סיפורי בראשית
כאשר באו התלמידים הראשונים לישיבה, הם שאלו אותי: מהו ייחודה של הישיבה? סיפרתי להם את הסיפור החסידי על בעל ה"תניא" שישב ולמד בחדר לפנים מחדר, נכדו ה"צמח צדק" ישב בחדר האמצעי, ובחדר החיצון ישן תינוק בעריסה שניעור לפתע משנתו והחל בוכה. בעל ה"צמח צדק" היה שקוע בלימודו עד כדי כך שלא שמע את בכיו של התינוק, ואילו בעל ה"תניא" שחדרו היה מרוחק יותר שמע, הפסיק את לימודו, ויצא להרגיע את התינוק. משסיים, החזירו למקומו, עבר דרך חדרו של ה"צמח צדק", ואמר לו: כשלומדים תורה ולא שומעים בכיו של תינוק - משהו פגום בלימוד.
כל אימת שאני חש שאוכל לומר דבר שהוא לתועלת התורה, לתועלת עם ישראל או ארץ ישראל איני נמנע מלהשמיע את קולי. כל אימת שאני חושב שביכולתי להמעיט חילול השם, להרבות כבוד שמיים, לקרב יחידים, להציל יהודים משפיכות דמים או להציל משהו מארץ ישראל לא נמנעתי מלהשמיע את קולי, כי גם אני חונכתי שיש להקשיב לקול בכיו של תינוק [הרב יהודה עמיטל]
הסיפור על בעל ה"תניא", ה"צמח צדק" והתינוק מוכר כנקודת המוקד שעליה קמה הישיבה. עם זאת, הרב עמיטל התעקש תמיד שלא מדובר במוקד אחד אלא בשניים: המוקד האחד הוא סיפור זה, והמוקד השני הוא סיפור על כמה יהודים שזרקו אותם משמים לארץ, ואמרו להם: טפסו!
הראשון מסתכל למעלה, תוהה ובוהה: כיצד אטפס? לא עברה שעה קלה וכבר נתייאש. השני מנסה את כוחו קצת יותר: אכן, קשה לטפס, אבל אמרו לי! מנסה הוא לקפוץ ולקפוץ עד שנתייאש.
השלישי מנסה ומנסה, עוד ועוד, עד שמרחמים עליו מן השמים ומורידים לו סולם.
הנכונות להפסיק מלימוד תורה כדי לרצות תינוק בן יומו והנכונות לקפוץ השמיימה הן דרכי עבודת ה' התלויות זו בזו, ואי לא הא - לא קיימא הא.
אך מי ראה אי פעם סולם יורד משמים? נראה, שעצם העובדה שאדם קופץ וקופץ, רוצה להגיע ואינו מתייאש, היא-היא הסולם, שהרי אין לך מדרגה גבוהה מזו.
ראיה לכך מצויה, אולי, בסיפור אחר שמאד אהוב על רבינו:
מעשה ברב גדול, מנהיג לעדה של חסידים, שנתבקש לישיבה של מעלה. מלך בנו הצעיר אחריו. באו החסידים וביקשו לתהות על קנקנו של הבן הצעיר, האם כדאי להם להישאר ב"חצרו" או שמא עליהם לעבור ל"חצר" אחרת. שהו ב"חצר" יום, שהו יומיים, שהו שבוע, עשרה ימים, והרבי הצעיר אינו מזמין אותם אליו. לא "טיש" ולא התוועדות. לא כלום. נתייאשו וביקשו לילך אצל רב אחר, ואמרו: כנראה, קנקן ריק הוא, שבא אחר קנקן מלא.
קודם שעזבו, נכנסו אצלו ליפטר הימנו לשלום. אמר להם הרב הצעיר: יודע אני בשל מה באתם. יודע אני למה אתם מצפים ממני. אך דעו נא רבותיי: אבי - אדם גדול היה, ועבד על עצמו שנים הרבה. אני, עודני מצוי בראשית דרכי, כלי ריק שעדיין תובע את מילויו. מה אני יכול לעשות? איני יכול להעניק לכם תורה שאותה צפיתם לשמוע.
