08: יוסיף מכאוב יוסיף דעת

  • הרב חיים נבון

יוסיף מכאוב יוסיף דעת / הרב חיים נבון

פתח דבר

בפרק התשיעי מהלכות תשובה דן הרמב"ם בעולם הבא. שכרן של מצוות, קובע הרמב"ם, הוא בעולם הבא בלבד. אך אם כך, הוא מקשה, "מהו זה שכתוב בכל התורה כולה אם תשמעו יגיע לכם כך ואם לא תשמעו יקרה אתכם כך, וכל אותן הדברים בעולם הזה, כגון שובע ורעב ומלחמה ושלום ומלכות ושפלות"?! הרמב"ם משיב שם שאכן מי שמקיים את המצוות יזכה לכל אותן טובות בעולם הזה, אך זאת לא כשכר, אלא כדי לאפשר לנו להוסיף ולעסוק במצוות ובעבודת ה':

והבטיחנו בתורה שאם נעשה אותה בשמחה ובטובת נפש ונהגה בחכמתה תמיד, שיסיר ממנו כל הדברים המונעים אותנו מלעשותה, כגון חולי ומלחמה ורעב וכיוצא בהן, וישפיע לנו כל הטובות המחזיקות את ידינו לעשות התורה, כגון שובע ושלום וריבוי כסף וזהב, כדי שלא נעסוק כל ימינו בדברים שהגוף צריך להן, אלא נשב פנויים ללמוד בחכמה ולעשות המצווה, כדי שנזכה לחיי העולם הבא... שבזמן שאדם טרוד בעולם הזה בחולי ובמלחמה ורעבון, אינו מתעסק לא בחכמה ולא במצוות שבהן זוכין לחיי העולם הבא (הלכות תשובה ט, א).

הרמב"ם מוסיף ומסביר שמשום כך מתאווים ישראל לימות המשיח, "כדי שינוחו ממלכיות שאינן מניחות להן לעסוק בתורה ובמצוות כהוגן" (שם, ב). הרמב"ם חוזר על כך בשתי ההלכות המפורסמות החותמות את ספר משנה תורה:

לא נתאוו החכמים והנביאים לימות המשיח לא כדי שישלטו על כל העולם ולא כדי שירדו בעכו"ם ולא כדי שינשאו אותם העמים ולא כדי לאכול ולשתות ולשמוח, אלא כדי שיהיו פנויין בתורה וחכמתה, ולא יהיה להם נוגש ומבטל, כדי שיזכו לחיי העולם הבא, כמו שביארנו בהלכות תשובה. ובאותו הזמן לא יהיה שם לא רעב ולא מלחמה ולא קנאה ותחרות, שהטובה תהיה מושפעת הרבה, וכל המעדנים מצויין כעפר, ולא יהיה עסק כל העולם אלא לדעת את ה' בלבד. ולפיכך יהיו ישראל חכמים גדולים ויודעים דברים הסתומים וישיגו דעת בוראם כפי כח האדם, שנאמר 'כי מלאה הארץ דעה את ה' כמים לים מכסים' (הלכות מלכים פי"ב הלכות ד-ה).

הרמב"ם מניח שעבודת ה' מותנית בשלווה ובסיפוק כל הצרכים הגופניים. כאשר האדם טרוד בענייני העולם הזה, "אינו מתעסק לא בחכמה ולא במצוות"[1].

דבריו של הרמב"ם בהלכות מלכים רומזים לנו שהצורך בשלווה ובנטרול טרדות העולם קשור בדגש הגדול שהרמב"ם שם על הפעילות האינטלקטואלית של לימוד התורה והחכמה. מסתבר שלתת צדקה אפשר גם מתוך טרדה; אך להיות "חכמים גדולים ויודעים דברים הסתומים וישיגו דעת בוראם" אפשר רק בתנאים של מנוחה ושלוות הנפש. זמנים של משבר, של מלחמות וקשיים, פוגעים ביכולת לעסוק באופן משמעותי ויעיל בעיון ובלימוד. הרמב"ם מדבר שוב ושוב על הצורך "להיות פנויים", כלומר - להקדיש כמה שפחות תשומת לב לצרכי העולם הזה[2]. דעתו של המלומד צריכה להיות ממוקדת אך ורק בחומר העיוני שבו הוא עוסק.

האם אמנם עיון אינטלקטואלי דורש דווקא שלווה והעדר טרדות? האם משברים וקשיים חיצוניים אכן פוגעים בתפוקתו של המלומד?

