07: מעשה מצווה שעשוי להביא לחילול שבת

  • הרב אהרן ליכטנשטיין

מעשה מצווה שעשוי להביא לחילול שבת* / הרב אהרן ליכטנשטיין

רצוני לדון כאן בבעיה שמתעוררת בהקשרים שונים. כך, לדוגמא, בפעילות עם עולי מדינות חבר העמים, שהזמנתם לתפילה ולפעילויות בשבת עלולה לגרום לנסיעתם ברכב, וכך גם בהזמנת קרובי משפחה שאינם שומרי מצוות המגיעים לביקור ברכב בשבת.

מן ההיבט ההלכתי, יש לדון תחילה בשאלת "לפני עור". הר"מ פיינשטיין, מציין בספרו (שו"ת אגרות משה, אורח חיים, חלק א, סימנים צח-צט) את קיומו של איסור "לפני עור" בענייננו, ואף מוסיף שאפשר וחל כאן גם דין "מסית" (טענה שנדון בה בהמשך).

א. איסור "לפני עור לא תתן מכשול"

מקור האיסור נמצא בגמרא דעבודה זרה (ו, ע"ב):

מנין שלא יושיט אדם כוס של יין לנזיר? תלמוד לומר: "ולפני עור לא תתן מכשול"... הכא במאי עסקינן [= שאסור לתת מכשול]? בתרי עברי דנהרא.

מדברי הגמרא עולה שאסור "לפני עור" אינו חל במקום שבו יכול הנכשל, בין כך ובין כך, לעבור את העבירה (מצב שמוגדר בהלכה כ"חד עברא דנהרא"), והאיסור חל רק במכשול שלא היה קיים קודם ("תרי עברי דנהרא").

אכן, גם ב"חד עברא דנהרא" הציבו הפוסקים מגבלה מסוימת: ה"משנה למלך" (בהלכות מלוה ולוה) טוען שההיתר ב"חד עברא דנהרא" חל רק כאשר גם ללא סיוע כלל, יכול היה הנכשל לעבור לבדו על העבירה. לא כן כאשר יכול הוא לחטוא רק בסיוע ישראל אחר, והשאלה היא רק מי יהיה שותפו לעברה, אתה או אחר. במקרה זה אין לדעתו כל היתר לתת מכשול לפני העבריין, ואסור לסייע לו משום ''לפני עור''. יש שדייקו שהב"ח חולק על גישה זו, ומכל מקום לענייננו, יכולים המבקרים לנסוע ברכבם ללא כל סיוע, ומגבלה זו איננה רלוונטית.

ב. "חד עברא דנהרא"

יש לעיין גם בפירוש המונח "חד עברא דנהרא": האם פירושו שיש לחברך אפשרות בפועל לעבור את העבירה דווקא כעת, או שמא די בקיומו של פוטנציאל עתידי לעבור את העבירה.

יהא אשר יהא, לגבי פעילות בשבת ברור שקיימת לאנשים רבים אפשרות ממשית לחטוא, והדיון הנזכר אינו משמעותי. ומכל מקום, יש פוסקים שמפקפקים בכל היתר זה. כך, לדוגמא, סבורים בעלי התוספות (שבת ג, ע"א, ד"ה בבא) "מכל מקום [= בחד עברא דנהרא] איסור דרבנן מיהא איכא, שחייב להפרישו מאיסור.

ניתן להסביר בשלושה אופנים שונים את מהות האיסור שחל ב"חד עברא דנהרא":

* מן התורה איסור ''ולפני עור'' אינו חל כלל ב"חד עברא דנהרא", אך קיים לגביו איסור דרבנן: חכמים הרחיבו את מסגרת האיסור של ''ולפני עור'', והחילו אותה גם על מצב של "חד עברא דנהרא".

* אין כאן איסור מטעם ''ולפני עור'' כלל, אלא איסור שונה לחלוטין: איסור מדרבנן מטעם "הוכח תוכיח".

