על האמונה ויחסנו לחילונים
אורי עופרן (מחזור כ"ד)*
בעלון שבות בוגרים האחרון נתפרסמו דברים שפירסמתי בדף קשר מס' 627, בנוגע ליחסנו אל חילוניים. הדברים עוררו מספר תגובות, ובראשן ביקורתו של הרב מדן בגיליון דף קשר 634, שאף היא התפרסמה בעלון הבוגרים האחרון . ברצוני להתמודד עם הטענות שהועלו כלפי, שבחלקן נובעות מאי הבנת דברי או מניסוח כושל שלי, ובחלקן מתוך מחלוקת.
בראשית דברי עלי לעשות תשובה, כעצתו של הרב מדן, על דברי כלפי הרב קוק זצ"ל והרב רבינוביץ' שליט"א. בהביאי את דבריהם, נתכוונתי להדגים באמצעותם תשובות אופייניות בהן משתמשים בציבור הדתי בשאלת הצידוק הדתי לשותפותינו עם החילוניים.
דבריו של הרב רבינוביץ' לקוחים משו"ת הלכתי, וכלפי דברי הראי"ה טענתי היא כי הם אינם מיועדים לציבור אלא ליחידי סגולה (כפי שאסביר בהמשך). בוודאי שלא בדיתי ולא עלה על לבי דבר וחצי דבר עליהם או, חלילה, על מידותיהם, וצר לי כי נכשלתי בלשוני.
לתוכנם של דברים:
עיקר טענתי היתה, כי הגאווה שפשתה במחננו נובעת מכך שהצידוק הרעיוני ליחסנו אל החילוניים הוא פטרוני (בתוך תוכם הם דתיים) או טקטי (שלא להרחיקם עוד יותר), אך אינו נותן להם לגיטימציה אמיתית. הבעיה: כיצד ניתן לשלול את החילוניות אך לתת לגיטימציה לחילוניים? המפתח לפיתרון: ההכרה כי האדם הוא שהגיע אל האמונה, והוא שיוצר את ערכיו. ולכן יש לקבל כאיש אמת גם את מי שהכרעתו הדתית-ערכית שונה משלי.
עיקרי הטענות שהועלו כנגדי: א. ההכרה בסובייקטיביות האמונה שוללת ממנה את אמיתותה, כאילו הקב"ה קיים רק בלבו של האדם ולא במציאות. ב. האמונה ניתנת להוכחה. ג. קבלת ההכרה במקור טוב נוסף לאלהים היא אמונה בשתי רשויות.[1]
המציאות מול תודעת האדם
המהפכה הקאנטיאנית הסיטה את הדיון בפילוסופיה המודרנית מן המציאות אל התודעה האנושית. קאנט טען כי התבונה האנושית אינה יכולה להגיע למסקנות בתחומי האמונה והמוסר. המטפיזיקה איננה שלב נוסף ושני לפיזיקה ולהכרת המציאות, כפי שטענה הפילוסופיה האריסטוטלית, אלא תחום מופרד ובלתי תלוי בשכל.
הרב מדן כבר קבע כי נושא זה קובע ברכה לעצמו וגם אני לא אנמקו, אך אעמוד עליו בקצרה כי הוא מהותי לדיוננו.
אמת אובייקטיבית הינה קביעה הניתנת לבדיקה בכלים לוגיים שכליים. הסובייקטיביות של האמונה פירושה כי האמונה נובעת מאותם חלקים בנפש האדם שאינם השכל (ובשל כך אינם ניתנים להגדרה[2], כמו ביטויים לא ברורים כאור, נפש, רוח, נשמה וכד'). ברור, כי גם כאשר הבינה המלאכותית תגיע לשיאה לא נוכל ליצור מחשב דתי. אך אין לראות זאת כברירת מחדל, לפי שעובדה זו מעניקה לאמונה את תוקפה ומשמעותה. או כלשונו של פרופ' שלום רוזנברג במאמרו 'דורנו ואמונת ישראל': "האידיאל הדתי בא לידי ביטוי בוודאות סובייקטיבית, ובחוסר וודאות והימור אובייקטיביים". דומני, כי עצם החיפוש אחר ראיות מכהה את הוודאות הפנימית במציאותו של אלהים[3] ושולל ממנה את הנעלות והנשגבות שבה.
