11: מכתב שאלה לגר"א שפירא שליט"א

  • הרב אהרן ליכטנשטיין

מכתב שאלה לגר"א שפירא שליט"א / הרב אהרן ליכטנשטיין

ב"ה, י"א מנחם-אב תשס"ה

לכבוד

ראש ישיבת מרכז הרב

הג' ר' אברהם שפירא שליט"א, שוכטו"ס

הופנתה תשומת לבי לפסק הלכה שפירסם כת"ר לפני כמה ימים; וברשות כת"ר, הנני בזה להעלות כמה שאלות הבהרה, כדי להבין את הדברים על בוריין. פתח דבר, אקבע כי אינני בא בזה, חלילה, כדי לקנטר ואף לא על תקן נפגע או נעלב. סהדי במרומים, כי אילולא חשיבות ודחיפות הנושא – רבים רואים אותו כגובל בכבוד שם שמים ובדיני נפשות כאחת – החרשתי, ואין מגמתי אלא ללבן עמדות ולקרב לבבות.

בפי כמה שאלות אודות מספר קביעות נקודתיות; ואני מקווה, לקראת סיום דברי, להתייחס לכמה דוגמאות. ברם, עיקר תהייתי נוגעת לקו הכללי העובר כחוט השני דרך הפסק הנ"ל. חלק גדול מקביעות המסמרים שבפסק פשוטים וברורים בעיני כל בר בי רב – שאסור לגזול, לנתוץ בתי כנסת, לסייע לדבר עבירה וכו' – והם גם מקובלים על ידי בני אוריין המתנגדים לסרבנות.

אולם אשר לזיקת הוראות אלו למקרה דנן עולים שני טיעונים, אשר להם, במידה מסוימת, מכנה משותף:

א. ביחס לנושאים ערכיים ועקרוניים החוצים את החברה הישראלית, לגביהם אין הסכמה המגדירה יוזמה פלונית או אלמונית כבלתי-חוקית ובלתי מוסרית בעליל, אין אפשרות לנהוג בסרבנות סלקטיבית. סרבנות מימין מזמינה סרבנות משמאל, ולהיפך. התוצאה הינה צבא מפוצל ומפולג, אשר חלק ממנו מסתייג ומינזר מיוזמה לכיוון אחד ומשנהו מיוזמה לכיוון הפוך. הפגיעה באחדות ולכידות הצבא, ובנכונות להתמסרות ומסירות נפש הדדית, ברורה. ובעטייה, כושר הביצוע ועוצמת ההרתעה של צ.ה.ל. מתכרסמים; ולא צריך להיות מצביא או מדינאי גדול כדי להבין משמעות ההשלכות האפשריות. בקיצור, הם טוענים, בראייה בהיקף, לעומק, ולטווח ארוך – ואל נשכח, הם מתריעים, כי ר' חיים התיר עשיית מלאכות דאורייתא כדי להציל אדם מכלא אשר בגינו הוא עלול למות בעוד עשרים שנה – מדובר בחשש לאבדן חיי אדם והחלשת איתנות המדינה וצבאה.

ב. במקביל, הם טוענים, ישנם בעלי מקצוע, צבאיים ומדיניים, הגורסים כי יש סיכוי סביר שתכנית הממשלה הנוכחית תציל – שוב, בראייה לטווח ארוך – חיי אדם, ו/או, תשמור על אופייה היהודי הדמוגרפי של המדינה, אין ודאות בכך, אך לדעת רבים וטובים, אף אין ודאות הפוכה. קשה לצפות, והרי לפני ימים ספורים קראנו על נביאים שחזו "שוא ותפל", ובניגוד לירמיהו, הלעיטו את הציבור, שצמא לדבריהם, "משאות שוא ומדוחים". בכל מקרה, לטענתם, יש להגדיר את ההכרעה הנוכחית בספק פיקוח נפש (הם מודים, כמובן, שאף קיימת סכנת פיקוח נפש הפוכה, שדווקא ההינתקות היא שבטווח הקצר תסכן, אך, לדבריהם, מידי ספק לא יצאנו) ולבחון כל פסק בנידון בהתאם.

