10: סרבנות שלא כהלכה

  • הרב אהרן ליכטנשטיין

סרבנות שלא כהלכה* / הרב אהרן ליכטנשטיין

בנושא הסרבנות קיימות שתי שאלות נפרדות. השאלה הראשונה מתייחסת למדינה: מה עליה לעשות כלפי הסרבנים, הן במישור העקרוני, הן במישור האופרטיבי והמעשי.

שאלה שניה מתייחסת אלינו. כאנשים שומרי תורה ומצוות, החים בעולם ההלכה, דבקים בה ומעורים במורשתה.

פרופ' זמיר דיבר על "כללי המשחק" שאמורים להנחות כל מי שהדמוקרטיה יקרה בעיניו. אני מבין שמדובר במונח שגור, ובמידה מסוימת הוא הולם היטב את עולמנו הפוליטי והחברתי. אכן, בשבילנו, כיהודים שומרי מצוות, לא במשחק עסקינן אלא בנושא שהוא ציפור נפשנו, כמאמינים, כבעלי השקפת עולם, כבעלי שאיפות. אנו חייבים אפוא להתייחס למה שהוגדר כאן כ"כללי המשחק" מתוך ראייה עקרונית הלכתית ותורנית.

דובר הרבה בהקשר זה, ובצדק, על "שלטון החוק". ערך זה עומד מול ערכים אחרים, ופרט למקרים חריגים ידו אמורה להיות על העליונה. בעיקרם, הנימוקים שתומכים בתוצאה זו אינם נימוקים עקרוניים-ערכיים אלא נימוקים פרגמטיים-מעשיים.

איני מזלזל בשיקולים פרגמטיים, אך מנקודת ראותנו כיהודים הדבקים בהלכה, השיקולים המעשיים מנחים אותנו רק במידה ויש להם משקל תוכני והלכתי. כאזרחים, בוודאי איננו מתעלמים מהם, אבל אם וכאשר - ואינני מדבר על מקרה קונקרטי - אינטרסים אלה יתנגשו עם "דבר ה' - זו הלכה", בחירתנו והעדפתנו כיהודים מאמינים ושומרי מצוות ברורה וחד משמעית.

לדבקות בתופעה של סרבנות, קל וחומר במרי אזרחי, תהיינה השלכות הרות אסון על המדינה. שסע חברתי, פוליטיזציה של צבא, שסע בתוך הציבור ומוסדותיו. כל אלה מהווים סכנה גדולה.

ניתן להתייחס לדברים אלה כתופעות חברתיות לא רצויות, אך כאיש הלכה (לאו דווקא כפוסק, אין לי יומרות כאלה), המאמין בה ומשתדל לחיות על פיה, המשקל שאתן להיבטים אלה מותנה במידה רבה ביותר במשקלם ההלכתי. לא המשקל הפוליטי והחברתי המופשט הוא שקובע, אלא המשקל התורני וההלכתי. מכאן הצורך בהתייחסות למסכת הערכים של התורה וההלכה, כדי לבחון כיצד הסרבנות והשלכותיה נתפשות באספקלריה שלהם.

במידה ויש התנגשות - אם ברמת הפרט ואם ברמת הכלל - בין הסרבנות לבין ערכים חשובים כמו פיקוח נפש, איני רואה כל מקום להבחין בין סרבנות "פרטית", מצפונית, לבין סרבמות "ציבורית", מרי אזרחי.

במידה רבה, ראשית לידתו של מונח זה, "מרי אזרחי", במסה שנכתבה והופיעה לפני שנים רבות תחת הכותרת Civil disobedience, וכוונה באופן חד משמעי לגבי סירובו של הפרט והיחיד.

