13: "לא בחיל ולא בכח כי אם ברוחי אמר ה'"

  • הרב אהרן ליכטנשטיין

"לא בחיל ולא בכח כי אם ברוחי אמר ה'"* / הרב אהרן ליכטנשטיין

הימים אינם ימים רגילים. לפני שנים אחדות, איני זוכר מתי בדיוק, דיברתי על הפסוק שקראנו בסוף ההפטרה אתמול: לא בחיל ולא בכח כי אם ברוחי אמר ה' צבאות".

איני זוכר את תוכן הדברים המדויק שנאמר אז, אך גם אם אחזור עליהם מלה במלה, יישמעו כאן דברים שונים לחלוטין ביסודם, במהותם ובתוכנם. משמעותם של דברים אינה רק פונקציה של המלים הנאמרות, אלא של ההקשר שבו הדברים נאמרים, וההקשר שבו הם נשמעים ונקלטים.

הקשרו של הפסוק כיום, מעורה בנסיבות הקיימות בבעיות העומדות על סדר יומנו, במצב המדיני והלאומי. מחד, אנו נמצאים כיום בחנוכה, ומאידך, בעיצומו של תהליך שאיך שלא נתייחס אליו ודאי שהינו הרה משמעות כלפינו, כלפי עתידנו, כלפי העם והארץ. ממילא, בשעות ובימים כה גורליים, גם מסרים שאולי הועברו בהזדמנויות אחרות יונקים השראה ומשמעות מהנסיבות.

אני מתאר לעצמי שקיימת ציפיה שאתייחס למצב בפניו אנו עומדים בימים ובשעות אלה. ואף-על-פי-כן, איני רוצה להתרכז בהבטים הספיציפיים-מידיים, אלא אבכר להתייחס דווקא לאספקלריה, לפריזמה, דרכן ניתן להתייחס ולבחון את הדברים. שאלה זו, של קביעת אמות המידה היא לא רק שאלה מדינית ופוליטית בעלת משמעות לשעתה ומקומה, אלא היא שאלה חינוכית וערכית ממדרגה ראשונה. קביעת ערך, סדר עדיפויות, קביעת מהלך.

הדברים נוגעים בודאי גם לשאלות העומדות על הפרק, אך בעיקרם קשורים הם בטבורם לחנוכה מצד אחד, ולמהותה ואופיה של ישיבת ההסדר מצד שני.

"לא בחיל ולא בכח, כי אם ברוחי אמר ה' צבאות". בפסוק זה יש עימות והנגדה בין שתי גישות, שני עולמות, עולם של חיל וכח מזה, ועולם של רוח. לא סתם רוח, אלא "רוחי" - רוח אלוקית, רוח של דבר ה', רוח של תורה.

בהתייחסות לשני מרכיביו הראשונים של הפסוק, אנו רואים את החיל ואת הכוח כשמות נרדפים, עם ניואנסים מסויימים, אך כאלה השייכים לאותו הווי. ייתכן שבמישור פרשני צרוף אכן כך צריך לראות אותם, אבל דומני שניתן להבחין - ולו על דרך הדרוש - בין שני המרכיבים.

התורה בפרשת עקב (דברים ח, יא) מזהירה אותנו: "השמר לך פן תשכח את ה' אלקיך לבלתי שמר מצותיו ומשפטיו וחקתיו אשר אנכי מצוך היום", והיא מתארת את התסריט שעלול להביא לידי מצב חמור כזה. במהלך מצב זה - של הצלחה, שפע ועוצמה - ואולי כתוצאה הימנו, מתעוררת הסכנה של "ואמרת בלבבך כוחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה. וזכרת את ה' אלקיך כי הוא הנתן לך כח לעשות חיל למען הקים את בריתו אשר נשבע לאבתיך כיום הזה".

בפסוקים אלה, החיל והכוח הם בפירוש לא שמות נרדפים. הכוח מתואר כאן כאמצעי להשגת החיל. "כוחי ועוצם ידי" הוא הכלי, המנוף, ש"עשה לי את החיל הזה". וכן בפסוק שלאחריו: "כי הוא הנתן לך כח" שבאמצעותו ועל ידו תעשה את ה"חיל".

מדובר כאן איפוא על רמה מסויימת של השגיות, מן הסתם השגיות חומרית, כתרגומו של אונקלוס על אתר: "כח לעשות חיל" - "עצה למקני נכסין", חיל היינו: נכסים. עוצמה כלכלית, עוצמה גיאו-פוליטית, עוצמה צבאית.