לפיכך יש להעביר את המאמץ החינוכי לאמונה משאלת המציאות החיצונית האמפירית אל תוך האדם פנימה אל תודעתו וחווייתו של האדם. אין לשאול עוד "מה קיים?" כי אם "במה אני מאמין?". על שינוי זה לבוא לידי ביטוי גם בנקודה הבאה.
הרמוניה או בריחה מהתמודדות
הציבור הדתי לאומי משוקע באורח חייו ובצורת חשיבתו בתוך התרבות החילונית. אנו יונקים ממעיינות שנבעו בעולם ששם שמים נעדר ממנו ומחנכים את ילדינו לאור יצירות של גלויי ראש. כיצד ייתכן הדבר אצל בני תורה? התשובה מוכנה וידועה: הכל ממקור אחד. אך האם אנו יכולים לומר בפה מלא כי אנו הם שעומדים מאחורי תשובתנו ולא הרב קוק מדבר מגרוננו?
הראייה ההרמונית, היוצרת מכל האמונות והדיעות על ההפכים והניגודים אחדות כוללת, הינה נשגבת ושמורה לבני עלייה והם מועטים. בחוויה היומיומית האדם מלא ניגודים ובין השאר שאיפות של קודש שוכנות בצד שאיפות של חול[4]. התשובה שהכל ממקור אחד היא בריחה מהתמודדות. הסתירה קיימת במישור החוויתי האישי בניבכי נפשו של הפרט, ואילו התשובה ניתנת במישור המציאות העובדתית הכללית. לדוגמא, מי שליבו נקרע בין מה שהוא רואה כמעשה דתי לבין מה שהוא רואה כמוסרי חֺווה שתי מערכות ערכים טובות ושונות גם אם יצהיר בראש חוצות כי הכל ממקור אחד. אסור שהאמונה באחדותו של ה' תנִיא אותנו מהתמודדות אמיתית עם המרכיבים השונים שבתוכנו. אל לנו להתייחס אל האמונה כי "ה' אחד" כאל תשובה מראש הפותרת כל סתירה, אלא דווקא כאל גורם מדרבן לבירור אמיתי וכן של עולם החוויות והדיעות האישי שלנו.
מפגש - ויכוח בין דיעות או דו-שיח בין אנשים
כעת נחזור אל שאלת יחסנו אל החילוניים. טענותיי הן שתיים:
א. הדיון הערכי וההשקפתי ממוקד בתודעה האנושית ולא במציאות האובייקטיבית. ב. בכל אחד פועלים בעירבוביה דחפים ונטיות של קודש ושל חול.
לעניות דעתי, הנחות אלו מאפשרות לנו להתייחס אל אדם שאמונותיו שונות משלנו כאל שווה שניתן ללמוד ממנו. כל עוד דנו במציאות אובייקטיבית, הרי עמדתו של הכופר היתה כטענה שלמשולש ארבע צלעות ומה יש להתדיין עם טענת שטות כזו. אך לאור טענתי הראשונה, נושא הדיון הוא האדם וממילא יש בסיס לדיון גם בין הפכים.
מטענתי השנייה עולה, כי ניתן ללמוד גם מחילוני מבלי להעניק לדבריו פרשנות ומקור דתיים. קיימת נטייה לחפש מקור דתי לכל דבר הנלמד מתוך העולם החילוני מתוך מגמה שלא לפגום בנאמנות מוחלטת לתורה. אך נאמנות לתורה אין פירושה שהתורה כוללת את הכל, אלא שאין מאמצים השקפות הסותרות אותה. יש לשפוט כל דבר לאור התורה, אך העובדה כי עמדה, תחושה, חוויה או תפישה עברו את מבחן התורה איננה אומרת כי התורה היא הורתה. במשפחת ההשקפות שמקים האדם המאמין עם התורה ישנם בנים מאומצים ואין בכך בכדי להוריד את קרנה של התורה ומחויבויותינו אליה. טענה זו שוללת את טענתו של הרב מדן כי "יסוד גישתינו לכל חילוני ולכל כופר היא שהוא טועה גמור". יסוד גישתי היא אמנם שלילה מוחלטת של הטענה כי אין אלהים, אך לא של האדם העומד מאחוריה. יסוד גישתי אליו הוא כאל אדם שפועלים בו כוחות שונים בדיוק כמוני.
