דילוג לתוכן העיקרי

מקץ שנתיים ימים

דברים לציון יום השנה השני לרצח יצחק רבין ז"ל

דברים על פה שנאמרו בישיבת "הר עציון" ביום י"א בחשון תשנ"ח, יום השנה השני לרצח יצחק רבין ז"ל. כתב וערך: אביעד הכהן. המאמר לא עבר הגהת הדובר.

סביר להניח שבבתי מדרשות רבים יש מי שמתחבט היום לא בשאלה "מה לומר היום", אלא "האם לומר משהו היום". ישנם רבים וטובים שנוח להם להתעלם מהמועד ומהמאורע מתוך חוסר נחת מסויים. מצד אחד, אין הם רוצים להרים את קרן יצחק רבין וזכרו יתר על המידה, ומצד שני מבינים הם כי אם כבר מדברים, לא מן הראוי לנקוט בגישה שלילית לציון היום. היה נוח איפוא הרבה יותר לתת למאורע זה "לעבור בשקט", ולא לייחס לו תשומת לב מיוחדת.

אכן, יש לא מעטים שאצלם אף קיימת נטיה ורצון לשכוח ולשכח פרשה עגומה זו. פרשה, שלמרבית הצער היו מעורבים בה - ברמה זו או אחרת - יוצאי חלצינו. יש לציין שלגישה מעין זו יכול אף להימצא עוגן מעין הלכתי, שניתן להיתלות בו ולו כדי להתעלם.

יום השנה הראשון עדיין נכלל במעגל סדרי האבלות ההלכתיים. לא כן יום השנה השני. בהלכה נקבע (רמב"ם, הלכות אבל יג, י):

אין בוכין על המת יתר משלושה ימים, ואין מספידין יתר משבעה. במה דברים אמורים? בשאר העם, אבל תלמידי חכמים הכל לפי חכמתן.

ואין בוכין עליהם יותר משלושים יום, שאין לנו גדול ממשה רבינו וכתיב 'ויתמו ימי בכי אבל משה'.

וכן אין מספידין יתר על שנים עשר חודש. אין לנו בחכמה גדול מרבינו הקדוש, ושנים עשר חודש בלבד נספד.

על סמך הפסוק 'נשכחתי כמת מלב הייתי ככלי אבד' קבעו חז"ל כי פרק הזמן לגבי יאוש בנכס שנאבד מבעליו הוא י"ב חודש. באותם שנים עשר חודשים אמור המסך לרדת על הצער, היגון וההספד. יש לסגור את המעגל ולהשלים עם המציאות החדשה.

ועם זאת, ודאי שיש כאן מקום, צורך, וכמעט הייתי אומר כורח, להתייחסות ולהתייחדות. הספד לא, אבל זיכרון והתייחסות בהחלט כן. כנסת ישראל היא אומה שנימת הזיכרון ההיסטורי נעוצה עמוק עמוק בתודעתה. כנסת ישראל מאופיינת - כמעט בבדידותה - כאומה שזוכרת לא רק את הנצחונות אלא גם את הכשלונות, לא רק את הטוב והיפה אלא אף את הפגום ולעתים גם את המכוער. ודאי הוא, שכשמדובר במאורעות טריים ניתן לעסוק לא רק ב"זכרון ימות עולם" אלא גם ב"בינו שנות דר ודר".

גם אם אבלו של היחיד והספדו נשכחים, "כמת מלב", בתום השנה, הרי שההתייחסות לאדם לא ברמה האישית- האנושית, בתורת עצמו, אלא ברמה הציבורית, בהיותו מנהיגו של כלל הציבור, אינה מסתיימת כעבור שנה, ועליה לא נסתם הגולל גם לאחר מועד זה.