* אין כאן איסור משום ''ולפני עור'', אך יש כאן איסור מדרבנן, מדין מסייע ידי עוברי עבירה. ויש הבדל גדול בין השניים: באיסור ''ולפני עור'' עומד אתה מן הצד. לעומת זאת, "מסייע ידי עוברי עבירה" נחשב כמעורה בעבירה עצמה. לכן, כמה אחרונים קבעו (בעקבות רש"י, גיטין סא, ע"א), שדין מסייע חל רק בשעת העבירה, כיוון שהמסייע משתתף בעבירה עצמה. לעומת זאת, דין "לפני עור" נאמר גם קודם העבירה, כיוון שהוא מתבטא גם בשימת מכשול שיכול להביא לנזק עתידי.

לענייננו, במידה ונאמץ את הגישה שסוברת כי קיים איסור דרבנן בכל מקרה, לא תועיל לנו אפשרותו של אותו מבקר לחטוא בלעדינו, כיוון שעדיין ייאסר עלינו לשתף עמו פעולה בשל האיסור שמדרבנן.

אכן, אפשר ויש מקום לחלק בין הגישות השונות שעולות מדברי התוספות. אם נאמר שהאיסור ב"חד עברא דנהרא" נובע משום ''ולפני עור'', הבעיה קיימת. לעומת זאת, מצד מסייע לכאורה אין כל בעיה: חילול השבת אינו מתבצע באותו זמן שבה מבקר אותו אדם אצלנו. ואילו מצד תוכחה, עדיין יש מקום לאסור.

נמצאנו למדים שלפי שתיים מתוך שלושת ההבנות שהעלינו, יש מקום לחוש ולאסור ארגון פעילות או הזמנה שכרוכה בחילול שבת מצד המבקר.

ג. היתרו של הרמ"א וחלותו בענייננו

ועדיין יש לדון אם עצם דברי התוספות, שרואים בכך איסור מדרבנן, נפסקו להלכה. הרמ"א (יו"ד, סימן קנא, ג) מביא מחלוקת לגבי מכירת אביזרים שעלולים לשמש לע"ז לנכרים. הרמ"א אמנם פוסק להקל, אך מוסיף שראוי לכל "בעל נפש" שיחמיר על עצמו.

מה פשר היתרו של הרמ"א? דומה שניתן להבינו בכמה אופנים:

* הש"ך (ס"ק ז, שם) בשם ה"דרכי משה" [= חיבורו של הרמ"א על הטור], משווה היתר זה להיתר עשיית עסקים עם נוכרי: למרות שאם ייפול סכסוך ביניכם, עשוי אתה לגרום לנוכרי שישבע בשם אלוהיו, ותעבור על איסור "ושם אלהים אחרים לא ישמע על פיך", בכל זאת התירו זאת משום שהגויים באלוהותם מתכוונים לקב"ה. ממילא יש להתיר גם לעניין אביזרייהו דעבודה זרה.

אם זוהי סיבת ההיתר, ברור שאין מקום להחילה בענייננו. הנימוק להיתר בסוגיית אביזרי עבודה זרה הוא "מקומי", ונובע מתפיסת האלוהות של הגויים.

* הש"ך מוסיף ואומר שאילו היה האיסור שנזכר בדברי התוספות נובע רק מצד ''ולפני עור'', לא היה מקום להבחין בו בין אנשים שונים. אכן, התוספות מנמקים את האיסור בדין "אפרושי מאיסורא". לדעת הש"ך, דין זה תלוי במצות תוכחה. ממילא, בגוי שאיננו בגדר 'הוכח תוכיח את עמיתך', אין מצוות תוכחה; והוא הדין, לדעתו, בישראל מומר.

לא כן במקרה דנן, שבו מבקשים יהודים להשתתף בפעילות דתית חינוכית, ואינם בגדר מומרים. במקרה זה בוודאי שאין מקום להתיר להם את חילול השבת.

