עיון בפרשה על פי המדרש -
שיעור 12
ויחי | יששכר וזבולון
קובץ טקסט
פתיחה
שני בנים אחרונים ילדה לאה ליעקב: יששכר וזבולון. שבטים אלה הינם צמד לאורך המקרא, ורוב הופעותיהם הם זה לצד זה: לידתם, סיפור תולדותם, ברכתם, חנייתם, קורבנם ונחלתם.
השותפות של יששכר וזבולון הינה מושג בתוך העולם היהודי: שני יהודים עושים ביניהם שותפות, האחד יושב ולומד תורה והשני יוצא למסחר. זה שיוצא למסחר זוכה בשכר לימוד התורה של חברו, והלמדן שביניהם זוכה לצרכי קיומו הגשמיים. נעקוב להלן אחר התהוותו של רעיון השותפות בין יששכר וזבולון לאורך ספרות חז"ל, תוך חיפוש מענה לשאלות: מהי אופיו הרוחני האופייני של כל אחד משבטים אלה, ומהי הדינמיקה הפנימית המתרחשת ביניהם?
ייחודם של יששכר וזבולון
נחל את עיוננו במדרש הלכה של תנאים על ברכתו של משה ליששכר וזבולון לפני מותו: "וְלִזְבוּלֻן אָמַר שְׂמַח זְבוּלֻן בְּצֵאתֶךָ וְיִשָּׂשכָר בְּאֹהָלֶיךָ. עַמִּים הַר יִקְרָאוּ שָׁם יִזְבְּחוּ זִבְחֵי צֶדֶק כִּי שֶׁפַע יַמִּים יִינָקוּ וּשְׂפֻנֵי טְמוּנֵי חוֹל" (דברים לג, יח-יט):
"שמח זבולון בצאתך",
מלמד שהיה זבולון סרסור לאחיו, והיה לוקח מאחיו ומוכר לגוים, ומן הגוים ומוכר לאחיו.
"ויששכר באהליך",
מלמד ששבטו של יששכר משתבח בתורה, שנאמר: "ומבני יששכר יודעי בינה לעתים" (דהי"א יב, לג).
וכן מצינו שאביו משבחו, שנאמר "וירא מנוחה כי טוב" (בראשית מט, טו).
דבר אחר: "ויששכר באהליך",
מלמד שבית הבחירה היה ראוי ליבנות בחלקו של יששכר.
"עמים הר יקראו", מנין אתה אומר?
שהיו אומות ומלכיות מתכנסות ובאות לפרגמטיא של ארץ ישראל,
והיו אומרים: הואיל ונצטערנו ובאנו לכאן, נלך ונראה פרגמטיא של יהודים מה טיבה.
מיד עולים לירושלם ורואים את ישראל שעובדים לאל אחד ואוכלים מאכל אחד,
לפי שהגוים - לא אלוהו של זה אלוהו של זה, ולא מאכלו של זה כמאכלו של זה.
והם אומרים: אין יפה להדבק אלא באומה זו!
מנין אתה אומר שאין זזים משם עד שמתגיירים ומקריבים זבחים ועולות,
תלמוד לומר: "שם יזבחו זבחי צדק"
(ספרי דברים שנד הורוויץ עמ' 416-415).