קשה להשתחרר מן התחושה שבמידה מסויימת התעלמות מיום השנה דנן מעידה על נתן. נתק מן החברה, ונתק מעם שברובו - ברמה זו או אחרת - רואה צורך לציין את יום השנה. אך מעבר לזה: יש כאן נתק, ולו בבחינת "לבא לפומא לא גליא" - מן המדינה. נתק מהמושג ומהמציאות של "מלכות ישראל" ומשמעותה: כיוון שמדובר באחד "משלהם", שאינו נמנה עם "אנ"ש" - אנשי שלומנו (לו היה מדובר באחד מאנ"ש, וכי היה עולה על דעתו של מישהו למנוע עצמו מדרשות למיניהן ומרוב להג?), קימים פתאם היסוסים, לבטים, עד ש"הן ולאו רפיא בידייהו".

במידה וזו התחושה - וחוששני שאכן מקננת היא בלב כמה אנשים - הרי שהיא מבטאת חוסר מודעות למשמעות שעלינו להעניק למדינת ישראל, לריבונות ישראל, למרות ישראל.

"ואחאב בן עמרי מלך על ישראל בשנת שלשים ושמונה שנה לאסא מלך יהודה, וימלוך אחאב בן עמרי על ישראל עשרים ושתים שנה. ויעש אחאב בן עמרי הרב בעיני ה' מכל אשר לפניו. ויהי הנקל לכתו בחטאות ירבעם בן נבט..." (מלכים א, ט"ז, כט-לא).

"ויהי הנקל לכתו בחטאות ירבעם בן נבט", אמרו חז"ל: קלות של אחאב היו קשות מהעבירות החמורות של ירבעם בן נבט. והמקרא עצמו מעיד על כך בהמשך: "ויעש אחאב את האשרה, ויוסף אחאב לעשות להכעיס את ה' אלקי ישראל מכל מלכי ישראל אשר היו לפניו". וכי ניתן לומר דברים קשים יותר? חמורים יותר?

על אותו אחאב, למדו חז"ל שאליהו שינס מתניו ורץ לפניו מתוך הכרה במשמעותה של מלכות. אין צורך להיכנס כאן לשאלות תיאורטיות, באיזו מידה מדובר דווקא על "מלכות" שנבחרת משמים, או באיזו מידה מדובר רק על אדם שהוא "מלך" במובן הפורמלי, עד שחלות עליו כל החובות השנויות בהלכות מלכים. לא זו הנקודה המשמעותית. בסיפורו של אליהו הדגש מושם על אדם שמוכר בציבור והוכר על ידו, ומעמדו כמנהיגה של כנסת ישראל הריבונית בארצה אינו מוטל בספק. אליהו מוכן לרוץ אליו ולהעניק לו הכרה מסויימת מתוך הכרה והבנה של משמעות המוסד ומשמעות המימסד. אם אליהו הנביא - סמל הקנאות מצד אחד, אך גם סמל הגאולה מצד שני - כך, מה יאמר כל אחד ואחד מאתנו?

על אחת כמה וכמה כשמדובר באדם שאמנם לא הניח "תפילין דרבינו תם", אבל היתה לו זיקה משמעותית לא רק לכנסת ישראל אלא לנתחים לא מבוטלים של ערי תורת ישראל. ואם כך בודאי שקיים צורך לציין את המועד ולהתייחס אליו.

דומנו שיש להתייחס כיום הזה לשלושה מוקדים. האחד, האדם ופועלו, גם במישור הפרט, אך בעיקר במישור הכלל. השני - מאורע רציחתו, והשלישי - התגובה למאורע, "בימים ההם, ובזמן הזה".

באשר לשני המוקדים הראשונים נאמרו כבר הרבה דברים בשעת מעשה ולאחריו. לפיכך הייתי רוצה להתמקד כאן ועכשיו דווקא בנקודה השלישית שמבחינה מעשית - ואפשר שאף מבחינה מחשבתית - חשובה ביותר עבורנו כיום.

