הגותו של הרב סולוביצ'יק -
שיעור 10
מצוות: הצורך במעשים
קובץ טקסט
בהתחשב בדגש הרב שמעניק הרב סולוביצ'יק לפנימיות, כפי שראינו בהרחבה בפרקים הקודמים, השאלה כמעט עולה מעליה: מדוע בכלל דורשת היהדות מעשים? מה הטעם במספר העצום של מצוות המנחות אותנו בכל תחום של חיינו? מדוע צריך האדם הדתי להוסיף על הרגש והמחשבה?
חלק ניכר מפרק 5, שעסק בקידוש הקיום הגופני, דן בשאלה זו. בטרם נציע תשובות חדשות, נסקור בקצרה את המסקנות שהגענו אליהן שם. היהדות מעוניינת שהאדם יחיה חיים טבעיים מלאים, והמצוות הקשורות לפן הגופני מאלצות את האדם לקחת חלק בעולם הגשמי. כך יצליח האדם לחמוק מפיתוייה של גישה רוחניות שמימית שאין לה דבר וחצי דבר עם העולם הזה, גישה המובילה לתפיסה דואליסטית המקבלת את הרוח מחד ודוחה את העולם מאידך.
מצד שני, אף שההלכה דורשת מעורבות בחיים הגשמיים, בד בבד היא דורשת קידוש פעיל של הקיום הגופני. קידוש זה מושג באמצעות קיום מצוות, המשפיע על כל היבט בקיומו הגשמי של האדם, מקומו בבוקר ועד לכתו לישון בערב. מצוות אלו אינן מקדשות אך ורק את אישיות האדם (על ידי הפעלת בקרה על דחפיו הגופניים, למשל), אלא מקדשות את עצם מעשיו וגופניותו. החדרת משמעות ותכלית בכל תחומי החיים מונעת מהאדם חיים ממודרים. דרישותיהן החובקות-כל של המצוות מוודאות שהאדם יהא מודע לאלוקיו בכל רגע, ולא רק בעת שהותו בבית הכנסת או בבית המדרש. כאשר האדם עובד את ה' בכל האמצעים העומדים לרשותו, הוא מקדיש את כל חייו לא-להים, ומביא את עבודתו הדתית לכדי אחדות ושלמות.
בעוד פרק 5 התמקד בדרכים הממשיות שבהן קיום מצוות מקדש את הקיום הגופני, כעת ברצוני להתמקד בסכנות הטמונות בעמדה דתית המתעלמת מתחום הקיום הטבעי-גשמי של האדם ומתרכזת אך ורק ברגש ובמחשבה. אני סבור שניתן למיין את התנגדויותיו של הרב לגישה זו לחמש קבוצות. הרב טוען שצורת דתיות זו:
- מנותקת מהעולם הזה,
- אינה מציאותית,
- סובייקטיבית לחלוטין,
- אינדיבידואליסטית יתר על המידה,
- אזוטרית ולא-דמוקרטית.
הבה נבחן כל אחת מן הטענות.
ניתוק מהעולם הזה
לפי הרב סולוביצ'יק, ההבדל בין איש ההלכה ובין איש הדת הכללי מצוי בגישתם לעולם הזה (העולם הגשמי, להבדיל מהעולם הבא). בעוד שאיש הדת מבקש להימלט מטומאת העולם הגשמי אל עבר תחום רוחני טהור, מבקש איש ההלכה לעשות את ההפך הגמור: איש ההלכה מנסה להביא את הקדושה והטהרה מהתחום העילאי אל תוך העולם החומרי. קיומו של איש ההלכה נטוע בעולם הזה והוא מנסה למלא אותו בקדושה על ידי הגשמת האידיאלים ההלכתיים.
דתיות שאינה מתייחסת לפעולות הגופניות, לקשרים החברתיים ולשאר הדברים שעושה האדם בעולם הזה ונמנעת מלבוא במגע עמו, לא תוכל לקדש אותו. היא תעודד את האדם לבוז לגופניותו ולראות בה מחסום לנשמתו ולאושרו המוחלט. היהדות, לעומת זאת, סבורה שהעולם "טוב מאד" ואין דעתה נוחה מחיי נזירות.
