14 פרשת וארא: עשר המכות לאורך ספרות חז"ל

  • ד"ר ציפי ליפשיץ

 

הקדמה: המדרש המאוחר

בשבוע שעבר הגדרנו את עיסוקנו במהלך ספר שמות כמתרכז בגלגולן של דרשות לאורך ספרות חז"ל עד המדרש המאוחר. נפתח את שיעורנו היום בהקדמה קצרה על תקופות שונות בתוך ספרות המדרש, בדגש על המדרש המאוחר.[1]
האגדה מופיעה בתוך ספרות חז"ל מראשיתה. בחיבוריהם של תנאים – המשנה, מדרשי ההלכה והתוספתא – היא מופיעה לצד ההלכה. כך גם בתלמודים. אמוראי ארץ ישראל יצרו סוגה חדשה של חיבורים העוסקת כולו במדרש (מאות 5-3 לספירה). שלושת החיבורים הקלאסיים של המדרש הארצישראלי הם בראשית רבה, ויקרא רבה ופסיקתא דרב כהנא. בתקופה שלאחר מכן נוצרו בארץ ישראל חיבורים מדרשיים על המגילות: איכה רבה, שיר השירים רבה, רות רבה וקהלת רבה. המדרש המאוחר הוא הקבוצה השלישית של ספרות המדרש, שנוצרה בתקופת הגאונים ובימי הביניים. החיבורים המהווים את המדרש המאוחר הם: מדרשי תנחומא-ילמדנו, פרקי דרבי אליעזר, אליהו רבה, מדרש במדבר רבה וחלק ממדרש שמות רבה, מדרש תהילים, מדרש משלי ומדרש שמואל. חלק מחיבורים אלה הם ארצישראליים, וחלקם לא.
"מדרש רבה" המוכר לנו היום אינו חיבור אחיד, אלא כינוס של מדרשים מתקופות שונות על חמשת חומשי תורה. כאמור, בראשית וויקרא רבה הינם חיבורים מעשה ידם של אמוראי ארץ ישראל. מדרש דברים רבה וחלקו השני של מדרש שמות רבה שייכים לספרות התנחומא, ואילו מדרש במדבר רבה וחלקו הראשון של מדרש שמות רבה הינם יצירות מאוחרות מתקופת הראשונים. המעיין והמשווה בין החיבורים נוכח עד מהרה בהבדלים המובהקים ביניהם, כמעט מכל הבחינות: בתוכן, בצורת הדרשה, במבנה ועוד.
גם המדרשים שנערכו בתקופה מאוחרת מכילים בתוכם דרשות קדומות, שלעיתים לא מופיעות בחיבור אחר. כך, יצירות אלה משמרות מסורות חז"ליות אשר היו נאבדות מאיתנו אלמלא שובצו בתוכן.          

 