רוב החסידים, כך אומרת האגדה, נשארו אצל הרב הצעיר. כותב הסיפור עיר, שהסיבה לכך היתה רוח הקודש שנצנצה בו באותה שעה, שידע לשם מה הם באים אצלו. אבל רבינו, הרב עמיטל, לא הסכים עם הסבר זה: "האמנם החסידים נשארו רק בשל הנס?", לא כי אלא ראו רב שמנסה לעבוד על עצמו, יודע בעצמו שאינו יודע ומבקש לתקן, מכיר בחסרונו ויודע שעדיין צריך הוא לעבוד ולעמול קשה, היש רב גדול מזה?
אם הזכרנו רב צעיר שאביו מת עליו, הרי סיפור נוסף שהיה לאחד מאותם קווים מנחים של הישיבה בראשית דרכה.
מעשה שהיה כך היה: רבי אחד שניהג עצמו בקדושה וטהרה נפטר לבית עולמו ומלך בנו תחתיו. הבן הצעיר שינה ממנהגי אביו, והחסידים לא הבינו מה טעם מצא לשנות מכל מה שנהג אביו. פנו אליו ואמרו: "כבוד הרב, מדוע אינך נוהג כשם שנהג אביך?". השיב להם: "דעו לכם כי אני נוהג בדיוק כפי שנהג אבי. כשם שאבי לא עשה מה שאביו עשה, כך אני איני נוהג בדרכו של אבי".
ואם כבר עסקנו ברב ובדרכו של אביו, תמיד תמהתי מדוע ממעט רבינו בסיפורים על אביו. סברתי שהדבר קשור לשואה הנוראה. אני זוכר רק סיפור אחד, וכיוון שהדברים קשים ומחרידים אני מעדיף שלא לספרם. עם זאת, אם על אביו מיעט רבינו לספר, הרי שהרבה בסיפורים על חותנו, הרב צבי יהודה מלצר, ועל ה"סבא", ר' איסר זלמן מלצר. אזכיר רק שני סיפורים קטנים.
האחד הוא סיפור פרוזאי לכאורה, מעשה של מה בכך. באחד הימים נזקק הרב מלצר לעבור טיפול שורש בשיניו, אך סרב לקבל זריקת הרדמה. משנשאל לפשר סירובו, אמר: כאב וסבל אינם קיימים כלל. כל עניינים הוא הפחד מפניהם, ובעולמנו-שלנו אסור לפחד אלא מפני אחד ויחיד, מפני הבורא יתברך.
הסיפור השני קשור לתקופת נישואיו של רבינו. הרב עמיטל למד בישיבה קודם החתונה. כחודשיים לפני מועד החתונה, פגש בו חותנו-לעתיד: "הנך נראה מודאג, וכי קרה משהו?", השיב לו רבינו: "בעוד חודשיים תתקיים החתונה, ועדיין אין לנו דירה, ואני מודאג". הרב מלצר היה אמון על שיטת ה"ביטחון" מבית מדרשה של נאברדהוק. "מתי אתה מתחתן?" שאלה (והוא היה, חיש לזכור, אביה של הכלה...), השיב לו רבינו: "בעוד חודשיים". אמר לו הרב מלצר: "בעוד חודשיים אתה מתחתן, אז הקב"ה צריך לתת לך דירה כבר היום? חכה קצת".
קשה שלא להזכיר זכות אבות. הסיפור הבא הוא סיפור על ה"סבא", ר' איסר זלמן מלצר, שעליו הונחו כמה מיסודות הלמדנות של הישיבה. מעשה בחבורה של תלמידי חכמים שנתכנסו למקום אחד כדי לתקן תקנות לציבור. ישבו ודיברו בדברי תורה. תוך כדי דיבור, עלתה ובאה לפניהם סוגיית "פריעת בעל חוב". החלו שוקלים וטרים, מהו היסוד המחייב של פריעת בעל-חוב, האם זו "מצווה", או שעבוד הגוף? ושמא תאמר, לא זה ולא זה אלא שיעבוד נכסים? נקלע לשם עגלון אחד, יהודי פשוט, האזין לדברים, לא שלט ברוחו, וצעק: "געוולד! תמיהני עליכם תלמידי חכמים, על מה אתם דנים? וכי לשם מה הלווה לו מעותיו, לא כדי שיחזיר לו אותן?" "ניענע לו ר' איסר-זלמן ראשו ואמר: "אכן, סברה טובה"...