הפסקה הראשונה בספרי מגדירה בצורה ברורה את תחום עיסוקם של כל אחד מן השבטים האמורים: זבולון בא בקשרי מסחר עם סוחרים מן העמים הסובבים, קונה ומוכר, מייצא ומייבא, ואילו יששכר הוא מיושבי בית המדרש. תחומים אלה הינם ביטוי והמחשה לפסוק הנדרש: "וְלִזְבוּלֻן אָמַר שְׂמַח זְבוּלֻן בְּצֵאתֶךָ וְיִשָּׂשכָר בְּאֹהָלֶיךָ" (דברים לג, יח). הפסוקים המובאים לראיה על עיסוקו של יששכר בתורה הם: "וּמִבְּנֵי יִשָּׂשכָר יוֹדְעֵי בִינָה לַעִתִּים לָדַעַת מַה יַּעֲשֶׂה יִשְׂרָאֵל רָאשֵׁיהֶם מָאתַיִם וְכָל אֲחֵיהֶם עַל פִּיהֶם" (דהי"א יב, לג) ו"וַיַּרְא מְנֻחָה כִּי טוֹב וְאֶת הָאָרֶץ כִּי נָעֵמָה וַיֵּט שִׁכְמוֹ לִסְבֹּל וַיְהִי לְמַס עֹבֵד" (בראשית מט, טו). הפסוק הראשון מופיע ברשימת המצטרפים אל דוד מכל שבט בהיותו בצקלג, ומילות התיאור "יודעי בינה לעיתים" נדרשים לעניין לימוד התורה או ידיעתה.[1] הפסוק השני הוא מתוך ברכתו של יעקב ליששכר. הדרשה של ה"טוב" כ"תורה" מפורש במשנה אבות ו, ג: "ותמימים ינחלו טוב (משלי כח, י). ואין טוב אלא תורה, שנאמר כי לקח טוב נתתי לכם תורתי אל תעזובו (משלי ד, ב)".
יעקב בברכתו אל זבולון מנבא על מקום נחלתו בארץ ישראל: "זְבוּלֻן לְחוֹף יַמִּים יִשְׁכֹּן וְהוּא לְחוֹף אֳנִיֹּת וְיַרְכָתוֹ עַל צִידֹן" (בראשית מט, יג). נחלתו היא באזור חיפה, יקנעם ועמק יזרעאל,[2] וקרבתו אל הים אפשרה לו להוות צינור של שפע כלכלי באמצעות הייצוא והיבוא מארץ ישראל ואליה. הפסקה השנייה בספרי מרחיבה לגבי המפגש התרבותי המתרחש בעקבות המסחר הבינלאומי, ומשמעותו. הקשרים הנוצרים עם עמים אחרים מביאים לכך שהם מגיעים לארץ ישראל ומתעניינים בנורמות המסחר של יושביה: "הואיל ונצטערנו ובאנו לכאן, נלך ונראה פרגמטיא של יהודים מה טיבה".[3] סקרנותם הטבעית, או שמא חושיהם העסקיים המחודדים של הגויים מביא אותם אל מרכז העצבים של החיים היהודיים, היא ירושלים, שם הם מגלים את ייחודם ויתרונם, ומתגיירים.[4] אם כן, הספרי מציג את שבט זבולון כצינור המחבר בין החיים הנורמטיביים של הגויים ושל ישראל, הן במישור הכלכלי, הן במישור האמוני. ברם, בניגוד לתחום הכלכלי, בו התנועה היא דו-כיוונית, מישראל אל הגויים ומן הגויים אל ישראל, התנועה בתחום האמוני מתוארת כחד-כיוונית, מן הגויים אל ישראל. יש להדגיש כי התהליך מתרחש מאליו, כתהליך טבעי; הגויים מוקסמים מן החיים הישראליים, בלי שזבולון נקט בפעולה מודעת על מנת שזה יתרחש. מתוך עיסוקו בחומר, נוצרת מציאות משיחית.[5]
המקור המובא לעיל מתוך הספרי מסיים בהתייחסות לעיסוק נוסף הקשור לים, הוא תעשיית צבע התכלת המופקת מן החילזון:
"וספוני טמוני חול" (שם).
"ספוני", זו חלזון. "טמוני", זו טרית, "חול", זה זכוכית.
לפי ששבטו של זבולון מתרעם לפני המקום ואומר לפניו:
רבונו של עולם, לאחיי נתת ארצות ולי נתת ימים;
לאחיי נתת שדות וכרמים, ולי נתת חלזון.
אמר לו: לסוף שאני מצריכם לידך על ידי חלזון זה...
