דילוג לתוכן העיקרי

על חובת התעניות בזמן הזה

* 

א.שלום, גזרה, אין שלום ואין גזרה

בזכריה מסופר, שהחוזרים לירושלים לאחר גלות בבל שאלו: "האבכה בחדש החמישי הנזר כאשר עשיתי זה כמה שנים" (ז, ג), וזכריה עונה להם תשובה ארוכה, שתחילתה בציון העובדה כי לא הצום עיקר אלא עבודת ה':

כי צמתם וספוד בחמישי ובשביעי וזה שבעים שנה, הצום צמתני אני. וכי תאכלו וכי תשתו, הלוא אתם האכלים ואתם השתים. הלוא את הדברים אשר קרא ה' ביד הנביאים הראשונים בהיות ירושלם יושבת ושלוה... משפט אמת שפטו וחסד ורחמים עשו איש את אחיו (שם, ה'-ט')

וסופה ההבטחה:

כה אמר ה'... צום הרביעי וצום החמישי וצום השביעי וצום העשירי יהיה לבית יהודה לששון ולשמחה ולמעדים טובים... (ח', י"ט).

נשאלת השאלה: מתי ימים אלה הם ימי צום ומתי הם ימי שמחה[1]; מסיקה הגמרא:

בזמן שיש שלום יהיו לששון ולשמחה. יש גזרת המלכות - צום. אין גזרת המלכות ואין שלום - רצו מתענין, רצו אין מתענין. אי הכי ט' באב נמי? אמר רב פפא: שאני ט' באב, הואיל והוכפלו בו צרות. (ראש השנה י"ח, ע"ב)

דברי הגמרא האלה מובאים בדיון על המשנה: "על שישה חודשים השלוחין יוצאין: על ניסן מפני הפסח, על אב מפני התענית, על אלול מפני ראש השנה, על תשרי מפני תקנת המועדות, על כסלו מפני חנוכה ועל אדר מפני הפורים וכשהיה ביהמ"ק קיים יוצאים (אף) על אייר מפני פסח קטן". (שם י"ח, ע"א)

על כך שואלת הגמרא: "וליפקו נמי אתמוז וטבת?!", ומתרצת את התירוץ הנ"ל, שכיוון שהצום תלוי ברצון העם, אין מוציאין שלוחין.

מהמשנה עולה בבירור כי היא עוסקת בזמן שאין בית המקדש קיים, ועל כך שאלה הגמרא מדוע לא יצאו גם עבור התעניות האחרות, ונענתה שהתעניות אינן קבועות, דהיינו גם בזמן הזה שאין בית המקדש קיים, ורק כאשר יש גזרות ח"ו יש חיוב לצום, אבל במצב ביניים, היינו שאין שלום אבל גם אין גזרות, אם רצו מתענים, ואם לאו - אין מתענים.

ב. מהו "יש שלום"?

1. שיטת רש"י

רש"י מסביר:

יש שלום - שאין יד העובדי כוכבים תקיפה על ישראל, יהיו לששון ולשמחה - ליאסר בהספד ובתענית.

יוצא מדבריו שגם בזמן שבית המקדש חרב, אם אין יד הגויים תקפה על ישראל, נהפכים ימי התענית לימי ששון ושמחה. אין קביעת ימים אלה לימי שמחה תלויה בבית המקדש. אולם רש"י כתב: "יהיו לששון ולשמחה - ליאסר בהספד ובתענית", ולא הזכיר הפיכתם לימים טובים, כלומר אין חובת שמחה אקטיבית. ופשוט הדבר, משום שכאשר אין יד הגויים תקפה וישראל היא מדינה עצמאית, עדיין אין סיבה לשמחה בימים אלה, כל עוד לא נבנה בית המקדש.

מדוע אין רש"י מזכיר את בית המקדש, הרי חורבנו הוא עיקר הצום, ותיקונו הוא עיקר השלום? - כי הדבר נכון בתשעה באב, ולא בשאר צומות, בהם העיקר הוא חורבן העיר והממלכה[2].