מן הטיעונים האלה הפסק שפורסם מתעלם כליל. ובכך, כאן, שאלתי הראשונה – האם כת"ר פשוט כופר, החלטית, באפשרות התרחישים האלה, בהיותו משוכנע, מעבר לכל צל של ספק, שהצדק וההגיון אך ורק עם אנשי המקצוע המייעצים לו. ואם כך, כאן הבן שואל, מה יסוד הודאות המוחלטת הזאת – הערכה מציאותית, אמונה ובטחון, או סוד ה' ליראיו? או, האם, לחילופין, כת"ר מסכים שהסיכונים שרירים וקיימים אלא שאין בכך כדי להכריע את הכף להלכה, אם מפני חומר האיסורים, שאינם נדחים מפני ספק פיקוח נפש, ואם מפני חשיבות השמירה על שלימות ארץ ישראל, אשר משקלה עולה על של נפשות.

בהקשר דומה, מתעוררת שאלה מקבילה. כת"ר קובע כי כל מי שלא יציית לפסקו "לא ינקה". ביטוי זה חריף למדי, והוא שהניע את חז"ל לכלול איסור שבועת שקר, מפאת אזהרת לא תשא, בין החמורות, אף שאין בו אלא לא תעשה גרידא. מה היסודות והמקורות, על פיהם אף נכלל פינוי ישוב בארץ ישראל בין החמורות, כאשר חז"ל והרמב"ם בפירוש רק ציינו את לא תשא כחריג בהקשר זה? ומעניין לעניין באותו עניין, אני משער כי פסק כת"ר נמסר לשואל שנמנה על עדת הכפופים למרותו. האם, לדעתו, הפסק תקף, ובאותה רמה של חריפות, לגבי בני עדות אחרות, אשר מנהיגיהן לא התבטאו ברוח כת"ר ואולי אף פסקו להיפך? למשל, מה ימליץ כת"ר לאחד מתלמידי מו"ר הגרי"ד סולוביציק זצ"ל, אשר קבע נמרצות ונחרצות, שאין איסור במסירת חבלי ארץ ישראל לאומות העולם במקום שיקולי פיקוח נפש, ואף קבע שבהגדרת אותם שיקולים יש להתחשב בדעות אנשי צבא ומדינה? ולמי שחושב שמבחינה מדינית צרופה, סיכויי הפינוי עולים על סיכוניו, ושצפוי שיתרום להצלת חיים, ומבקש להשתתף בו בהסתמכו על דברי תשובת הרשב"א (א, תיג), "ואפילו החסיד שבחסידים אין להם רשות לעשות במלאכתן דרך הבטחון רק כדרכו של עולם", האם סבור כת"ר שניתן להתיר לו?

אני מודע לכך כי כת"ר מן הסתם שולל הערכה זאת, וגם אני אינני משוכנע בצדקתה. אך האם פשוט לקבוע כי המאמץ אותה ופועל לאורה, "לא ינקה"? האם אין כאן מקום לנקותו, גם על פי הנחות פסק כת"ר, לדעת הרמב"ם (שבת, ב:טז), " שמע שטבע תינוק בים ופרש מצודה להעלותו והעלה דגים בלבד פטור מכלום" – דהיינו, שבמקרים של מניעי פקוח נפש, ניתן לפטור מצד בתר מחשבתו אזלינן? או שמא ניתן לחלק בין כשל בביצוע לבין טעות בשמועה והערכתה?