הנקודה היא כמובן שיסוד למדני גדול הוא בעולמה של תורה: "אין מקרא יוצא מידי פשוטו". עד שתחפש סברות וגדרים משפטיים, כלך לך אצל "השכל הישר". "צדק ומשפט" - הם-הם "מכון כסאך". יש סברות לכאן ולכאן באשר למסגרת, אבל היסוד המשפטי- הצדק - חייב להיות התוכן הפנימי של אותו עניין. ובאותו עניין עצמו. דנתי פעם בצעירותי ב'חבורה' לפני החברים ובנוכחות רבינו על מחלוקת המהר"ל (בתפארת ישראל, פרק ו') עם הרמב"ן ועם הרמב"ם בטעמי המצוות. המהר"ל קיצוני הוא מאד בדרכו לכפוף את כל המצוות, גם אלו המצויינות במידות טובות - אל הטעם האחד והיחיד שבהן - רצון ה'.
כאן התפרץ רבינו ואמר לי: הגד לי יעקב, למה אין מברכין על מצוות צדקה? עניתי לתומי את תשובתו של הרשב"א על כך - כיוון שהמצווה תלויה ברצונו של העני ליטול את הצדקה, ושמא לא יטול. "לא" - פסק רבינו. "אילו היו מברכים על צדקה, היה על העני הרעב להמתין ל'גביר' עד שיטול ידיו לשם מצווה, יטבול במקווה, יחגור 'גארטעל' ויאמר 'לשם יחוד' ויברך ובינתיים - ימות העני מרעב!"
שוב כיוון רבינו באמר זו ללמד עד כמה נחוץ השכל הישר והמידות הטובות שבאדם כדי לרדת לעומקה של מצוות ה'.
מכאן לתולדותיו של רבינו עצמו. אני מעדיף לקצר בהם, לפי שרובם - מתקופת השואה, והסיפורים הם קשים, קשים לשמוע וקשים להבנה. אסתפק בסיפור אחד, מחריד בתוכנו, שאינו מש מזכרוני:
גם כעבור עשר שנים ויותר מעת שנסתיימו מאורעות השואה האיומה, לאחר שקמה מדינת ישראל, כשהיה הרב עמיטל רואה שייריה של פרוסת-לחם שנותרה על השולחן, היה מיד עושה חשבון - מעשה-מוכני - כמה יהודים היו עשויים להתפרנס מכוחה של פרוסה זו ולהמשיך לחיות.
סיפור אחר, מפורסם ומוכר יותר: בתקופת השהות במחנות העבודה, לא היו ליהודים לא שבת ולא חג. רבינו הרב עמיטל ביקש לעשות בכל זאת "זכר לשבת". אם להפסיק לעבוד אי אפשר - לפחות שיישאר משהו. רגע לפני כניסת השבת החליף את חולצתו, וכל קדושת השבת התנקזה באחת לשרווליה של אותה חולצה.
ומשבת לשבת. במסכת שבת מסופר על שני יהודים שביקשו להרגיז את הלל, והלך האחד בערב שבת, וקרא ליד ביתו של הלל: "מי כאן הלל, מי כאן הלל?". פרקו השני של הסיפור הריהו כתוב על ספר דברי ימיה של ישיבת "הר עציון": בשנה השניה ללימודינו בישיבה, נקראנו בדחיפות לצאת לאזור אירביד בערב שבת. היה חשש כי משטרו של חוסיין בירדן עומד ליפול לידי המחבלים, וצה"ל התכונן לכיבוש הגלעד.