ה"כוח" הוא, כאמור, האמצעי להשגת ה"חיל". אם אנו באים לעמת מול "רוחי" עולם ערכי אחר, הרי שעימות זה מתקיים בשני מישורים. במישור ה"חיל" ובמישור ה"כוח". במלים אחרות: בכל הנוגע ליעדים, הצבת ה"חיל"-הנכסים כיעד מרכזי שאליו יש לחתור, לעומת השאיפה לרוח. לצד זה, קיים עימות במישור האמצעים המובילים אל היעד: עימות בין ה"כוח" - המשמש מנוף להשגת ה"חיל"- לבין "רוחי".

מן הפסוק עולה כי יש לשאוף ל"רוחי", מבחינת היעד, ול"רוחי" מבחינת האמצעים.

מבחינת היעדים יש כאן שאיפה ל"רוח" הן במישור הפרט והן במישור הכלל. במישור הפרט, יש כאן שאיפה לקיים מציאות שבה אדם יכול לפרוח כיצור רוחני בעל תפישה והשקפה רוחניים, לפרוח במציאות שבה צלם אלוקים שבו ופיתוחו הוא היעד המרכזי. תיקון הפרט הוא הפן האחד. במישור הכלל, יש כאן שאיפה לתיקון עולם ולהמלכת מלכות שמים. לזה שואף עולם הרוח.

עולם ה"חיל" שואף לכל מיני דברים אחרים. ל"נכסין" למיניהם, אם נכסי הפרט ואם נכסי הכלל, אבל לנכסים.

לצד זה יש גם עימות בין הנטיה למושרשות בהווי ובעולם של רוח מבחינת האמצעים, הכלים והדרכים, לעומת עולם של כוח. אלה גישות שונות, ותפישות השונות זו מזו בשני מישורים. המישור האחד ביטויו בבחינת ההווי הכללי-חברתי, ואף מעבר לו: במישור הקוסמי. המישור השני הוא המישור האישי: מהי דמותו ואופיו של אדם שאישיותו הופכת להיות אישיות כוחנית, ושהכוח אצלו הופך להיות לא רק אידיאולוגיה אלא תחושת "בטן" המצויה לא רק בראשו אלא גם בצפרניו.

הפסוק מדבר על עימות: "לא בחיל ולא בכח, כי אם ברוחי". "כי אם" - הרוח מהווה אנטי-תיזה לחיל ולכוח. הצגת הדברים בדרך זו היא ברמה האידיאלית. זאת השאיפה, שהעולם יתנהךל במישור הרוח, הן מבחינת היעדים והן מבחינת האמצעים. בפועל, העולם מתנהל - ועד ביאת גואל צדק אמור להתנהל - תוך כדי איזון בין מימד הרוח לבין מימד הכוח. הכוח נדרש לא רק להשגת חיל, אלא גם להשגת האנטי-תיזה, הכוח נדרש גם להשגת ה"רוח".

הדברים עומדים בלב לבו של חג החנוכה, ובלב לבה של הישיבה הזו ואחיותיה. כל ההתייחסות לחנוכה, עוד משחר טל הילדות, סובבת סחור סחור בציר אחד ובשני מימדים: מחד, חג החנוכה הוא מועד של רוחניות צרופה, של שמן זית זך, של התמודדות לא רק עם גורמים כוחניים הבאים להרוס ולפרוץ אלא גם עם איזו טומאה מופשטת. טומאה שאינה נראית, אינה נשמעת, בלתי נתפשת, אך כזו הפוגעת בשמן הטהור שבמקדש. מוקד אחד, שפך השמן מסמל אותו, שייך כל-כולו לעולם הרוח.

לצדו, מסמל כמובן חג החנוכה את הגבורות, התשועות והמלחמות. אותם הבטים הבאים לידי ביטוי בעיקר בתפילת "על הנסים".

במידה מסויימת, מהווה חג החנוכה מבחן מסויים לרגישותם של האדם ושל העם כולו ליחס שבין אותם שני גורמים. באיזו מידה כובד המשקל מוטל על ה"מלחמות" שאליהן נלווית התייחסות טקסית ושולית, כמעט פולקלוריסטית, לנרות ולפך השמן; או להיפך: האם יש דגש מסיבי דווקא על אותו פך זעיר, כשכל עניין המלחמות נדחק אי שם לשולי התודעה, "לכם - ולא לו", כאילו מישהו אחר נלחם עד חירוף נפש בשדה הקרב.