יצחק רבין היה אדם מורכב, קווי אופיו היו ברורים ברמה אחת, אך מעורפלים ברמה אחרת. מכל מקום, יש להניח שהתייחסותנו כיום אינה כל כך לאדם ברובד הפרטי אלא לאדם ברובד הציבורי. כאן, במידה רבה, ניתן לראות ברבין ובפועלו בבואה - ולו בזעיר אנפין - של כמה תכונות, ומעבר להן - של בעייתיות מסויימת - שבתוכה מצא את עצמו ועמה ביקש להתמודד, בעייתיות שמשקפת במידה רבה את המציאות הכללית שלנו כאן במדינה. צויין כבר - ונקודה זו אינה מבוטלת - שפועלו ודרכו בחיים קיימו חפיפה רבה עם דרכה של המדינה, עם מוקדי לבטיה ועיצובה.

בראש ובראשונה, ובעיקר בכל הנוגע למערכת יחסיה כלפי חוץ, מתלבטת מדינת ישראל עוד מראשית דרכה עם הצורך להתמודד עם אוייבים, "סבוני גם סבבוני". לצד זה, היא מתמודדת עם האתגרים החברתיים, הערכיים, הרוחניים שסבים את עיצובה ובנייתה מבפנים. מתלבטת היא בחתירתה להגשמת אותם יעדים שלמענם המדינה קיימת, ואם נרצה - שלמענם האומה קיימת.

מי כמונו, יושבי בית המדרש בישיבת הסדר, צריכים להבין את המשמעות - על כל מורכבותה- של הצורך לאחוז בחרב מצד אחד, ושל השאיפה להשיבה לנדנה מצד שני, כדי שנוכל להתייחס בקדושה ובטהרה לאתגרים הרוחניים שעומדים לפנינו.

כך, במיטבה, ההתמודדות והשאיפה של המדינה כולה, הנדרשת אמנם למשימות צבאיות אך נזהרת מלטפח ולפתח מנטליות מיליטריסטית, מדינה שחיה בצל איומה של חרב דמוקלס אך שואפת כל העת לחתור למצב של "ונתתי שלום בארץ, ושכבתם ואין מחריד". מדינה ששואפת להתגשמות חזון זה לא רק מפאת הנוחות הפיזית הכרוכה בו (אם כי גם בה אין לזלזל), ולא רק מפני שאז יווצר הסיכוי לפריחה ושגשוג כלכליים (וגם על אלה אין לוותר) אלא בעיקר מתוך הכרה במשמעות הפנימית, הרוחנית, של השלום כערך.

הבעייה שלנו במשך יובל שנים היא, כמובן, שגם אם "אני שלום, כי אדבר - המה למלחמה". יצחק רבין ז"ל עשה כברת דרך ארוכה בשדה הקרב בשירות המדינה - למן ימי הפלמ"ח ועד מלחמת ששת הימים - במצבים שבהם התחושה, וגם המציאות, היו שמדינת ישראל כולה עומדת כשגבה אל הקיר, במאבק של הישרדות - פשוטו כמשמעו. רבין התמסר - ובמסירות נפש רבה לאורך כל הדרך - למשימה קשה וקדושה זו. מכאן, עבר לשרת את המדינה בתחום שבו הכוח והחתירה לשלום משמשים בערבוביה: תחום הדיפלומטיה. מכאן ואילך נטל על שכמו משימות אחרות שפסגתן ראשות הממשלה. אם נרצה, בדמותו של רבין ז"ל ניתן לראות בבואה דבבואה של מציאות שבה המאבק - פנימי וחיצוני כאחד - הוא עיקר. מאבק שבו אנו שרויים מראשית דרכנו, ושסופו אינו נראה באופק.

במישור האישי, דמותו של רבין אינה מקלה עלנו. אחרי הכל, היו לו תכונות מסויימות שבה ניכרה גם כוחנותו, לעתים לאו דווקא סימפטית (ודבריו הידועים לאחר בחירות 1992 מבטאים זאת). אכן, לא קל לו לאדם שלא עוצב על ברכי נועם ורוך להתפכח ולנסות להוביל מדינה תוך מציאת האיזון המתבקש בין הכוח לבין הרוח. לזכותו של רבין ייאמר שבסף הכל - גם אם פה ושם היו לו ביטויים אומללים - ניכרה בו החתירה לקראת האיזון המתבקש.

