06 פרשת תולדות: ויהי רעב בארץ

  • ד"ר ציפי ליפשיץ

 

פתיחה

וַיְהִי רָעָב בָּאָרֶץ מִלְּבַד הָרָעָב הָרִאשׁוֹן אֲשֶׁר הָיָה בִּימֵי אַבְרָהָם
וַיֵּלֶךְ יִצְחָק אֶל אֲבִימֶלֶךְ מֶלֶךְ  פְּלִשְׁתִּים גְּרָרָה: 
וַיֵּרָא אֵלָיו ה' וַיֹּאמֶר אַל תֵּרֵד מִצְרָיְמָה שְׁכֹן בָּאָרֶץ אֲשֶׁר אֹמַר אֵלֶיךָ: 
גּוּר בָּאָרֶץ הַזֹּאת וְאֶהְיֶה עִמְּךָ וַאֲבָרְכֶךָּ כִּי לְךָ וּלְזַרְעֲךָ אֶתֵּן אֶת כָּל הָאֲרָצֹת הָאֵל
וַהֲקִמֹתִי אֶת הַשְּׁבֻעָה אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתִּי לְאַבְרָהָם אָבִיךָ: 
וְהִרְבֵּיתִי אֶת זַרְעֲךָ כְּכוֹכְבֵי הַשָּׁמַיִם וְנָתַתִּי לְזַרְעֲךָ אֵת כָּל הָאֲרָצֹת הָאֵל
וְהִתְבָּרֲכוּ בְזַרְעֲךָ כֹּל גּוֹיֵי הָאָרֶץ: 
עֵקֶב אֲשֶׁר שָׁמַע אַבְרָהָם בְּקֹלִי וַיִּשְׁמֹר מִשְׁמַרְתִּי מִצְוֹתַי חֻקּוֹתַי וְתוֹרֹתָי             (בראשית כו, א-ה).
מקבץ הדרשות העוסק ברעב בימי יצחק במדרש בראשית רבה מורכב משלוש פתיחתאות ולאחריהן דרשה ארוכה.[1] במהלך שיעור זה נעיין בפתיחתאות:
 (א)
"ויהי רעב בארץ מלבד הרעב הראשון" וגו'.
כת' יודע ה' ימי תמימים וגו' (תהלים לז יח).
"יודע ה' ימי תמימים", זה יצחק.
"ונחלתם לעולם תהיה", "גור בארץ הזאת".
"לא יבושו בעת רעה" (שם שם, יט), בעת רעתו של אבימלך.
"ובימי רעבון ישבעו" (שם), "ויהי רעב בארץ מלבד הרעב הראשון" וגו'.[2]
                                  (ב"ר סד, ב אלבק עמ' 700).
חלקה הראשון של הפתיחתא הראשונה מתייחס לציווי ה' ליצחק לא לרדת מצרימה בעקבות הרעב. הפסוק הראשון המובא לצורך הדרשה: "יוֹדֵעַ ה' יְמֵי תְמִימִם וְנַחֲלָתָם לְעוֹלָם תִּהְיֶה" (תהילים לז, יח-יט) מאפיין את יצחק כ"תמים", שבשל תמימותו מצטווה לא לצאת לחוץ לארץ. כך, המילים "נחלתם לעולם תהיה" מקבלות משמעות מוחשית של אי יציאתו של יצחק מנחלתו – ארץ ישראל, לעולם. 
חלקה השני של הפתיחתא עומד על הניגוד בין פתיחת הסיפור: "ויהי רעב בארץ", לבין המשכו המספר על שגשוג ושפע, כאילו אין רעב: "וַיִּזְרַע יִצְחָק בָּאָרֶץ הַהִוא וַיִּמְצָא בַּשָּׁנָה הַהִוא מֵאָה שְׁעָרִים וַיְבָרֲכֵהוּ ה': וַיִּגְדַּל הָאִישׁ וַיֵּלֶךְ הָלוֹךְ וְגָדֵל עַד כִּי גָדַל מְאֹד" (בראשית כו, יב-יג). הפסוק "לֹא יֵבֹשׁוּ בְּעֵת רָעָה וּבִימֵי רְעָבוֹן יִשְׂבָּעוּ" מתייחס לצרה הכפולה בתוכה מצוי יצחק בגרר – צרת הילקחה של רבקה על ידי אבימלך וצרת הרעב, והביטוי "רעתו של אבימלך" בדרשה מתפרש כ"מחשבתו הרעה של אלימלך" בנוגע לרבקה.[3]
פרשנות זו משתמעת גם מלשון הפתיחתא השנייה על הפסוק "ויהי רעב בארץ", המתייחסת אף היא לשני עניינים אלה, תוך הצבעה ברורה על רשעותו של אבימלך:
(ב)
"לא ירעיב ה' נפש צדיק" (משלי י ג), זה יצחק.
שנ', "גור בארץ הזאת" וגו'.
"והות רשעים יהדוף" (משלי שם), זה אבימלך[4]
                                                           (שם).
בעיון ראשון נראה כי שתי הפתיחתאות דומות מאוד, והמסר העולה מתוכן הוא אחד. ברם, הפסוק שהובא מהכתובים לצורך הדרשה בכל אחד מהם יוצר מרחב התייחסות שונה; בעוד הראשונה קושרת בין תמימותו של יצחק להישארותו בארץ ישראל בימי הרעב, השנייה עוסקת בדאגתו של ה' לצדיק בכל מצב.

