון המידות, הרצונות והאמונות – ובא לציון גואל. 
 
 
[1] לעומת חלקו הראשון של מדרש שמות רבה, שמופיע לפי רצף הפסוקים, בחלקו השני יש שרשרת דרשות על הפסוק הראשון שבכל סדר.
[2] הדרשות החדשות במדרש שמות רבה טו הן: ג, ו-ח, י-יא, יג-טו, יז-יט, כא-כג, כה, כט, לא. חלקן של הדרשות האחרות אף הן עיבוד ופיתוח של דרשות קדומות מפיהם של תנאים ואמוראים.
[3] פעמים רבות דרשות אלה עושות שימוש בדרשות קיימות שנאמרו בהקשר של נושאים אחרים, תוך שיבוצן בדרשה חדשה על עניין "החודש הזה לכם".
[4] ראו פירוש מהרז"ו לרבי זאב וולף על אתר.
[5] בתודעה שלנו, ישראל הגלות היא מקום בו ישראל מיוסרים ודחויים. ברם, ייתכן כי חוויית הגלות נתפסת בתקופת הגאונים באופן אחר. 
[6] מוטיב ההתחדשות באה לידי ביטוי בדרשה נוספת המופיעה במדרש שמות רבה פרשה טו, אשר גם לה, כמו הדרשה הנדונה, אין מקור קודם בספרות חז"ל, ראו שם, כא. ההתחדשות נדרשת שם לעניין עשרה חידושים שיהיו בעולם לעתיד לבוא. 
[7] השוו כוזרי ב, לו; ד, כג.
[8] השאלה בדבר היחס בין הרעיונות החסידיים לרעיונות המובעים בספרות האגדה והמדרש הינו נושא רחב ומרתק ואכמ"ל.