עשר המכות בספרות התנאים

העיסוק בנושא מוכר מזווית חדשה לא רק מספק תובנות חדשות, אלא מאפשר מפגש בוגר עם יסודות מכוננים של מורשתנו ותרבותנו. עשר המכות מוכרים לנו מגרסה דינקותא, מסיפוריה של הגננת ומן ההגדה, ומפירושו של רש"י לתורה. להלן נעקוב אחר הופעתם בתוך ספרות האגדה, תוך מענה על השאלה: היכן בתוך ספרות חז"ל מצויים המדרשים שפרנסו גרסה דינקותא זו? האם הם מרוכזים בחיבור מסוים או בתקופה מסוימת, או שהם מופיעים לאורך כל ספרות חז"ל?
עניין עשר המכות מופיע במשנה, בפרק החמישי של אבות. נבחן את אופן הופעתו במשנה:
בעשרה מאמרות נברא העולם. ומה תלמוד לומר, והלא במאמר אחד יכול להבראות? אלא להפרע מן הרשעים שמאבדין את העולם שנברא בעשרה מאמרות וליתן שכר טוב לצדיקים שמקיימין את העולם שנברא בעשרה מאמרות:
עשרה דורות מאדם עד נח להודיע כמה ארך אפים לפניו, שכל הדורות היו מכעיסין ובאין עד שהביא עליהם את מי המבול.
עשרה דורות מנח עד אברהם להודיע כמה ארך אפים לפניו, שכל הדורות היו מכעיסין ובאין עד שבא אברהם וקבל עליו שכר כולם:
עשרה נסיונות נתנסה אברהם אבינו עליו השלום ועמד בכולם, להודיע כמה חבתו של אברהם אבינו עליו השלום:
עשרה נסים נעשו לאבותינו במצרים ועשרה על הים.
עשר מכות הביא הקדוש ברוך הוא על המצריים במצרים ועשרה על הים.
עשר נסיונות נסו אבותינו את המקום ברוך הוא במדבר, שנאמר "וינסו אותי זה עשר פעמים ולא שמעו בקולי" (במדבר יד, כב).
עשרה נסים נעשו לאבותינו בבית המקדש [...]
עשרה דברים נבראו בערב שבת בין השמשות [...]                                   (אבות ה, א-ו).
בחלקו הראשון של הפרק חמישי בברכות מנויות קבוצות של דברים לפי המספרים עשר, שבע, ארבע ושלוש. עניין עשר המכות מופיע בקבוצה הראשונה. יחידה זו תחומה בתחום של עשר: לא רק שכל התרחשות המצוינת בה הייתה עשר פעמים, אלא שמופיעות בה עשר התרחשויות. מדהים לציין שבין הדברים המפורטים במשנה לא מופיעות עשר הדברות, למרות שהן מצוינות בתורה כעשר כבר בספר שמות: "וַיְהִי שָׁם עִם ה' אַרְבָּעִים יוֹם וְאַרְבָּעִים לַיְלָה לֶחֶם לֹא אָכַל וּמַיִם לֹא שָׁתָה וַיִּכְתֹּב עַל הַלֻּחֹת אֵת דִּבְרֵי הַבְּרִית עֲשֶׂרֶת הַדְּבָרִים" (שמות לד, כח).[2] בחירתה של המשנה לא לכלולם מצביעה על מגמה רעיונית מובהקת של המשנה, שיש לגלותה. 
המספר עשר מציין שלמות, מעגל או תהליך שלם. כך, היחידה מתחילה וסוגרת בתהליך הבריאה; בתחילתה – בראשית הבריאה, ובסופה – הרגע האחרון לפני השקיעה ביום השישי לבריאה. בד בבד, מתואר בו תהליך נוסף: התקדמותה של ההיסטוריה האנושית מאלפיים שנות תוהו, ועד לעמידתו של בית מקדש על תילו. נראה לומר כי היא עוסקת במה שמתרחש בעולם, ובהתקדמותו של העולם ממצב בו אין מקום או ביטוי לאלוקים ("היו מכעיסים והולכים") למצב בו עם ישראל בנה מקדש, שהוא מקום של התרחשות ניסית כנורמה.  
ליבה של היחידה – ארבע ההתרחשויות האמצעיות – קשורות במצרים: "עשרה נסים נעשו לאבותינו במצרים ועשרה על הים. עשר מכות הביא הקדוש ברוך הוא על המצריים במצרים ועשרה על הים". ארבע אלה הם המחוללות את לידתו של עם ישראל, המתחיל את דרכו כעם ה' בעולם. חתימתם של כל אחת מן ההתרחשויות בחותם העשר מצביעה אף היא על תפיסתם של כל אחת מהן כמעגל או מכלול שלם לכשעצמו. עוד נראה לחדד על האמור כי התבנית של עשר מסמלת תופעה נשנית שיש בה תוקף לחולל שינוי במציאות – כמו עשרה זכרים מישראל, היוצרים "מניין" המאפשר החלה גבוהה יותר של קדושה.
המשנה מקבילה בין הניסים שנעשו לישראל למכות שהובאו על מצרים. ניסים אלה אינם מפורשים בתורה, לעומת המכות.[3] המכות אינן עומדות בפני עצמן, אלא מהוות חלק מן הניסים; כמו כן, מה שמתרחש בתוך מצרים אינו עומד לכשעצמו, אלא מהווה חלק ממה שמתרחש בקריעת ים סוף.