"באור התכלת העזה"

הרמב"ם סבר שלימוד אינטלקטואלי מצריך שלווה סטרילית של מעין מעבדה פילוסופית. במצב של שלווה וביטחון ענייני העולם הזה דורשים מעט מאוד השקעה ותשומת לב, ולכן מצב כזה מאפשר להשקיע את הזמן והמאמץ רק בעיסוק האינטלקטואלי.

אך דומה שלעתים הניסיון שלנו מורה את ההפך הגמור. הניסיון ההיסטורי מלמד שזמני משבר מתאפיינים לעתים בהתפתחויות אינטלקטואליות מהירות ומרשימות הרבה יותר מאשר זמנים של שלווה. בתקופות שלווה שקטות מלומדים נוהגים לקפוא על שמריהם, ללהג בנימוס בכנסים תקופתיים עם עמיתיהם הקשישים, ולהרהר לאטם מתוך הרחבת הדעת בבעיות העולם. לעומת זאת, זמנים של משבר גורמים למלומדים "להעביר הילוך": הם ממריצים את המחשבה ומדרבנים את היצירה האינטלקטואלית.

בראש ובראשונה מדובר ביצירה מדעית, הנחוצה מבחינה מעשית להתמודדות עם המשבר. ההתקדמות הגדולה שנעשתה בחקר האטום בתקופת מלחמת העולם השניה, נבעה מהצורך החיוני של בעלות הברית לפתח פצצת אטום לפני שתעשה זאת גרמניה הנאצית. אך גם תחומי דעת אחרים מקבלים תנופה חזקה דווקא בזמנים של משבר וקושי. מלחמת העולם הראשונה, לדוגמה, טִלטלה את הפילוסופיה האירופאית טָלטלה רבתי, ושִנתה את פניה באופן דרמטי. דרכי מחשבה חדשניות ומקוריות עלו ופרחו, והפילוסופיה הגרמנית הקפואה התעוררה לחיים[3].

הדברים נכונים במידה רבה עוד יותר לגבי עולם היצירה הספרותית. הסופר היהודי-האוסטרי הידוע סטפן צוויג מעיד, שחוויית מלחמת העולם הראשונה היא שניערה אותו מהבינוניות שהתאפיין בה לפני כן:

היום אני יודע: בלי כל סבלותי במלחמה, מתוך רגשות השתתפות והרגשת-הנולד, הייתי נשאר אותו סופר שהייתי לפני המלחמה, 'נתפס בנועם', כפי שאומרים במוסיקה, אבל לא הייתי תופס, נתפס, נפגע עד קרבי. עתה, לראשונה בחיי, הרגשתי שאני מדבר בקולי ובקולו של הזמן[4].

הסופר העברי עמוס עוז קיבל את ההנחה הזו, והתלונן שאווירה אופטימית מדי מקשה על פעולתם של הסופרים הישראליים:

אני חושב שהיצירות הגדולות ביותר בספרות העולם נוצרו כמעט תמיד בעידנים של דמדומים... כאן בישראל בשעה הזאת... השעה הזאת איננה מתאימה לצמיחתה של ספרות גדולה... האור שבארץ ישראל עכשיו הוא אור-צהריים, אור אמצע הקיץ, אור התכלת העזה[5].

הדברים אמורים לא רק בנוגע לתנאי התקופה ככלל, אלא אף בנוגע לתנאי חיים אישיים. מחקרים אף הצביעו על כך שרוב ראשי הממשלה של בריטניה, ושליש מנשיאי ארצות הברית - ומן הסתם, גם אישי מופת אחרים - התייתמו מאחד מהוריהם עד גיל 16. וינסטון צ'רצ'יל אף קבע כי "למפורסמים הייתה לרוב ילדות לא מאושרת"[6].