(שם עמ' 417).
צבע התכלת נדרש לשם קיום מצוות ציצית, ועל כן כל השבטים פונים לשבט זבולון, והוא מתפרנס. תפקידו של התכלת בציצית מוגדר על ידי התנא רבי מאיר כהנכחה של האלוקי באמצעות החזותי:
רבי מאיר אומר:
"וראיתם אותם" לא נאמר כאן אלא "וראיתם אותו" (במדבר טו,לט).
מגיד הכתוב שכל המקיים מצות ציצית מעלים עליו כאלו הקביל פני שכינה,
שהתכלת דומה לים וים דומה לרקיע, והרקיע דומה לכסא הכבוד.
(ספרי במדבר קטו).
לפי האמור כאן, פרנסתו של שבט זבולון יוצרת חיבורים של החול אל הקודש: בין עם ישראל לעמים, בין ארץ ישראל לחו"ל, בין האנושות לאמונתם של ישראל, בין הראיה החזותית למציאות האלוקית.[6] המצע לכך הוא הים, המאפשר לאדם לצאת מגבולו, תוך מגע במרחבים פיזיים ותודעתיים חדשים.[7]
על פי הספרי, יש ניגוד בין פועלם של יששכר וזבולון – חוץ לעומת פנים, יציאה החוצה לעומת ההתכנסות בתוך הבית והאוהל.[8] ברם, שניהם יוצרים קישורים אל הקודש: זבולון, בתהליכים המתחוללים בעקבות עיסוקיו הכלכליים, ויששכר בלימוד התורה.[9]
השותפות בין יששכר וזבולון
נעבור לעיין בדבריהם של אמוראי ארץ ישראל המופיעים במדרש בראשית רבה על ברכתו של יעקב ליששכר וזבולון: "זְבוּלֻן לְחוֹף יַמִּים יִשְׁכֹּן וְהוּא לְחוֹף אֳנִיֹּת וְיַרְכָתוֹ עַל צִידֹן. יִשָּׂשכָר חֲמֹר גָּרֶם רֹבֵץ בֵּין הַמִּשְׁפְּתָיִם. וַיַּרְא מְנֻחָה כִּי טוֹב וְאֶת הָאָרֶץ כִּי נָעֵמָה וַיֵּט שִׁכְמוֹ לִסְבֹּל וַיְהִי לְמַס עֹבֵד" (בראשית מט, יג-טז):
א.
"זבולון לחוף ימים ישכון" וגו'.
רבי יהודה בר נחמן ורבי לוי הוון נסבין מן תרתין סלעין בכל שובה למצמתא ציבורא דר' יוחנן (=היו לוקחים כל אחד שני סלעים לדרוש לפני ציבורו של רבי יוחנן והחזיק אותו יחד עד שיבוא רבי יוחנן, ופעם דרש האחד, ובשבת השנייה דרש האחר).
על (=נכנס) רבי לוי ואמר: הדין יונה (=יונה הזה) משל זבולון הוה (היה),
הה"ד (ההא דכתיב = שנאמר): "ויעל הגורל השלישי [לבני זבולן] וגו' ומשם עבר קדמה מזרחה גתה חפר" (יהושע יט, י-יג), וכתיב "כדבר ה' אלהי ישראל אשר דבר ביד עבדו יונה בן אמתי הנביא אשר מגת החפר" (מ"ב יד, כה). אילין גובבתא דצפורין (=זה העיר גובבתא של ציפורי).[10]
על (=נכנס) רבי יוחנן ודרש: הדין יונה משל אשר.
הה"ד, "אשר לא הוריש את יושבי עכו ואת יושבי צידון" (שופטים א לא).
וכתיב (=כתוב): "קום לך צרפתה אשר לצידון" (מ"א יז, ט).
אמר ליה (=לו) רבי לוי לרבי יהודה בר נחמן: אף על גב דשבתא דידך סב תרתין סלעין ושבקי דניעול (אף על פי ששבת שלך היא ועליך לדרוש, קח שני סלעים והנח לי להיכנס לדרוש).