במידה ויש התנגשות מעין זו, כלל גדול בידינו ש"מלך שגזר גזרה שנוגדת את דבר ה' - אין שומעין לו". ברמה עקרונית, מדובר כאן גם על מצווה קלה, ולאו דווקא על דברים שעומדים ברומו של עולם, העשויים לפלג את הציבור, החברה ובצבא. אכן, מבחינה מעשית קונקרטית ברור שהצורך לקבוע מה נוגד את "דבר ה' " ומה לא עומד בסתירה לו, אינו ניתן ליישום קל. ברמה העקרונית אכן ניתן לסרב, אבל לא בקלות יתר. הדבר אינו רצוי כשלעצמו, ובוודאי שכך הוא משבוחנים את השלכותיו המעשיות.

הרב גורן ז"ל הדגיש פעם, לא כאיש צבא אלא כפוסק, שיש מצבים שבהם חייב אדם לסרב פקודה. בהקשר אחר, התייחס להשתלת איברים ולעקרון "פיקוח נפש" שדוחה מצוות אחרות. וכאן בדיוק ניצבת השאלה שאנו צריכים לשאול את עצמנו במישור האופרטיבי.

מדובר בהשלכות מעשיות שעלולות לנבוע מסרבנות שמבססת עצמה על הדבקות בהלכה. בעיני הסרבן, סרבנות מעין זו, על תוצאותיה, היא כבדת משקל עד כדי כך שהיא אמורה לדחות מפניה מצוות אחרות. אכן, אם אין הדבר כך, לא ייתכן שהסרבן יתעלם מהשלכותיה הקשות של סרבנותו, מתוך התעטפות באצטלה של דבקות בהלכה, כשבחינה נכונה של המציאות טופחת על פני סרבנותו.

יש מקום להסתייג מהסרבנות לא רק בשל החשש של "פיקוח נפש". שסע ופילוג חברתי, כמו גם ריבוי שנאת אחים אינן בעייתיות רק מנקודת מבט אזרחית-חילונית אלא מבחינה הלכתית-תורנית. סרבן פוטנציאלי צריך אפוא לשאול את עצמו, האם סרבנות למען ערך מסוים - בהנחה שאכן יש לו משקל הלכתי - אינה גובה מחיר יקר מדאי מתורת ה' ומנאמנותו לקב"ה. עליו לבחון האם השגת אותו ערך צר וממוקד אכן שווה בנזק "המלך", הקב"ה ותורתו.

הדברים נכונים באותה מידה הן לגבי סרבנות מימין הן לגבי סרבנות משמאל. "הילכו שנים יחדיו בלתי אפם נועדו?". אולי השניים לא נועדו באופן מעשי, אבל בוודאי ש"נועדו" ברמה האידיאולוגית. כל סרבן היה רוצה שזכות הסרבנות הסלקטיבית תישמר בידיו, אך בה בעת ששאר בני הצבא והחברה יהיו צייתנים.

דבר זה אינו אפשרי מבחינה מעשית, וגם מבחינה הלכתית נכון לשאול עד כמה הוא ראוי. גם אם מניעיה הראשוניים של הסרבנות טהורים וקדושים, ומכוונים להשגת הישג הלכתי זה או אחר, התפשטותו של נגע זה, ההולך ופושה, עשוי להביא להתפוררות הצבא, ולהביא להתפוררות החברה. הסרבנות היא גם סימפטום וגם סיבה להתפוררותה של חברה. ממילא, אנו עוסקים בשאלות ממשיות של פיקוח נפש. חס וחלילה לנו שנגיע למצב של התרופפות המשמעת הצבאית או ערעור החוסן הלאומי, שיביאו עמם חולשה ופיק ברכיים. מדובר כאן בפיקוח נפש, פשוטו כמשמעו.

אכן, יש כאן גם היבט אחר של פיקוח נפש. לו יצויר, חס וחלילה, שנמצא את עצמנו תחת משטר טוטליטרי של "גזרות שמד", ייתכן שאותו נימוק של "פיקוח נפש" היה מתמסמס. בשעת השמד גם פיקוח נפש נדחה לעתים מפני ערכים אחרים. במקרה זה, במישור העקרוני היינו קוראים אז בקול גדול: "דברי הרב [=הקדוש-ברוך-הוא] ודברי התלמיד - דברי מי שומעין?". יש כאן מאבק על ה' ועל משיחו ואנו מתגייסים לצדו של הקב"ה.

