15: להבדיל בין טמא לטהור, בין קודש לחול

  • הרב אהרן ליכטנשטיין

להבדיל בין טמא לטהור, בין קודש לחול* / הרב אהרן ליכטנשטיין

בריש הלכות חנוכה מסכם הרמב"ם את האירועים ההיסטוריים והרקע לנס חנוכה, את הנס עצמו ואת השלכותיו לעתיד. בתיאור זה יש ביטוי אחד המתאר את כניסת היוונים להיכל וחדירתם למוקד הקדושה המרכזי בישראל:

ונכנסו להיכל, ופרצו בו פרצות, וטמאו הטהרות.

היתה כאן פגיעה כפולה. הפגיעה האחת של הרס היא. פגיעה בבנין המקדש כמוה כפגיעה במקדש כולו. המקדש מוגדר על ידי מחיצות, ואלו נהרסו. הפגיעה השניה אינה כה מורגשת: טימוא, "טמאו הטהרות".

במידה ואנו נאבקים, מתגוננים ומגיבים נגד אותה חדירה, הרי שמאבקנו מתייחס לנימת ההרס והטומאה כאחד. השוני בין שתי הפגיעות - וממילא בין שתי התגובות להן - הוא ברור. אם הריסת המחיצות בולטת לעין, כשהמקום שפעם היה אוהל סגור פרוץ פתאם לכל עבר, הרי שבמישור הטומאה אנו עוסקים בקטיגוריה שאינה מוחשית כלל וכלל. זוהי קטיגוריה הלכתית, מעין-מטאפיזית, שאינה נראית לעין או מורגשת. במונחים הלכתיים, ניתן לתרגם את פריצת הפרצות בבחינת הזק ניכר בצורה הברורה ביותר, ואילו טימוא הטהרות, "המטמא", הריהו אחד משלושת אבות הנזק הבולטים שהם בבחינת "הזק שאינו ניכר".

המאבק שלנו הינו איפוא נגד ההזק הניכר וההזק שאינו ניכר כאחד. אך דרך המאבק שונה בתכלית. ככל שאנו עוסקים בגידור הפרצה, יש צורך בשיקום ההיכל ובבנייתו מחדש. כאן הדרך והמשימה ברורים ביותר. יש פירצה - צריך לגודרה, יש הריסות - עלינו לשקמן. יש חרבות - צריך לבנותן מחדש.

במישור הטומאה, מאחר וההיזק אינו ניכר, גם צורת התגובה, הטיהור המחודש, ניכרת פחות ואינה ברורה. מצד אחד, ניתן לומר שהטומאה - מפאת היותה היזק שאינו ניכר - מסוכנת שבעתיים. ישנן תופעות תרבותיות, ערכיות, מחשבתיות והשקפתיות שהניגוד בינן לבין השקפת עולמנו ואורחות חיינו איננו כל כך ברור, כשלמראית עין ניתן לשאול "מה בין בני לבין חמי?". דווקא תופעות אלה מסוכנות יותר, והמאבק בהן מחייב עין חודרת יותר, תבונה גדולה יותר ומאבק עיקש יותר.

מצד שני, גם אם הסכנה גדולה יותר, אפשר שצורת התגובה אמורה להיות שונה ובמישור אחר לחלוטין. במישור הראשון, פריצת הפרצות בהיכל, מדובר על עימות ברור, והתגובה היא תגובה של חומרה: בניית החומה וקימום ההריסות.

במישור השני אנו עוסקים בטומאה, ואף כאן של הליכים של טוהרה, של צירוף, תרתי-משמע, שניתן להתיחס אליהם תוך כדי תגובה ומאבק. ימי החנוכה הם ימים שבמהותם מעוררים תחושה של עימות, של מאבק. ואמנם, העימות היה קיים בימים ההם, וקיים אף בזמן הזה. מנקודת ראות מסויימת ניתן לראות במאבק זה מלחמת חורמה, שדרכה היא דרך של מחיקה, עקירה, נתיצה והריסה, שבירה וכיסוח. זו יכולה להיות התגובה האחת: לראות באותה תרבות שהתקיפה אותנו בשעתה, לראות באותה "מלכות הרשעה" - נציגת אותה תרבות - אויבת עוינת, שהשאיפה היא למחוק אותה כליל.

