קריאת המגילה ביום ובלילה

*  א.

אמר רבי יהושע בן לוי: חייב אדם לקרות את המגילה בלילה ולשנותה ביום, שנאמר: 'א-להי אקרא יומם ולא תענה ולילה ולא דומיה לי... איתמר נמי אמר רבי חלבו אמר עולא ביראה: חייב אדם לקרות את המגילה בלילה ולשנותה ביום שנאמר: 'למען יזמרך כבוד ולא ידום ה' א-להי לעולם אודך'. (מגילה, ד ע"א)

נחלקו התוספות והרמב"ם בדין קריאת המגילה ביום. לדעת התוספות (שם, ד"ה חייב) יש לברך שהחיינו גם ביום, שכן עיקר פירסום הנס הוא ביום. כמו כן מוכיחים הם את הדבר מהפסוק אותו מביא ריב"ל - מהיות היום מוזכר בו ראשונה, לפני הלילה. עוד הם מביאים סיוע לדבריהם מכך שגם סעודת פורים חיובה ביום ולא בלילה.

דעת הרמב"ם (הלכות מגילה א, ג) לעומת זאת, שאין לברך ביום שהחיינו.

בהבנת הדבר נעיין תחילה בדין מוקשה המובא בהגה"מ (שם) בשם רב עמרם, לפיו, אם מתפללים ערבית בליל פורים לפני קריאת המגילה אין אומרים "על הניסים". ולכאורה מה טעם בדבר ובמה נבדל משאר ימים טובים, שכן מאוזכרים כבר בתפילה?

בהסבר הדבר אומר הגרי"ד שאמנם לקדושת היום, הנכנסת בצאה"כ, יש מצוות נלוות, אך מלבדן ישנן מצוות החלות ביום מסוים, לא כחלק מקדושת היום. אלו שאינן נובעות מדין קדושת היום אפשר שיחולו דווקא ביום ממש ולא בלילה. הן גם אלו הפוטרות נשים מטעם מצווה שהזמן גרמא, שהרי הן אכן תלויות ביום ממש - בזמן, לעומת אלו התלויות בקדושת היום. ואף שבדין סוכה, למרות שהמצווה נובעת מקדושת היום, הנשים פטורות בכל זאת, הרי שם ישנו פסוק מיוחד לפטור ובלעדיו היו אכן מחויבות (עיין סוכה כח).

דברינו אלו יש לסייג ביחס למועדים מדרבנן, שבחלקם אין איסור מלאכה ולפיכך גם אין חלה בהם קדושת היום. כך למשל ר"ח וכך גם בפורים. לפי זה, אין החיובים בפורים נובעים אלא ממצוות היום. מכאן שנוכל לומר שאכן פורים מתחיל ביום ואין הלילה אלא כהכנה[1]. ואכן הדבר משתמע גם מבחינת הטרמינולוגיה בפסוק: "ולילה ולא דומיה" - היא לשון פאסיבית, לעומת האקטיביות ביום, בו נאמר "אקרא".

זהו, איפוא, מקור פסקו של רב עמרם גאון, שלפני קריאת המגילה אין עדיין כלל קשר לפורים ולכן לא יאמר בערבית "על הניסים".

אלו גם דברי התוספות שיש לברך ביום "שהחיינו", בנמקם שקריאת היום היא העיקרית.

הרמב"ם שכאמור חולק, וסובר שאין לומר ביום "שהחיינו", ייתכן שאינו חולק על דברינו לעיל, אלא סבור שהדבר נובע מהעניין הטכני של "מעשה מצווה" ו"קיום מצווה". לפי עיקרון זה, במידה וקיום המצווה יהיה מאוחר יותר, הרי שכבר בעת מעשה המצווה יש לברך על המצווה. כך אנו מוצאים למשל בעניין אכילת מצה, שעיקרה באכילת האפיקומן (לדעת רבים) אך כיוון שאוכלים מצה כבר לפני כן יש לברך עליה כבר בפעם הראשונה. כך גם בתקיעות שופר שמברכים עליהן כבר בתקיעות דמיושב, שלפני שמונה-עשרה, למרות שעיקר תקיעות הן דמעומד. א"כ, גם בפורים, היות ובלילה קוראים את המגילה, מברכים עליה כבר אז, בעת מעשה המצווה, ושוב לא מברכים ביום בעת קיום המצווה.

ב.

שני פסוקים ראינו לעיל שהובאו כסיוע להלכה שיש חובה לקרוא את המגילה ביום ובלילה. והבדל גדול ביניהם לדעת הגרי"ד. המסר מהפסוק אותו מביא ריב"ל - "א-להי אקרא יומם ולא תענה ולילה ולא דומיה לי" הוא של קריאה ובקשה בעת צרה. לעומת זאת מהפסוק שמביא ר' חלבו - ""למען יזמרך כבוד" נשמעת לשון שירה. ואכן בפורים יש שתי הנימות, וכדברי חז"ל שפורים ככיפורים - מחד, יום צרה ומשבר[2] ומאידך - יום שמחה. מכאן גם מקום לדעה הרואה את קריאת המגילה כאמירת הלל[3], שמחד שירה והלל הוא, ומאידך נאמר בו - "צרה ויגון אמצא ובשם ה' אקרא".

ההשוואה של פורים ככיפורים גם לקח יש ממנה. ביום כיפור הכפרה הריהי לכל ישראל, וכדברי הגרי"ד שצום כיפור הוא משורש צ.מ.ה - צ.מ.ת. - צומת ומפגש של עם ישראל עם עצמו - "כי לכל העם בשגגה". ואף בברכת כוהן גדול ביו"כ: "יום שימת אהבה וריעות".

כך גם בפורים - כנגד קביעתו של המן - "ישנו עם אחד מפוזר בין כל העמים" עלינו לבטא אחדות ואהבת ישראל, וכמצווה עלינו במשלוח מנות ובמתנות לעניים.