על רבי לוי ואמר: אף על פי שלמדנו רבי יוחנן בשבת זו שעברה הדין יונה משל אשר היה,
אלא אביו משל זבולון ואמו משל אשר.
"וירכתו עד צידון", ירך שיצא ממנה מצידון היתה.
אמר ליה: אמרתה מן קאים, תזכי ותימרינה מן יתיב
(=אמר לו רבי יוחנן, אמרת דרשה זו עומד כדרך התלמידים, תזכה ותאמר יושב כדרך הרב),
ושמש דרוש (= דרשן) שתים ועשרים שנה.
(ב"ר כ"י וינא צט, יא-יב אלבק עמ' 1261-1262).
בדברנו להלן נתייחס לתוכן הדרשות המופיעות בו הנוגע למהותו ועניינו של שבט זבולון, ולא לסיפור המסגרת. המדרש פותח במעשה חכמים על אמוראי ארץ ישראל, רבי יוחנן ושני הדרשנים בבית מדרשו, רבי לוי ורבי יהודה בר נחמני.[11] לדברי כל הדוברים, אביו של הנביא יונה הוא משבט זבולון.[12] זיהוי מוצאו של הנביא הנשלח אל נינווה בשבט זבולון מהווה המשך לקו המחשבה של הספרי, הרואה את מהותו של שבט זבולון ביצירת קשרים בחוץ. מרכזיותו של הים בסיפורו של יונה – בשיוט בספינה ובמצולות – מקביל אף הוא למאפייניו של שבט זבולון במסחר ובהפקת התכלת מן החילזון.
המדרש ממשיך בדרשה של הפסוקים על שבט יששכר: "יִשָּׂשכָר חֲמֹר גָּרֶם רֹבֵץ בֵּין הַמִּשְׁפְּתָיִם. וַיַּרְא מְנֻחָה כִּי טוֹב וְאֶת הָאָרֶץ כִּי נָעֵמָה וַיֵּט שִׁכְמוֹ לִסְבֹּל וַיְהִי לְמַס עֹבֵד", ודורש אותם לשלושה עניינים שונים. נעיין בעניין הראשון:
"יששכר חמור גרם" (בראשית מט, יד).
מה חמור זה גרמיו (=עצמותיו) ברורין, כך היה תלמודו של יששכר ברור עליו.
"רובץ בין המשפתים", אלו שתי שורות של תלמידי חכמים שהן יושבין לפניהם.
"וירא מנוחה כי טוב", זו התורה, שנאמר "כי לקח טוב נתתי לכם" (משלי ד, ב).
"ואת הארץ כי נעמה", זו התורה, "ארוכה מארץ מדה" וגומ' (איוב יא, ט).[13]
"ויט שכמו לסבול", עול של תורה.
"ויהי למס עובד", אלו מאתים ראשי סנהדראות שהיו משבטו של יששכר,
הדה היא, "ומבני יששכר ידעי בינה לעתים" (דה"א יב, לג)...
מהוא "לעתים"? רבי תנחומא אמר: לקירסין. רבי יוסה בר קצריי אמר: לעיבורים.[14]
"ראשיהם מאתים וכל" וגו' (שם),
שהיו מסכימין הלכה על פיהם והוא מושיב להם הלכה כהלכה למשה מסיני.
וכל השבח הזה מאין היה ליששכר, משל זבולן,
שהיה עוסק בפרגמטיא שלו ומאכיל את יששכר שהיה בן תורה,
הדה היא "זבולן לחוף" וגו' (בראשית מט, יג).
וכשבא משה לברך את השבטין, הקדים ברכת זבולן לברכת יששכר.
הדה היא, "שמח זבולן בצאתך" וגו' (דברים לג, יח).
אל תהי קורא כן, אלא "שמח זבולון בצאתך", מימה שישכר (=ממה שיששכר) באוהלך.