יתרה מזאת, דתיות מנותקת מהעולם הזה מובילה את האדם לאמץ גישה מיסטית ופסיבית המפנה מבטה פנימה ומתעלמת מסבל הזולת. מבחינה מוסרית, דוחה היהדות דתיות שכזאת בשאט נפש, ומטילה על האדם לעסוק בתיקון העולם.
לא מציאותית
במצב האידיאלי, מרכיב מעשי חזק בחיים הדתיים יחזק את המרכיב הפנימי, ובמצב פחות אידיאלי ישמר המרכיב המעשי את הדתיות בזמנים שהפנמיות לוקה בחסר. הרב ליכטנשטיין מנסח זאת כך:
ההלכה, בריאליזם הפסיכולוגי החודר המאפיין אותה, הכירה בכך שיש להעיר בני תמותה רגילים מתרדמתם הרוחנית ושלולא ידרבנו אותם לקיום מעשים מסוימים, רבים מהם לא יהססו לזנוח את החיים הדתיים לחלוטין. קיום מצוות הרגלי מטמיע מודעות דתית ומוסרית בכל נימי האישיות. הוא מחזק את כוח הנפש הפנימי וברובד עמוק יותר, הרגש האנושי מושפע עמוקות מעצם תהליך ההחצנה...
ברם, עלינו לזכור את שאנו נוטים לשכוח לעתים קרובות: טקסיות הנצמדת לחוק עדיפה על העדר עבודת ה'. סביר להניח שהיחיד השוקע בשגרה פורמליסטית בגבולות ההלכה, יהא נטול מודעות דתית מכל וכל בלעדיה. במקרה הגרוע, יוצר הריטואל בסיס לדת, ובמקרה הטוב, מוביל את האדם לעלות – ולהחזיק – במרומי פסגת הרוחניות.[1]
העובדה שקיימת סבירות גבוהה יותר לכך שמעשים ישפיעו על רגשות מֵאשר להפך, מסבירה מדוע ההלכה מקדישה את מרכז תשומת ליבה למעשים:
המימוש העצמי של האישיות הדתית איננו יכול בלא היסוד הסובייקטיבי והאובייקטיבי גם יחד. ועם זאת, ההלכה מדגישה את המעשים יותר מאשר את החוויות, כי מובטח לה, שהמעשים יכולים לעורר את הנפש, להצית את הדמיון ולרגש את הלב, בעוד שהתחושות – ותהיינה אלה אצילות ומכובדות, בעלות עוצמה ועזות ככל שתהיינה – עשויות למצות את עצמן בסערה פנימית מבלי להבקיע אל פני השטח כלל (אדם וביתו, עמ' 63‑64).
לפיכך, אם הדת אינה מספקת לאדם מסגרת פעולה אובייקטיבית הכוללת נורמות א-לוהיות מוגדרות, היא תהיה, במקרה הטוב, עמומה וארעית. במקרה הגרוע, היא תוביל לעוולות איומות, מה שמביא אותנו לעניין הבא.
סובייקטיביות מוחלטת
הרב סולוביצ'יק סבור שלא זו בלבד שניסיונו של האדם להימלט מגשמיותו בלתי רצוי, אלא שהוא גם בלתי אפשרי. מכיוון שכך, אידיאולוגיה היוצאת מנקודת הנחה שהאדם מסוגל להפוך ליצור רוחני לחלוטין הינה מוטעית מיסודה ונידונה לכישלון. על ידי התמקדות בלעדית בפן הרוחני-מחשבתי שבאדם אידיאולוגיה כזו תיכשל בהכרה בעוצמת הכוחות היצריים ובדחפים שבאדם. משום שהיא מבקשת את הבלתי אפשרי – סילוק הפן הגופני באדם או התעלמות ממנו – גישה זו נעדרת את הכוח לעשות את הדרוש, דהיינו, לרסן ולתעל את יצרי האדם כך שינוצלו לאפיקים חיוביים.