 

תמימותו של יצחק והישארותו בארץ

נחזור לדון בפתיחתא הראשונה. מהות תמימותו של יצחק לא מפורשת מתוך הפתיחתא הראשונה. אנו מכירים את פירושו של רש"י לציווי ה' "אַל תֵּרֵד מִצְרָיְמָה" (בראשית כו, ב): "שהיה דעתו לרדת מצרימה כמו שירד אביו בימי הרעב, אמר לו אל תרד מצרימה שאתה עולה תמימה, ואין חוצה לארץ כדאי לך" (שם). דבריו של רש"י לקוחים מתוך דרשתו של רבי הושעיה המופיעה בהמשך מדרש בראשית רבה: "אמר ר' הושעיה: את עולה תמימה, מה עולה תמימה אם יצאת חוץ לקלעים היא נפסלת, אף את אם יצאת חוץ לארץ את נפסל" (סד, ג).[5] לפי רש"י, תכונת התמימות מיוחסת לנכונותו של יצחק להיקרב כקרבן עולה במעשה העקידה, והיא הגורמת לכך שיצחק מצטווה לא לצאת מארץ ישראל. אך האם לכך התכוון בעל הפתיחתא בדורשו את הפסוק "יודע ה' ימי תמימים" על יצחק?[6]
על מנת לברר דבר זה, נתחקה אחר הופעותיה הנוספות של פסוק זה במדרש ביחס לדמויותיהם של אבות ואמהות האומה. פסוק זה נדרש שלוש פעמים לאורך מדרש בראשית רבה לפרשות חיי שרה – תולדות, על דמותם של שרה, אברהם ויצחק:
"יודע ה' ימי תמימים ונחלתם לעולם תהיה" (תהלים לז יח).
כשם שהן תמימים, כך שנותם תמות.
בת עשרים כבת שבע שנים לנוי, בת מאה כבת עשרים שנה לחט.
דבר אחר: "יודע ה' ימי תמימים", זו שרה.
"ונחלתם לעולם תהיה", "ושני חיי שרה" וגו'.
                                         (ב"ר נח, א אלבק עמ' 619-618).
"ואלה ימי שני חיי אברהם" וגו' (בראשית כה,ז).
"יודע ה' ימי תמימים" (תהלים לז יח), זה אברהם.
"ונחלתם לעולם תהיה" (שם), "ואלה ימי שני חיי אברהם" וגו'.        (שם סב, א אלבק עמ' 670).
בדרשות על הפסוק ביחס לשרה ולאברהם, הם מוצגים כ"תמימים" – אשר על כן הם זוכים לקרבת אלוקים ("יודע ה' ימי תמימים"), ובוודאי אין תכונת התמימות קשורה דווקא לעקידה. לפי זה, האם לא נכון לקרוא את הדרשה על תמימותו של יצחק, בהתאמה, כמתייחסת אף היא לתכונה כללית של יצחק ולאו דווקא לעקידה?
מוצאים אנו התייחסות ליצחק כ"תמים" גם במקום אחר במדרש בראשית רבה, בהקשר של שיחתו של אליעזר עם משפחתה של רבקה על לקיחתה לארץ ישראל כדי להינשא ליצחק: "ויאמר אחיה ואמה תשב הנערה אתנו ובתואל היכן הוא ביקש לעכב וניגף בלילה, הה"ד (משלי יא, ה) "צדקת תמים תיישר דרכו", "צדקת תמים" - זה יצחק, "תיישר דרכו" של אליעזר ..." (ב"ר ס, יב). גם כאן אין קשר לעקידה, ותמימותו של יצחק באה לידי ביטוי באמונתו השלמה בשליחותו של אליעזר להביא לו אישה ראויה.
אברהם ויעקב ("איש תם יושב אהלים") ירדו למצרים מפאת הרעב, על אף תמימותם. מדוע נצטווה יצחק להישאר בארץ ישראל? תשובתו של רבי הושעיה, שיציאתו של יצחק מגבולות הארץ היא חילול מדרגתו העליונה, מסבירה באופן לוגי ובהיר את החיבור הנעשה בפתיחתא בין תמימותו של יצחק לציווי להישאר בארץ ישראל בזמן הרעב. אולם, מה מובנו של חיבור זה על פי דרכנו? לצורך מענה על שאלה זו, נעיין באופן בו נדרש חלקו השני של הפסוק מתהילים – "נחלתם לעולם תהיה" – על אברהם ושרה:
"ונחלתם לעולם תהיה", "ושני חיי שרה" וגו'
"ונחלתם לעולם תהיה" (שם), "ואלה ימי שני חיי אברהם" וגו'         (ב"ר שם).