ויש אומרים: יששכר באהלי זבולון.[15]
(שם כ"י וינא צט, יא-יב אלבק עמ' 1262-1263).
הדרשה מרחיבה את המובא בספרי דברים, ודורשת כל איבר בברכתו של יעקב בנפרד לעניין עמלו של יששכר בתורה. לא ברור אם דרשות אלו הן אמוראיות או קדומות יותר, ובעל מדרש בראשית רבה עשה בהן שימוש. בעוד דימוי החמור והמילים "מס עובד" מוסבים לעניין ההשקעה האינסופית הנדרשת בלימודה ובקניין התורה, ה"מנוחה" ה"טובה" וה"נועם" נדרשים לעניין יופייה ושלמותה. פסוק מדברי הימים שהובא אף הוא בספרי נדרש לעניין סמכותו הרוחנית של שבט יששכר בקרב העם. החידוש הגדול בדרשה היא בחלקה השני, שם מוצגת השותפות בין יששכר וזבולון: "וכל השבח הזה מאין היה ליששכר, משל זבולן, שהיה עוסק בפרגמטיא שלו ומאכיל את יששכר שהיה בן תורה". הספרי אינו מצביע על זיקה כלשהי בין שני השבטים, אלא מתאר את ייחודו ותפקידו של כל אחד מהם בתוך עם ישראל. הדרשה האמוראית מחברת אותן ליחידה אחת, שכל חלק בה נותנת חיים לחלק השני.
סופה של הדרשה: "אל תהי קורא כן, אלא "שמח זבולון בצאתך", מימה שישכר (=ממה שיששכר) באוהלך. ויש אומרים: יששכר באהלי זבולון" מתמקדת בתוכנה של השותפות. הקריאה הראשונה מתייחסת לזכותו של זבולון המפרנס את יששכר שאוהלו היא אוהלה של תורה. בקריאה השנייה, "באהליך" הם אוהליו של זבולון, שיששכר יושב בהם. ליששכר אין אוהל משלו בעולם הזה, וזבולון מספק לו את צרכיו החומריים על מנת שיוכל להתמסר להגדלת תורה בעם ישראל. קריאה זו מחדדת את החיבור האורגני שביניהם. העובדה שהדרשה מביאה ראיה מברכתו של משה "שמח זבולון בצאתך ויששכר באהליך" שנדרש בספרי לעניין הקשר הייחודי שבין שני השבטים, מוכיחה כי היא דרשה שחדשוהו אמוראים.
הרמוניה של חומר ורוח
מה משמעותה של שותפות יששכר וזבולון? האם יש משמעות ליצירתה בידיהם של אמוראי ארץ ישראל?
במהלך השיעור עמדנו על תפקידו הייחודי של זבולון בהיותו צינור של היכרות והתקשרות בין העולם הרחב לעם ישראל. על מנת להצליח בכך, זבולון חייב להיות קשור בטבורו אל הקודש פנימה. השותפות עם יששכר גם מעניקה עוגן רוחני עמוק ורחב בפעילותו הכלכלית-חומרית עם בני תרבויות שונות, וגם הופכת אותו לשליח – היוצא אל העולם על מנת לקיים את יושבי בית המדרש.
בהמשך המדרש, ברכתו של יעקב ליששכר נדרשת גם לעניין נחלתו בארץ והיבול העולה ממנה:
ד"א, "יששכר חמור גרם", מדבר בארצו.
מה חמור זה נמוך מכאן ונמוך מכאן וגבוה באמצע, כך בקעה מכאן ובקעה מכאן והר באמצע.
"רובץ בין המשפתים", אילו שתי בקעות, בקעת אכסלו ובקעת יזרעאל ...
"ויט שכמו לסבול", עולה של ארץ ישראל.
"ויהי למס עובד". רבי אלעזר ור' שמואל בר נחמן.