אמנם, קיימת גם נקודת ראות אחרת בהפעלת כושר האבחנה והתגובה. ניתן למצוא את הדרך שעל ידה נוכל להבחין בין הטמא לבין הטהור. מי שרואה בעולם היוונות - בתרבות יון ובתרבות המערב המשתלשלת הימנה במידה רבה - גורם שכל כולו שלילי, דרכו בימים אלה ברורה וקלה. הוא יכול לדבר, ובלהיטות רבה, על הצורך ב"שמן זית זך", שבו לא יהיה כל שיח ושיג, כל קשר או מגע, עם אותה תרבות כללית.

אבל מי שרואה בתרבות יון מקור להשראה רוחנית רבת משמעות, מקור לתרבות בעלת עוצמה ותכנים שבחלקם הם די חיוביים, מ י שרואה בה לא רק אותו כוח עוין שפרץ וטימא אלא מקור להרבה מן הטוב, היפה והנבון בעולם המערבי, דרכו בימים אלה קשה יותר, מסובכת יותר, מתפתלת ומורכבת. מי שנזכר בתרבות יון, יודע שיפיפיותו של יפת אינה רק אותה חבורה של פשע ורשע שהרסה מחיצות וטימאה טהרות, אלא שאותה תרבות מיוצגת במידה רבה על ידי אישים וזרמים שבנו את אושיותיו של חלק גדול מאותו עולם שאנו חיים בתוכו, אם מרצון ואם בעל כרחנו. היו אלה גדולי הספרות, אבות ההיסטוריה, יוצריה הראשונים של הפילוסופיה המערבית. ההולך בדרך זו דרכו קשה. עליו להבחין לא רק בהרס אלא לדעת ולהבחין בין הטמא לבין הטהור, ואבחנה זו קשה והרת סכנות מצד אחד, ומצד שני מחייבת יותר.

ההבדלה בין הטמא לבין הטהור, אמרו חז"ל, כמוה כאבחנה בין נשחט רובו לפחות מרובו. המאמץ הרוחני הנדרש מכך הוא עצום. להבין נגד מה צריך להתקומם, נגד מה צריך להילחם מלחמת חורמה, ואת מה ניתן להבין, ואולי אף לאמץ. ההולך בדרך זו דרכו קשה ומורכבת.

במידה ואנו מודעים לכך שהטיפול השיטתי בכל הנוגע ליסודות תורת הלשון, תורת ההיגיון, תורת המדינה ותורת החברה מקורו באותה תרבות, הרי שהצורך להבחין בין הטומאה, בין הפגום, המתועב והמשוקץ שבאותו עולם לבין מה שטוב ובעל ערל הופך להיות מחויב המציאות.

דברים אלה קשורים לחנוכה מצד אחד, ולדרכה של הישיבה מצד שני. בהזדמנויות שונות אמרתי שהדבר שמאפיין יותר מכל את הישיבה, וכאן מקור השגיה וכשלונותיה כאחד, הוא המורכבות שבה. מורכבות מבנית, ומורכבות של עולם.

המורכבות המבנית קשורה במבנה ה"הסדר" עצמו, שלגביו יש מכנה משותף לישיבה זו ולישיבות "הסדר" אחרות. לא רק פיצול, אלא גם הניגוד - לפחות בכל הנוגע לתחושה ולאוירה - בין חלקיו השונים של ה"הסדר", השהות בישיבה לעומת השהות בצבא.

מורכבות נוספת מוצאת את ביטוייה בזיקה ההדדית המאוזנת בין הפן התורני שבחיינו לבין הפן הכללי, ביחסים בין תחומי הקודש והחול.