ראיה מעמיקה של הדברים במלוא היקפם - מעין זו של חז"ל, או זו המובעת בניסוחם של הראשונים, וביטויה המובהק בנימה הבוקעת ועולה מדברי הרמב"ם בהלכות חנוכה - בנויה על איזון. גם אם מדובר בפרופורציה זו או אחרת, יש כאן הכרה בעובדה שכדי להחזיק את הרוח נדרש לעתים כוח, ומאידך - שכל משמעות והצדקת הכוח היא הרוח שלמענה הכוח מופעל.

מבחינה השקפתית ותורנית נדרשים אנו בחנוכה לחוות את הדברים ולהבינם בדרך זו, אך לא רק בחנוכה. זהו חלק מתפישתנו והבנתנו לאורך הדרך. לעתים, המתח קשה עלינו. אנו נגררים, מצד אחד, לרוחניות מופשטת המתנערת מן הבעיות הבוערות בקרקע המציאות. מצד שני, אנו נתפשים לעתים לכוחנות. אולי אי שם, ברקע, הדברים נעשים למען מטרה רוחנית, אך מתפתחת דינמיקה המובילה את תאוצת הכוחנות למציאות בעלת אופי עצמאי, שהנימה הרוחנית - שלמענה מתקיימת כל המערכת - הולכת ונדחקת לקרן זוית.

אנו נדרשים לתשומת לב, למושרשות רוחנית, ערכית, תורנית ויהודית, כדי לדאוג לכך שהאיזון המתאים והמתח הראוי שבין הכוח לבין הרוח, יישמרו בעדינות וברגישות.

זכורני, כי כד הוינא טליא, שמעתי ממורי ורבי ר' יצחק הוטנר ז"ל, שהסביר את דרישת הגמרא (מכות כג, ע"א) והרמב"ם (סנהדרין טז, ט) בנוגע לאדם המבצע את עונש המלקות, שיהא אחד מאותם "חסרי כח ויתירי מדע". תינח "חסרי כח", שלא ילקה את המוכה מכות חזקות מדאי. אך "יתירי מדע" - וביטוי כזה המופיע בגמרא וברמב"ם לאו מילתא זוטרתא היא - למה לי? וכי כדי להלקות צריך אדם להיות בעל יכולת הבנה והעמקה?

והסביר הרב הוטנר: אמנם בעולם החטא, במציאות של פשע ורשע, אין מנוס;מהפעלת כוח. לעתים צריך להרביץ ולהלקות, והגמרא מונה כל אותן סנקציות שמותר לבית דין לנקוט. תהא זו נאיביות מוחלטת לחשוב שניתן לראות את כל המציאות בצבע ורוד ולהתעלם מן העובדה שקיימת בה זרוע רשע שצריך לשרשה. הענישה מתבקשת, אך חשוב שתיעשה מתוך הבנה ומתוך הנחה שכך הם פני הדברים, ולא מתוך ששון ושמחה. גם אותו שליח בית דין המבצע את פעולת ההלקאה צריך שיהא אדם בעל רגישות והבנה, שיבין מצד אחד שיש צורך בכוח, אבל מצד שני שלא יאבד את עשתונותיו ויבין לשם מה ולקראת ניתן בידו אותו כוח ולהיכן הוא מופנה.

כך במישור האנושי, ואם נרצה - כך, במקביל, במישור האלוקי. פרשת בשלח מסתיימת בפרשיה אחת, "כי יד על כס י-ה, מלחמה לה' בעמלק מדר דר". מה רב השוני בינה לבין הפרשה שלאחריה, פרשת יתרו, המסתיימת אף היא בפרשיה אחת: "ואם מזבח אבנים תעשה לי, לא תבנה אתהן גזית, כי חרבך הנפת עליה ותחללה". כפי שפירשו חז"ל, לא רק בחרב הכתוב מדבר אלא בכל כלי ברזל. וכל כך למה? מפני שהחרב נועדה למטרה אחת, לקיצור חייו של אדם, ואילו המזבח נברא להאריך חייו של אדם, וביניהן פעורה אנטי-תיזה.

אכן, "ה' איש מלחמה" הוא, ולעתים אנו הולכים בעקבותיו. חלק מקיום חברה בעולם שבו יש רשע הוא העיסוק במלחמה. משבא הרמב"ם לנסח את הלכות מלכים, לא התעלם מעובדה זו והכתירן "הלכות מלכים ומלחמותיהם". אבל השאיפה היא, כמובן, לעולם של "מזבח", עולם שבא להאריך חיי אדם, עולם שבו אמנם מימד הרוח דומיננטי, ובו שלטת הציפיה לגאולה העתידה בה יהיה מימד זה בלעדי.