רבין ידע לבטא היטב פרובלמטיקה זו עוד כשלבש מדים, בנאומו המפורסם לאחר מלחמת ששת הימים מעל פסגת הר הצופים. אומץ לבו ניכר לקראת סוף דרכו - אומץ שעבורו שילם בחייו - משביקש לנסות ולמצוא סוף-סוף את הפיתרון ליישוב הסכסוך ויחסי האיבה שבין כמעט שני דורות. היה בזה ביטוי לרוחניות.

לא כאן המקום והשעה לדון על השינוי במדיניותו, האמנם היה נבון או נכון. היו רבים שראו בשינוי זה אסון מבחינה לאומית. אבל גם מי שחולק על המדיניות יכול בהחלט להעריך אפשרות כזו, להפנות עורף לשגרה, מלמדים לא רק על היגיון אלא גם על רגש. יש כאן תופעה רוחנית. אנשים שביסודם הם אנשי צבא או פוליטיקאים מונחים דרך כלל, גם ברמה האופרטיבית, על-ידי עקרונות פוליטיים: "יש לעשות מעשה מסויים, ולהימנע מעשיית מעשה אחר". רק מי שרובצת בתוכו נימה רוחנית, רק מי שנמוחה על ידי עקרונות רוחניים וערכיים, רק הוא יוכל לגלות פתיחות וגמישות.

זהו המסר הבסיסי של קהלת ג: "עת לעשות מעשה אחד, ועת לעשות מעשה אחר". תשומת הלב, "אובנתא דלבא", לדעת כיצד לעשות שימוש באותם יסודות, באותם עקרונות, באותם ערכים, לשם הגשמת המטרה המרכזית. באותם כלים ממש ניתן לעשות שימוש ב"עת מלחמה", אך גם ב"עת שלום". זו תכונתם של אנשי רוח. אפילו נחשוב ששיקול הדעת במקרה פלוני היה מוטעה, הרי שרבין ניחן ביכולת להפעיל שיקול-דעת, ואין לזלזל בכך. יש איפוא לעמוד על האישיות שעמדה מאחורי המהלך, ולהעריך את הנימה הערכית והרוחנית שאיפשרה אותו.

הזכרתי את הרצח. היה זה מאורע טראומטי, שפקד בצורות שונות רבדים שונים של האוכלוסיה. אצלנו, יצר המאורע תחושה שאיכשהוא "נשברו כל הכלים", שחזיתות שחשבנו כי אינן קיימות בשבילנו הופיעו לנגד עינינו. ידענו, יש מדינות שבהן יריבות פוליטית נפתרת בחרב. כמעט מניין של נשיאי ארצות הברית נרצחו בשבתם על כס הנשיאות. בתקופת חיי בארצות הברית נרצח הנשיא, נרצח אחיו - אף הוא מנהיג פוליטי בולט, נרצח מרטין לותר קינג - מנהיג רוחני ופוליטי. חשבנו כי בתוכנו לא יהיה כדבר הזה. איש לא העלה זאת על דעתו. שררה כאן תחושה שלא רק אירוע אומלל וטראגי פקד אותנו אלא שבירה של מוסכמות יסוד. היה כאן לא רק משבר בנקודה ספציפית זו, אלא גם הבעת חששות כלפי עתיד, לגבי מצב החברה כולה. פחד מפני "איש את רעהו חיים בלעו" כשגם "מוראה של מלכות" אינו קיים עוד. לאן הגענו, ולאן - חס ושלום - אנו עלולים עוד להגיע.