כל דיון בשאלה "מה קיים" מפגיש קביעות תיאולוגיות מנוסחות אך לא אנשים! דיון כזה הוא לעולם ויכוח. לעומת זאת, הדיון בשאלה "במה אני מאמין" הוא דו שיח בין שתי נשמות היכול להיות מפרה ומועיל לשני הצדדים.
הרב מדן במאמרו מביא מספר גישות למתן לגיטימציה לאהבתנו את החילוניים. גישות אלו, ככל התשובות הרווחות בציבור, נותנות הסבר דיעבדי לאהבה שקיימת ממילא. האהבה שהציבור הדתי לאומי מגלה, או שואף לגלות, כלפי הציבור החילוני, נובעת מרגשי אחווה לאומיים המנותקים מהשאלה האמונית. הצידוקים לאהבה ניתנים לאחר שהאהבה קיימת. באף אחד מהם אין התייחסות לשאלה, כיצד ייתכן כי אהבה לחילוני צמחה אצל הדתי, היאך התעורר רצון לשותפות עם הכופר אצל המאמין. התחמקות, לא מודעת, משאלה זו מעידה על אי התאמה בין הרגשות הבסיסיים שלנו לבין עמדותינו המוצהרות[5]. דומני, כי התאמה זו תיווצר רק אם ניגש לכל אדם, יהיו אמונותיו אשר יהיו, כאל אדם ולא מעמדה שיפוטית[6] המקטלגת אותו כ"דתי" או כ"חילוני". עלינו להפסיק לקשור את רגשותינו כלפי בני אדם, חילוניים או דתיים, לשאלת דעתינו על השקפת עולמם. כלום בעל אוהב את אשתו בשל דעותיה, או בשל מכלול תכונות, תחושות, חוויות וכו' המרכיבים יחד אדם?
גורמי הגאווה וסכנותיה
היו שטענו כנגדי כי אם קיימת בעיית גאווה יש לעבוד על מוסר המידות, ולא להתפלפל בדיונים עיוניים על מקורותיה. אלא שהגאווה עליה אני מדבר קשורה קשר סיבתי דו-כיווני הדוק להשקפתו של הציבור הציוני דתי ועל כן חייבים לדון בה. אין מדובר על פגם במידות של יחידים אלא על חשיבה ציבורית. הפרטים בציבור בינם לבין עצמם אינם מתנשאים (לא יותר מקבוצות אחרות) אך כמייצגי ציבור כנגד ציבורים אחרים, שם גאוות היחידה פורחת. נראה לי שבמקרה זה אין טעם בהטפת מוסר ועבודה על מידות. יש להבריא את המחלה ולשם כך חייבים אנו לעשות דיאגנוזה ולהתאים תרופה.
הגאווה לא רק מושפעת מתפיסת העולם הציונית דתית, אלא גם משפיעה עליה. בעיית הגאווה אינה מסתכמת בבעיית המידות. היא משפיעה בראש ובראשונה על יחס החילוניים אלינו וגורמת להם להתרחק מאיתנו, כי מי אוהב לשהות במחיצת המתגאים עליו. ואפילו בכך אין מתמצית הבעיה. חרדתי הגדולה היא דווקא מפני ניוונה של הציונות הדתית עצמה. חברה גאה, הרואה את עצמה כטובה יותר באופן קיצוני מרעותה אינה משתפרת, אינה בודקת את עצמה, אינה מתמודדת עם בעיותיה וכישלונותיה. חברה כזו אינה מכירה בחסרונותיה. היא פועלת כבעלת מונופול בתחום האמונות והדיעות, וכשאין תחרות, התפוקה לא עולה ואף יורדת.