ייתכן שאפשר לקשר לשאלה זו את הסיפור על קין והבל. רבים עמדו על כך שהעימות בין קין להבל מייצג את העימות הקלאסי, שחוזר ונשנה ביצירות קדומות, בין הרועה לבין החקלאי. אך בדרך כלל היצירות הקדומות מתארות את מעלתו של החקלאי ואת מעמדו הירוד של הרועה; שהרי החקלאים המיושבים הם שפיתחו את התרבות, וממילא הם גם אלו שכתבו את אותן יצירות. בעיניהם הרועים היו נוודים בני בלי בית, הפושטים על פרי עמלם של בני התרבות ומכלים אותו. הרועים, מצדם, היו עסוקים בנדידה מתמדת, ולא עסקו כלל בתרבות וביצירה. אך בניגוד לסיפורי המזרח הקדומים, התורה מתארת דווקא את עדיפותו הערכית של הבל הרועה על פני קין החקלאי[7]. גם אבותינו אברהם, יעקב ויוסף היו רועי צאן. ייתכן שכאן ישנו מסר חבוי בדבר אופיו של עובד ה' היוצר: התורה מעדיפה את התסיסה המתמדת של הרועה הנודד, המתמודד עם מצוקות ומשברים, על פני שלוותו הבורגנית של החקלאי, אשר יושב בבטחה בנחלתו[8].

ייתכן שהניסיון לתלות את טענתנו בסיפור קין והבל גולש לדרשנות. אך גם אם אכן כך, נשוב לדברינו הקודמים: רבים מבין היוצרים עצמם מעידים שהתנאים הטובים ביותר לצמיחת יצירתם הם משברים ומלחמות.

על העוצמה המיוחדת שאפשר להפיק ממשברים עמד הרב סולובייצ'יק, במקומות רבים:

עינויי משבר רוחני ותנודות נפשיות מטהרים את האדם ומקדשים אותו, מנקים את מחשבתו ומצרפים אותה מכל פסולת השטחיות וסיגי הגסות. מתוך יסורים הללו בוקעת ועולה תפיסת עולם חדשה, תסיסה רוחנית כבירה המזעזעת כל יסודות הוויתו של אדם[9].

במקומות אחרים קישר הרב סולובייצ'יק שאלה זו במישרין לנושא דיוננו - כוח היצירה וההתקדמות האישית:

גדלותו ואופיו היוצר של האדם נובעים מן הקרע הפנימי הטבוע בו, ומהיותו שרוי בעצם ישותו במתח ובמבוכה מתמידים... שהפעילות היוצרת כרוכה ביסורים[10].

ההיסטוריה של התרבות תוכיח, במקרים רבים, שהגאונים היצירתיים של האנושות לא תמיד היו בעלי אישיות הרמונית. יצירה צומחת מכאוס ראשוני[11].

הצצה חטופה בהיסטוריה היהודית תוכל גם היא לערער על תפישתו של הרמב"ם. במהלך המאה הי"ב למניינם יצרה יהדות אשכנז וצרפת את ספרות התוספות הענפה והמהפכנית. יהדות ספרד בתקופה זו לא הניבה יצירה תורנית בעוצמה דומה. ובניגוד לציפיותיו של הרמב"ם, דווקא יהדות אשכנז סבלה בתקופה זו מרדיפות נוראות, בעוד יהדות ספרד נהנתה משגשוג ומשלווה. דווקא הסובלים והטרודים הם שהניבו יצירת מופת שמאירה לנו עד היום.

איך נוכל ליישב את דעתו של הרמב"ם עם העובדות, כפי שהן נגלות לעינינו? האם השלווה והנחת הם התנאים ההכרחיים ליצירה אינטלקטואלית, או שמא דווקא המשבר והמתח?

חשיפה או יצירה

נראה שנוכל לקבוע שתי סיבות יסודיות להבדל שבין גישתו של הרמב"ם לבין גישתם של חלק מהיוצרים בתקופתנו.

הסיבה הראשונה היא היחס הכללי לעולם הזה. הרמב"ם, כחלק מגישתו הפילוסופית, הדגיש את העיסוק האינטלקטואלי התיאורטי והמנותק, ובמידה מסוימת ראה בחיי העולם הזה מטרד. הרמב"ם לא היסס אף לקבוע, בעקבות אריסטו, כי חוש המישוש "חרפה הוא לנו", בגלל גופניותו היתרה[12]. בנקודה זו ישנו הבדל יסודי בין התפישה הרווחת היום לבין תפישת הרמב"ם. בתקופתנו - והדבר נכון גם בנוגע לתרבות הכללית, וגם בנוגע לשלומי אמוני ישראל - אנו בדרך כלל רואים בחיי העולם הזה מצב רצוי, ואיננו משתדלים לפרוש מהם. אכן, בזמני משבר איננו יכולים להתנתק מהעולם הזה; הצרכים הדוחקים אינם מאפשרים לנו זאת. אך זה אינו נראה לנו בהכרח כחיסרון. להפך: אמנם בזמנים כאלו קשה יותר ליצור הגות פילוסופית מנותקת, אך הם דווקא מעוררים ומפרים את היצירה שקשורה בחיי העולם הזה. יוצרים מתמודדים עם זמנים של משברים ומצוקות דרך יצירתם. הרמב"ם לא ראה ערך ביצירה המתמודדת עם חיי העולם הזה, ולכן שאף למצב סטרילי ככל הניתן, שבו המגע עם העולם הזה מצומצם ככל האפשר[13].