אולם, אין הדבר מדויק, שהרי גם לרש"י נראה שבניין בית המקדש מוגדר כ'יש שלום', שהוא ההופך את ימי הצום לימי שמחה, וזה על פי המבואר בגמרא לקמן:

איתמר, רב ורבי חנינא אמרי: בטלה מגילת תענית. ר' יוחנן ור' יהושע בן לוי אמרי: לא בטלה מגילת תענית. רב ור' חנינא אמרי בטלה מגילת תענית, הכי קאמר: בזמן שיש שלום - יהיו לששון ולשמחה; אין שלום - צום. והנך נמי כי הני. ר' יוחנן וריב"ל אמרי לא בטלה מגילת תענית, הני הוא דתלינהו רחמנא בבניין בית המקדש, אבל הנך כדקיימי קיימי. (ראש השנה יח, ע"ב)

והסביר רש"י:

דתלינהו בבניין - דעל ידי החורבן הוקבעו לצום ועל ידי הבניין הוקבעו ליום טוב, שכשנבנה בית שני שלחו בני הגולה: 'האבכה בחדש החמישי'... השיבם הקב"ה: 'כי צמתם וספוד בחמישי ובשביעי...', ומכאן ואילך יהיו לששון ולשמחה ולמועדים טובים.

משמע מרש"י שהשמחה והצום תלויים בבית המקדש.

אולם, יש לדחות ולומר שעד כאן לא כתב רש"י שהשמחה והצום תלויים בבית המקדש, אלא דווקא למאן דאמר שלא בטלה מגילת תענית (שלפיו, דווקא הימים הטובים התלויים בבית המקדש בטלו כשנחרב, ולא שאר ימים טובים, ולכן דווקא לפיו תלויים ימים אלה במקדש). אבל למאן דאמר שבטלה מגילת תענית (וכן הלכה), ייתכן שגם שלושת הצומות אינם משום חורבן הבית אלא משום חורבן הממלכה (ולכן כמו שבטלו ימים טובים אלה, בטלו שאר ימים טובים), ואם כן הדבר תלוי ב'יד האומות תקפה' ולא בבית המקדש.

כמו כן ניתן לומר שכוונת רש"י היא, ש'יש שלום' הוא אחד מהשניים: אם בית המקדש קיים, ימים אלה הם ימי שמחה אף אם יד האומות תקפה. וכן אם בית המקדש חרב אבל אין יד האומות תקפה, גם זה נחשב לשלום.

לפי רש"י יוצא, אם כן, כי:

1. בימי בית שני, כשהיה בארץ שלטון זר, ייתכן שנחשבה התקופה ל'יש שלום' וייתכן שלא.

2. בימינו בארץ ישראל, שאין יד הגויים תקפה עלינו כאן, נחשבת התקופה כ'יש שלום', ולכאורה יש איסור להתענות בשלושת הצומות.

אולם, יש לומר שמכל מקום אין איסור להתענות, משום שיש לברר את מובן 'אין יד הגויים תקפה עלינו'; האם הכוונה בכל מקום בו ישראל נמצאים או שהדברים אמורים על כל מקום בנפרד. ואף אם נאמר שאין הולכים בכל מקום ומקום לפי מה שהוא, האם יש להתחשב גם במיעוט מקומות בהם יד הגויים תקפה, או שיש להתחשב ברוב העולם. כמו כן יש להסתפק, אף אם תאמר שבעוד יש מקום שבו יד הגויים תקפה, אין איסור להתענות, גם זה דווקא לגבי הנמצאים בגלות, אבל באשר לציבור אשר במדינת ישראל עצמאית, הולכים רק אחר הקיים במדינה, או שאין הבדל בין ארץ ישראל לשאר ארצות.

נראה כי כדי שימי האבל הלאומיים בימים שנקבעו על חורבן המדינה והגלות יהפכו לימים טובים, צריך שהחורבן והגלות יתוקנו כליל, היינו כדי שהימים יהפכו לימים טובים ממש, צריך שבית המקדש ייבנה. אך כדי לאסרם בהספד ובתענית די בפחות מזה, אבל תנאי הכרחי הוא שלא תהיה יד הגויים תקפה עלינו גם בגולה, ובמיוחד במצב של היום הזה, שבו חלק ניכר ביותר מעמנו נרדף ברוסיה ובארצות ערב[3] (באשר ליהודים החיים בגלות במערב, נראה שאין הם מוגדרים ככאלו שיד הגויים תקפה עליהם, שהרי המשטרים הם דמוקרטיים ומעניקים שיוויון זכויות, וכך יכולים הם לצאת ולבוא בכל עת, ואין מצבם שונה מאזרחים אחרים בארצותיהם; אך שונה הדבר בארצות הקומוניסטיות ובארצות ערב, שבהן גם כאשר אין רדיפת יהודים רשמית קיימת, אין הם יכולים לצאת ולבוא כרצונם, ואין הם יודעים מתי ואיך עלולה לצוף רעה, ועל כן עדיין הם בגדר אלו שיד הגויים תקפה עליהם).