רבי אלעזר אומר: כל השבטים הניחו יתירות, ושבטו של יששכר לא הניח יתירות.
רבי שמואל בר נחמן אמר: אף שבטו של יששכר הניחו יתירות אלא שהיו בעלי מסין.
אמר רבי אסי: אם מעלי מסין היו כמו שנשתעבדו.
ד"א, "יששכר חמור גרם".
פירותיו של יששכר גסין היו, והיה שבטו של זבולן נוטל מהם ומפרש בים,
והיו אומות העולם רואין אותן ומתמיהין עליהם.
והיו אומרים להם ישראל: על אילו אתם מתמיהין?
אלו הייתם רואים לאדוניהם של אלו עוסקין בתורה, היה לכם להתמה עליהם!
והרבה גרים היו באים ומתגיירים.
רבי יהודה בר סימון בשם רבי אחא אמר: "יששכר חמור גרם", יששכר חמור לגרים.
(שם כ"י וינא צט, יא-יב אלבק עמ' 1263).
הדרשה השנייה מתמקדת בחיבור המיוחד של שבט יששכר אל נחלתו הבאה לידי ביטוי בהתנחלות בארץ בלי להשאיר כיסים של אוכלוסיה משבעת העממים – "לא הניחו יתרות", ובנכונות להיאחז בארץ גם כאשר קשה.
סיומה של הדרשה האמוראית במדרש בראשית רבה חוזרת אל מוטיב המסחר והגיור שראינו בספרי, בלבוש אחר. לא הביטוי של העולם האמוני היהודי בסדר החברתי הרמוני – שאוכלים כאחד – היא שהפעימה את רוחם, אלא יופיים של הפירות בנחלתו של יששכר.
עם ישראל אימץ ומכיר את דגם השותפות של יששכר וזבולון בממד אחד שלו – פעילותו של זבולון למען יששכר בעולם הזה, וזכייתו של זבולון בחלקו של יששכר בעולם הבא. אולם שותפותם היא עשירה יותר. על פי מדרשם של אמוראי ארץ ישראל, היא מאפשרת לגויים לחזות באנשים החיים בהרמוניה מוחלטת של חומר ורוח. הם נשבים בקסם של גן עדן עלי אדמות, ומתגיירים.
אמוראי ארץ ישראל חיו בנחלתם של יששכר וזבולון – בצפורי, בבית שערים, בחיפה ובפקיעין. האם מקימי עולה של התורה בגליל התחתון במאה השלישית – רביעית דברו על עצמם? האם היו ביניהם גם ששמשו בתפקידיו של זבולון? ארץ ישראל בתקופתם הייתה ביתם של נכרים רבים, ויהודים רבים חיו בערים מעורבות. כבר לא היה צריך להפליג בימים על מנת להכיר לאומות העולם את העם היהודי. האם בעלי המדרש מטעינים את תנאי קיומם של שומעי לקחם ברבדים נוספים של משמעות?
שותפות יששכר וזבולון במשמעות המורחבת שהעניקו לה אמוראי ארץ ישראל הינה רלוונטית בשבילנו כיושבי ארץ ישראל במדינה יהודית מחודשת. יהי רצון שנזכה להעמיק חזוננו לאור דבריהם של אמוראי ארץ ישראל במדרש.
[1] מקור תנאי נוסף מתאר את בינתם של בני יששכר כשכר על יוזמתו של נשיא שבטם בהבאת קרבנות הנשיאים במדבר. שבט יששכר מאופיין שם כשבט של חכמים בתורה על בסיס דרישה של פסוקים אחרים, ראו ספרי נשא כב.
[2] ראו יהושע יט, י-טז.
[3] לשרש צע"ר בלשון חכמים משמעות של עצב או מאמץ; דוגמא למשמעות השנייה בספרות תנאים היא ספרי האזינו שיט: "ותשכח אל מחוללך (דברי לב, יח). רבי מאיר אומר: אל שהחיל בך, אל שנצטער בך. כענין שנאמר "חיל כיולדה" (תהלים מח, ז). רבי יהודה אומר: שעשך מחילים מחילים"." יש להבין את הפועל "נצטערנו" כאן כביטוי של מאמץ ולא של עצב (sorrow).
