וישלח | "ויחן את פני העיר"

במהלך שיעור זה נתמקד בהבנת דבריהם של חכמים במדרש בראשית רבה על הפסוק "וַיָּבֹא יַעֲקֹב שָׁלֵם עִיר שְׁכֶם אֲשֶׁר בְּאֶרֶץ כְּנַעַן בְּבֹאוֹ מִפַּדַּן אֲרָם וַיִּחַן אֶת פְּנֵי הָעִיר". ראשית נבחן פסוק זה בתוך הקשרו – מקבץ פסוקי התורה הנמצאים בין סיום פרשת מפגש יעקב ועשו לפרשת דינה:

וְיַעֲקֹב נָסַע סֻכֹּתָה וַיִּבֶן לוֹ בָּיִת וּלְמִקְנֵהוּ עָשָׂה סֻכֹּת עַל כֵּן קָרָא שֵׁם הַמָּקוֹם סֻכּוֹת:

וַיָּבֹא יַעֲקֹב שָׁלֵם עִיר שְׁכֶם אֲשֶׁר בְּאֶרֶץ כְּנַעַן בְּבֹאוֹ מִפַּדַּן אֲרָם וַיִּחַן אֶת פְּנֵי הָעִיר:

וַיִּקֶן אֶת חֶלְקַת הַשָּׂדֶה אֲשֶׁר נָטָה שָׁם אָהֳלוֹ מִיַּד בְּנֵי חֲמוֹר אֲבִי שְׁכֶם בְּמֵאָה קְשִׂיטָה: 

וַיַּצֶּב שָׁם מִזְבֵּחַ וַיִּקְרָא לוֹ אֵל אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל

                                           (בראשית לג, יז-כ).

אחרי הדרמה הגדולה של המפגש עם עשו, התורה מתמקדת בצעדיו הראשונים של יעקב בנחלת אבותיו. אחרי שהותו הארוכה בבית של לבן, נדמה כי התורה משמיעה לנו אנחת רווחה; יעקב חופשי לתקוע יתד בארץ באופן הנכון והמתאים עבורו, בשקט וברגיעה שלאחר הסערה. בפעם הראשונה מאז גניבת הברכות, איש אינו מורה לו מה יעשה. גם הקב"ה אינו מתגלה אליו עדיין. מה יהיו מעשיו הראשונים בארץ? בניית בית, מחסה לבהמות, קניית קרקע – כל אלה פעולות של ארגון ויצירה של תשתית לחיים שיש בהם יציבות בארץ חדשה, בפרק חדש של החיים. בניית מזבח אף היא כן: על ידה מכונן יעקב את מסלול חייו לא רק במישור הפיזי והמשפחתי, אלא במישור של עבודתו לשם גבוה.[1]

מפשט הפסוקים עולה כי לראשית דרכו של יעקב בארץ ישראל קווי דמיון ונקודות שוני מובהקים לעומת ראשית דרכו של אברהם. נרכז את עיקרם בטבלה:

 

כמו אברהם, יעקב מגיע תחילה לשכם ואחר כך לבית א-ל. כמו כן, שניהם מקימים מזבחות. ברם, אצל יעקב התורה מדגישה שיעקב בונה בית ולא רק אוהל, ושהוא קונה חלקת אדמה מיד. בנוסף, במקום לקרוא בשם ה' הוא קורא שמות למזבחות.

הרמב"ן בפירושו לתורה על אתר מתייחס למשמעות מעשה הקניין של יעקב:

ויחן את פני העיר - לא רצה להיות אכסנאי בעיר, אבל רצה שתהיה תחילת ביאתו בארץ בתוך שלו, ולכן חנה בשדה וקנה המקום, וזה להחזיק בארץ. והמעשה הזה היה רמז, כי המקום ההוא יכבש לפניו תחילה, טרם הורישו יושבי הארץ מפני זרעו [...] אבל רבי אברהם אמר כי הזכיר הכתוב זה להודיע כי מעלה גדולה לארץ ישראל ומי שיש לו חלק בה חשוב הוא כחלק העולם הבא.