* הערת מערכת: בגיליון האחרון של עלון שבות בוגרים נתפרסם מאמרו של אורי עופרן 'על היחס לציבור החילוני בימינו', ותגובתו של הרב מדן עליו. הדברים הופיעו במקורם בדף קשר ובסמוך לאחריהם הופיעה תגובתו של אורי עופרן לדברי הרב מדן. בשל טעות מצערת נשמטה תגובתו האחרונה של אורי עופרן מעלון שבות בוגרים והיא מובאת כאן בצירוף שתי תגובות על מאמרים אלה. המערכת מתנצלת בפני אורי על עגמת הנפש שנגרמה לו בשל השגגה שיצאה מתחת ידיה.
[1]. טענה רביעית היתה כי הגישה המרעיפה אהבה על החילוניים על מנת שלא להרחיקם עוד יותר מאיתן התורה - אינה חנופה כפי שטענתי, לפי שאין לנו טובת הנאה מאותה אהבה. ובאמת, המניע הוא כשר והשאיפה טהורה, אך לדידי חנופה היא כל אהבה שאינה נובעת מהנאהב. ההתקרבות אל החילוני מתוך מטרה לשכנעו בצדקתינו היא למעשה אהבת עצמנו ודעתנו ועל כן קראתיה "חנופה".
[2]. יכולתו המילולית של האדם קשורה לבינתו השכלית.
[3]. "שעה שהחתן חובק את כלתו, כלום מבקשת היא הוכחה שהוא חי וקיים? הנפש המתפללת הדביקה באהבה ובהתלהבות באלהים, כלום חייבת היא להוכיח שהוא קיים?" (הגרי"ד - איש האמונה, עמ' 32 הערה 20 בשם קירקגור).
[4]. הגרי"ד סולוביצ'יק מכיר בקיומם של נטיות חיוביות חילוניות אצל האדם, ואפילו טוען כי פעמים הם מתערבבים עם הנטיות הדתיות: "... אין בידינו אַמָת מידה להבחין בין סוגים של רגשות חילוניים לבין החוויה הדתית האמיתית. קיימים הרבה דחפים פנימיים לא דתיים, שכביכול, יש בהם תכונות טרנסדנטאליות של קדושה. דחף האהבה, השאיפה לאסתטיקה של האמן... כל אלה קל מאד להחליפם עם החוויה הדתית אבל למעשה הם בטיבם חילוניים בהחלט" (פרקים במחשבת הרב, עמ' 110).
[5]. חוסר קוהרנטיות זה הוא עיקבי במשנת הציונות הדתית, בשאלת היחס בין עם ישראל לתורת ישראל. האידיאולוגיה המנוסחת עליה מתחנכים היא, כי תורת ישראל קודמת, אך הרגשות מכתיבים מציאות על פיה עם ישראל קודם. הדבר מתבטא, בנוסף לשאלת היחס לחילוניים בה אנו דנים, גם בשאלת הגיור. הגדרת הגיור נשארה הצטרפות לדת ישראל, בעוד המציאות בשטח, העלייה מרוסיה וגיורם של אלפים מתוך ידיעה שאינם מתכוננים לקבל עליהם עול מצוות, קובעת כי עם ישראל ראשון. וכן בשאלת יחסי דמוקרטיה-הלכה: השותפות במדינה החילונית, וההשתתפות בתהליך החקיקה, קובעת כי החוק החילוני שנקבע על ידי עם ישראל הוא המחייב, אך אין מי שיודה בכך בפה מלא. זוהי סוגייה נרחבת המחייבת דיון נרחב, אך לצערי אין בידי מקום להרחיב בו כעת.
[6]. עצם הצורך להגדיר אדם כ"דתי" או כ"חילוני" מבטאת דחף לשפוט אותו. אך האם זהו תפקידנו? הרב מדן כותב כי "בדברנו על אהבה לא דיברנו כלל על סליחה או התעלמות מחטאם". וכי לא הקב"ה הוא הסולח? ברי לי, כי הרב מדן מסכים כי אנו מייחלים לסליחה מבעל הרחמים והסליחות, ולא האחראים עליה מטעמו. אך אם כן, לא ברור לי מדוע כתב על ה"מלמד זכות" (מאמרו הנ"ל, סוף סעיף ג') ולא פשוט על ה"אוהב".
תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)