לסיום, ברשות כת"ר, ברצוני להשיג הבהרה ביחס, לדוגמא, לשתי נקודות ספציפיות:

א. כת"ר פותח בקביעה כי הפינוי אסור מדין תורה מפאת "לא תחנם". ברם, מקובל בציבור כי כת"ר מתיר למכור קרקעות בארץ ישראל כדי להתמודד עם בעיות השמיטה, ואף מעודד לסמוך על היתר מכירה. גם לגבי מכירה זו מתעוררת בעיית לא תחנם, וכידוע, דנו בה גדולי הפוסקים מימות הרב קוק זצ"ל ואילך. בין הטיעונים שהוצעו להיתירא, הועלו הצעות כי אין האיסור חל אלא לגבי ז' עממין או, לפחות, שהוא מוגבל לעובדי עבודה זרה, שאין המוסלמים כלולים בהם. ודומני שישנם הסבורים, לגבי חנייה בקרקע כלשיטת הרמב"ן ודעמיה לגבי מתנת חנם, שאין איסור כשהמוסר מונע על ידי טובתו וצרכיו לעומת צרכי המקבל. האם כת"ר שולל סברות אלו מכל וכל, ומתיר מכירה לשמיטה משיקולים אחרים, או האם הינו סומך אף על דעות אלו רק בשעת הדחק – ולו היה סבור שקיים צורך בטחוני, היה אף הוא סומך על הדעות הנ"ל כדי לפתור בעיית "לא תחנם"?

ב. כת"ר קובע כדבר פשוט כי הנותץ חלק מבנין בית כנסת או מאביזריו עובר איסור דאורייתא. זו כנראה דעת הרמב"ם, כמצויין במניין המצות (אם כי נקודה זו הושמטה ב"ספר המצות" וב"משנה תורה" גם יחד, וכבר רבו דיוני האחרונים בכך.) ברם, הרבה אחרונים שיערו כי לפי כמה ראשונים אין כאן אלא איסור דרבנן – במיוחד, לדעת הסוברים כי כל קדושת בית הכנסת אינה אלא מדרבנן, אך אולי גם לדעת הקובעים כי הינה מדאורייתא, שכן בגמרא רק מוזכר נותץ אבני היכל או עזרה או שורף עצי הקדש, ולא נתרבו מקדשי מעט. האם כת"ר מתעלם מדעות אלו מפני שהוא מקבל כדבר פשוט את שיטת היראים שקדושת ביהכ"נ מן התורה; או שלדעתו אף אם קדושת החפצא אינה אלא מדרבנן יתכן איסור נתיצה מדאורייתא היות והוא מיועד, סוף סוף, לעבודת ה', ויש בנתיצתו, אם כך, פגיעה, כביכול, בקב"ה, וזה מה שנאסר על פי דיוק בלשון הפסוק, "לא תעשון כן לה' א' "?

עוד בענין זה, ברמב"ם הרי מבואר, הן לגבי סתירת אבן היכל או עזרה, והן לגבי שריפת עצי הקדש, שאין אדם לוקה – ומן הסתם, אף אינו עובר איסור דאורייתא – אלא אם כן פעל "דרך השחתה" (יסודי התורה ו, ז). מונח זה מופיע בכמה תחומים בהלכה, והגדרתו קצת מעורפלת. האם, לדעת כת"ר, זה רק בא למעט סותר על מנת לבנות? או שמא, כל שאין כוונה זידונית לפגוע ולהזיק, לא מיקרי דרך השחתה? אם נאמץ את ההבנה השנייה, האם לא מתקבל על הדעת שחייל שהורס בית כנסת בחושבו, לתומו, שזה חלק ממבצע חיובי, אינו מוגדר כפועל דרך השחתה, אפילו אם, מבחינה אובייקטיבית הוא, לאמתו של דבר, שוגה, באופן שהקביעה ההלכתית בנקודה זו אף היא סובבת סחור סחור להערכת המציאות ואופייה?

אמנם, חרף קביעת חז"ל כי בשעת חורבן בית המקדש חסד גמל הקב"ה עם כנסת ישראל בכך ששפך זעמו על עצים ואבנים, וצמצם בפגיעה האנושית, אין ספק כי במקרה דנן שאלת גורל בתי הכנסת כאובה במיוחד – אם מפאת קדושת עצמם ואם בהיותם מסמלים המרקם החברתי והקהילתי שעלול ליהרס בגין הפינוי.