* רבים הם האחרונים שמתירים - הן מכוח דברי הרמ"א ב"דרכי משה", הן מכוח הבנת הש"ך את דברי הרמ"א – בכל מקרה של "חד עברא דנהרא". לטענתם, במקרה של "חד עברא דנהרא" פסק הרמ"א שלא חל כלל איסור "לפני עיוור".

ד. גישתו המקלה של הגרש"ז אויערבך

היבט חשוב נוסף לענייננו עולה מתוך תשובה שהתפרסמה בספר "מנחת שלמה" (סימן לה), שבה מסביר ר' שלמה זלמן אויערבך שאיסור ''לפני עור'' הוא רק בעשיית דבר שהוא לרעת האדם. ממילא, חילול שבת כזה שבענייננו, שהוא למטרת השבתו של היהודי בתשובה שלמה, דומה לאדם שמייעץ לחברו שיכרות את רגלו, כדי שיציל את כל גופו, וברור שהוא מותר. ייתכן שגם לפי גישה זו של ר' שלמה זלמן, אינך יכול להציע לאדם עצמו "חלל שבת ובוא לביתי על מנת שתחזור בתשובה".

אפילו אמרנו, שמצד 'איסור 'ולפני עור'' מותר לך לספק לעבריין אמצעים שיכולים לגרום לחילול שבת בטווח הקצר, אך יביאו לחזרתו בתשובה בטווח הארוך, עדיין ייאסר הדבר משום איסור "מסייע" וחובת תוכחה.

בנוגע להקלה מצד "לפני עיוור", מרחיק ר' שלמה זלמן לכת: לדבריו, מותר לתת אוכל לפני אדם שאיננו שומר מצוות, למרות שיאכל אותו ללא ברכה, כיוון שדרישתך ממנו שייטול את ידיו עשויה לגרום להרחקתו מהדת. במקרה זה, ברור לדעתו שנתינת האוכל לפניו אין בה מכשול. הוא מרחיק לכת עוד יותר: לדעתו, הרואה את חברו שותה יין ערלה, והדרך היחידה להצילו היא לתת לו יין טבל, שאיסורו מדרבנן, מותר להגיש לעבריין יין טבל, כיוון שבכך מצילים אותו ממכשול גדול יותר.

מדובר כאן על מהפכה-רבתי בנושא "'ולפני עור" באיסורים. תפיסה זו בנויה על יסוד הערכה מסוימת של תרחישים אפשריים שונים, שעלולים לקרות אם לא תסייע לו לעבור את העבירה. ההנחה היא שאם לא תסייע בידו, ייווצר מצב חמור יותר. גם אם במבט לאחור אתה נוכח לדעת שאכן "הכשלת" אותו, ולו היית מונעו מהאיסור, לא היה נגרם נזק גדול, עדיין פעלת כשורה: מכיוון ש"בשעת מעשה" נתכוונת לטובה, לא עברת על "ולפני עור".

ממילא, בנידון דידן, אם הערכתך היא שאדם פלוני יתקרב בעזרת פעילות חינוכית זו לתורת ה', אין הדבר מוגדר כמכשול.

אכן, ייתכן שניתן לסייג את דברי הגרש"ז. האחרונים מעירים שלא הרי "ולפני עור" בגרימת עבירה על איסור הלכתי, כאיסור "לפני עור" בגרימת מכשולים בתחומים אחרים. בכל מכשול "רגיל", דוגמת יעוץ כלכלי מוטעה, אתה עובר רק אם חברך מעונין להצליח ואילו אתה מכשילו. אכן, אם האדם רוצה בכישלון ובתוצאותיו, אפשר שאין בכך "ולפני עור".

לעומת זאת בתחום האיסורים, גם אם הנזיר רוצה לעבור על מצוותיו ומוכן לשאת בתוצאות מעשיו, אסור לך להגיש לפניו כוס של יין.