כאמור, דברים אלה הינם בעלי משמעות מיוחדת לחנוכה, אך מעבר לזה הם בעלי משמעות קריטית להבנת מבנה ואופייה של ישיבת ה"הסדר". יצור זה, שמזה קרוב לאלפיים שנה לא ידעתהו כנסת ישראל, הוא פרי מציאות שבה המתח בין הכוח לבין הרוח מקבל צורה מסויימת ומשמעות מסויימת בגין הנסיבות. קיימת כאן מסגרת שבה הישיבה והלומדים בה מתמודדים בהתמדה עם המתח הזה. המתח שבין הכוח לבין הרוח, בין ה"חייל" שבנו לבין "בן התורה" שבנו. אפשר שאין לתלמיד, ולישיבה כולה, אתגר חינוכי גדול יותר מאשר בנייה בריאה, מושלמת ואינטגרטיבית של האיזון הנדרש. איזון שבו יש, מצד אחד, עימות כלשהוא בין הכוח והחיל לבין הרוח, אך מצד שני מדובר בבן תורה שהוא איש רוח, ואזי גם החיל והכוח מובנים היטב. משנמסרים החיל והכוח למי שאמור להיות מ"יתירי מדע", הריהם מוצאים את מקומם בתוך עולם ומציאות שבינתיים אין מנוס בה מהיעזרות גם בכוח הזרוע ובזרוע הכוח.

זאת נחלתנו בישיבה זו, בתקופה זאת, ואשרינו שזכינו לכך. דורות ארוכים יכלו, בדלית ברירה, להימנע מבניית איזון זה ומחוויית חיים המתווים במתח זה. בדורי דורות של גלות, שאפו כנסת ישראל ו"ר' ישראל" להיות "יתירי מדע", אבל ודאי שהיו הם "חסרי כוח", בהיעדר כוח מדיני, פוליטי או צבאי בידם. הכל היה בנוי על שתדלנות, על הליכהבין הטיפין, על השמירה על תולעת יעקב. אכן, נעשו דברים גדולים ונצורים, נבנה עולם לתפארת של תורה ועבודת ה', אך חסרים היו אותו פן מסויים של ההווי הלאומי - ואולי אף האישי - שנדרש לבנין האומה ומדינתה. אדם וציבור לא נדרשו אז לעצב את האיזון שבין הכוח לבין הרוח מפני שרוח היתה למכביר וכוח לא היה לרפואה.

מצד אחד היו אלה השגים גדולים ונפלאים בעולם הרוח, וכמה ניתן להתפעל מהגבורה הרוחנית העילאית שהראתה כנסת ישראל לדורותיה, אם במסירות נפש, אם בדבקות בקב"ה, אם בפרישת כנפיים בעולם התורה, ואם בעיצוב תפישה וגישה רוחנית לחיים. "מה עוד", כתב פעם סופר אמריקאי יהודי חילוני, "נותר לעשות בגטו? לעצב או לנהוג באומנות של כבוד האדם".

מאידך, וככל שההישגים בעולם הרוח היו אמנם מרשימים, המחיר על חסרון הכוח היה איום ונורא. מצד אחד, למי כעמך ישראל היסטוריה רוחנית מפוארת כזו, אבל מצד שני למי כעמך ישראל היסטוריה, בת קרוב לאלפיים שנה, עקובה מדם, רצופת רדיפות ורוויית השפלות. שיאה, במאה הזאת, באותו פרק שחור משחור בתולדות כנסת ישראל.

אשרינו שזכינו לכך שעלינו להתמודד עם אתגר שחסדי השם הטילו לפתחנו. יש כוח, ויש שאיפה לחיל, ויש "נכסין" - נכסים ועושר, וצריך להתמודד עם האתגר של איזון החיל והכוח עם "רוחי".

כאמור לעיל, לאתגר זה יש משמעות ייחודית בישיבת ההסדר ולתלמידיה. ישיבת ההסדר צריכה להיות חוד החנית, בבואה שבה משתקף מתח זה שאמור לעמוד מול האומה והמדינה כולה. מראשית דרכה, עומדת המדינה מול אתגר זה. במידה מסויימת בעל כורחה, בגין הנסיבות המצריכות את הכוח ומאפשרות אותו, אך במידה מסויימת אף מרצונה, מפני שהיא, על פלגיה החילוניים, נצר לאותה כנסת ישראל הרוחנית המופלאה של גלות דורות, שמראשית דרכה התמודדה - או אמורה היתה להתמודד - עם האתגר הרוחני והמוסרי, ובשבילנו גם האתגר התורני.