שעתיים לפני שבת הודיעו לנו שאנו יוצאים לאימון בשבת. היום הדברים נראים לי פשוטים, אך אז לא ידעתי מה לעשות. נסיתי להקתשר אך כל קווי הקשר היו תפוסים. במצוקתי כי רבה, העזתי לגשת אל החמ"ל ותבעתי כי תינתן לי רשות להתקשר לרב ולברר האם מותר להתאמן אם לא. היה נס גלוי ואיפשרו לי לעשות כן. התשובה שהגיעה מביתו של הרב לא היתה מעודדת: "הרב בבית, אך הוא לא יכול לענות כעת". עוד אני מהרהר בקול, והנה אני שומע את קולו של הרב. רבינו פסק מ"מרחץ של שבת", ויצא עטוף בחלוקו, והורה לי: "אל תחושו, מצווה רבה היא". וכך, בערב שבת בין השמשות, העניק לנו את ברכתו ופסק לנו הלכה.
סיפור זה מוביל אותי לסיפור אחר שזמנו ערב שבת, ועליו נתחנכו בני הישיבה: מספרים על ר' משה מקוברין, שבערב שבת, לאחר שיצא מבית המרחץ, לבש את ה"קיטל", והחל מסלסל באמירת שיר השירים, בקדושה ובטהרה. עוד הוא עסוק בכך, נגלה אליו כפרי אחד, מרמז בידיו: "רבינו, פרתי מקשה ללדת, מה לעשות?". פסק הרבי מאמירת שיר השירים, והחל מסביר פנים לאותו כפרי ומשיא לו עצה בהלכות פרה המקשה לילד. תמהו החסידים: האמנם פרה שמקשה ללדת, עילה היא להפסיק אמירת שיר השירים בקדושה ובטהרה, בערב שבת בין השמשות? נענה להם ר' משה: "מה, על פרה הוא דיבר? לא שמעתי דבר על פרה. כל מה ששמעתי היה שאלה: רבי, כיצד אני יכול להתקשר אליך, כדי שאוכל להתקרב לתורה ולשם יתברך. זה מה ששמעתי"...
מעבר לכל הסיפורים, קיים סיפור נוסף שלמיטב זכרוני, הוא - ולא הסיפור של בעל "התניא" - "אבן הפינה" של ייסוד הישיבה. מעשה שהיה כך היה:
זמן קצר לאחר מלחמת ששת הימים, נכח רבינו בחתונה אחת. עמד שם אחד מגדולי הרבנים, והחל מפליג בשבחיו של ה"שידוך", שמעשה שמים הוא. והוסיף ואמר: פעם יהודים זכו לנסים, לסייעתא דשמיא, וזה איפשר לנו להחזיק באמונה. בימינו, מה נותר לנו מן הנסים? היכן הסייעתא דשמיא, איפה נגלית אלינו ההשגחה? והתשובה שנתן אותו רב לשאלתו - ה"סייעתא דשמיא" נגלית היום בהצלחות שבשידוכים. אמר רבינו בלבו: אם כך תלמידי חכמים מדברים, אם כל ה"סייעתא דשמיא" שהם רואים מתגלית רק במעשי שידוכין, עלי להקים ישיבה שהלומדים בה יראו גם מעשי ה' ונפלאותיו, שבכל יום, בהנהגת האומה ובתקומתה.
באותם ימים הרבה רבינו לדבר על שבחי הקב"ה, שבתוך דור אחד - לאחר שחווה את אימי השואה - זכה לראות גם בנסי הקמת המדינה, נסי מלחמת ששת הימים ואלה שלאחריהם.
אכן, סיפורים הרבה יש, עד כדי כך, שיש הרואים את רבינו כאדמו"ר, ומספרים סיפורים שסיפר, וסיפורים שסופרו עליו. אך זאת יש לזכור: סיפורים אלה עיצבו לא מעט את דרך הלימוד בישיבה. אתן רק כמה דוגמאות.
אחד הסיפורים האהובים על רבינו הוא הסיפור על בעל "תפארת ירושלים", שתירץ את כל קושיותיו של רבי עקיבא איגר, על המשנה. דעת בניו של רבי עקיבא איגר לא היתה נוחה מהספר: "אבינו ידע את כל התירוצים האלה, ואם לא בחר בהם - סימן שהיו לו סיבות לכך".