דתיות נעדרת יסוד אובייקטיבי-גילויי, המחייב את האדם למעשים ופעולות, אינה יכולה לכבוש את החיה שבאדם. האמונה הסובייקטיבית, נטולת צו וחוק, שעליה דיבר שאול מתרשיש [=פאולוס, אבי הנצרות], אף אם תתחפש בלבוש אהבת אלוהים ואדם, אינה יכולה להחזיק מעמד אם אין בה צו מפורש לעשות מעשים טובים, ולקיים מצות מסוימות, אשר לא תמיד מוצאים חן בעיני השכל והתרבות. השואה הנוראה של מלחמת העולם השניה תוכיח. כל אלה המדברים על האהבה עמדו ושתקו ולא מיחו. הרבה מהם גם השתתפו בהשמדת מיליוני בני-אדם (וביקשתם משם, עמ' 162‑163).
לכן, חרף חשיבות המרכיבים הרוחניים והמחשבתיים של הדת, "צמצום חווית הדת וניסיונה במסגרת חוויה וניסיון רוחניים גורם לסילוק הודה והשפעתה" (שם, עמ' 162). בנוסף למרכיבה הרוחני, ממלאת הדת תפקיד מעשי: "יישור מעשי אדם עלי אדמות והטלת מרות רודנית עליו, שתעמוד כתריס בפני התקפת תאוות רותחות, יצרים חושקים ורעים" (שם). שחרור מסמכותן של נורמות התנהגות ומתודעת הכפייה שבקיומן, מוביל לאנרכיה ובסופו של דבר, לניוון מוסרי.[2]
לאור הסכנות שהוצגו לעיל, נבין את דברי הרב המאפיינים את ההלכה בצורה מעניינת:
הנטייה היסודית של ההלכה היא להחזיר [=להמיר] את האיכות של הסובייקטיביות הדתית, את תוכן תודעת איש הדת, השוטפת חיש מהר כגלי הים והמתנגשת בחוף הריאליות ונשברת, בכמויות מוצקות וקיימות, להלכות נטועות כמסמרות, אשר כל רוח לא תעקרן ממקומן (איש ההלכה, עמ' 55).
כאשר הדת נעשית קונקרטית, אובייקטיבית ומוגדרת, היא משיגה את הכוח להשפיע על חיי האדם בכללותם, לעמוד איתן מול התקפות הפיתוי, להחזיק מעמד ללא קשר למצב רוחו של האדם, ולשרוד מדור לדור. עניין זה מסביר (חלקית) את תשומת הלב הרבה שמקדישה היהדות לפרטים, את התמקדותה במידות ובשיעורים – בזמני היום (למשל, מתי להתפלל, מתי נכנסת שבת), בכמויות אוכל ושתייה (כמה יין לשתות בקידוש, כמה מצות לאכול בליל הסדר), וכן הלאה.
ההלכה אינה מסדירה אך ורק את מעשי האדם, אלא גם את הלכי רוחו הפנימיים; על ידי כך, "הדפוס ההלכתי האובייקטיבי... מתעל את הרגש הדתי אל 'מעמקי הנפש ולא אל סערתה'",[3] כפי שכותב הרב סולוביצ'יק:
ההלכה רוצה להביא את הדתיות לידי אובייקטיפיקציה, לא רק על ידי הכנסת המעשה החיצוני והפעולה הפסיכו-פיסית לעולם הדת, אלא גם על ידי סידורו של הקורלטיב [=המקביל] הפנימי בתחום הרוחני של האדם. ההלכה קובעת חוקים ומציבה ציונים המשמשים כעין סכר בפני הזרם הסובייקטיבי של איש הדת הכללי הסוחף לפעמים במערבולתו את כל הווייתו של האדם לרשויות מעורפלות (איש ההלכה, עמ' 57).
אינדיבידואליסטית יתר על המידה
אם הדת תתמקד אך ורק בחוויה הפנימית, היא עלולה להוביל ל"אינדיבידואליזם דתי מוגזם" (The Halakhic Mind, עמ' 79) שאינו מכוּון ליצירת קהילה. אך הרב מציין ש"ההיסטוריה והפסיכולוגיה של הדת יעידו על כך שכוחה ויעילותה של הדת גדלים יחסית להשתתפות הגוברת והולכת של כלל החברה בדרמה הדתית" (שם).