המורכבות השלישית כרוכה במציאות הספיציפית, במקום ובזמן. היחס למדינה, לישוב, לחברה בתוכה אנו נמצאים. מצד אחד מקננת בתוכנו זיקה עמוקה - מתוך תודעה היסטורית וערכית כאחת - למשמעות המדינה, למיפנה המשמעותי בתולדות כנסת ישראל שתקומת המדינה מסמלת אותו. מצד שני, ומנקודת ראות תורנית מובהקת, הננו חייבים להיות ביקורתיים, ועלינו לדעת להעריך מה יש במדינה, מה אין בה, ולמה אנו שואפים שיהיה בה.

מורכבות רביעית שורשיה בזיקה לתרבות ולחברה המודרנית בכללותה, על אופיה החילוני הבסיסי, ועל כל גווניה, רבדיה ואגפיה.

מי שנוקט עמדה חד צדדית כלפי התופעות שהזכרתי - צבא, מדינה, עולם החול, התרבות המודרנית - מאמצן בחיבוק מלא או דוחה אותן בשאט נפש, דרכו הרבה יותר קלה מבחינה השקפתית, ועל אחת כמה וכמה מבחינה ערכית. מי שמשתדל לראות את הדברים המורכבותן, מתוך ראיה מקיפה ודיאלקטית כאחת, דרכו האישית והציבורית קשה הרבה יותר.

המפתח לפתרון שלל הבעיות שהוזכרו נעוץ בראייתנו את מקום התורה בחיינו. "כי הם חיינו ואורך ימינו", זהו הבסיס והיסוד. אך עדיין ניצבת בפנינו השאלה: באיזו מידה אנו רואים את הפן התורני ככולל את הכל, גורם מרכזי, מקרין ומשפיע, מזין את הכל אך למרות זאת מותיר הוא מרחב לתחומים אחרים שאנו מכירים ודוגלים בערכם ומשמעותם גם לחייו של בן תורה.

בישיבה אנו משדרים מסר כפול ביחס לבעיות מסוג זה. מצד אחד, מחמירים ומדגישים את ערך התורה וחשיבותה, את הצורך בלימוד תורה בלתי פוסק. מצד שני, אנו מעלים על נס את התוכן ואת המשמעות הערכית של מישורים אחרים. אכן, והדברים נאמרים בפה מלא, אנו משדרים מסר הניתן להיקלט כמסר כפול. אבל מסר שיש לראותו לא כמנוגד וסותר אלא כפול מתוך ראיית המציאות הכפולה, המורכבת והמסובכת. דברי רבי שמעון בן יוחאי בירושלמי שבת (פ"א ה"א) אינם מרפים ממני:

רבי שמעון בן יוחאי אומר: אילו הוינא קאים על טורא דסיני בשעתא דאתייהיבת אורייתא לישראל הוינא מתבע קומי רחמנא דאיתברי להדין בר נשא תרין פומין. חד דיהוי לעי באורייתא, וחד דיתעבד ביה כל צורכיי [=אילו הייתי עומד על הר סיני בשעה שניתנה תורה לישראל, הייתי תובע מהקב"ה שיברא לכל אדם שני פיות: אחד שבו ילמד תורה, והשני שבו יעסוק בצרכיו].

יש כאן, כמובן, פנטזיה, אך איזו פנטזיה נפלאה! איזו ראיה חודרת ומעמיקה למציאות האנושית שרבי שמעון בן יוחאי הכיר על בשרו!

אחרי הכל, אדם חונן בפה אחד המתפצל לכמה פיות. אבל אסור לנו לראות זאת כשני חצאי פה, אל לנו לחשוב שדי לנו העיסוק בתורה בחצי פה. עיסוקנו בתורה אמור להיות בפה מלא. וגם אם אנו מודעים לכך שמבחינה עובדתית קיימים צרכים נוספים, חשובים ובעלי משמעות, השאיפה והחלום הנפלא של רבי שמעון בן יוחאי אינו מרפה מאתנו, ואסור שירפה מאתנו. "כי הם חיינו ואורך ימינו".