 הרד"ק מבאר את משמעות קריאת השם מקומות בארץ על ידי האבות:  

וזה היה אות גדול לירש את הארץ שהיה מקובל כל מה שהיה אומר וקורא שם למקום, והיה כן:         (רד"ק בראשית כא, לא ד"ה על כן).

כלומר, קריאת השם על ידי אברהם מראה על היאחזות בארץ. על פי דבריו של הרד"ק, קריאתו של יעקב למזבח בשם מעידה אף היא על כוונתו בפעולותיו הראשונות – קודם כל להכות שורש בארץ ישראל. כך מבין הרמב"ן את הקדמת מעשה הקניין של יעקב. אל שני אלה מצטרפת בניית הבית – שעניינה קביעות, לעומת האוהל – המאפיין את מסעותיו של אברהם. יחדיו, כל אלה מלמדים את פשר פעולותיו הראשונות של יעקב בארץ ישראל.

 

נחזור ונתמקד בשני הפסוקים הראשונים:

וְיַעֲקֹב נָסַע סֻכֹּתָה וַיִּבֶן לוֹ בָּיִת וּלְמִקְנֵהוּ עָשָׂה סֻכֹּת עַל כֵּן קָרָא שֵׁם הַמָּקוֹם סֻכּוֹת:

וַיָּבֹא יַעֲקֹב שָׁלֵם עִיר שְׁכֶם אֲשֶׁר בְּאֶרֶץ כְּנַעַן בְּבֹאוֹ מִפַּדַּן אֲרָם וַיִּחַן אֶת פְּנֵי הָעִיר:

המלב"ים על אתר מבחין בין שני שלבים האמורים בפסוקים אלה:

"ויחן את פני העיר", שלא חנה שם כמו בסכות, ששכן במקום בפני עצמו נבדל מן העיר ואנשיה. כי פה חנה לפני העיר מתערב עם אנשי העיר, כי קבע דירתו שם.

בעקבות אבחנתו של המלב"ים, יש להצביע על המילים "ויבן לו בית" בפסוק הראשון כמהדהד התכנסות פנימה מצדו של יעקב, ואת הפסוק "וַיָּבֹא יַעֲקֹב שָׁלֵם עִיר שְׁכֶם אֲשֶׁר בְּאֶרֶץ כְּנַעַן בְּבֹאוֹ מִפַּדַּן אֲרָם וַיִּחַן אֶת פְּנֵי הָעִיר" כמציין את החיכוך והתקשורת עם יושבי הארץ.

על פי דברים אלה, ניתן להצביע על הבדל רביעי בין יעקב לאברהם, בתחום של המגע עם האוכלוסיה המקומית. לא מצאנו בפשט התורה שאברהם ויצחק יזמו קשר עם סביבתם.[2] אברהם ויצחק התחככו עם מושלי האזור בעל כורחם, ורק ענר, אשכול וממרא מוזכרים בשמם כשכנים של אברהם שהצטרפו אליו כבעלי ברית (בראשית יד, יג). הפעם היחידה שאברהם יוזם תקשורת עם יושבי הארץ היא כאשר הוא רוצה לקנות קבר לשרה. לעומתם, יעקב יוזם קשר עם יושבי הארץ בראשית דרכו בארץ ישראל. האם כל מטרתו בכך היא לשם קניית קרקע?

אם כל עניינו של יעקב ביושב הארץ הוא על מנת שיאפשרו לו לקנות קרקע בארץ ישראל, הרי שאינו מעוניין בהם באמת, אלא שהוא זקוק להם לשם מימוש תכניותיו. אמנם חכמים במדרש בראשית רבה ראו ביצירת הקשר עם יושבי הארץ הרבה יותר מכך:

"ויחן את פני העיר" (בראשית לג, יח).

חנן את הפנים שבעיר, התחיל משלח להם דוריות.

 

דבר אחר, "ויחן את פני העיר", התחיל מעמיד (את) הטליסין (=חנויות) ומוכר בזול.

הדא אמ' (=כפי שאמרו), שאדם צריך להחזיק טובה למקום שיש לו הנייה (=הנאה) ממנו.

רבי שמעון בן יוחי היה טמון במערה יג' שנים הוא ובנו,

אוכלים חרובים גרועים עד שהעלה גופן חלודה.