אכן, לא כך הם פני הדברים בימינו. מדובר ביוזמה, בתוכנית מדינית של "התנתקות" (ואנו יכולים להסכים לה או להתנגד לה), שהוגיה ותומכיה, מנקודת ראותם, סבורים שבטווח הארוך ובראיה מדינית נרחבת - לא רק באפיק הצר - אמורה לתרום לביטחון המדינה ולהציל חיי אדם. ממילא, איננו עוסקים עוד בהעמדת נתון הלכתי מול נתון אזרחי, אלא בהעמדת נתון הלכתי אחד מול נתון הלכתי אחר. מבחינת ההלכה, במקרה זה פיקוח נפש דוחה את הערכים האחרים, בדומה למקרה של צורך בהשתלת איברים.

נאמר פעם שדיפלומטיה היא "מלחמה באמצעים אחרים". בשעת מלחמה, חייב אדם לציית לפקודה שמצווה עליו לסגת, כשלא ניתן להחזיק מעמד, גם אם הוא חושב שהטקטיקה אינה נכונה. כך גם בשדה הדיפלומטיה. אנו צריכים לבחון את השיקולים ההלכתיים שניצבים לפנינו, זה לעומת זה, ולנהוג בהתאם.

במישור הקונקרטי, עלינו לשאול את עצמנו: האמנם זה מוצדק לסרב פקודה לפנות יישובים? האמנם ראש הממשלה וכל התומכים בו מחליטים לבצע את תוכנית ההתנתקות ללא כל סיבה הגיונית? או שמא עלינו ללמד עליהם זכות ולומר שגם אם הם שוגים וטועים, לשיטתם ולפי שיקול דעתם והערכתם את המציאות, הם מובילים מדיניות שניתן למצוא לה צידוק הלכתי. ממילא, גם אם מול מדיניות זו ניצב איסור מסוים, אין הוא בהכרח רלוונטי, לנוכח פיקוח הנפש שכרוך במדיניות הממשלה.

אם יבוא מישהו ויאמר שנושא זה הוא כה כבד משקל עד שפיקוח נפש מתגמד לעומתו, ייתכן שיצדקו דבריו. ועדיין, יש מקום לדון בהשלכות האופרטיביות.

לא זה המצב כיום. ניתן בהחלט לחלוק על שיקול דעתה של הממשלה ושל העומד בראשה, ואף על פי כן לא ניתן לקבוע באופן חד משמעי שתוכניתם המדינית, שמבוססת על ראיה לטווח ארוך, מופרכת מיסודה. ממילא, מדובר בשאלה של שיקול דעת, ובחירה בין הכרעה צבאית לבין הכרעה מדינית.

הכרעות מעין אלה, בעניינים צבאיים ומדיניים, מסורים רק בידה של מלכות. תפקידה של מלכות הוא למלוך. לא יעלה על הדעת, שכל חייל יקבע לעצמו מה לעשות, שכל חייל יראה עצמו כרמטכ"ל, ושכל רב יראה עצמו כשר ביטחון או כראש ממשלה. הכרעות אופרטיביות ניתנו לאלה שהוסמכו לקבלן.

עלינו לבחון אפוא סוגיה זו מנקודת המבט של "פיקוח נפש" בשני היבטים: גם השלכותיה הפרגמטיות והאופרטיביות, השפעתה על החברה והצבא, וגם בראיה ההלכתית שבוחנת מהו משקלו של ערך פיקוח נפש אם נכונה ההערכה שבטווח הארוך עשויה תוכנית זו להניב פירות שיצילו חיי אדם.

 


* דברים על פה שנאמרו בערב עיון במכון ואן ליר בירושלים לזכרו של הרב שלמה גורן ז"ל, בחודש חשוון תשס"ה, מטעם מכללת "שערי משפט" "מוזאיקה - המרכז לחקר דת, חברה ומדינה". כתב וערך: אביעד הכהן.