יש כאן אכן מסר כפול. מצד אחד אומרים לך: "פה מלא", כל הפה קודש. אך מצד שני מכירים גם בכך שקיימים צרכים אחרים בהם נעשה שימוש באותו פה. יש כאן הכרה בתחומים שונים. יש תחומים שניתן לראותם כמשתלבים בעולמה של תורה, עניינים השאובים, אולי, ממקורות אחרים, אך יכולים ל"היגרר" אחר התורה ולהישלט על ידה, כאותה עיסת אורז וחטים, כשהחיטה גוררת את האורז והופכת אותו ללחם. אמנם, יש גם דברים אחרים, "שאר צרכים", שהינם פרי כורח המציאות והמחייבים התייחסות ודרישה.

מבחינה השקפתית, אסור לנו לוותר על אותה שאיפה של לימוד ב"פה מלא". מעשית, יש לבחון כל דבר לגופו. ישנם דברים שהם בעלי ערך ומשמעות ואליהם עלינו להידרש.

אותו מסר כפול אינו פרי המצאה של ישיבת "הר עציון" או של העומדים בראשה. מסר זה הוא נחלתנו ומורשתנו. מי לנו גדול מנעים זמירות ישראל, דוד המלך, מלך ומצביא, ראש ממשלה ורמטכ"ל כאחד, ומי אם לא דוד המלך נותן ביטוי לשאיפתו, לחזונו ולחלומו של רבי שמעון בן יוחאי? "אחת שאלתי מאת ה' אתה אבקש, שבתי בבית ה' כל ימי חיי, לחזות בנעם ה' ולבקר היכלו".

זכורני, שבאחת השנים הראשונות של הישיבה, הגיעה אליה לביקור באחד מימי אלול פרופ' נחמה ליבוביץ', והעבירה שיעור - מעמיק כדרכה - על פרק זה, "לדוד ה' אורי". משהגיעה לפסוק זה, ועל פי דרכה שלה, נתקשתה בו: "אחת שאלתי?", שאלה, "ומה עם כל השאר?"

אכן, עם כל הכבוד לנחמה ליבוביץ', פסוק זה הינו חלק מנחלתנו וממורשתנו. דוד ידע שצריך להיות לעתים בשדה הקרב, לנהל חי כלכלה, לנווט חיי חברה ומדינה, אבל גם בהיותו בשדה הקרב וגם בשבתו על כס מלכות לא הירפה מאותו חלום של "אחת שאלתי". בתחום השאלה, הציפיה, ההשקפה והחזון, רק "אחת שאלתי", ובפה מלא.

מבחינה מעשית לא ניתן, כמובן, לעשות הכל, ויש צורך בפשרה. מבחינה אידיאולוגית הבין דוד מחד את הצורך בהתמסרות לתורה, אך מאידך הבין שקיים גם "פה שני", הבולע דברים שגם הפה הראשון צריך להשתתף בעיכולם, ולבחור ולהחליט במה יבחר מתוכם.

החלטה זו, הצורך בכתוב שלישי המכריע בין שתי הפיות, בין אותן שתי פנים של המסר האחד, היא קשה למדי. קשה היא על הישיבה כישיבה, וודאי שקשה היא על כל יחיד ויחיד. המישורים מסויימים ישנן החלטות שניתן להכריע בהן בצורה חד משמעית, על ידי קביעה "מלמעלה", הנחיה המופנית לציבור כולו, דוגמת החלוקה בין תקופות הלימוד בישיבה לבין השירות הצבאי. אבל לצדן קיימים ללא ספק תחומים שלגביהם האיזון המעשי והאופרטיבי בין שני המישורים, בין שני הפיות, מסור לכל יחיד ויחיד. והמשימה קשה: היכולת לקלוט את המסר הכפול אינו נחלת כל אחד. ראיה דיאלקטית הריהי מורכבת וקשה יותר מראיה פשוטה וחד צדדית. אך מני ראשית הישיבה, כשהרב עמיטל היתווה את דרכה, זאת היתה דרכה של הישיבה.