היתה בכך - ולפחות צריכה היתה להיות - בעיה מיוחדת עבורנו כציבור של שומרי מצוות בכלל, וכציבור דתי-לאומי באופן ספציפי. לנגד עינינו התנוססה - מעבר לשאלת ההאשמה או הרהורי האשמה, אלא מתוך מבט לפנים - השאלה החינוכית והקריטית באיזו מידה אנו מסוגלים מצד אחד להלהיב, לשלהב ולהחדיר ערכים ומצד שני גם לדעת להחדיר, בעת ובעונה אחת, את המשמעת ואת הריסון - ההלכתי והמוסרי כאחד. האם נגזר עלינו לוותר על הלהט וההתלהבות, לוותר על העומק והעוצמה שיכולים להביא אנשים עד כדי נכונות למסירות נפש של ממש, או שמא עלינו לשלם את מחירו של רצון זה - להמשיך בדרכנו הנלהבת - בתמורה איומה ונוראה. בפרשת ה"מחתרת" היו שאמרו: "בסך הכל נהרגו ערבים", על אף שגם אז דובר ב"אש" של ממש. עתה נתברר לכל שחרב הדמים חילחלה גם כלפי פנים.

שאלה זו נשאלה אז, אך היא שאלה שעדיין קיימת. ברמה אחת, היא קיימת במדינה באופן כללי, אך בשבילנו היא קיימת באופן מיוחד. לא אחד, אף לא שניים מאתנו ביקשו לעשות מלאכתם קלה באותם ימים, תוך בידוד הרוצח, הגדרתו כ"עשב שוטה", כ"תופעה חריגה". ואמנם מדובר בתופעה חריגה. אך גם דברים חריגים צומחים על קרקע כלשהיא. עלינו ליתן את הדעת על טיבה של הסביבה, על האתגרים הרוחניים והערכיים שעומדים לפנינו. עלינו למצוא את האיזון המתבקש (ואני מאמין שהוא אפשרי). לשם כך עלינו לאזור חיל, לשנס מתניים, כדי להתמודד עם אתגר כפול זה.

ודאי שהוא שאם נעשה מלאכתנו קלה ונדחק הכל לשוליים, נחטא לעצמנו, נחטא לעם ישראל כיום ונחטא להיסטוריה.

מכאן לתגובתנו למאורע כשלעצמו. באותם ימים דיברתי על נושא זה. עתה, ברצוני להתייחס לתגובה העכשווית. בימים אלה, היתה תכונה מסויימת בהכנות לקראת ציון יום השנה לרצח. היו אלה ימים קשים, ימים עצובים. איני מתייחס רק להעלאת זכר הנרצח וזכר הטרגדיה.

אני מדבר על עצב שנובע מן ההשוואות בין אופי ההכנה - וכמעט הייתי אומר, ההתגוששות - לקראת ציון המאורע. מדובר ביום שאמור להזכיר אירוע טראומטי, טראגי. טראומה שהורגשה באמת ובתמים לא רק על-ידי מי שהיו שותפים למדיניותו ולדרכו של רבין ז"ל, אלא על-ידי פלגים נרחבים בעם שראו את עצמם - אם במישור המעשי ואם במישור האידיאולוגי - כמתנגדיו ואפילו כיריביו.

אדם לא צריך להיות דמוקרט גדול כדי שנפשו תבחל ותגעל, תבכה ותקונן על מה שאירע. ומכאן, ניתן היה לצפות ולקוות שבציון מאורע מעין זה, יהא איזה קונצנזוס לאומי, שיותיר בצד את המריבות ואת המחלוקות, הן האמיתיות והנחוצות והן המדומות. היתה ציפיה לכך שהכל יתלכדו סביב הסכמה אחת, וכי למרות המחלוקת בנושאים פוליטיים מסוימים, כללי היריבות, דרכי ההידברות - לפחות ברמתם המינימלית - יהו מקובלים ומוסכמים על הכל. ממילא, היה מועד זה יכול לשמש כמוקד להסכמה. מתוך כך, ניתן היה לקוות, כי ההסכמה על כללי המשחק תבשר על נכונות מסוימת להסכמה אף ביחס לתכנים.