בסוף יצא וישב לו על פתח המערה.

ראה צייד אחד שצד ציפורים 

כששמע בת קול אומרת "רחמים", היה אותו ציפור ניצול; וכשהיה שומע בת קול אומרת "עונש",

היה אותו ציפור ניצוד ונלכד.

אמר: ציפור אינו ניצוד מבלעדי גזירה משמים, כל שכן נפש בן אדם.

יצא ומצא שדברי הגזירה היו שקטים.

באו הוא ובנו והרחיצו עצמן במי חמין של טבריה.

אמר לו בנו: כל אלו הטובות עשתה לנו העיר טבריה, ואין אנו מטהרין השווקים מן המתים?

והיה לוקח תורמוסים ומקצץ וזורק, וכל היכן שהיה מת, היה צף ועולה לו למעלה.

(=על ידי זריקת התורמוסים היה רשב"י גורם שיעלו המתים מקברם ויצופו, וכך טיהר את השוק ממתים).

בלילה קם אחד עם הארץ (=כותי) ... לקח מת אחד וטמנו (=בשוק של טבריה).

בבוקר אמר: לא אמרתם שטיהר בן יוחי את טבריה, בואו תראו מת.

בא (=רשב"י) ועמד מעליו, אמר:

גוזר אני על אותו שטמנו שם - שימות, ועל מי שמת - שיקום, וכך היה.

הלך לשבות בביתו ועבר במגדל צבעים.

שמע קול שמש שאמר: לא אמרתם שטיהר בן יוחי את טבריה? אומרים שמצאו מת אחד.

אמר (=רשב"י):

יבוא עלי (=לשון שבועה), אם אין בידי הלכות כשערות ראשי על טבריה שהיא טהורה.

חוץ מזה ומזה, לא עמנו היית במניין!

פרצת גדרן של חכמים, "פורץ גדר ישכנו ינחש" (קהלת י ח).

מיד יצא וכך היה לו (=שנשכו נחש).

עבר בבקעת בית נטופה, ראה אדם אחד מלקט ספיחי שביעית.

אמר לו: ולא ספיחי שביעית הן? אמר: ולא אתה הוא שהתרת (=ספיחי שביעית)?

אמר לו: ואין חביריי חלוקין עלי?

מיד תלה שני גבי עיניו והביט בו ונעשה גל של עצמות.[3]

 

דבר אחר, "ויחן את פני העיר", נכנס עם דמדומי חמה וקבע תחומין מבעוד יום.

האי אמרינן ששימר אבינו יעקב השבת קודם שתנתן

                   (ב"ר עט, ו תיאודור-אלבק עמ' 945-940).

בדברי המדרש מופיעים שלושה הסברים לפשר פועלו של יעקב המשתקף במילות הפסוק "ויחן את פני העיר". שני ההסברים הראשונים מתייחסים לתחום החברתי-כלכלי, ואילו השלישי לתחום הרוחני. נעיין להלן בשני ההסברים הראשונים, תוך חיפוש מענה לשאלה: לשם מה יוזם יעקב קשרים עם יושב הארץ?

ההסבר הראשון: "חנן את הפנים שבעיר, התחיל משלח להם דוריות" מוציא את הפועל "ויחן" ממשמעותו הפשוטה כחנייה ודורשו כלשון חנינה או חן.[4] "הפנים שבעיר" אלה הם פרנסי העיר וחשוביה, שיעקב שולח להם מתנות (=דוריות) על מנת להתחבב עליהם.[5]

הצורה הרגילה של פעולת החנייה בתנ"ך היא "ויחנו ב...", במובן של עצירה במקום זמן מה, כגון:  "ויחנו ברפידים" (במדבר לג, יד). צורה נוספת מקובלת אך שכיחה פחות היא "ויחנו על" במובן של מצור על מלחמה, למשל: "וַיַּעַל נָחָשׁ הָעַמּוֹנִי וַיִּחַן עַל יָבֵשׁ גִּלְעָד" (שמו"א יא, א). לשון הפסוק כאן היא שונה: "ויחן את פני העיר"; מכאן מקום לדרשה לא כצורה המקובלת. על חנינה ולא על חניה. בנוסף, מראשית הפסוק "וַיָּבֹא יַעֲקֹב שָׁלֵם עִיר שְׁכֶם" ידוע כי יעקב הגיע לשכם, כך שאין הסיפא "ויחן את פני העיר" חידוש מבחינת מקום חנייתו. לפיכך, "ויחן" נדרש לעניין אחר.[6]