על כן, יש לומר שלפי רש"י זמנינו אינו מוגדר כשלום ואינו מגדר כ'יש גזרה' (חוץ מבאותם מקומות שבהם יש גזרה, ושם ייתכן שיש מקום לצום מדברי קבלה; עיין במשנה ברורה, סי' תק"נ סע' ק"ו, ובשער הציון אות ט'), ועל כן תלויים ימים אלה ברצון.

2. שיטת רבנו חננאל

זו לשון רבנו חננאל בהסברו לסוגייתנו:

בזמן שיש שלום, כלומר, כל זמן שבית המקדש קיים יהיה לששון ולשמחה. יש גזרה - צום. אין גזרה ואין שלום, כגון עתה בזמן הזה, רצו מתענין, רצו אין מתענין. (שם)

לפי רבנו חננאל, אם כן, כל הצומות הם זכר לבית המקדש, וכל עוד אינו עומד על מכונו, אין הימים נהפכים לימים טובים. חובת צום קיימת כאשר יש גזרה על יהודים. מצב ביניים הוא מצב הגלות, ואז דין הצומות תלוי ב'רצו'.

אולם, עדיין יש לבאר מה הדין במצבי ביניים נוספים, כגון כאשר בית המקדש קיים ויד האומות תקפה, וכן כאשר בית המקדש חרב אבל יש עצמאות לישראל.

לגבי מצב שבו בית המקדש קיים, נראה מדבריו שימים אלה הם ימי שמחה, אף אם אין עצמאות, ויד האומות תקפה עלינו, שהרי לא הזכיר אלא את התנאי היחיד לששון ולשמחה: "כל זמן שבית המקדש קיים".

ואשר לגבי הזמן הזה, בו קיימת מדינת ישראל עצמאית, אך בית המקדש עדיין חרב, נראה ודאי שדין הימים גבוה בדרגה מדין 'רצו', שהרי לגבי תקופת דין 'רצו' כתב: כגון עתה בזמן הזה (היינו בזמנו - בגלות), ועל כן יש לומר שהם ימי שמחה; מאידך, לשיטתו, כל זמן שאין בית המקדש קיים אין שמחה שייכת. וייתכן לפרש בשתי דרכים:

א. דין "רצו" שייך במצבי ביניים שונים - בגלות כשאין צרות, והוא הדין גם בארץ ישראל - במדינת ישראל, כיוון שאין בית מקדש;

ב. יש שני סוגי ימי שמחה לשיטתו, כמו לפי רש"י: כאשר בית המקדש קיים, פירושם של ימי השמחה הוא ימי משתה והודיה; כאשר בית המקדש אינו קיים אך יש עצמאות מדינית לישראל, ימי השמחה מתבטאים באיסור הספד ותענית בלבד.

3. שיטת הרמב"ן

זו לשון הרמב"ן בחיבורו "תורת האדם" בשער אבלות ישנה:

יש שלום, היינו בזמן שבית המקדש קיים - יהיו לששון ולשמחה. אין שלום - כגון בזמן חורבן, ואין צרה במקום ידוע בישראל, רצו רוב ישראל ונסכמו שלא להתענות, אין מטריחין עליהם להתענות... רצו רוב ציבור להתענות - מתענין. (בתוך כתבי הרמב"ן, מאת ח"ד שעוועל, מוסד הרב קוק תשכ"ד, עמ' רמ"ג)

אך קיים הפרש ביניהם; הרמב"ן מצריך שלא תהיה צרה במקום ידוע בישראל, כדי שלא יהיו מחויבים לצום, ולפיו בתקופתנו, שיש צרה ברוסיה ובארצות ערב, פשוט שאין הדין תלוי ברצון, ומחויב כל העם, בכל מקום שהוא, להתענות[4], ואילו רבנו תם ואחרים, שאינם מזכירים תנאי זה, משמע לפיהם שאם אין באותו מקום צרה ואין לרוב העם צרה, אין התקופה נחשבת לתקופה בה יש חובת צום. ואמנם הריב"ש חלק על הרמב"ן במפורש, וז"ל:

