ויגש | גזרה על הכלל וגזרה על הפרט

שיחת ער"ש פרשת ויגש התשנ"ג, על פי סיכומו של דני אורנבוך

 ויגש אליו יהודה ויאמר בי אדני ידבר נא עבדך דבר באזני אדני (בראשית מ"ד, יח).

ומפרש רש"י:

מכאן אתה למד שדיבר אליו קשות.

לכאורה תמוהים הדברים – והלוא רק בסוף הפרשה הקודמת קראנו אודות יהודה:

ויאמר יהודה מה נאמר לאדני מה נדבר ומה נצטדק הא-להים מצא את עוֹן עבדיך הננו עבדים לאדני גם אנחנו גם אשר נמצא הגביע בידו (שם מ"ד, טז)

כאן יהודה אינו מתווכח, אינו עושה מאמץ להציל את בנימין, אלא מקבל עליו את הדין ומציע למכור את עצמו ואת אחיו לעבדים ליוסף. מדוע, אם כן, דווקא כאשר יוסף אינו מסכים להצעה, וטוען שרק מי שנמצא בידו הגביע הוא אשר יהיה לעבד, דווקא כאן נחלץ יהודה להגנתו של בנימין ונושא את נאום ההגנה המרגש שלו.

הרמב"ם בתחילת הלכות תעניות כותב:

מצוות עשה מן התורה לזעוק ולהריע בחצוצרות על כל צרה שתבוא על הציבור... ידעו הכל שבגלל מעשיהם הרעים הורע להן... (הלכות תעניות א, א-ב)

אך אם בצרה הבאה על הציבור, ודאי הוא שעל מעשיהם הרעים היא באה, כעונש, הרי שעל האדם הפרטי לא תמיד הדבר נכון. כך מבאר הרמב"ן בפירושו לספר איוב (פרק ל"ו) בחלקו את בני האדם לשלושה סוגים. בסוג הראשון נכללים הצדיקים, עליהם יש השגחה תמידית של הקב"ה:

ומן הטעם הזה ישמור את הצדיקים כי כאשר ליבם ועיניהם תמיד עימו, כן עיני ה' עליהם מראשית השנה ועד אחרית שנה... עד כי החסיד הגמור... יהיה נשמר תמיד מכל מקרי הזמן אפילו ההוים בטבע וישתמר מהם בנס. (לו, ז)

על הרשעים, לעומת זאת, אין כל השגחה:

והרחוק מן האל במחשבות ובמעשיו ואפילו לא יתחייב מיתה בחטאו אשר חטא, יהיה משולח ונעזב למקרים. (שם)

בסוג השלישי, הוא רובו של עולם, כלולים אלו שאינם לא צדיקים ולא רשעים, כשעליהם עיתים יש השגחה ועיתים – נעזבים הם למקרים.

בעת יובן השינוי בהתנהגותו של יהודה – כל עוד הבין שהגזירה היא על כלל האחים, על כלל הציבור, הרי שידע בוודאות שזהו עונש משמיים, כאמור ברמב"ם, ולפיכך, אם כך נגזר עליהם – הרי שאין מנוס ועליהם לקבל את הדין. אך כאשר נוכח הוא שיוסף מטיל את העונש על בנימין בלבד, על האדם הפרטי, הרי שידע כי אפשר ואין זו גזירה א-להית אלא דרך מקרה הוא, ואם כן ייתכן וניתן לשנות את המצב, ולפיכך נשא את נאומו בפני יוסף.