[4] ההתייחסות אל ירושלים בספרי כמטרופולין בו מתקיימים חיים יהודיים תוססים בתחומים רבים – פולחן, חברה, אכילה – והאזכור של הקרבת הזבחים והעולות עשויים ללמד כי דרשה זו נאמרה לפני חורבן הבית. מעניין לציין כי מה ש"תופס" את התיירים הזרים הם הסממנים ה"פולקלוריסטים" של החיים היהודיים – מה אוכלים, איך ולמה – כיאה לתיירים בכל מקום ובכל זמן. ברם, האחידות החברתית הנגלית לעיניהם גורמת להם לטלטול ולהתפעלות עצומה – עד כדי גיור.
[5] הספרי ממשיך כאן במעשי חכמים לגבי קיומו של אוצרות בים המוכנים כשכר לצדיקים לעתיד לבוא. גם כאן, אוצרות אלו נתהוו מתוך מציאות כלכלית בעולם הזה: תכולות של אניות שטבעו וסחורתם אבדה. כמו זבולון, המעביר שפע ממקום למקום ומזהות לזהות, גם הים מהווה צינור, מזמן לזמן וממציאות למציאות. יש להעיר כי המונח "לעתיד לבוא" בספרות חז"ל מתייחס פעמים רבות לימות המשיח ולא לעולם הבא.
[6] השוו מדרש תנאים לדברים לג, יח: דבר אחר: "שמח זבולון"... בשעה שהוא יוצא למלחמה מלמד ששבט זבולון לעולם נוצח וחוזר מן המלחמה בשמחה". גם המלחמה זה מקום של מפגש וחיכוך עם עמים אחרים.
[7] בספרות הנסתר הנכנסים אל סודות האלוקות מכונים "נוני דימא".
[8] שני יסודות אלה מהדהדים את מעשיה של לאה שהביאה להולדתם של שבטים אלה: היציאה – "ותצא לאה"; וההתייחדות עם יעקב באהל בגלל "עסקת" הדודאים.
[9] לפי ה"דבר אחר" בספרי, המפגש של יששכר הוא עם אלוקיו במקדש.
[10] יפה תואר ומתנות כהונה על אתר פירשו את הביטוי "גבובתא דצפורין" כמתייחס לא לשם מקום אלא למאפיין גיאוגרפי באזור ציפורי: הראשון- גיבי מים; השני - גבעות ציפורי.
[11] מעשה חכמים זה מגלם יפה את הדרשות המופיעות בספרות המדרש הארצישראלי כדרשות בפני ציבור. להרחבה ראו יוסף היינמן, דרשות בציבור בתקופת התלמוד, ירושלים, תשמ"ב 28-7. יש לציין כי במקבילה לדרשה זו בירושלמי סוכה פ"ה הדרשות הפוכות, רבי יוחנן דורש שיונה מזבולון, ורבי לוי דורש שיונה מאשר.
[12] פרוש מתנות כהונה ומהרז"ו על אתר רואים בפסוק המובא בדרשה על אליהו הנביא ההולך לאשה הצרפית שקוף של מסורת קדומה ידועה שבנה הוא הנביא יונה בן אמתי.
[13] השורש נע"ם הוא מן המילים המציינות יופי בתנ"ך. גובה הקומה נחשב סממן של יופי ובתנ"ך ובספרות חז"ל.
[14] "עיבורין" זה עיבור השנה. הביטוי "קריסין ועיבורים" מתפרש במתונת כהונה כ"עיתים ומועדים". הנוסח "קריסין" קשה, ואכמ"ל.
[15] וכן כעין זה בעניין הולדת יששכר, ראו ב"ר עב, ה.
תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)