ואין לרבנו ראיה לזה ולשון התלמוד אינו מסכים עימו בזה, שהרי בלא ספק בימי המשנה היה שמד במקצת מקומות בישראל, ואפילו הכי תריץ רב פפא דמשום הכי לא היו שלוחים יוצאים, משום דב'רצו' תליא מילתא. (שו"ת ריב"ש, רע"א)

4. שיטת הרמב"ם

כתב הרמב"ם בפירוש המשנה:

ובבית שני לא היו מתענין, לא עשירי בטבת ולא שבעה עשר בתמוז, אלא הרוצה יתענה או שלא יתענה. (ראש השנה א, ג)

כלומר, גם זמן הבית הוגדר כאין שלום ואין צרה; הכיצד?

לכאורה מפרש הרמב"ם כרש"י (לפי אחד ההסברים לעיל), ששלום אינו תלוי בבית המקדש אלא בכך שלא תהא יד האומות תקפה על ישראל, ובאותם ימים של בית שני שהיתה יד האומות תקפה (ואולי תמיד היה מאז כך, לפחות לגבי רוב העם שישב בבבל, ולכן אין ברמב"ם זכר להפרש בין זמן הבית השני לאחריו), היה דין הימים תלוי ברצון העם להתענות (אם לא היו גזרות), וכשלא היתה ידם תקפה היו אלה ימי ששון ושמחה.

אולם, ייתכן שלפי הרמב"ם כדי להגדיר תקופה כ'יש שלום', יש צורך בשני התנאים: גם בית המקדש קיים וגם שיד ישראל תהא תקפה, וכאשר חסר אחד משניהם, דין הימים תלוי ב'רצו'.

לפיכך, גם בזמן בית שני היו תקופות שהיה דין הימים לפי רצון העם, ובזמנינו, אם נסביר שהרמב"ם דורש שיד האומות לא תהיה תקפה וגם בית מקדש קיים, כדי שיהיו הימים המפורשים כדברי קבלה ימי שמחה, ואם לא, היו הימים ב'רצו', הרי שזה הדין בימינו, ואם נסביר שלפי הרמב"ם ימים אלה הם ימי שמחה, כל עוד שיד האומות אינה תקפה עלינו, תלוי הדבר אם יש להסתכל רק על מצב היהודים בארץ ישראל, ואז יש להפוך את שלושת הצומות לימי ששון, או האם מסתכלים על מצב היהודים בכל העולם, ואז חוזר דין הימים להיות תלוי ב'רצו'.

5. שיטת הריטב"א

הריטב"א (מגילה, ה' ע"א) מסביר בשתי דרכים את הגמרא במסכת ראש השנה. בתחילה מסביר בדומה לשיטת רש"י, ש'יש שלום' הינו שישראל שרויים על אדמתם, ואם אין שמד, דין הימים אז שיהיו ימי שמחה. אולם בחידושיו למס' ר"ה כתב שיש צורך שיהא בית המקדש קיים להיותם ימי שמחה.

במסקנתו מחדש הריטב"א דרך נוספת בהבנת הגמרא:

לדידי מסתבר שלא תלו הנביאים ב'רצו', אלא חומר התענית, דהיינו רחיצה וסיכה ונעילת הסנדל, אבל לא לאכילה, שאין בדין שיהא בית א-להים ועיר הקודש חרבה ואנו אוכלים ושותים... ובזמן הזה גם כן, שאין שמד ואין שלום, חייבים אנו להיאסר באכילה מגזרת הנביאים, ולא בתורת מנהג בלבד.

יוצא אם כן, לדעתו, שימי הצומות אינם תלויים ב'רצו' לעניין אכילה ושתיה, וגם בימינו, כל עוד לא נבנה מקדש, אסורים הימים באכילה.

6. סיכום הדעות

למדנו, אם כן, שלפי רוב השיטות - בשלוש התעניות (י"ז בתמוז, ג' בתשרי וי' בטבת) תלוי הצום ברצון העם, ולפי שיטות הרמב"ן והריטב"א אין כל היתר שלא לצום (לפי הריטב"א, כל עוד בית המקדש חרב, ולפי הרמב"ן עד בניין המקדש, או עד שלא תהא צרה לישראל בשום מקום בעולם).