כך, כאמור, ניתן היה לקוות ולצפות. למרבית הצער, לא כך אירע. בשבועיים האחרונים היינו עדים למחזה שבו השמאל, הפוליטי והרוחני, החליט לאמץ את רבין לעצמו בלבד. הוא היה אחד "משלנו", אחד מ"בנינו". בשום פנים ואופן לא יינתן לאחד מ"שלהם" להשתתף בציון המאורע. בתל אביב כונסה עצרת רבת משתתפים שמראש הובטח כי תהיה א-פוליטית וזאת כדי לאפשר בה השתתפות רחבה ככל האפשר. בפועל, קמו הנואמים בעצרת, אחד אחרי השני, לא רק לדבר בשבחו של הנפטר אלא גם לציין - ובנאומים חוצבי להבות - ש"זו הדרך היחידה ואין דרך אחרת". שומו שמים!

ביום שאמור לינק משמעותו לא כל-כך מאופיו של רבין כיחיד, אלא בעיקר מדמותו כראש הממשלה העומד בראש המדינה, התכנסו יריביו של ראש הממשלה הנוכחי וביקשו למנוע ממנו לדבר בכנסת. אם מדובר ביום שבו משמעותם של "מלכות", "מדינה" ו"ממשלה" אמורה להישמע ברמה, ומכאן מרכזיותו כיום אבל לאומי, הרי שצריכה להיות הכרה גם בכיוון ההפוך. ממילא, בצד השני של המפה הפוליטית היו רבים ששמחו על כך שניתנה להם ההזדמנות מהשתתפותם בציון היום. בכך, כך חשבו, ייחסך מהם הצורך ל"הכיר" במי שלא ראו בו "ראש ממשלה" שלהם, אלא יריב. אירועים שהיו אמורים לשמש מוקד להתלכדות ולשותפות הפכו איפוא והיו זירה למריבה ניצחת, לעויינות, להתבטאויות קשות וחדות מקצוות שונים של הקשת הפוליטית. כל אותן תחושות קשות המלוות אותנו נתעוררו מחדש, לגבי עומק הקרע והשסע שקיים בתוך החברה שלנו, שצריך להטריד אותנו כאזרחים, ובראש ובראשונה - כיהודים.

לפני שנתיים חשבתי שלמדנו משהו. לפני שנה תהינו האם חשבון הנפש שעשינו בעקבות המאורע היה אכן חשבון נפש אמיתי, או שמא עשינו את חשבון הנפש של זולתנו. למרבית הצער נראה היה שאמנם תפוקתו של אותו חשבון נפש היתה דלה למדי. השנה המחזה היה חמור עוד יותר. לא רק שאין מרגישים התקרבות מתוך אותו חשבון נפש, אלא שהקרעים הולכים ומתרבים על רקע מועד שניתן היה לקוות כי יסמל, יבטא, יעודד ויעורר נימה של אחדות.

פה ושם נשמעים קולות בתקשורת מאנשים שמודאגים ומוטרדים מאד מהמתרחש ומדברים על "מלחמת אחים". מחנה שמאל ומחנה ימין ברובד הפוליטי, חילונים ודתיים. לדעתי, חששות אלה מופרזים. איני חושב שאנו נמצאים על ספו של תרחיש איום ונורא מעין זה. ועם זאת, וכי זאת הבעיה היחידה? אם רק נימנע ממלחמת אחים, הכל כבר יהיה בסדר? נוכל לשבת שקטים ושלווים? בעייתנו היא לא רק בעיה של מלחמה ועימות. הבעיה היא בעיה של ניכור, של חוסר עימות, של חוסר מגע.

כל אחד מסתודד בתוך מחנהו-שלו, מקים מחיצות, והוא שבע רצון על הימנעותו מקיום קשר ומגע עם המחנה האחר, שמכוחו אף יימנע מ"ללכת לאיבוד". וכי ניכור זה, מילתא זוטרתא היא?