מאפיינה המובהק של יחידה כעוסקת בקבוצות של התרחשויות, ולא בהתרחשות בודדת לכשעצמה, משקפת ראייה של המציאות האנושית כשורה של תהליכים. תהליכים אלה מובילים את האנושות קדימה או אחורה. בתוך תוכם של התהליכים, נמצאת ידו הפשוטה של ה', הנענה לאדם ולאומה בהתאם למעשיה, ומעביר אותה תהליכים המקבילים לתהליכים שהיא עצמה חוללה.      
מניתוחנו עולה תמונה של המציאות כולה כתהליכים בתוך תהליכים, מעין סימפוניה של כלים רבים שלכל אחד סולמות וצלילים מיוחדים משלו. אם כן, המשנה מציירת את ההיסטוריוסופיה היהודית, המשלבת את בחירתו החופשית של האדם עם הנהגתו של ה', הנענה לבחירותיו של האדם ומעבירו תהליכים עד הבאתו אל הטובה והברכה. 
אבות דרבי נתן הינו פירוש והרחבה על משנה אבות, שמקורו בתנא רבי נתן, חבירו של רבי מאיר. מקובל לראותו כחיבור אגדי שיש בו מסורת ארצישראליות מקוריות, שנערך בתקופה מאוחרת.[4] מצויות שתי נוסחאות של אבות דרבי נתן. לגבי המשנה הנדונה, בכל אחת מן הנוסחאות מצויה הרחבה רעיונית לגבי עשר המכות. נוסחא א רואה סימטריה פנימית בין עשר הנסיונות שבאו על אברהם אבינו לעשר המכות: "כנגד עשרה נסיונות שנתנסה אברהם אבינו ובכולם נמצא שלם... כנגדן הביא הקדוש ברוך הוא עשר מכות ..." (אבות דרבי נתן נוסחא א, לג).[5] לעומת זאת, באבות דרבי נתן נוסחא ב מודגשת השפעתן של מכות מצרים בקידוש שמו של ה' בעולם: "עשרה נסים נעשו לאבותינו במצרים ועשרה על הים להודיע חבתן של ישראל. עשר מכות הביא הקדוש ברוך הוא על המצרים במצרים ועשרה על הים. להודיע כחו של מקום" (נוסחא ב, לו).
הרעיון המובא בנוסחא ב מפורש בדברי תנאים בספרי: "ומנין שלא הביא המקום פורענות ולא הביא עשר מכות על פרעה ועל מצרים אלא בשביל לקדש את שמו הגדול בעולם? שמתחלת הענין הוא אומר: "מי ה' אשר אשמע בקולו" (שמות ה, ב), ובסוף הענין הוא אומר: "ה' הצדיק ואני ועמי הרשעים" (שם ט, כז)" (ספרי האזינו שו). כמו במשנה, הספרי מתייחס לעשר המכות כמכלול, ואינו דן באחד מתוכם בנפרד. כך גם במקורות תנאיים נוספים:
רבי יוסי הגלילי אומר:
מנין שלקו המצרים במצרים עשר מכות ועל הים לקו חמשים מכות?
במצרים מה הוא אומר: "ויאמרו החרטמים אל פרעה אצבע" וגו',
ועל הים מהו אומר: "וירא ישראל את היד הגדולה" וגו'.
כמה לקו באצבע, עשר מכות.
אמור מעתה במצרים לקו עשר מכות ועל הים לקו חמשים מכות.
רבי אליעזר אומר:
מנין אתה אומר שכל מכה ומכה שלקו המצרים במצרים היתה של ארבע מכות וגו'?
שנאמר "ישלח בם חרון אפו עברה וזעם וצרה משלחת מלאכי רעים"  (תהילים עח, מט).
עברה אחת וזעם שתים וצרה שלש. ומשלחת מלאכי רעים ארבע.  
רבי עקיבא אומר:
מנין אתה אומר שכל מכה ומכה שלקו המצרים במצרים היתה של חמש מכות וכו' ועל הים לקו מאתים וחמשים מכות?
שנאמר "ישלח בם חרון אפו" וגומ', הרי אחת וכול אמור.
מעתה במצרים לקו חמשים מכות ועל הים לקו חמשים ומאתיים מכות.
                                    (מכילתא דרשב"י יד, לא).
אמרו: המטה הזה של סנפירינון (=אבן יקרה) הוא, של פורענות הוא, הביא עשר מכות על המצריים במצרים ועשר על הים.
                    (מכילתא דרבי ישמעאל בשלח מסכתא דויסע, ו).
אמרו (=עבדי פרעה): אלו לקינו ולא שלחנו כדי הוא לנו, אלא לקינו ושלחנו. או אלו לקינו ושלחנו ולא היו נוטלין ממונינו כדי הוא לנו, אלא לקינו ושלחנו ונטלו ממונינו. משל למה הדבר דומה? לאחד שאמר לעבדו צא והבא לי דג מן השוק. יצא והביא לו דג מן השוק מבאיש. אמר לו: בגזירה או תאכל הדג, או תלקה מאה מכות, או תתן לי מאה מנה. אמר לו: הריני אוכל. התחיל לאכול לא הספיק לגמור, עד שאמר הריני לוקה. לקה ששים, לא הספיק לגמור עד שאמר: הריני נותן מאה מנה. נמצא אוכל את הדג ולוקה ונותן מאה מנה. כך נעשה למצרים, לקו ושילחו וניטל ממונם.
                    (מכילתא דרבי ישמעאל בשלח מסכתא דויהי, א).
אם כן, לפנינו מגמה המאפיינת את ספרות התנאים.