רבינו, מכל מקום, למד כאן כלל גדול בתורה: כל מי שלומד סוגיה ויש לו תירוץ על קושיית רבי עקיבא איגר - ברוך יהיה, אך אם מישהו לוקח לו משימה מראש, לתרץ את כל קושיותיו של רבי עקיבא איגר ב"קבלנות" - סימן שלא למד דבר. מותר גם להישאר בקושיה, אין צורך לתרץ הכל.
עיקרון זה - שלפיו "מותר להישאר עם קושיה" - הינחה את רבינו, הן בתורת הנגלה והן בענייני אמונה. וכאן שוב חוזרים אנו לדברים שאמר רבינו על השואה, ועל הניסיון להתמודד עמה: "מותר להמשיך ולתהות על שאירע, אין בכך שום פגם באמונה".
עיקרון זה הונחל לנו גם על-ידי מורנו הרב ליכטנשטיין. באחת השיחות המתודולוגיות החשובות ששמעתי מפיו, הוא אמר: בעולם הישיבות, כאשר נפגשים שני בחורים, אומר האחד לחבירו: "נו, תגיד איזו קושיה". ואילו רבינו הרב ליכטנשטיין אומר: ניתן ללמוד סוגיה גם בלי "להגיד איזו קושיה". לא צריך לשאול תמיד "מאי נפקא מינה". ה"נפקא מינה" יכולה להיות: "להבין את הגמרא". הא ותו לא.
דוגמא נוספת: באחת השנים הראשונות הפיצו בישיבה לפני חג הפסח חוברת ובה "תקציר הלכות פסח". אחד התלמידים בא עם החוברת לרבינו, ובפיו שאלה. משראה זאת הרב עמיטל, רתח מזעם: "תקציר הלכות פסח? תלמיד ישיבה חייב לעבור לפני פסח על הלכות פסח בטור, "בית יוסף" ו"שולחן ערוך". לא על "תקצירים".
אמר ועשה: קבע שיעור כללי בהלכות פסח, וממנו ובו עלתה בידו - לא להאמין - חומרה גדולה בהלכות הפסח...
שאלו אותו התלמידים: חומרה זו אינה מופיעה ב"שולחן ערוך", האם עלינו לנהוג לפיה? השיב להם רבינו: "לנהוג כך? מה פתאם? זה לא כתוב ב"שולחן ערוך!".
חזרו התלמידים והקשו: "אם כך, מדוע הרב אומר זאת?"
"מדוע?", חייך רבינו, "מה השאלה? באמצעות חומרה זו יש לי תירוץ על קושיה, זה שווה לי. אבל אתם - חס לכם מלנהוג חומרה זו"...
ועוד: כשהייתי בצבא, היו הורי שולחים לי חבילות שמה"שיריים" שלהן נהנתה הפלוגה כולה. שאלתי את רבינו: האם מותר לכבד במטעמי החבילה גם מי שאינו שומר תורה ומצוות, והלא הלכה היא שאין לתת מאכל למי שאינו מברך משום "לפני עוור?"
עיין רבינו, יגע ומצא ב"פרי מגדים", שאם אתה מניח המזון לפניו, ואינו נותן בידיו ממש - אין כאן איסור "הושטה" של "לפני עיוור".
תמהתי ושאלתי: "וכי כך דרכה של תורה? הלכה מעוקמת היא". השיב לי רבינו: "אכן אתה צודק, אל תתן למי שאינו מברך".
"הא כיצד?", תמהתי, "איך אפשר שלא לתת? לא נאה ולא יאה!". חייך רבינו ואמר: "רואה אתה? בדיוק בשביל זה קיימות 'פרצות' בהלכה. באותו רגע שהנך מבין שהדבר ראוי, כדי לקרב אנשים לתורה, עליך לחפש ולתור אחרי פיתרון. אסור לעבור על דברי תורה אפילו כמלוא נימא, אך בתוך עולם ההלכה קיימים פתרונות. הפרצות אינן פתוחות לכל, אך כשיש בהן צורך ממשי - יש ליכנס בהן. לשם כך נוצרו".