"קול דמי אחיך צועקים אלי מן האדמה". לא מדובר רק על דמו של האח הנהרג. מדובר גם על דמו של האח הנשכח והנטוש. על אח שניתקתי מגע עמו. אח, שלא רק שאין לי קשר יהודי עמו - מפני שמסכת ערכיי ותפישת עולמי שונות - אלא אח שגם הקשר הגורלי בינינו הולך ומתרופף. לא עוד תחושה של הימצאות ב"סירה אחת", עם שורשים אחידים החשופים לסכנות זהות. לניכור זה יש, כמובן, השלכות פוטנציאליות חמורות במישור המדיני והבטחוני.

כבני אברהם, יצחק ויעקב ניכור זה צריך להטריד אותנו מעבר להשלכותיו המעשיות. עצם הקרע, עצם הניכור - האם הוא מטריד אותנתו? כמה הוא מטריד אותנו?

כמובן, נעשים מאמצי הידברות ופיוס. יש הרבה אנשים, מכל גווני הקשת, שמוטרדים לעומק מבעייה זו. ככלות הכל מדובר במשימה קשה למדי לו הפיוס היה קל - כבר מזמן היו משיגים אותו. לא חסרים אנשים שפועלים למענו. אכן, מדובר בקשיים של ממש, בעיקר קשיים ערכיים ורוחניים. מה קורה כשנפגשים אנשי שמאל ואנשי ימין, דתיים וחילוניים? מפגשים כאלה מעניקים הכרה לצורך בהידברות, ומשתתפיהם משתדלים בדרך כלל להיות מנומסים כלפי הצד האחר ולהגיע עמו להידברות של ממש. עם זאת, תוצאה הרבה יותר משמעותי מאותם מפגשים היא התנהגותו של כל אחד מן המשתתפים בהם משהוא חוזר לביתו. איזה מסר הוא משדר לסביבתו? האם מדובר בגיחות למפגשים קצרים ותו לא, שבעקבותיהם כל אחד שב לביתו אך ממשיך לשדר ולהקרין זלזול מוחלט בבן שיחו; או שמא השב מן המפגש משדר מסר שונה לחלוטין: אמנם מדובר ביריב פוליטי, שדעותיי חלוקות עליו - הן במישור המחשבתי והן במישור הערכי - אבל "אחינו ובשרנו הוא"!!

"אחינו ובשרנו" בשני מובנים: מצד קשר הגורל, מעבר ליריבות האידיאולוגית. המציאות הופכת אותנו למשפחה מורחבת אחת. לעם אחד.

מעבר לזה, עלינו לשדר ולהקרין שאפילו אם זו המציאות, הרי שהשותפות אינה רק שותפות גורל אלא אף שותפות במישור הערכי. עלינו להכיר בכך שעגלתנו שלנו היא העגלה האמתית, אך אין זה אומר שכל עגלה אחרת - ריקה היא. עלינו להכיר בכך שגם ציבור שאינו נמנה עם יושבים המדרש ואינו מקבל את מרותו אינו ניזון רק משיקולים אינטרסנטיים וחומריים. לא מדובר בציבור שכל-כולו ריקים ופוחזים. מדובר ביריב - ודווקא משום כך הוא יריב קשה יותר - שהערכיות היא בהחלט נר לרגליו.

אכן, לא תמיד ערכיו חופפים ותואמים לערכינו-שלנו, אך הערכיות - שהיא ערך כשלעצמו - מכוונת ומדריכה אותו. אין לכחד: קשה לנו לעתים להכיר בכך שחלק מן המטען בתוך עגלתו של ה"אחר" הוא המטען "שלנו".

אין לנו מונופול מלא על סוג המטען שבעגלתנו. אנו דבקים כמובן באמתתה של תורה, ומלאים תחושה עמוקה שאמנם זו היא העגלה ואין אחרת בלתה, אך עלינו להכיר ברמה שמשהו מאותה דבקות - דברים שבשבילנו נמצאים ברומו של עולם - מצויים ברמה זו או אחרת גם בציבור אחר. יש כאן בסיס ליצירת הערכה והכרה ברמה מסויימת.