ג. האם דין "רצו" תלוי בציבור או בכל יחיד ויחיד?

כעת עלינו לברר מהו 'רצו'; האם תלוי הדבר ברצונו של כל יחיד ויחיד או ברצון הציבור כולו (עפ"י הכרעת מוסדותיו), וכלולה בזה השאלה - גם אם נאמר שהדבר תלוי ביחידים, האם ציבור שהחליט יכול להפקיע את זכותו של היחיד להחליט לבד?

נחלקו בזה ראשונים. דעת הרא"ש, ש'רצו' אינו עניין אישי אלא עניין של ציבור:

פי' לא רצו - הציבור, אבל היחיד אין לפרוש מן הציבור כל זמן שלא נמנ(ע)ו הציבור שלא להתענות. (חי' הרא"ש על ר"ה, פ"א סימן ו')

אם כן, לדעתו אין כאן כלל מקום ליחיד להתגדר בו[5].

דעת הרמב"ן אינה ברורה:

ועכשיו כבר רצו ונהגו להתענות, וקבלו עליהם, לפיכך אסור ליחיד לפרוץ גדרן. (תורת האדם, שם)

האם דעתו כדעת הרא"ש, ששאלת 'רצו' או 'לא רצו' מוטלת על הציבור, ולכן אין ליחיד לנהוג אחרת, או שמא להיפך: באמת תלוי הדבר בדעת כל יחיד ויחיד, אבל רק משום שכבר נהגו להתענות, אין ליחיד לפרוץ גדר. נראה יותר כדעה השניה, שהרי לא הזכיר הרמב"ן את הציבור, ועוד, שלא הסתפק בכך שכתב שעכשיו כבר רצו, אלא שהוסיף "וכבר נהגו וקבלו עליהם".

ד. האם יש חובה לצום מכוח מנהג הדורות?

שאלה נוספת שיש לעיין בה היא: האם העובדה שכל ישראל נהגו לצום מדורות רבים משפיעה עלינו, היינו מונעת מאיתנו שלא לצום, או שאף שהם התענו, שמא ניתן להחליט אחרת.

כתב הרמב"ן: "ועכשיו כבר רצו ונהגו להתענות וקבלו עליהם, לפיכך אסור ליחיד לפרוץ גדרם". האם כוונתו בדורו שלו? נראה יותר שכוונתו לומר שקבלו כן במשך הדורות, ולכן לא ניתן כעת לעשות אחרת. כך גם הבינו הר"ן, אלא שהוא עצמו סבר אחרת, וז"ל (ר"ה, ד' ע"ב ברי"ף):

מסתברא דאפילו הורגלו להתענות, לא אמרינן דשוינהו עלייהו חובה, דהא מדאקשינן 'וליפקו נמי אתמוז וטבת', משמע שהורגלו להתענות בהם, ואפילו הכי מסקינן דרצו אין מתענים...[6]

אלא שהר"ן ז"ל ביטל דעתו מפני דעת הרמב"ן, שכיוון שכן נהגו במשך כל הדורות, אי אפשר לשנות. וכך נפסק בשו"ע (סי' תק"נ, סע' א'). אולם נראה לענ"ד כי שינוי חד במציאות ימינו, שהוא המעבר מגלות לעצמאות במדינה יהודית בארץ ישראל, אינו כלול בדברי הרמב"ן שיש להתענות מכוח המנהג להתענות בעבר. אדרבא, מתוך דברי ר"ח לעיל, שהדגיש שדין 'רצו' הוא בגלות, עולה בבירור כי עצמאות היא עניין אחר, ויש בה דין אחר, ואין היא כלולה כלל ועיקר בדברי הראשונים, שכיוון שנהגו שוב אין לפרוץ גדרם, שהרי ודאי הוא שיש למדינה יהודית השלכות הלכתיות, ועל כן נראה שיש לחזור לדין 'רצו', והדבר תלוי בדעת העם (על ידי מוסדותיו הדתיים) אם רוצים להתענות, אם לאו.

אולם, בספר האשכול מובאת תשובת ר"י ברצלוני, ובה שני נימוקים לצום בזמן הזה:

האידנא קבעו כל התעניות האלה חובה, מפני שהם דברי קבלה, ועוד - שלא בטלו לגמרי, בשעת שמד חייבים לצום, והגלות הזה לפעמים שמד.