בכל עת אנו נמצאים במצב שבו צריכים אנו לנווט ולתעל את דרכנו בין הקטבים. קטבים אוביקטיביים האימננטיים למציאות בה אנו שרויים, וקטבים הנקלטים לעתים מרצון. מצד אחד לא חסרים אינטלקטואלים וסופרים למיניהם, אנשי רוח דגולים, ומהם כאלה המצליחים לחיות בשקט ובשלווה בחוץ לארץ, המטיפים לרוחניות, מזהירים כל הזמן, דורשים שנתעלה ונתעלם, תוך כדי זלזול מצדם - והלוא "יתירי מדע" המה - בכוח הנדרש ובדרישה לכוח. אין הם פציפיסטים עד תום, אך אינם רחוקים מכך. הם דורשים מאתנו שנגיע לרמת התנהגות משל היינו מצויים בלוכסמבורג או באוסטרליה. זאת הנימה האחת.

כאמור לעיל, כבני תורה וכאנשים מוסריים, נדרשים אנו לחיות את המתח הזה ולמודעות לאותו איזון שבין מרכיבים המהווים חלק ממציאותנו והווייתנו, כשמן המרכיב האחד איננו רוצים להשתחרר ומן המרכיב האחר לא ניתן להשתחרר. אנו נאבקים מצד אחד על קיומנו בהיותנו מוקפים אויבים, ומצד שני כל העת מפעם בנו החלום והחזון. אוחזים בחרב, אך חולמים על המזבח.

מצד שני, אנו ערים לתופעות, אם בארץ ואם בחו"ל, של היסחפות אחרי הכוחנות, של סגידה לכוח, של אמונה כי הכל ניתן לפיתרון בכוח הכוח, ושאם ניתן הדבר - הריהו אף רצוי וראוי. אלה מרבים לדבר, עם בעיטה מסויימת במסורת הגלות, על ה"יהודי החדש" המתרומם והמתקומם, זה שאינו עוד "תולעת יעקב" אלא ישראל השורה ונאבק. אותם אנשים רואים בהתפתחות המדינה את פריו של הכוח, המושתת על הכוח, העשוי להוביל בסופו של דבר לכוח נוסף.

כיצד לבנות איזון זה בפועל, בחיי המעשה? שאלה זו עומדת לאורך הדרך לנגד עינינו. הפרספקטיבה שעלינו להבליט, בחינת הבעיה העומדת כיום לנגד עינינו, היא ראיית המצב על רקע האיזון שבין הכוח לבין הרוח, בין ה"עצה" לבין ה"נכסין", הן במישור היעדים והן במישור האמצעים.

כל אחד מאתנו רווי, או אמור להיות רווי, באהבת הארץ ובזיקה אליה. זאת, מפאת היותה מורשת ומולדת, וגם לכך יש פן רוחני, אבל כמובן גם מהיותה לא רק ארץ אבות אלא ארץ הקודש. יעקב אבינו נתיישב בארץ ישראל בשל היותה "ארץ מגורי אביו" (בראשית לז, א), על קשריה, זיקתה לעולם אבותיו והרצף ההיסטורי, אך גם מצד היותה "ארץ כנען", ארץ של קדושה שודאי לגביה יש פן רוחני. ארץ ישראל היא פן של עולם הרוח, על כל עשר קדושותיה, ורבדיה המפורטים במשנת כלים (א, ו). אך גם בעולם הרוח, יש דרגות שונות. יש דברים מהותיים יותר מבחינת מהותם, מעמדם וקדושתם הפנימית, ויש כאלה שיש בהם פן מסויים של היותם כלי, מנוף ואמצעי. לארץ ישראל ודאי יש משמעות כפולה. יש לה קדושה אימננטית, אך יש בה גם קדושה כאמצעי, ככלי לקראת יעד הגשמת אחר. הוא הדין במקדש, המשמש מחד אמצעי, מקום להקרבת קרבנות, אך מאידך מקור קדושה עצמאי, מעון לשכינה.

התייחסותנו לארץ ישראל אינה מתמצית במישור ה"נכסין", כרכוש וקניין. אם באים להעלות שאלת ויתור על חלק ממנה מול ערכים רוחניים צרופים, הרי שאז מתעוררת השאלה באיזו מידה יש כאן נימה של "רוח", ובאיזו מידה יש כאן נימה של "חיל".

מפאת הנסיבות, אנו נדרשים לשאלה זו. מי שחושב שנוכל לשמור על הכל, לשבת איש תחת גפנו ואיש תחת תאנתו מבלי לוותר על שום דבר, הריהו חולם באספמיה. המציאות הקיימת היא שבמידה מסויימת אנו נדרשים להעמיד את הרוח הצרופה של האדם, של היהודי, של עולם התורה, מול חלקים של ארץ ישראל שהינם בודאי בעלי משמעות רוחנית עמוקה ומרחיקת לכת, אך אין בהם כדי למצות את עולם הרוח כפי שקיומה של כנסת ישראל ותורת ישראל ממצות אותו.