מה פשר הדרשה? בנוסחאות הדפוס של המדרש לגבי אברהם מופיעה תוספת: "שחבב הקב"ה שנותן של צדיקים וכתבם בתורה כדי שתהא נחלת ימיהם זכורה לעולם". התוספת מעניקה הסבר לדרשה: התורה כותבת את סיכום "שני חיי" אברהם ושרה כדי שתהיה ידועה לכל, וזה פירוש "ונחלתם לעולם תהיה". ברם, תוספת זו לא מופיעה בכתבי היד העיקריים של מדרש בראשית רבה, ועל כן אין לראות בה את נוסחו המקורי של המדרש. מהו, אם כן, פשרה של הדרשה? 
פעמים רבות, הפסוק הנדרש אינו מובא במלואו מטעמים טכניים (למשל: חיסכון בקלף),[7] ו"וגו'" אמור לציין בפניה קורא את הצורך להתייחס לכל הפסוק או הפסוקים הסמוכים גם אם הוא לא מופיע לפניו. בפסוקים שלפנינו על "שני חיי" אברהם ושרה, מסופר על מותם – בקצרה, ועל קבורתם – באריכות:
"וַיִּהְיוּ חַיֵּי שָׂרָה מֵאָה שָׁנָה וְעֶשְׂרִים שָׁנָה וְשֶׁבַע שָׁנִים שְׁנֵי חַיֵּי שָׂרָה:  וַתָּמָת שָׂרָה בְּקִרְיַת אַרְבַּע הִוא חֶבְרוֹן בְּאֶרֶץ כְּנָעַן וַיָּבֹא אַבְרָהָם לִסְפֹּד לְשָׂרָה וְלִבְכֹּתָהּ..." (בראשית כג, א-ב והלאה).[8]
"וְאֵלֶּה יְמֵי שְׁנֵי חַיֵּי אַבְרָהָם אֲשֶׁר חָי מְאַת שָׁנָה וְשִׁבְעִים שָׁנָה וְחָמֵשׁ שָׁנִים: וַיִּגְוַע וַיָּמָת אַבְרָהָם בְּשֵׂיבָה טוֹבָה זָקֵן וְשָׂבֵעַ וַיֵּאָסֶף אֶל עַמָּיו: וַיִּקְבְּרוּ אֹתוֹ יִצְחָק וְיִשְׁמָעֵאל בָּנָיו אֶל מְעָרַת הַמַּכְפֵּלָה אֶל שְׂדֵה עֶפְרֹן בֶּן צֹחַר הַחִתִּי אֲשֶׁר עַל פְּנֵי מַמְרֵא: הַשָּׂדֶה אֲשֶׁר קָנָה אַבְרָהָם מֵאֵת בְּנֵי חֵת שָׁמָּה קֻבַּר אַבְרָהָם וְשָׂרָה אִשְׁתּוֹ"         (שם כה, ז-י).
"יודע ה' ימי תמימים ונחלתם לעולם תהיה" מתייחס בדרשות אלה לקבורתם של אברהם ושרה בארץ ישראל. מערת המכפלה הוא המקום הראשון שיש לאברהם אבינו בעלות עליו בארץ ישראל, והוא ראשית קניין ארץ ישראל לבניו לדורות. יודע ה' את תמימותם של אבי ואם האומה, שהסתובבו בארץ ישראל עם הבטחה אלוקית על הארץ שלא מומשה, וזכו לראשית קניין במותם. אמונתם היא שמבטיחה את המשך קניין הארץ לבנים.     
על פי דרך זו, הפתיחתא בפרשתנו ממשיכה את מגמתם של הדרשות הקודמות לפסוק מתהילים, וקושרת בין תמימותו של יצחק לזכייתו בישיבה תמידית בארץ ישראל. ברם, לעומת אברהם ושרה שזוכים ל"נחלה" במותם, יצחק צריך לגלם סוג אחר של קשר אל הארץ. תמימותם באה לידי ביטוי באמונה למרות שההבטחה ביחס לארץ מתמהמהת להתממש, ואילו יצחק – בגלל תמימותו – נדרש לשכון בה למרות הקושי. ההבטחות  המובטחות לו: "גּוּר בָּאָרֶץ הַזֹּאת וְאֶהְיֶה עִמְּךָ וַאֲבָרְכֶךָּ כִּי לְךָ וּלְזַרְעֲךָ אֶתֵּן אֶת כָּל הָאֲרָצֹת הָאֵל וַהֲקִמֹתִי אֶת הַשְּׁבֻעָה אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתִּי לְאַבְרָהָם אָבִיךָ. וְהִרְבֵּיתִי אֶת זַרְעֲךָ כְּכוֹכְבֵי הַשָּׁמַיִם וְנָתַתִּי לְזַרְעֲךָ אֵת כָּל הָאֲרָצֹת הָאֵל וְהִתְבָּרֲכוּ בְזַרְעֲךָ כֹּל גּוֹיֵי הָאָרֶץ" (שם כו, ג-ד) – כולן מתייחסות לטווח הארוך. מצד אחד, אין הוא מקבל הבטחה על כלכלה ברעב, ומצד שני, בארץ ישראל מובטחת לו רמה גבוהה של ליווי אלוקי צמוד בכל עת ובכל צרה.  
נחזור עתה לשאלתנו, מדוע נצטווה יצחק להישאר בארץ ישראל. תשובתה של הפתיחתא היא כי יצחק בתמימותו אמור לשמש מופת להיאחזות בארץ גם ברעב. או, במילים אחרות: מסירות נפש על יישוב ארץ ישראל.
 