יתרה מזאת, דת פנימית שאינה באה לידי ביטוי כאורח חיים מחלישה את קשרו של האדם לא רק עם קהילת בני דורו, אלא גם עם הקהילה ההיסטורית, כפי שכותב הרב ליכטנשטיין:
אופייה האובייקטיבי של ההלכה מסייע ליהודי להתעלות מעל קיומו הסובייקטיבי. במובן מסוים, אורח החיים ההלכתי מהוה סימן היכר מובהק. בתור מסורת אחידה ומינימלית, אורח החיים ההלכתי מסייע לריתוך כלל ישראל האורגני. ההלכה מציבה את חיי היהודי בפרספקטיבה כוללת: הוא יכול לחוש במאמציו המבודדים כחלק מהמפעל הכללי והעל-זמני של עם ישראל.[4]
אזוטרית ולא דמוקרטית
פרט למכשולים לבניית קהילה שהובאו לעיל, ישנה עוד בעיה יסודית בדת רוחנית-מחשבתית. דתיות פנימית לחלוטין המבוססת על תחושה עמוקה של הנשגב, או דתיות שכלית לחלוטין הנשענת על התבוננות שלווה, מוגבלת מעצם טיבה לאליטה מצומצמת של אנשים מוכשרים במיוחד. האדם הממוצע אינו מסוגל להגיע להלך הרוח, עומק החוויה והניתוק מהחומריות ברמה הנדרשת.
לעומת זאת, בהדגשת מרכזיות הפעולה הברורה, הניתנת לביצוע על ידי כל אדם, שומרת היהדות על אופי "דמוקרטי" ו"אקזוטרי".[5] התורה היא מורשתה של כלל ישראל, ולא רק של יחידי סגולה רוחניים. אין צורך בידע סודי או בטכניקות מיסטיות כדי לקיים את מצוות ה'. כל אדם, פשוט ועם הארץ ככל שיהיה, מסוגל לקיים את המצוות באותה מידה כמו אדם בעל גדלות רוח ומחשבה – שניהם אוכלים מצה בפסח, מכבדים את הוריהם, נזהרים מאותם האיסורים, וכו'.
לפיכך, בדת נורמטיבית כמו היהדות, כולם יכולים לעבוד את האלוקים באותה מידה. דת שאין בה את הבסיס המשותף של קשר לה' נעשית מרובדת יתר על המידה, וכתוצאה מכך היא
יוצרת כיתות אקלסיאסטיות [=כנסייתיות], אריסטוקרטיה דתית, ואישיות כאריסמטית.[6] ואין לך דבר, שההלכה גועלת בו כל כך ובזה לו, כמו האידיאה של מיצוע פולחני ובחירת אישי ביניים [=מתווכים] בשל גורמים למעלה מן הטבע (איש ההלכה, עמ' 45).
מובן, שישנם תחומים בהלכה שבהם אנשים שניחנו בכישרונות שונים יגיעו לרמות שונות. אם נשוב להבחנה שערכנו בין חובות האברים, חובות הלבבות, וחובות שיש בהם מעשה חיצוני וקיום פנימי, תחום ההישג המשתנה יחול בעיקר בשתי הקטגוריות האחרונות שמנינו. לדוגמה, רמת אהבת ה' (שהיא חובת הלבבות) או תפילה (מעשה חיצוני עם קיום פנימי) תלויה בעומק הרגשי וביכולות הרוחניות. אם ננקוט בדוגמה אחרת, באמצעות עבודה קשה ויכולת מולדת, יכול אדם להשיג בלימוד תורה הרבה יותר מחברו.
בעיני הרב, כך אמורים להיות פני הדברים. ההלכה חייבת להעניק לאדם יכולת לבטא את ייחודיותו בעבודת ה'; בדומה לכך, על ההלכה לתת לאדם הזדמנות לשאוף ולטפס לפסגות רוחניות הולכות ורמות. ברם, הדגש החזק בדתיות היהודית על המעשה שומר על השוויון הבסיסי של כל אדם ואדם.[7]
נסכם ונאמר שדתיות המתמקדת אך ורק בהלך רוח פנימי ונעדרת מעשים מצווים סובלת מכמה וכמה בעיות:[8]
- אין לה עניין להשפיע על העולם שבחוץ והיא אדישה כלפי סבל הזולת.