אנו נמצאים היום בשנת העשרים לקיום הישיבה. לשנת העשרים משמעות הלכתית: הגדלות המלאה, הגבול העליון של הבגרות המלאה הוא בשנה העשרים. נוסף על כך, שנת העשרים היא שנה של העמדה לדין, של אחריות מלאה עבור מעשי האדם. אדם נידון בדיני שמים משנתו העשרים ואילך. יש כאן איפוא מצב של בגרות, ולצדו - נטילת עול האחריות המלאה ונשיאתו על השכם. בשלב כזה, מתעורר הצורך בבחינה לאחור, רטרוספקטיבית, בבחינה מחודשת. השנים הראשונות הן שנות הנועזות וחדוות הנעורים. אך מגיע שלב בו עליך לבחור בצורה מעמיקה, ולעתים אף כאובה, האם אתה מסתפק בקיים, שמא קיים צורך בשינוי כיוון, בהעמקת הקיים? עליך לראות דברים כהווייתם.

במבט לאחור, לישיבה הישגים רבים בהרבה תחומים, ולא כאן המקום לפורטם. אך לצד זה, קיים ללא ספק - לפחות לפי דעתי - גם הכישלון. עומק הדבקות והשאיפה לתורה אינם מספקים. גם המשך הדרך - אם מבחינה השקפתית ואם מבחינת ארחות החיים - נשחק לעתים, לצערי, בכל הנוגע למידת ההעמקה בתורה והזיקה אליה, משמתחילים להפעיל את חציו השני של הפה, ביציאה למרחבי החיים.

עובדה זו מחייבת, אולי, העברת מסרים קליטים, שהציבור יוכל לעמוד בהם. אולי החלל גדול מאד. שמא השתעשענו בחזון מרחיק לכת מדאי? אפשר וצריך לקצץ מעט אותן כנפיים שבחדוות ונועזות נעורים פרשנו אל על?

אני כשלעצמי, אינני משוחרר מהרהורים כאלה הנוגעים לראיית המציאות, אך בעומק לבי מקווה אני ומתפלל שלא כך יהו פני הדברים. אני מקווה ומתפלל שיכולת החלום, והגשמת החלום, אלה יישארו משאת נפשנו ונחלתנו.

עם מלאת עשרים שנה לתקומת המדינה, הוזמנתי לדבר בפני ציבור של סטודנטים בניו יורק על הנושא "Israel The 20th - Poetry and Reality". עסקתי אז באיזון הנדרש בין החלום הגדול והפיכתו למציאות פרוזאית על קשייה הערכיים והנפשיים. בין היתר ציטטתי אז שתי שורות שעליהן אחזור כאן, משירתו של המשורר האנגלי: "לאן ברח הניצוץ של החזון, לאן ברחה התפארת והחלום". בעומק לבי, אני רוצה להאמין שהיכולת לשמור על החזון והחלום, לשאוף ולפעול בגדולות ובמורכבות, אותם קווים שהינחו את דרכנו עד כה ימשיכו להנחותנו, ושלא נצטרך - מתוך תחושה שלא השגנו כל אשר רצינו - לקצץ את ראייתנו ושאיפותינו. נמשיך להיות דבקים בחזון הגדול, באמונה השלמה, מתוך שאיפה להחדיר מחד זיקה לתורה, שליטה במכמניה, בחינת "אחת שאלתי", ומאידך - שתהא בנו היכולת להתמודד עם כל הבטיה של המציאות המורכבת שבה הקב"ה שתל אותנו.

 


* דברים על פה מתוך שיחה שנאמרה בישיבה בחנוכה תשמ"ט. כתב וערך: אביעד הכהן. הדברים לא עברו את ביקורת הרב.