נראה שישנה גם סיבה שניה לפער בין עמדת הרמב"ם לנראה לנו: אופי העיסוק האינטלקטואלי שעליו מדובר. הרמב"ם היה רציונליסט מושבע. הוא סבר שהשכל יכול לחשוף את האמת באופן ברור וחד-משמעי, ואם לא כל בני האדם מגיעים לאותה אמת, הרי זה בגלל מכשולים חיצוניים בלבד. תפישה זו כוללת כמה הנחות: א. ישנה אמת אחת מוחלטת. ב. אמת זו ניתנת להשגה על ידי השכל. ג. כל השכלים האנושיים פועלים באותה צורה, ולכן במצב אופטימלי יגיעו כולם לאותן מסקנות, היינו - לאותה אמת מוחלטת. אמנם, ישנם מכשולים רבים בדרך להשגת האמת, אך מכשולים אלו הם צדדיים בלבד מבחינה מהותית[14].

ביטוי מובהק של תפישה זו נמצא בדבריו של הרמב"ם אודות תופעת המחלוקת:

אבל אמרם 'משרבו תלמידי הלל ושמאי שלא שמשו כל צרכן רבתה מחלוקת בישראל', עניין דבר זה ברור מאוד; כי שני אנשים שהם שווים בהבנה ובעיון ובידיעת הכללים שלמדים מהם, לא תהיה ביניהם מחלוקת במה שלומדים באחת המידות בשום פנים, ואם תהיה תהיה מועטת, כמו שלא מצאנו מחלוקת בין שמאי והלל אלא בהלכות אחדות, לפי שדרכי לימודם בכל מה שהיו לומדים אותו באחת המידות היו קרובים זה לזה, וגם הכללים הנכונים שהיו אצל זה היו אצל השני. וכאשר נתמעט לימוד תלמידיהם ונחלשו אצלם דרכי הדין בהשוואה לשמאי והלל רבותיהם, נפלה מחלוקת ביניהם בשעת המשא ומתן בהרבה עניינים, לפי שכל אחד מהם דן לפי כוח שכלו ולפי הכללים הידועים לו, ואין להאשימם בכך, כי לא נוכל אנחנו להכריח שני בני אדם המתווכחים שיתווכחו לפי רמת שכלם של יהושע ופנחס (הקדמת פירוש המשניות לרמב"ם).

בדברי הרמב"ם כאן אפשר להבחין בכמה נקודות: 1. מחלוקת היא דבר שלילי. האידיאל הוא שתהיה הסכמה על התשובה הנכונה. 2. במצב נורמלי לא מגיעים למחלוקת, כי שני אנשים חכמים שמחזיקים באותם כללי ניתוח ולימוד, בהכרח מגיעים לאותה מסקנה. 3. אין להאשים את תלמידי הלל ושמאי ששכחו או התבלבלו, כיוון שמדובר בתוצאה טבעית של הירידה ברמה האינטלקטואלית (נקודה זו מודגשת יותר בהמשך דבריו).

אנו מתמקדים כאן בנקודה השניה: הרמב"ם הניח שבמצב נורמלי אין שום סיבה שתהיה מחלוקת; האמת היא מוחלטת וחד-משמעית, והשכל הוא כלי שנועד לגלותה לנו ולחשפה בפנינו.