- לא סביר שתשפיע על מעשי האדם והיא מועדת להעלם בחלוף הזמן.
- היא אינה מסוגלת לעמוד כנגד הדחפים האנושיים ועלולה להידרדר לשחיתות מוסרית.
- מעצם טיבה, היא פרויקט אינדיבידואליסטי ולכן לא סביר שתקשור אנשים בקהילות, הן יחד עם בני דורם והן יחד עם דורות העבר והעתיד.
- היא מוגבלת לאליטה רוחנית מצומצמת ובלתי נגישה להמונים.
המרכיבים הציוויים והמעשיים שביהדות מתגברים על בעיות אלה ומעצבים דת ריאליסטית הקשורה לעולם הזה והאמונה על שמירת שיווי המשקל שבין סובייקטיביות ואובייקטיביות, אינדיבידואליזם וקהילתיות ובין אליטיזם ודמוקרטיה. המצוות הופכות את הדתיות לעניין מוחשי הנטוע בקרקע המציאות והחיים, מתעל את הרגש הדתי, מרסן את היצר ומסדיר את קשרי האדם עם סביבתו. ההלכה משלבת מעשה עם רגש ומחשבה במטרה ליצור שלמות מאוחדת המתייחסת לאדם על כל מרכיביו. ההלכה מתחילה כמשמעת – של מעשה, רגש ומחשבה – ורק לאחר מכן הופכת לאהבה עילאית.[9]
לעיון נוסף:
- ההלכה ככימות הסובייקטיביות הדתית: איש ההלכה, עמ' 54‑61; The Halakhic Mind, עמ' 85 ואילך.
- אזוטריות ואקזוטריות: איש ההלכה, עמ' 39‑42; וביקשתם משם, עמ' 164‑167; The Halakhic Mind, עמ' 80. בחיבורים אלה, כנידון לעיל, רואה הרב את קיום המצוות כבסיס לשוויון בין היהודים, חרף הישגים שונים של יחידים בתחומים רוחניים ושכליים. בחיבורים אחרים, הרב מזהה גורמים נוספים המאפשרים ליהודים בעלי יכולות והישגים שונים להשיג שוויון. בכל הנוגע ללימוד תורה, החכם והתם יכולים שניהם להיות מאוחדים באהבתם לתורה ובמסירותם כלפיה (אדם וביתו, עמ' 191‑193). כמו כן, ביחס לשליחות, היעוד האלוקי שעל כל אדם להגשים, השוויון אינו מצוי בהישג אלא במסירות ובהשתדלות ("שליחות", ימי זיכרון, עמ' 16‑17, ועיין גם במן הסערה, עמ' 154).
- האם הרגש מכתיב את המעשה? בפרק זה, שאלנו מדוע אין די במרכיב הפנימי והסובייקטיבי בדת לכשעצמו, ומדוע יש לצרף לו קיום חיצוני. לאחר שענינו על כך, נותרה שאלה נוספת: בהנחה שיש צורך בפנימי ובחיצוני, בסובייקטיבי ובאובייקטיבי, מה מעצב את מה? מהי נקודת הפתיחה של החיים הדתיים? האם עלינו לעצב את מעשינו על יסוד הרגשות הדתיים שבקרבנו, או שמא עלינו להדריך ולחולל את חוויותינו על פי מעשים דתיים אובייקטיביים?
הרב דוגל באפשרות השניה בהביאו בחשבון שני שיקולים. ראשית, הרגש אינו יציב, ולו היה המעשה מוכתב על ידו, לא הייתה ההלכה ניחנת ביציבות והמשכיות. שנית, קל לבלבל בין רגש מוסרי או אסתטי ובין רגש דתי. לו הייתה ההלכה מוכתבת על ידי רגש סובייקטיבי, אין עירבון לכך שהרגש יהיה דתי לאמיתו.