הבעייתיות נובעת במיוחד מכך שלפום ריהטא, לכל הדעות – כולל הגורסות כי לטווח ארוך מעז יצא מתוק – ניתן להגיע להישגים שלהם הם מייחלים אף אם יישארו בתי הכנסת על כנם. ומכאן שמתעוררת, לכאורה, מבוכה הלכתית ורגשית לא פשוטה. אם תכנית הפינוי אמנם תתבצע – תרחיש שכת"ר כמובן מעדיף שלא להעלותה על הדעת – ואם נניח שאין לעתיד בתי הכנסת שבגוף קטיף שום נפקא מינה בטחונית או מדינית משמעותית, איזה דרך ישכן אור ואיזו משתי אופציות הקשות, כל אחת מהן, כראש ולענה, יש להעדיף?

מבחינה הלכתית צרופה, אם לא תהיה ברירה שלישית (כגון התניה בהסכם לגבי יעוד בתי הכנסת אחרי שיעברו ידים, ומעין המבואר בסוגיה במגילה כז, ע"ב לגבי מכירת בית כנסת), ואם קיים סיכון סביר שאם יעמדו על תלם ייהפכו למסגדים, בהם יישמעו דברי הסתה ונאצה על ה' ועל משיחו, האם עדיף להורסם – ובפרט שלא יגידו בגת ולא תעלזנה בנות הערלים? או שמא, מתוך חשש לאיסור הנתיצה שציין כת"ר, עדיף לנקוט בשיטת שב ואל תעשה עדיף, חרף הקושי הרגשי בראיית כניסת פריצים המחללת, הדוחפת, בתחום זה במיוחד, להותרת אדמה חרוכה? ומה המשקל שניתן לתת בנידון, לכאן או לכאן, לשיטת הרמב"ן שבית כנסת שאיננו אמור לשמש יותר לייעודו מאבד את קדושתו, ודינו כאתרוג לאחר חג הסוכות, כתשמישי מצווה שנזרקים לאחר זמנן?

מפסק כת"ר לגבי איסור הנתיצה במקרה דנן אני מבין כי לא התחשב בה, אך לא ברור לי האם זה מפני שלדעתו היא לא התקבלה להלכה, או האם מפני שכת"ר סבור כי גם לפי הרמב"ן הדבר תלוי ברצון בני העיר ולא בתעתועי מציאות אכזרית? אינני יודע באיזו מידה הכרעה בנידון נתונה כיום ביד גדולי הפוסקים. אך אני רואה חשיבות, הלכתית והשקפתית כאחת, בשמיעת דעת תורה בסוגיה סבוכה וכאובה זו.

אני חותם כפי שפתחתי. לא באתי בזה, חלילה, לקנטר אלא ללבן ולחפש הבהרה. במידה וכת"ר יאות להתייחס לשאלותיי ויוכל להתפנות לענות עליהן, יתרום הדבר להבנת נושא סבוך אשר בדמנו ובנפשנו הוא.

ומי יתן ויזכנו אדון כל לדון בסוגיות יותר מרנינות ומלבבות, מתוך שלוה ונחת, אישית וציבורית.

בברכת התורה והמצווה,

ובידידות ובהערכה,

אהרן ליכטנשטיין

תגובתו של הרב אברהם ישראל סילבצקי (חתנו של הרב שפירא)

תגובתו של הרב ישראל רוזן

תגובתו של הרב יואל קטן

תגובה חוזרת של הרב אהרן ליכטנשטיין לרב סילבצקי

תגובה 2 של הרב סילבצקי לרב ליכטנשטיין

תגובה 2 של הרב ליכטנשטיין לרב סילבצקי

תגובה 3 של הרב סילבצקי לרב ליכטנשטיין