כך גם הסבירו את עמדת התוספות, ולפיה הגורם לחברו לעבור על איסור מדרבנן עובר רק על "לפני עור" מדרבנן. ולכאורה הדבר קשה: מדוע אכילת בשר עוף בחלב תהא מכשול קל יותר מאשר יעוץ כלכלי והשקעה אומללה? היו שביארו זאת כך: כאשר הנכשל אינו רוצה במכשול, ואף אינו יודע על קיומו, בודאי עובר המכשיל אותו על איסור דאורייתא. דברי התוספות נאמרו רק במקרה שבו הנכשל עצמו רוצה באיסור, ואז קיים רק ממד ייחודי של הכשלה באיסור קיים, שלעתים הוא רק ברמה של "דרבנן".

ממילא: כאשר העבריין אינו מעונין בעשיית העברה ובתוצאותיה, ייתכן שגם גרימת מכשול שיביא לעשיית איסור דרבנן תהא כלולה באיסור "ולפני עור" דאורייתא. לא כן כאשר גם העבריין מודע לעברה ותוצאותיה, שאז ייתכן ומדובר רק בעברה דרבנן, כשהאיסור עצמו הוא גם רק מדרבנן.

לענייננו, אפשר ויש יותר מקום לאמץ את תפיסת הגרש"ז שנזכרה לעיל ב"מכשול" שאינו בגדר איסור ממש (דוגמת יעוץ כלכלי מוטעה). לעומת זאת, ב"מכשול" של "איסור" ממש, קשה יותר לדבוק בתפיסה מקלה זו, שהרי בסופו של דבר נגרם איסור (גם אם ביקשת למונעו מאיסור גדול יותר).

ה. מהות איסור "לפני עיור"

יש לבחון את דבריו הנזכרים של הגרש"ז אויערבך גם ביחס לחקירה שמופיעה בדברי באחרונים, על רקע מחלוקתם של בעל המאור והרמב"ן (סנהדרין עד, ע"א) בהבנת מהותו של איסור "לפני עיור": האם מדובר באיסור עצמאי, שתוכנו ורמתו זהים בכל סוגי המכשולים, או שהמכשיל עובר על העברה הספציפית שסייע בביצועה, אך ברובד נמוך יותר מזה של עושה העברה הראשי. כך, לדוגמא, אדם שהסית לרצח, יעבור על איסור רציחה ברמה נמוכה מזו של הרוצח עצמו.

השלכותיה של חקירה זו ברורות: אם נאמר שאיסור "לפני עור" הוא עברה כללית ועצמאית, אין קשר בינה לבין חומרת העבירה שמסיתים אליה. אכן, אם נראה את "לפני עיור" כתת-סעיף של עבירה ספציפית, המכשיל יעבור על העבירה שהסית אליה, וכל חומרתה "תדבק" בו: לעתים יעבור על דאוריתא, ולעתים על דרבנן, הכל לפי מהות ורמת העבירה שאליה הסית.

זאת ועוד: אם נראה באיסור "לפני עיור" עברה עצמאית, אזי יש מקום להתחשב – כפי שכתב הגרש"ז אויערבך - בתמונה הכללית העתידית, גם בטווח ארוך. לעומת זאת, אם נראה באיסור "ולפני עיור" פן ו"תת-פרק" של העבירה הספציפית שמתבצעת על ידי הנכשל, יש פחות מקום להיתר גם לשיטת הגרש"ז אויערבך.

ו. גישת ה"חזון איש"

בהערות שצורפו ל"מנחת שלמה" נאמר שה"חזון איש" לא התיר בכהאי גוונא כאשר מדובר שהנכשל יעבור על איסור ודאי. המשנה במסכת שביעית (ה, ו) קובעת שאסור למכור לחשוד על השביעית כלים שמטרתם אך ורק לאיסור. לעומת זאת, כלים שניתן לעשות בהם גם איסור וגם היתר – מותרים במכירה.