לעומת זאת, תפישתנו כיום בנוגע לידע האנושי שונה לחלוטין. ראשית, אנו נוטים לחשוב שלא בכל תחום ישנה אמת מוחלטת שרק צריך לחשוף אותה. ודאי שישנן אמיתות מוחלטות (למשל - אלוקים קיים). אך אפילו בנוגע לפיזיקה, יש המסבירים שהעיסוק המדעי יוצר מודלים שמקבילים למתרחש בעולם במידה חלקית, ואינו חושף חוקים מוחלטים של הטבע[15]. והדברים קל וחומר לגבי המתמטיקה, שהפכה למקצוע יצירתי מאין כמותו. שנית, אנו איננו בטוחים כלל שכל השכלים האנושיים עובדים באותו אופן. ייתכן ששני בני אדם יקבלו את אותו חומר, ויגיעו למסקנות שונות בתכלית. למעשה, עמד על כך כבר הרמב"ן, שטען בתוקף שקשה למצוא הוכחה חד-משמעית שאינה יכולה להתפרש לשתי פנים:

יודע כל לומד תלמודנו שאין במחלוקת מפרשיו ראיות גמורות, ולא ברוב [=בדרך כלל] קושיות חלוטות, שאין בחוכמה הזאת מופת ברור כגון חשבוני התשבורות [=מתמטיקה] (רמב"ן, הקדמה לספר מלחמות ה').

בימינו אנו מוסיפים על הרמב"ן רק את ההכרה בכך שגם בתחום "חשבוני התשבורות" אין בדרך כלל הוכחות מוחלטות וחד-משמעיות.

ומה כל זה קשור לענייננו? דומה שתפישתו של הרמב"ם בנוגע לתנאים האופטימליים לעיסוק אינטלקטואלי נובעת מגישתו הכללית בנוגע לאופיו של העיסוק הזה. בעיני הרמב"ם, הלימוד והעיון הם בסך הכל חשיפה של אמת נתונה וברורה, יישום מדויק של כללי חשיבה לוגיים, שעתיד להביא לתוצאות חד-משמעיות. ברור שפעילות כזאת דורשת בעיקר יישוב הדעת וריכוז מקסימלי. כל הפרעה חיצונית עלולה לבלבל את תהליך החשיבה המדויק, ולהפריע להוגה למצות את עיונו.

ברם, אנו בדרך כלל רואים בתהליך החשיבה והעיון תהליך של יצירה, ולא רק של חשיפה.

לכן אנו יכולים להציג השקפה שונה מזו של הרמב"ם: יצירה דורשת השראה, ולא רק ריכוז. דווקא גירוי חיצוני חריף יכול לעורר באדם תובנות וכוחות יצירה שלא היו בו בזמנים של שלווה. הפעילות האינטלקטואלית בעינינו אינה רק פעולה טכנית של יישום כללי חשיבה על חומר נתון, אלא יצירה אישית, הדורשת ניצוץ של התלהבות וחידוש. אלו יימצאו לעתים דווקא בזמנים של משבר ומתח, יותר מאשר בזמנים של שלווה ונחת.

חשוב להדגיש שאין מדובר בהכרעה ניצחת לצד זה או זה: ישנם סוגים שונים של פעילות אינטלקטואלית, חלקם יצירתיים יותר וחלקם פחות; ישנם כמובן גם סוגי אישיות שונים לאנשים שונים, ולכל אחד התנאים הנוחים לו וההולמים את אישיותו.

 


[1] קרובה לדבריו הערת אגב של הרב קוק, המנמק מדוע אין ניכרים תלמידי חכמים גדולים בין שוכני ירושלים: "ועל דבר ת"ח גדולים מצוינים, נמצאים ב"ה לעשרות ת"ח, הראויים לעמוד בשורה הראשונה עם כל המצוינים שבחו"ל, אלא שהעניות מדכאת את רוחם" (אגרות הראי"ה א, עמ' קלח).

[2] עיין עוד: הלכות דעות ד', א; מורה נבוכים, חלק א, פרק לד, הסיבה החמישית.

[3] עיין, למשל - ש"ה ברגמן, תולדות הפילוסופיה החדשה - שיטות בפילוסופיה שלאחר קאנט, ירושלים תשנ"ב, עמ' 193-194.

[4] ס' צוויג, העולם של אתמול, תל אביב תשמ"ג, עמ' 189-190.