 

אמוראי ארץ ישראל

בפסיקתא דרב כהנא, מן החיבורים הקלאסיים של אמוראי ארץ ישראל באגדה, מוצאים אנו שתי התייחסויות כוללות לעשר המכות:
ר' לוי בר זכריה בשם ר' ברכיה:
בטכסיס מלכים בא עליהם.
בתחלה סכר אמת המים שלהם,
ואחר כך הביא עליהם קלנים,
ואחר כך ירה בהם חצים,
ואחר כך הביא עליהם לגיונות,
ואחר כך הביא עליהם דרולמסייא (=דבר כבד),
ואחר כך רמה בהם נפט,
ואחר כך השליך עליהם אבני בליסטרא,
ואחר כך העמיד עליהם כובשים,
ואחר כך חבשן בפלקיות (=בתי סוהר),
ואחר כך הוציא הגדול שבהם והרגו.
בתחלה סכר אמת המים שלהם, ויהפוך לדם יאוריהם (תהלים עח, מד).
ואחר כך הביא עליהם קלנים, צפרדעים, אמ' ר' יוסי בר חנינא קרקורן היה קשה להן יותר מהן. ואחר כך ירה בהם חצים, כנים.
ואחר כך הביא עליהם לגיונות, ערוב.
ואחר כך נתן להם דורמסיות, דבר כבד מאד (שמות ט, ג).
ואחר כך רמה בהם נפט, שחין.
ואחר כך השליך עליהם אבני בליסטרא, ברד.
ואחר כך העמיד עליהם כובשים, ארבה.
ואחר כך חבשן בפולקיות, חשך.
ואחר כך הוציא הגדול גדול שבהם והרגו, מכת בכורות.
 
רבי לוי בשם רבי חמא בר' חנינא:
מי שפרע מן הראשונים הוא יפרע מן האחרנים.
מה מצרים דם אף אדום כן...
מה מצרים צפרדעים אף אדום כן...
מה מצרי' כנים אף אדום כנים...
מה מצרים ערוב אף אדום כן...
מה מצרים דבר אף אדום כן...
מה מצרים שחין אף אדום כן...
מה מצרים ברד אף אדום כן...
מה מצרים ארבה אף אדום כן...
מה מצרים חשך אף אדום כן... מה מצרים הגדול גדול שבהם הרגו אף אדום כן...
                                      (פסיקתא דרב כהנא ז).
הדרשה הראשונה היא דרשתו של רבי ברכיה, מאמוראי ארץ ישראל בעלי האגדה מן הדור השלישי. הדרשה השנייה נמסרת מפיו של רבי חמא בר חנינא, מאמוראי ארץ ישראל בדור השני, דורו של רבי יוחנן. שתי הדרשות ממשיכות את דרכם של התנאים בהתייחסות אל עשר המכות כמכלול, אולם כל אחד מחדש בכיוון אחר. רבי חמא בר חנינא "מעתיק" את תבנית עשר המכות מן הגאולה הראשונה לגאולה האחרונה, ואילו רבי ברכיה מצביע על הסבר כולל למכות, המתייחס גם להגיון פנימי של סדר הבאתם על המצרים. מצד אחד הסברו הוא מעשי, ומאידך הוא מעמיד את המצרים כאויביו של ה' שהוא נלחם בהם; עשר המכות הם לא עונש מידה כנגד מידה ולא נועדו לחנך לאמונה (כפי שראינו לעיל באבות דרבי נתן) אלא להביא את מצרים למצב של תבוסה מוחלטת.[6] המלחמה במשעבדם של ישראל היא היא הביטוי הישיר ביותר של ידו החזקה וזרועו הנטויה של הקב"ה.