יכולתי להוסיף עוד כהנה וכהנה סיפורים, אלא שהזמן אינו מרשה. לשם האיזון, אסיים בסיפור קצר על מורנו ורבינו הרב ליכטנשטיין: באחד הימים, כשהכביש לישיבה עוד היה חדש, ראו אותו נוסע לכיוון כפר עציון, וחשבו שטעה בדרכו. לאחר מעשה נתברר שלא טעה כלל וכלל: בדרך ראה פועל ערבי שנשא שק מלט על כתבו. הרב לקח אותו למקום עבודתו, וחזר לישיבה לתת את שיעורו.
הרב ליכטנשטיין סיפר מדוע הגיע דווקא לישיבת "הר עציון". אוסיף משהו מדילי: הרב ליכטנשטיין בא לביקור בישיבה, בשנה השניה לייסודה. כשחזר לחו"ל - כך סיפר לי לימים ניסן זיסקין - הוא סיפר להם: היה שם, בכפר עציון, חושך מצרים בחוץ, קור אימים, אנשים רעדו. אבל בפנים, בתוך הצריף, היה חם, והיה אור, והכל מכוחה של תורה. כשראיתי זאת - החלטתי: אני בא!
ועוד מעוללות השנה הראשונה: באותם ימים היה חשוך מאד בתוך הצריפים בכפר עציון. לא היו חלונות, ובימי החורף - בשעה ארבע אחר הצהריים - לא תמיד יכולת להבחין אם אתה מחזיק גמרא ביד או חידושי הרשב"א. יום אחד נפסק החשמל. הלכו לקרוא לחשמלאי, אך הלה - שלא היה כנראה מחובבי הישיבה - אמר: סיימתי את שעות העבודה שלי להיום, חכו למחר!". ידעיה הכהן שמע זאת, ולא התייאש. לקח שולחן, העמיד עליו כסא והתחיל לחטט בקרביים של ארון החשמל. דא עקא, היו אלו חוטי חשמל ישנים, ללא בידוד ראוי, ולא היו אז ממסרי פחת. ידענו שידעיה הוא יהודי ברוך כשרונות, אבל על כישוריו כחשמלאי - טרם שמענו. העניין לא נראה לנו. הלכתי לחשמלאי וסיפרתי לו. הוא התרגז מאד, רטן קצת, אך לא היתה לו ברירה. תוך דקות הגיע למקום, וביקש מידעיה שיעזוב את ארון החשמל. ידעיה החל מרים את קולו: "אני לא מוכן. בחורים באו לכאן, כל מה שהם רוצים זה ללמוד תורה, והם לא רוצים לבטל רגע. תראה איך הם מוציאים את העיניים, ואתה לא מוכן לקום מהשולחן שלך?". לא היתה ברירה: החשמלאי נאלץ להפשיל שרוולים ולעשות במלאכה כדי שידעיה לא יתחשמל חס ושלום.
אסיים ב"חסד נעורים" של בני המחזור הראשון. אין לי ספק שרמת הלימודים כיום גבוהה מזו שהיתה אז, מכל בחינה שהיא. אבל יש סיפור אחד שאולי כדאי ללמוד ממנו: בכל יום ששי אחר הצהריים היינו יוצאים לשחק כדורסל. יום אחד מגיע אורח לא קרוא למגרש, ומבקש אותנו למלא שאלונים בכל מיני נושאים. מה שנראה כעניין של דקות היה לשעתיים של עבודה מאומצת. בסופו של דבר הודה בפנינו האורח כי הוא עושה עבודת מאסטר בפסיכולוגיה, וביקש לשלם לנו תמורת הזמן שהשקענו עבורו. תשובתנו, כאיש אחד בלב אחד, היתה: אנו נמצאים כאן מכוחה וטובה של הישיבה. במקום לשלם לנו, מוטב תשלם לישיבה.
תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)