ההסבר השני: "דבר אחר, "ויחן את פני העיר", התחיל מעמיד (את) הטליסין (=חנויות) ומוכר בזול" מתאר את תוכן פעולת חנייתו של יעקב בשכם כפעילות מסחרית לרווחתם של יושבי העיר, כתמורה על הטובה שנעשתה עבורו על ידם.[7] ברם, לא ברור מהי טובה זו. הרמב"ן בפירושו על אתר מעלה אפשרות שתושבי העיר שכם סייעו בידיו של יעקב כנגד עשו, אולם הוא אינו מרחיב בו או מביא לו ראייה. בנוסף, אין לכך רמז בכתובים. האם כוונת המדרש היא שיעקב מכיר טובה על עצם האפשרות לשהות בפאתי העיר?  

עניין זה הינו החוליה המחברת בין ההסבר השני לסיפור על רשב"י ביציאתו מן המערה המובא לאחריו. מאמרו של בנו של רשב"י אליו: "כל אלו הטובות עשתה לנו העיר טבריה, ואין אנו מטהרין השווקים מן המתים?", אף היא באה כתגובה על רחיצתם במעיינותיה של העיר. בעקבות כך, נראה לקבל פרשנות זו.[8]  

כאמור, שני ההסברים במדרש מציגים את יעקב כמתייחס לאוכלוסיה המקומית בארץ כנען, תוך התמקדות בתחום החברתי-כלכלי. בנקודה זו, דמותו מצטיירת באופן שונה בתכלית מן האופן בו הוצגה דמותו של אברהם במדרש בראשית רבה. אברהם הכניס אורחים והכניס אנשים תחת כנפי השכינה, ולא עסק בדיפלומטיה ובמסחר; אברהם פגש את אלו העוברים ממקום למקום, ולא את היושבים בביתם בתוך העיר.[9] לאור כל זאת יש לשאול מה עומד מאחורי דבריהם של חכמים כאן.

 

קשה להתעלם מן ההקבלה העולה מדבריהם של האמוראים חכמי המדרש כאן (במיוחד בהסבר הראשון)  בין אופן התנהלותו של יעקב מול עשו להתנהלותו מול תושבי העיר שכם. יעקב יזם את התקשורת עם עשו תיכף לשובו ארצה, ניסה למצוא חן בעיניו ושלח לו מנחה.[10] גם עם אנשי שכם, הוא יוזם קשר, שולח מתנות ועושה פעולות על מנת למצוא חן בעיניהם.

האם יש בדברי המדרש ביקורת על יעקב? בפתיחה של מדרש בראשית רבה לפרשת וישלח מופיעות ארבע פתיחתאות החותמות במעין פזמון חוזר, ביחס לעצם היוזמה מצדו של יעקב לפנות לעשו: "אמר לו הקדוש ברוך הוא: לדרכו היה מהלך והייתה משלח אצלו ואומר לו כה אמר עבדך יעקב?!" (עה, א מהדורת אלבק עמ' 881-877). עוד מצאנו: "אותה שעה שקרא יעקב לעשו אדני, אמר לו הקב"ה: אתה השפלתה עצמך וקראת לעשו אדני ח' פעמים, אני מעמיד מבניו ח' מלכים קודם לבניך" (עה, י אלבק עמ' 891). האם כך יש לקרוא את דברי המדרש, כביקורת על כך שיעקב ממשיך להתרפס ולמצוא חן – לא רק בעיני עשו שיש לו סיבה לחשוש מפניו, אלא כתכונה אופיינית של יעקב?