גם טעם השני שכתב, ייתכן שנכון אף היום, ובודאי הטעם הראשון, שהוא שאינו מכוח מנהג גרידא כדברי הרמב"ן, אלא שמכיוון שמקור התעניות הוא דברי נביא, הרי שהיתה נטיה גדולה לקבעם כחובה, אף על פי שאין צורך לכך מן הדין, ולפי טעם זה נשאר הדין לצום כחובה, שהרי אין הבדל בין הגולה לבין ארץ ישראל.

ה. צורך לצום מדין חינוך

גם לפי הרמב"ן, אף שלכאורה תלוי הצורך לצום במידת הזדהות האדם עם המדינה, שהרי אם אינו מייחס לה משמעות דתית, ודאי שאינו רואה סיבה לשנות את מנהג הגלות להתענות, אף על פי כן נ"ל שאל לנו לקשור בין הדברים, ואת הביטוי לתפיסתנו את תקומת המדינה כשינוי הסטורי, בעל משמעות מרחיקת לכת מבחינה דתית והלכתית, אנו מביעים במישורים אחרים. במישור הצום והאבל על החורבן והגלות, עלינו לגלות יוזמה הפוכה, לנסות ולהעמיק את תחושת הצער ואת השתתפותנו המלאה בצרה ובשביה הפוקדות את בית ישראל במקומות שונים בעולם, כתוצאה מחורבן הבית, על מנת לרצות להמשיך 'אם רצו התענו' בתעניות אלה, וכי התענו בט' באב (לפי הרמב"ם), ואם הדבר נעשה בצורה הנכונה, הוא רק יעמיק את תפיסתנו את האבל ואת המעבר שלו אנו מייחלים, מאבל ליום טוב, בעגלא ובזמן קריב.

 


* פורסם לראשונה בקובץ ברקאי, ג', (תשמ"ו).

[1]. הגמרא שואלת: "קרי להו צום וקרי להו ששון ושמחה", והתחבטו ראשונים ואחרונים מהי תמיהת הגמרא, ותירצו באופנים שונים (עיין בשו"ת הרדב"ז, ולשונות הרמב"ם סימן כ', פני יהושע ועוד).

[2]. קצת קשה, אם כן, מדוע הגמרא שואלת: "אי הכי ט' באב נמי (תלוי ברצון)", ומתרצת: "שאני ט' באב הואיל והוכפלו בו צרות", והרי ניתן לומר פשוט יותר: שאני ט' באב הואיל והוא זכר לחורבן הבית, בעוד ג' התעניות הן זכר לחורבן הממלכה. ויש לומר שלפי הסבר זה יוצא שהכל תלוי רק בבית המקדש, וזה אינו, שהרי לפי רש"י יש חשיבות גם לשאלת יד מי תקפה.

[3]. המאמר פורסם, כאמור, בשנת תשמ"ו, ואיננו מתייחס למציאות שנוצרה עם קריסת ברית המועצות ונפילת "מסך הברזל", ועם תחילת יציאתם של יהודי סוריה (-המערכת).

[4]. ואמנם צריך עיון, האם לפי הרמב"ן רק בגלות יש להתחשב במקום אחד בצרה שבמקום אחר, אבל בארץ ישראל אין ליהודים להתחשב בגורמים אלה בחו"ל, או שגם מצד היהודים בארץ יש להתחשב עם מצב היהודים מעבר לים, וכשיש להם צרה, יש להתענות גם בארץ.

[5]. והוא מוסיף שזה דווקא כאשר הציבור החליט להתענות, אבל אם החליט שלא להתענות, יחיד יכול לפרוש, שאין זה נקרא לפרוש מן הציבור.

[6]. והוסיף הר"ן: וליכא למימר דכיוון דמעיקרא ברצו תליא מילתא, אף על גב דהשתא קבלינהו חובה, לא חמירי כולי האי דליפקו שלוחים עלייהו, דאם איתא דחובה נינהו אמאי לא?!"; אולם הרשב"א (מגילה ה, ע"א ד"ה תוספות) כתב ההיפך מהר"ן, ועל ידי כך סתר את הוכחתו נגד הרמב"ן, וז"ל: "ואף על גב שנהגו להתענות אף בשאר, הואיל ולא קבלו עליהם חומרא כט' באב ולא הוכפלו בהם צרות, לא חששו להוציא שלוחים עליהם".

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)