ה"חזון איש" מסתפק בעניין זה: למה מתירים למכור כלים שמלאכתם לאיסור ולהיתר כאחד, והרי זהו ספק מדאורייתא של "לפני עור"? והוא משיב: כאשר אין ודאות שהקונה ישתמש בכלי האסור, אין להחמיר ולהימנע מלמכור אותם לו, כיוון שהחמרה זו מצד הספק, עשויה להביא עמה מניעת חסד ודאית, גרימת מכשול לעמי ארצות, ויש בה כדי ליצור יותר מחשש של עבירה על "לא תשנא את אחיך בלבבך" ושאר עבירות. לעומת זאת (כמבואר בהערות ל"מנחת שלמה", שם), כאשר מדובר באיסור ודאי, ולא רק בספק, מחמיר ה"חזון איש" וחולק על גישתו של הגרש"ז אוירבך.

 

ז. גישתו של ר' משה פינשטיין

בתשובה שנזכרה לעיל (או"ח א, סימן צט), חולק ר' משה פיינשטיין על הגישה המקלה מכל וכל. לטענתו, קיים גם איסור של "מסית", בנוסף לאיסור "ולפני עיור": בהזמינך אדם לעשות פעולה שבעקבה כרוכה עברה כמעט ודאית (חילול שבת, אי נטילת ידים וכיו"ב), אתה מגרה אותו לעבור עבירה.

ראיה לדבריו הוא מביא מנחש הקדמוני, שלמרות שלא הסית לעבודה זרה אלא לשאר עבירות, הוא נקרא "מסית" (אכן, דומה שקשה להקיש מנחש לגבי שאר עבירות: בגן עדן לא היו עברות אחרות!, ועם זאת: גם מדברי הרמב"ם במורה הנבוכים משמע שדין מסית שייך בכל עבירות).

ר' משה פינשטיין מחלק בין איסור "מסית" לבין איסור "ולפני עור": אדם נחשב כמסית רק אם הפעולה שאליה הסית חייבת להיעשות באיסור. לעומת זאת, כאשר אדם מדַרְבֵּן אנשים שגרים בסמיכות מקום לבוא אליו בשבת, והם יכולים לבוא ברגל, לא חל איסור "מסית", ונותר רק חשש איסור "ולפני עור"'. לשיטתו, הודעה על קיום פעילות נושאת פרסים, שאין בה דרבון מפורש להגיע לבית הכנסת בשבת, אינה יוצרת חשש של "מסית", אבל עדיין יש בה ספק של "ולפני עור", ולכן יש להבהיר שפרסים אלו יינתנו רק למי שאינם מחללי שבת.

כידוע, קשה מאוד ליישם פסק זה בפועל. לצערנו, גם ההיתר לתלות מודעה שתהיה תחליף לשידול על-פה אינו יעיל. תשובתו של ר' משה מרחיקת לכת בחומרתה באופן משמעותי. יישומה יכול להביא חס וחלילה לסגירת בתי כנסת ברוב הקהילות בגולה.

גם מי שחולק על חידושו של הגרש"ז אויערבך לגבי "ולפני עור", יכול לאמץ אותה לעניין "מסית". המסית מבקש להעבירך מדרך טובה לדרך רעה, וכאן יש לבחון – בדומה לגישה שהנחתה את הגרש"ז לעניין "לפני עיור" - את מכלול התמונה, גם בטווח הארוך, ולא רק את פרטיה והשלכותיה המיידיות.

היתרו של ר' שלמה-זלמן יוצר מהפכה בכל הנוגע ל"לפני עור" במישור הדאורייתא. ומכל מקום, לגבי "חד עברא דנהרא", שבו האיסור הוא רק מדרבנן, יש יותר מקום להתיר, על פי הסברות שהעלינו לעיל, ומתוך התחשבות בגורמים השונים שפורטו לעיל:

* כאשר מדובר על איסור "לפני עור" מדרבנן בלבד, אפשר שניתן לסמוך על היתר הגרש"ז אויערבך.