[5] ע' עוז, באור התכלת העזה, עמ' 16-18. למען הדיוק ההיסטורי יש לציין שהדברים המצוטטים לעיל נאמרו בשנת 1972. מאליו מובן שאין בנושא הזה קונצנזוס בין הסופרים. הסופרת הבריטית וירגי'ניה וולף, למשל, טוענת שדווקא שלווה וביטחון הם תנאים חיוניים ליצירה ספרותית. עיין: ו' וולף, חדר משלך, ירושלים-תל אביב תשמ"א, בייחוד עמ' 64-66, 116-117. מעניינת בהקשר זה גם קביעתו של גריי, כי שתי תקופות הפריחה של של התרבות היוונית-רומית היו תקופת פריקלס באתונה של המאה החמישית לפנה"ס, ותקופת המוזיאון באלכסנדריה במאה השלישית לפנה"ס, והערכתו ש"שיאים אלו הושגו עת שהמעגלים הכלכליים, החברתיים והפוליטיים טיפסו מעלה-מעלה. פעולתם המשולבת שחררה את היצירתיות האנושית..." (מצוטט אצל צ' גיורא, הדיבר האחד-עשר, תל אביב 2002, עמ' 16).

[6] צ' גיורא, הדיבר האחד-עשר, תל אביב 2002, עמ' 25-26.

[7] עיין - י' רוזנסון, 'לפתח חטאת רובץ', מגדים ג', עמ' 38; אנציקלופדיה של עולם התנ"ך - בראשית, עמ' 40.

[8] עיין בהסברו השונה של הרב סולובייצ'יק להעדפת התורה את הרועה הנודד: The Emergence of Ethical Man, Jersey City NJ 2005, pp. 151-152.

[9] 'איש ההלכה', איש ההלכה - גלוי ונסתר, ירושלים תשנ"ב, עמ' 14. ועיין גם בדבריו במאמר 'קול דודי דופק', איש האמונה, ירושלים תשנ"ב, עמ' 68-70. בדבריו ב'איש ההלכה' הרב סולובייצ'יק מתייחס למשברים פנימיים ולמצוקות קיומיות, ולא לקשיים חיצוניים. לעומת זאת, ב'קול דודי דופק' מתייחס הרב סולובייצ'יק למשברים ולמצוקות הנגרמים בגלל נסיבות חיצוניות, ואת דבריו שם אפשר לעמת במישרין עם דברי הרמב"ם בסוגייה זו. הרב סולובייצ'יק עצמו הבחין במפורש בין שני סוגי המשברים הללו: "התורה מצווה עלינו להאבק בחוזקה נגד כל משבר חיצוני, ואם אפשר לחסלו לחלוטין. מרעין בישין כגון עוני, מחלה ומלחמה מתישים אותנו ופוגעים בחירותנו הרוחנית. אך, בניגוד לכך, מעודדת אותנו התורה להתמסר ולקבל ברצון את החוויה של 'המשבר שבמעמקים'" (פרקים במחשבת הרב, ירושלים תשמ"ד, עמ' 63).

[10] דברי הגות והערכה, עמ' 211.

[11] R. J.B. Soloveitchik, 'Sacred and Profane', Gesher 3, 1945, p. 7.

[12] מורה נבוכים, חלק ב, פרקים לו, מ.

[13] פרידריך הגל סבר גם הוא, בדומה לרמב"ם, שיצירת הגות פילוסופית מותנית באדישות מסוימת לחיי החומר: "תנאי הכרחי להתהוות הפילוסופיה הוא, שהעם לא יהא עוד שרוי בדאגה לסיפוק צרכיו החומריים... שיהא אדיש כלפי התשוקה היצרית" (מבוא לתולדות הפילוסופיה, ירושלים תשכ"ג, עמ' 112). אך הוא מגיע למסקנה הפוכה מזו של הרמב"ם; לדעתו, אדישות כזו אינה באה כשכל הצרכים החומריים נתונים לאדם, אלא להיפך, כאשר הוא מתייאש לגמרי מן העולם החיצוני: "התפלספות מניחה כהנחת יסוד, שאין דעתי עוד נוחה מחיי... אלה הם הזמנים של ראשית השקיעה, של ראשית הכליון של העמים; הרוח נמלטה אז אל מרחבי המחשבה - הפילוסופיה השתכללה" (שם, עמ' 113).

[14] עיין במורה נבוכים, חלק א, פרק לד.

[15] עיין, למשל, בדברי הפילוסוף והמתמטיקאי החשוב ברטרנד ראסל: "אל החלקיקים היציבים של הפיזיקה המתמטית אני מתייחס כאל מבנים לוגיים, פיקציות סימליות, המאפשרות לנו לבטא בצורה תמציתית צירופים מורכבים מאוד של עובדות" (ברטרנד ראסל, Mysticism and Logic, p. 123) ועיין בדברי הרמב"ם, מורה נבוכים, חלק ב, פרק יא.