 

המדרש המאוחר

המדרש המאוחר מרחיב ומנסח את המסגרת הרעיונית הכוללת של עשר המכות.[7] בנוסף, יש בו  מאפיינים יחודיים שלא הופיעו קודם לכן בספרות המדרש: כניסה אל תוך החוויה שחוו המצרים וישראל בזמן המכות ואופן השתלשלות הדברים. כאן מוצאים אנו גם את "סיפוריה של הגננת", שהפכו נכסי צאן ברזל של התודעה היהודית הקולקטיבית.
נעיין בדוגמא אחת מתוך ספרות התנחומא, העוסקת במכת דם. נביא תחילה את הפסוקים:
כֹּה אָמַר ה' בְּזֹאת תֵּדַע כִּי אֲנִי ה' הִנֵּה אָנֹכִי מַכֶּה בַּמַּטֶּה אֲשֶׁר בְּיָדִי עַל הַמַּיִם אֲשֶׁר בַּיְאֹר וְנֶהֶפְכוּ לְדָם:  וְהַדָּגָה אֲשֶׁר בַּיְאֹר תָּמוּת וּבָאַשׁ הַיְאֹר וְנִלְאוּ מִצְרַיִם לִשְׁתּוֹת מַיִם מִן הַיְאֹר:
וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה אֱמֹר אֶל אַהֲרֹן קַח מַטְּךָ וּנְטֵה יָדְךָ עַל מֵימֵי מִצְרַיִם
עַל נַהֲרֹתָם עַל  יְאֹרֵיהֶם וְעַל אַגְמֵיהֶם וְעַל כָּל מִקְוֵה מֵימֵיהֶם וְיִהְיוּ דָם
וְהָיָה דָם בְּכָל אֶרֶץ מִצְרַיִם וּבָעֵצִים וּבָאֲבָנִים"
                                                (שמות ז, יז-כ).
ואלה דברי מדרש תנחומא:
למה הביא עליהן מכת דם תחלה?
שהיו פרעה והמצרים עובדים ליאור.
אמר הקדוש ברוך הוא למשה: לך והכה את אלהיהן לפניהן ...
לפיכך, "הנה אנכי מכה" וגו' (שם).
ראה מה כתיב, "על נהרותם" (שם ז, יט).
מהו "על נהרותם"?
בכל מקום שהיו המים נעשין דם.
מהו "על כל מקוה מימיהם"?
אפילו מה שהיה בקיתון נעשה דם.
ואפילו מה שהיה המצרי רוקק מתוך פיו נעשה דם.
שנאמר "והיה דם בכל ארץ מצרים" (שם).
 
אמר רבי אבין הלוי: ממכת הדם העשירו ישראל.
כיצד?
היו המצרי וישראל נתונים בבית אחד, והיתה הגיגית מלאה מים,
והיה המצרי הולך למלאות הקיתון מתוכה ונעשית דם,
וישראל הולך ושותה מים מתוכה,
והיה המצרי אומר: תן לי בידך מעט מים!
והיה נותן לו, נמצאו ביד מצרי דם.
והיה אומר לו: בוא אני ואתה ונשתה מן הקערה!
והיה ישראל שותה מים והמצרי דם.
וכשהיה מצרי לוקח מים מישראל במקח, שותה מים.
לפיכך, ממכת הדם העשירו ישראל.
                                    (תנחומא בובר וארא יד).
הדרשה פותחת בשאלה אודות מכת דם. בניגוד לספרות התנאים ולמדרש הארצישראלי המוקדם, המדרש המאוחר שובר את ההתייחסות לעשר המכות כמכלול ומתמקדת באחת מן המכות לכשעצמה. לדרשה שני חלקים – דרשה של מילים מן הפסוקים, המנכיחה את כוליותה של המכה ביחס לכל גופי המים, הטבעיים והמלאכותיים; וסיפור המהווה הסבר לקביעה המופיעה בראשיתה, שישראל התעשרו בזכות מכת דם. החלק הראשון יוצר את הרקע עבור ההתרחשות בחלק השני: מכיוון שאין להשיג מים במצרים, המצרי צריך את עזרתו של היהודי כדי שהוא יוכל להתקיים.
ה"המחזה" של המצב שנוצר בעקבות הפיכת המים לדם כדו-שיח בין המצרי והיהודי המצויים באותו בית ושותים מאותו קיתון מתארת את המציאות שנוצרה: הפיכת המים לדם אינה אירוע חד פעמי, אלא נס מתמשך, בו כל השחקנים – היהודי כמצרי – מתוודעים אל ההשגחה האלוקית לה זוכה היהודי. יש בדו-שיח נימה משועשעת, המהדהדת את העובדה שהיהודי בגלות לא רגיל להיות זה שידו על העליונה ששולט במצב, ובאה לידי ביטוי בכך שהפתרון שנמצא למצרי הוא בתשלום ליהודי עבור המים.   
ספרות המדרש והאגדה נושאת בתוכה את דפיקות הלב של האומה הישראלית. מן העיסוק בעשר המכות כמושג וכתודעה, היא עוברת אל הממשות של החיים בתוך ההתרחשות הגדולה של גאולת מצרים. האם אין היא עצמה מקיימת בכך את סיפור יציאת מצרים, עד שיראה אדם את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים?!
 