ארץ ישראל חשובה מכל בחינה שהיא, צריך להיאבק למענה, אך צריך גם לדעת להעמיד את הדברים בפרספקטיבה הנכונה. להבין תחילה מהו הפן הרוחני הכולל שלאורו ובמסגרתו אנו בוחנים את קדושת הארץ. מתוך כך אנו נדרשים להציב ולקבוע סדר עדיפויות. יש כאלה החושבים כי ניתן להמשיך ולהחזיק בכל, ללא סיכון חיי אדם, לא בהווה ולא בעתיד, ללא חשש מלחמות ושפיכות דמים. אשריהם וטוב להם אם אכן הם צודקים. אך אוי לכולנו אם יתברר שאינם צודקים.

כאן עלינו להיזהר ביותר, שמא מתוך אהבת הארץ והזיקה אליה - לרבות זיקתנו הרוחנית לארץ - נאבד את הפרספקטיבה הרוחנית ואת ראיית המציאות.

לפני כמה שבועות התרעתי: מי שחושב שבאבדן הישובים איבד את כל עולמו עלול לאבד את כל עולמו עוד בטרם יעקרו אותם ישובים ממקומם. האמנם זהו כל עולמנו? תורה ודבקות בקדוש ברוך הוא, יראת ה' ואהבת ה', אותם דברים שהחזיקו אותנו משך אלפי שנים אינם "עולמנו"? וכי עולמו של מישהו אחר הם?

ודאי הוא שארץ ישראל היא מרכיב בהווייתנו, אבל חס וחלילה לנו מלאבד את עשתונותינו, עד כדי הגעה למצב שבו כל עולמנו הופך להיות "נכסין" וקרקע - ואפילו קרקע של קדושה היא!

בנקודה כלשהיא אנו נדרשים להציב את "רוחי" - רוח שהגשמתה המושלמת ביותר מתבטאת ברוח האדם, צלם אלוקים - אל מול הבטים אחרים של קדושת הארץ. יש כאן בעיה כפולה. קשה להאמין שהמצב הנוכחי יימשך לאורך ימים, אך למעלה הימנו, יש כאן סיכונים וסכנות שחס וחלילה - ולבא לפומא לא גליא - עלולות עוד לפקוד אותנו.

מכאן אותה דרישה אכזרית המופנית אלינו, לכימותם של חיי אדם. קיימת רתיעה טבעית לדבר על חיי אדם במספרים כמותיים. האם מספר כזה של קרבנות מצדיק המשך המצב הקיים, או מספר אחר אינו מצדיק את המשך המצב הקיים. אנו אמונים על כך שכל אדם - עולם מלא הוא, ושכל המקיים נפש אחת כאילו קיים עולם מלא. ממילא, יש מקום לגישה שתטען מה לי אדם אח, מה לי מיליון, והרי שניהם עולם מלא הם?

הרתיעה האמורה עלולה להוביל אותנו לאחת משתי תפישות קיצוניות. האחת גורסת כי מאחר ואדם אחד הוא "עולם מלא", הרי שאסור לוותר על נשמה אחת אפילו למען קידום האינטרסים הלאומיים וההיסטוריים המשמעותיים ביותר. ידוע הסיפור המפורסם ש"הרב" ציטטו בשמו של ר' חיים על אדם שנסע ברכבת ושמע יהודים המתאוננים על צרות ותלאות. אמר אחד לחברו: לו לפחות היו כל צרות אלה מביאות את המשיח". ניגש אליו ר' חיים ואמר לו: "המשנה בסוטה מונה הרבה סימנים לגבי ימות המשיח. שפיכת דם יהודי לא נמנתה ביניהם". הוי אומר: כמו שפיקוח נפש דוחה כל התורה כולה, דוחה הוא גם את ביאת המשיח. ואם כדי להביא את מלך המשיח צריך שיהודי אחד שייהרג, הרי אסור שייהרג ותידחה ביאת המשיח מפניו.

הקיצוניות ההפוכה נתבטאה במסר של ר' צבי יהודה הכהן קוק ז"ל. היות והגורם הכמותי לא יכול להיות משמעותי, הרי שאין זה משנה כמה יהרגו. לא קיים שיעור המגדיר כמה יהודים ראוי להם שייהרגו על קידוש השם בשעת השמד, אלא חל חיוב עצמאי על כל יהודי לעלות על המוקד ולמסור את נפשו על קידוש השם. ממילא, לפי טענתו, מסירת חלקים מארץ ישראל היא בבחינת שעת השמד, וקיימת לגביה מצוות "ייהרג ואל יעבור". אין גבול לכמות במצב זה, אפילו יהו קרבנות ללא מצרים.