כל זה אינו קל. קל לחייך בשעת המפגש עם הזולת. קשה הרבה יותר לשדר הערכה, ולו מסויימת, לאחר שכל צד פונה לדרכו-שלו. כמובן, איני מתעלם מהבעייתיות האימננטית שטבועה בעניין החתירה להידברות, המלווה בהערכה ובהכרה, עם ציבור או מחנה שבחלקו מורכב מבעלי תפישות והשקפות שאינן עולות בקנה אחד עם השקפתינו, אמונתנו ואורחות חיינו. אכן, קיימת בעייתיות: על מה ניתן להתפשר ועל מה להתעקש; במה להכיר ומה יש לשלול; אם נרצה: מתי "עת מלחמה" - גם בתוך הציבור שלנו, ומתי "עת שלום"?

המדרש (בבראשית רבה לח, ו) בפרשת נח עומד על השוני שבין דור הפלגה לבין דור המבול, ומסיק שמבחינת המרד במלכות שמיים פגיעתו של דור הפלגה היתה חמורה מזו של דור המבול. ועם זאת, מאותם שחיו בדור הפליטה לא נשארה פליטה, ואילו בני דור הפלגה נשתיירה מהם פליטה. וכל כך למה?

אלא דור המבול, על ידי שהיו שטופים בגזל, שנאמר (איוב כ"ד) 'גבולות ישיגו עדר גזלו וירעו', לפיכך לא נשתיירה מהן פליטה, אבל אלו על ידי שהיו אוהבים זה את זה, שנאמר "ויהי כל הארץ שפה אחת", לפיכך נשתיירה מהן פליטה.

רבי אומר: גדול השלום, שאפילו ישראל עובדים עבודה-זרה ושלום ביניהם, אמר המקום כביכול איני יכול לשלוט בהם כיוון ששלום ביניהם. שנאמר (הושע ד') 'חבור עצבים אפרים הנח לו'. אבל משנחלקו מה הוא אומר? 'חלק לכם עתה יאשמו' (הושע י'). הא למדת: גדול השלום ושנואה המחלוקת.

האם המסר של המדרש הוא שלו היינו חיים בדור הפלגה, היה עלינו לשתף פעולה עם אותה מזימה לעקור, כביכול, את הקב"ה מכסאו ולהמליך את עצמנו? חלילה! האם השדר של רבי, שלפיו אם אדם נמצא בחבורה של עובדי עבודת כוכבים עליו לומר "גדול השלום" ולהשתחוות לה? חלילה!

המסר הוא בשאיפה שלאורה - ובמסגרת מגבלותיה - עלינו להשתדל לעצב ולבנות אומה בריאה על ברכי ההכרה ש"גדול השום ושנואה המחלוקת". זהו מסר אחד שמתחדד דווקא בשל העובדה שמדובר כאן בשני חלקיו של ציבור שהיה ניתן להבין שלגביו עדיפה ו"גדולה המחלוקת" על פני "גדול השלום".

בבואנו היום הזה לציין ולזכור אותה טרגדיה עמוקה שלעבר, עלינו לזכור את משמעות היום: לא רק זיקה לעבר, אלא גם זיקה לעתיד. הכרה בצורה לשאוף כמיטב יכולתנו - ובידוענו שקיימים גבולות - ולהגשים אותו מסר של "גדול השלום ושנואה המחלוקת". להכיר בצורך שיש לו משמעות גדולה לגבי בטחוננו הפנימי וכושר עמידתנו בפני סכנות מן החוץ, אך לא פחות מכך חשוב הוא במישור הערכי, הרוחני והתורני. נלכד את שורותינו, נתלכד מסביב לגורלנו ולייעודנו כאחד.

זו משימה לא פשוטה, אך אם לא נכיר בה, במשמעותה ובחשיבותה, ודאי שלא נזכה להגשימה. נשנס מתנינו, נאזור חיל ונדע בתוכנו ובסביבתנו להתייחס למשימה זו, נתמסר להגשמתה, ונקווה שבסייעתא דשמיא נוכל להוציאה אל הפועל.

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)