הרב מפתח רעיונות אלה בגישה פילוסופית ב-The Halakhic Mind, עמ' 88‑91, ובהצגה פופולרית בדרשה לפרשת קורח משנת תשל"ג אשר הופיעה בעיבודו של הרב אברהם בית-דין: "מרידת 'השכל הישר' נגד שלטון התורה", פרקים במחשבת הרב י"ד סולוביצ'יק (ירושלים, תשמ"ד), עמ' 105‑112, ובמיוחד עמ' 109‑110. בשני המקומות טענות אלו משמשות בסיס לביקורתו על הסובייקטיביזם הדתי שביהדות הליברלית.
כל הזכויות שמורות לישיבת הר עציון ולרב ראובן ציגלר, תש"ע
תרגום מאנגלית: שי סנדיק
עורך: חיים שוורץ
תרגום מאנגלית: שי סנדיק
עורך: חיים שוורץ
[1] “R. Joseph Soloveitchik,” in S. Noveck, ed., Great Jewish Thinkers of the Twentieth Century (New York, 1963), 294.
[2] בקטע לעיל שעסק בניתוק מהעולם הזה הערנו שדתיות רוחנית-מחשבתית מביאה לעמדה לא-מוסרית, דהיינו, אדישות לעולם וחוסר עניין בשיכוך הסבל האנושי. ברם, כאן מתחזקת הטענה: העדר ציווים ומגבלות אובייקטיביים עלולים להוביל לשחיתות מוסרית וקלקול אנושי, שכן הדתיות הסובייקטיבית כשלעצמה חסרה הגנות כנגד דחפיו הפראיים של האדם.
[3] “R. Joseph Soloveitchik,” p. 294, (המצטט את שירו של וורדסוורת', "לאדומיה" [1814]).
[4] שם.
[5] "אזוטרי" פירושו מצומצם לקבוצה קטנה ואילו "אקזוטרי" (הרב כותב "אכסוטרי") פירושו נגיש לכל. צמד מושגים זה מופיע פעמים רבות בכתבי הרב. המושג "דמוקרטי" בהגות הרב דומה למושג "אקזוטרי", אך הוא אינו נוקט במונח קבוע כדי לציין את הניגוד (אפשר להציע את המונחים "בלעדי", "אליטיסטי" ו"אריסטוקרטי").
[6] הסוציולוג הגרמני מקס ובר (1864‑1920) תבע את המושג "אישיות כאריזמטית", שהיא אישיות שסמכותה מבוססת לא על גורמים מסורתיים או משפטיים אלא, כדברי הרב, על "גורמים למעלה מן הטבע".
[7] כפי שניתן להסיק מהתייחסותו החוזרת ונשנית לסוגיית האקזוטריות והאזוטריות בדת (ראה לעיון נוסף, הערה 2), הרב חש בבירור ש"מצד אחד, הדת היא קניינו של הכלל" אך "מצד אחר, גם הדת צריכה להקנות אפשרות עליה רוחנית אינדיבידואלית" (וביקשתם משם, עמ' 165‑166). אך יש כנראה מתח בלתי ניתן לצמצום בין שתי ההנחות הללו. המתח מתבטא במיוחד בדיונו של הרב בנושא התפילה. אף שהרב השתדל להדגיש שהתפילה נגישה לכולם (עיין עבודה שבלב, עמ' 44‑45, 98‑100, 120‑121; "רעיונות על התפילה", עמ' 264‑265), הרב יהושע אמרו (במאמרו “Prayer and the Beauty of God: Rav Soloveitchik on Prayer and Aesthetics,” The Torah u-Madda Journal 13 [2005], 162-163) מטיל ספק משכנע האם תפיסת התפילה של הרב סולוביצ'יק אכן אקזוטרית. באורח דומה, אני מטיל ספק בפרק 29 להלן בהנחתו של הרב כי איש ההלכה הוא אדם דמוקרטי. אין ספק שמדובר בנושא שהרב התלבט בו ונאבק עמו.
[8] כמופיע לעיל, הרב מתייחס לסוגיה זו בעיקר באיש ההלכה, עמ' 44‑46, 55‑59, ובמקומות נוספים; וביקשתם משם, עמ' 161‑164;The Halakhic Mind, pp. 78-81.
[9] עיין בלעיון נוסף, הערה 3.
תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)