מי שמחפש עקביות לוגית עד הסוף, יוכל אולי להגיע לאחת משתי תפישות קיצוניות אלה, לאחר שקבע בדעתו כי מסרב הוא לעסוק בכימות חיי אדם. אבל אין לך הוכחה מהמציאות עצמה, שלא ניתן ללכת בדרך עקבית זו עד הסוף. למעשה כל מפקד בצבא, וכל מדינאי נדרש - בעל כרחו - לכמת חיי אדם ולעשות חשבון כמה אבידות מוכן הוא לספוג על מנת לכבוש יעד מסויים, שחשיבותו מוכרת מתוך ראייה לאומית כוללת, ולאו דווקא מתוך זו של הפרט. למרות האכזריות שבדבר, אין מנוס מכך. לא ניתן לנהל מאבקים על ארץ או על קיומו של עם בדרך אחרת. אמנם בספר החינוך נכתב במקום אחד כי מצוות מלחמה חלה רק במקום שאין בו סכנה, אך כבר ה"מנחת חינוך" מקשה על אתר: הנשמע כזאת, מלחמה ללא סכנות?

גם התמודדות זו הינה חלק מהעימות שבין הכוח לבין הרוח. מה ניתן להקריב, מה ניתן לצפות, למען השגת היעדים הגדולים. ברור, מכל מקום, שהראיה הרוחנית המתבקשת מאתנו שואפת - הן מבחינה אנושית-מוסרית צרופה, והן מבחינת הדאגה לכל אדם ואדם שהוא בבחינת ספר תורה מהלך, הן במישור הפרט והן במישור הכלל - לצמצם ככל שניתן את מחיר האדם ורוח אלוקים שבו לעומת ה"נכסין" שבקרקע. כל זאת, תוך רגישות מקסימלית לאותם ויתורים.

כאמור, כאן מקומה של החרדה הצריכה לעמוד לנגד עינינו בהיותנו אנשי רוח. חרדה, מפני קרבנות בממדים שלא ידענום במלחמות עברו, כל אחד מהם כה כואב וכה נוקב. הייתכן שאדם בעל רגישות אלמנטרית ורוחניות בסיסית יעמוד מנגד ולא ייבהל? לפני כמה שבועות בא אלי יהודי אמריקאי, מתנגד מושבע לתהליך השלום. ישב עמי שעה ארוכה, ואמר לי בנימה של התנשאות: "אני מבין לרוחך, ספגת אבידות, נהרגו תלמידים שלך, ולכן אתה מסונוור ומאבד את שיקול דעתך בתחום זה". מששמעתי את הדברים אמרתי בלבי, שטוב סינוור שלי מצלילות הדעת שלו.

כמובן, אינני חושב שדעה מעין זו צלולה היא. ההצעה העומדת כיום על הפרק איננה הצעה טובה, אין היא בשורה מרנינה, לא לילד הזה פיללנו, וודאי שאם חושבים אנו על חזון הגאולה במלוא עוצמתו והיקפו מצטיירת לנגד עינינו תמונה שונה לחלוטין. אבל מאימתיי מי שצריך להחליט במישור המדיני עושה זאת רק לפי קנה מידה של חזון משיחי, או של חלומות ורודים? במישור המדיני צריך להחליט בין האלטרנטיבות הקיימות בשטח. לא לאבד אף פעם את החזון שמעל לשטח, כיחלק מעולם הרוח, אבל את ההחלטות האופרטיביות צריך להחליט ביחס למה שקיים, ולא רק ביחס למה שרצוי. "לבא לפומא לא גליא" מהן האלטרנטיבות הקיימות כאן. בראשית התהליך דיברתי עם אחד מראשי הישיבות, ואמרתי לו שלדעתי צריך לראות את התהליך לאור האלטרנטיבות הקיימות. תגובתו היתה: "יותר גרוע מזה לא יכול להיות". האמנם? וכי אדם אינו יכול לדמיין לעצמו תסריט גרוע כהנה וכהנה, רע עשרות מונים מזה שמדובר בו?