 
 
[1] להרחבה על המדרש המאוחר ראו ענת רייזל, מבוא למדרשים, אלון שבות, תשע"ב; יונה פרנקל, מדרש ואגדה, כ"ג, תל אביב, תשנ"ז, עמ' 844-839.
[2] וכן בדברים ד, יג; דברים י, ד.
[3] ראו פירוש רש"י על אבות ה,ד; פירוש רבי מתתיה יצהרי (מאה 14-15 בספרד) על אתר.
[4] להרחבה לגבי אבות דרבי נתן ראו פרנקל, שם (לעיל הערה 1), כ"ב, עמ' 533-525.
[5] בהמשך שם מובא: "מצרים הרעימו עליהם בקולם אף הקדוש ברוך הוא הרעים עליהם קולו... מצרים באו עליהם בקשת ובחצים, אף הקדוש ברוך הוא בא עליהם בקשת וחצים...". לא ברור אם קטע זה הוא תוספת, ועל כן לא ארחיב עליו את הדיבור כאן.
[6] ייתכן שניתן לראות בכיוונים הרעיוניים העולים מן המדרש ביטוי לתפיסות העולות בדבריהם של הראשונים על תפקידם של הניסים ביציאת מצרים ובמדבר, ראו: כוזרי, מאמר א, פג-פח; רמב"ם, הלכות יסודי תורה פרק ח.
[7] בתנחומא (בובר) בא, ה מובאות שתי הדרשות המופיעות בפסיקתא דרב כהנא שנדונו לעיל, בצד דרשה נוספת, המסבירה את המכות שהובאו כבבואה של מזימותיהם של המצרים לשיעבודם של ישראל, מידה כנגד מידה: "כל מה שחשבו המצרים על ישראל הביא הקדוש ברוך הוא עליהם מה שחשבו להם, הם חשבו להם שיהו שואבי מימיהם, מה כתיב ויהפך לדם יאוריהם ונוזליהם בל ישתיון (תהלים עח, מד), הם חשבו עליהם שיהו טעונין (פרגמוטרם) [פרגמוטיס], שלח עליהם צפרדעים והיו משרפים אותם, הם חשבו שיהו עושין בארץ, הרחיש הקדוש ברוך הוא את הארץ כנים, הם חשבו שיהו טוענין את בניהם כפדגוג הזה, שלח בהם אריות וזאבים ודובים, היה למצרי י' בנים אמר לישראל שיוליכם לשוק, והיה הארי בא ונוטל אחד, והזאב אחד, והדוב אחד, והנמר אחד, והנחש שרף אחד, והיה נכנס אצל המצרי לבדו, והמצרי אומר איכן הם בני, אומר לו ישראל שב ואני אעשה לך חשבון, נטל האריה אחד וכך וכך עד שנתן לו חשבון..."; רעיון זה מופיע גם בתנחומא (ורשא) וארא יד ובשמות רבה פרשות י, יב-יג. בכיוון אחר, ראו מדרש פסיקתא רבתי כא.