* כאשר האיסור הוא מצד מסייע ידי עוברי עבירה, כנאמר לעיל אין האיסור חל כאשר ההכשלה אינה נעשית בד בבד עם מעשה העברה אלא לפניה.

* לגבי תוכחה, וכן לגבי "לפני עור", יש מקום לדון בכל עבירה לגופה, על פי נסיבותיה המיוחדות. עם זאת, לגבי החובה הכללית של תוכחה ו"אפרושי מאיסורא", שמקורם במצוות "'הוכח תוכיח את עמיתך ולא תשא עליו חטא", ברור שיש לראות את התמונה בכללותה, שהרי מצווה לומר דבר הנשמע ואסור לומר דבר שאינו נשמע. לעניין זה נמדדת התוכחה ביעילותה לטווח ארוך, וכאן בוודאי גישתו הנזכרת של ר' שלמה-זלמן היא במקומה.

* קיים צד נוסף להתיר, מכוח שיטת הריטב"א בעבודה-זרה. לדעתו, כאשר אדם עובר על עבירה מסוימת שוב ושוב, ב"סיטונות", לא חל איסור של "ולפני עור" אם יעבור על אותה עברה פעם נוספת בשל מעשה שעשית כדי להביאו לכך. הגם שהפוסקים לא קיבלו עמדה זו, ניתן לצרפה למערכת השיקולים שהעלינו לעיל.

ח. סיכום

במצב שמוגדר כ"תרי עברי דנהרא", כאשר בלי פעולה מצדנו לא היה מתבצע איסור כלל, קשה מאוד להסתמך למעשה על היתרו הנזכר של ר' שלמה זלמן. לעומת זאת, כאשר מדובר על "חד עברא דנהרא", יש רבים המתירים לכתחילה. גם אם נסבור, כדברי התוספות, שעדיין חל איסור מדרבנן, יש מקום להתיר מעשה מעין זה כאשר הפעילות שבגינה מתבקש ההיתר נושאת אופי חינוכי.

לעניין זה, אין צורך בוודאות שפעילות זו תביא לחזרה בתשובה שלמה, ודי בכך שתביא אנשים אלה המוזמנים אלינו להתקרב לקב"ה ולתורתו.

אין צריך לומר, שמעבר לאיסור הפורמלי של "לפני עיור" קיימים כאן גם היבטים נוספים. כאשר מדובר בפעילות שמאורגנת על ידי מוסד ציבורי, קל וחומר מוסד חינוכי, יש לשקול מה תהיינה ההשלכות של שותפותו בפעילות שכרוכים בה מעשי עברה. הדבר עשוי להצטייר כמתן גושפנקא לביצוע העבירה.

במישור הפרטי, אפשר וניתן להסתמך על היתרו הנזכר של ר' שלמה זלמן, שלפיו ניתן להזמין מחלל שבת לביתך, ובלבד שתציע לו מקום לינה באזור. אפילו אם יסרב להצעה זו, מחובתך להציעה לו. כמובן, היתר זה תקף אך ורק בהזמנה בעלת מטרות חינוכיות, ועל מגבלה זו יש להקפיד.

כאמור לעיל, במישור הציבורי הבעיה חמורה יותר, ומשתי בחינות: מצד אחד, קיים צורך גדול בקיום מסגרות חינוכיות למי שלא זכה לגדול ולהתחנך על ברכי היהדות. מצד שני, יש להיזהר ממתן היתר "בחסות בית הכנסת" לחילול שבת המוני.

כאשר מדובר בפעילות חינוכית במדינות חבר העמים, רצוי לבצע פעילות שמטרתה הנחלת ערכי יהדות ל"רחוקים". עם זאת, יש לדאוג במידת האפשר להכנת סידורי לינה מתאימים שימנעו את חילול השבת. כמו כן, אסור בשום פנים אופן ליצור מצג שלפיו משלימים עם חילול השבת.

 


* דברים על-פה, מתוך שיעור שנאמר בישיבה. ערך: אביעד הכהן.