כל מה שנאמר עד כה אינו בבחינת נקיטת עמדה לגבי טיבו של התהליך. החשוב הוא שנדע מהן אמות המידה הראויות לפיהן יש לבחון את הדברים. לפני שבאים לסווג מי בעד ומי נגד, מי יצליח ומי ייכשל, יש לערוך סיווג קודם: מיהו זה הרוצה שהתהליך יצליח, ומי אינו רוצה בהצלחתו. מבחינה זו - וכאן אני מרשה לעצמי לנקוט לשון חד משמעית - איש רוח ואיש תורה צריך לקוות שהמהלך שבו מדובר יצליח ויכה שורשים עם כל המחיר הנוקב והכואב המלווה אותו. זאת מפני שכל ראיה כוללת מנקודת ראות רוחנית - וגם בידיעה ברורה שמדובר כאן על מה שנראה כהצלת חיי שעה על חשבון ויתור לדורות - תוביל אותנו למסקנה שאם אמנם כתוצאה מן הויתורים יתאפשר לנו קיום של פריחה וצמיחה רוחנית (ולא אותה פריחה כלכלית עליהם מדברים אדריכלי התהליך), כנסת ישראל תוכל למצות את עצמה ולהגשים את חזונה. ראיה רוחנית שואפת לכך שיושבי בית המדרש הזה יוכלו - לטווח של כמה שנים או עשרות שנים - לפשוט את מדיהם ולהקדיש את כל ימיהם לעיסוק בתורה. היא מקווה ומצפה שמדינה שלמה לא תצטרך לחיות על חרבה ויתאפשר לה לשרות רק עם "הקול קול יעקב", עם האתגרים הרוחניים.

כמובן, שלא ניתן לדעת בוודאות שכזה יהיה סופו של התהליך, ושאכן יינצלו חיי אדם בשלו. האמנם יש כאן שותף לתהליך, או שמא חלילה הולכים לויתורים מפליגים שלא יניבו כל פרי. שמא מקריבים חלק הן בעולם הכוח והן בעולם הרוח, וללא תמורה. שאלה זו היא שאלה קשה ביותר, אבל למען ההגינות הכרחי שהיא תופרד לחלוטין מן השאלה העקרונית הראשונה, שאם הדבר אכן אפשרי - אנו רוצים בו ומוכנים ללכת לקראתו.

אם אמנם ניתן להשיג שלום, הרי שעם כל הכאב המלווה אותו, עלינו ליתן שבח והודאה לקב"ה שהדבר עלה בידינו, להתפלל שיעלה יפה, על מנת שאולי נוכל להשאיר לבנינו ולנכדינו מציאות רוויית פחות שנאה, שתחייב שימוש מופחת בכוח הזרוע, מציאות שתהא פתוחה יותר לעיצוב רוחני ומוסרי, לעשייה תורנית, לפיתוח של עבודת ה', ולהגשמת אותם דברים שלמענם "ר' ישראל" וכנסת ישראל קיימים.

בין השאר, חג החנוכה הינו מועד המעורר אותנו מחדש לאיזון שאף הוא מתבקש בימים אלה. מצד אחד, נימת הביטחון, ומצד שני, תבונה מתבקשת לידע ולהיוודע מה נמצא בהשג יד ומה איננו בנמצא, למצוא את הנתיב שבין האומץ לבין התבונה. עלינו לפעול, לשאוף, לקבוע ולהחליט, מתוך אמונה בקב"ה, תפילה והתמסרות, ומתוך מודעות שאמנם אנו נמצאים בשעות קשות, אך תפילתנו וציפייתינו שתהיינה אלה לא רק קשות אלא גם גדולות. כמובן שחזון הגשמת הגאולה השלמה הוא ממנו והלאה. אם ההסכם הזה ימומש, הוא יכול להביא עמו אף נסיגה מסויימת. אך תקוותנו ואמונתנו שאם אכן יוגשם ההסכם, ואם נימנע בעקבותיו מן הסיכונים הכרוכים בהמשך המצב הנוכחי - ועל כך עלינו להתפלל לקב"ה - נוכל, בסייעתא דשמיא, להביט לאחור, אבל גם כלפי העתיד, ולהמשיך בשירת השבח וההודאה מחד, ותוך תקווה ותפילה מצד שני. יחלוף עוד זמן רב עד שנשתחרר מן המתח שבין הכוח והרוח. אף אחד אינו מציע שנניח את הכוח בצד. אבל נקווה ונתפלל שאם התהליך יעלה יפה, יוליכנו הקב"ה בדרך האמת ובדרך החסד, להתקדמות בדרך הליכתנו לקראת הגשמת חזוננו, ערכינו והוייתנו.

 


* דברים על פה שנאמרו בישיבה בחנוכה תשנ"ד, בסמוך לחתימת מיזכר ההבנה בין ישראל לפלשתינאים ("הסכם אוסלו"). כתב וערך: אביעד הכהן. הדברים לא עברו את ביקורת הרב.