ההסבר הראשון במדרש מופיע כתיאור פעולתו של יעקב גרידא. לעומת זאת, ההסבר השני מוצג כדוגמא להנהגה טובה שיש ללמוד ממנה: "הדא אמרו, שאדם צריך להחזיק טובה למקום שיש לו הנייה ממנו". אם כן, ודאי שאין לראות בהקמת החנויות והמכירה בזול לתושביה של שכם פעולה לא רצויה לכתחילה. השאלה האם חכמים התכוונו להביע ביקורת על יעקב בתארם אותו כשולח מתנות לחשובי העיר נשארת בעינה. מצד אחד, עצם ההקבלה לעניין עשו מכניסה נימה צורמת; מצד שני, אין לכך התייחסות נוספת כלשהי בלשון המדרש.

נעיין בדרשתם של אמוראי ארץ ישראל על הביטוי "לא תחנם" (דברים ז, ב), המתייחסת אף היא לחנייה ולחנינה, בדיוק כבהסבר הראשון המופיע במדרש (ויחן, חנן את הפנים שבעיר):

רבי זעירה בשם רבי יוסי בן חנינה, רבי אבא רבי חייה בשם רבי יוחנן:

"לא תחנם", לא תתן להם חן.

"לא תחנם", לא תתן להם מתנת חנם.

"לא תחנם", לא תתן להם חניה בארץ.

                                    (ירושלמי ע"ז פ"א, ה"ט).

דרשה זו עשויה להוות חיזוק לסברה שאכן חז"ל מביעים חוסר שביעות רצון ממעשהו של יעקב בשליחת המתנות לנכבדי העיר שכם. עם זאת, אין בה כדי ראייה להכריע.

 

אציע כאן מבט אחר על דבריהם של חכמים. יעקב מפלס דרך חדשה, ייחודית – החותרת למגע עם יושב בארץ, מתוך רצון לתיקון עולם. יעקב, שבנה את משפחתו בגלות תחת צלו של לבן, פועל בארץ ישראל לכינון יחסי שכנות תקינים ובריאים עם יושב הארץ. הוא מכיר להם טובה על הרשות לחנות במקומם, הוא מטיב להם במסחר, וממקום זה – מתוך החיים עצמם – יכולה להתפתח מערכת קשרים העשויה להביא ברכה. יושבי הארץ ייחשפו להליכותיהם ומידותיהם של משפחת יעקב, ואולי אף יושפעו מאמונתם. אלא שהשבר בא בדמות סיפור דינה. קשרי השכנות הטבעיים והתקינים מביאים לאסון ובעקבותיו אפשרות זו נגנזת – יעקב הולך מבית אל לבית הוריו בחברון.

הקשר בין המסחר לבין אפשרות של נישואי תערובת מופיע במפורש בפיהם של אנשי שכם:  "הָאֲנָשִׁים הָאֵלֶּה שְׁלֵמִים הֵם אִתָּנוּ וְיֵשְׁבוּ בָאָרֶץ וְיִסְחֲרוּ אֹתָהּ וְהָאָרֶץ הִנֵּה רַחֲבַת יָדַיִם לִפְנֵיהֶם אֶת בְּנֹתָם נִקַּח לָנוּ לְנָשִׁים וְאֶת בְּנֹתֵינוּ נִתֵּן לָהֶם" (בראשית לד, כא). המסחר יוצר זיקה בין אנשים ותרבויות, ומכאן הדרך עד לנישואי תערובת קצרה. סכנה זו מהדהדת באזהרת התורה בעקבות חטא העגל: "פֶּן תִּכְרֹת בְּרִית לְיוֹשֵׁב הָאָרֶץ... וְלָקַחְתָּ מִבְּנֹתָיו לְבָנֶיךָ" (שמות לד, טו-טז). גם בספרי מיקמו התנאים את חטא העם בבעל פעור בהקשר של מסחר:

באו וישבו להם בשיטים במקום השטות באותה שעה עמדו עמונים ומואבים ובנו להם קילין מבית הישימות ועד הר השלג והושיבו שם נשים מוכרות כל מיני כסנין והיו ישראל אוכלים ושותים באותה שעה אדם יוצא לטייל בשוק ומבקש ליקח לו חפץ מן הזקנה והיתה מוכרת לו בשוויו וקטנה קוראה לו ואומרה לו מבפנים בוא וקח לך בפחות והיה הוא לוקח הימנה ביום הראשון וביום השני. וביום השלישי אמרה לו היכנס לפנים וברור לך לעצמך אי אתה בן בית והוא נכנס...

                                                         (ספרי בלק קלא).

כמו חנייתו של יעקב בשכם, גם ההתרחשות בבעל פעור היא בזמן של מעבר ממצב למצב, ממציאות של "עם לבדד ישכון" במדבר אל מגע עם התרבות הסובבת.   אזורי דמדומים אלה זרויים סכנות וצללים.[11] 

הרעיון של החיבור של עם ישראל השוכן בארצו אל האומות, על מנת להובילם אל אמונה בה', הוא רעיון משיחי של תיקון עולם במובנו הרחב והעמוק. אולי יש בה תהודה למעבר משם "יעקב" לשם "ישראל" – אלא שבצעדיה הראשונים של משפחת יעקב בארץ ישראל עוד לא בשלה השעה.

נרחיב מעט לגבי משמעות שיבוצו של סיפור יציאתו של רשב"י מן המערה במדרש, בסמוך להסבר השני. בגרסאותיו של הסיפור בירושלמי ובבבלי, רשב"י לומד מן הפסוק "ויחן את פני העיר" שצריך לעשות מעשה של תיקון, כמו שעשה יעקב, ומחליט לטהר מקומות טמאים בעיר טבריה: "אמר: צריכים אנחנו לעשות תקנה כמו שעשו אבותינו הראשונים. "ויחן את פני העיר" - שהיו עושים שווקים (ללא מכס) ומוכרים בשוק. אמר: נטהר את טבריה" (ירושלמי שביעית פ"ט, ה"א); "כיוון שהתרחש נס – אלך ואתקן דבר, דכתיב "ויבא יעקב שלם". ואמר רב: שלם בגופו, שלם בממונו, שלם בתורתו. "ויחן  את פני העיר", אמר רב: מטבע תיקן להם. ושמואל אמר: שווקים תיקן להם. ורבי יוחנן אמר: מרחצאות תיקן להם" (בבלי שבת לג ע"ב). גרסאות אלו מלמדות שאכן המעשים המתוארים במדרש מבטאים רעיונות עמוקים. בנוסף, הן מלמדות כי מעשיו של יעקב בשכם קשורות לעניינים של תיקון.

יעקב רוצה לגמול טובה לאנשי שכם, אבל ישיבתו שם הביאה להריגתם, בתגובתם של שמעון ולוי על מעשה דינה. גם מעשה התיקון של רשב"י כרוך במותם של אנשים. נדמה כי חכמים כאן מצביעים על מורכבות התיקון שצדיקי עליון עוסקים בו.

 

הדעה השלישית במדרש רואה את פועלו של יעקב בעיר לא ביחס לאנשיה, אלא ביחס לקרקע. "דבר אחר, "ויחן את פני העיר", נכנס עם דמדומי חמה וקבע תחומין". יעקב אבינו עוסק בעירוב תחומין בדקות הסמוך לשבת. המדרש מצליב את מצב הדמדומים של הטבע הזמן – בין אור לשקיעה ובין חול לשבת – עם התיחום במימד של המקום. יעקב פועל להכניס את הקדושה למימד של המקום - בארץ ישראל.

אצלו היה התחלת התגלות קדושת השבת, כמו שאמרו בבראשית רבה (ע"ט, ו') על פסוק (בראשית ל"ג, י"ח) ויחן את פני העיר, שקבע תחומין. וזהו התחלת הקדושה שמצד השם יתברך שהוא מאיר לזרע יעקב  שצורתו חקוקה בכסא הכבוד שמשם מחצב כל הנפשות דישראל...

          (ר' צדוק הכהן מלובלין ישראל קדושים אות י).

בפסוק ויחן את פני העיר. וכבר כתבנו במקום אחר כי כשם כשיצא הצדיק מן העיר כתיב ויצא. פנה הודה זיוה הדרה. כן כשנכנס לארץ ישראל חזר הודה זיוה הדרה

                                          (שפת אמת וישלח).

על פי דברינו, חכמי המדרש מצביעים על עבודה רוחנית שעושה יעקב עם שובו לארץ במישור של תיקון, קדושת עם ישראל והחלתו במימד הזמן ומימד המקום.     

 

 

 

---