מזמור לז בתהילים

לאור דברים אלה, נעיין במזמור לז בתהילים, שחז"ל קשרוהו אל פרשות חיי שרה-תולדות באמצעות הפסוק "יודע ה' ימי תמימים ונחלתם לעולם תהיה":
לְדָוִד אַל תִּתְחַר בַּמְּרֵעִים אַל תְּקַנֵּא בְּעֹשֵׂי עַוְלָה:  כִּי כֶחָצִיר מְהֵרָה יִמָּלוּ וּכְיֶרֶק דֶּשֶׁא יִבּוֹלוּן: בְּטַח בַּה' וַעֲשֵׂה טוֹב שְׁכָן אֶרֶץ וּרְעֵה אֱמוּנָה: וְהִתְעַנַּג עַל ה' וְיִתֶּן לְךָ מִשְׁאֲלֹת לִבֶּךָ: גּוֹל עַל ה' דַּרְכֶּךָ וּבְטַח עָלָיו וְהוּא יַעֲשֶׂה [...] כִּי מְרֵעִים יִכָּרֵתוּן וְקֹוֵי ה' הֵמָּה יִירְשׁוּ אָרֶץ: וְעוֹד מְעַט וְאֵין רָשָׁע וְהִתְבּוֹנַנְתָּ עַל מְקוֹמוֹ וְאֵינֶנּוּ: וַעֲנָוִים יִירְשׁוּ אָרֶץ וְהִתְעַנְּגוּ עַל רֹב שָׁלוֹם: [...] יוֹדֵעַ ה' יְמֵי תְמִימִם וְנַחֲלָתָם לְעוֹלָם תִּהְיֶה: לֹא יֵבֹשׁוּ בְּעֵת רָעָה וּבִימֵי רְעָבוֹן יִשְׂבָּעוּ: כִּי רְשָׁעִים יֹאבֵדוּ וְאֹיְבֵי ה' כִּיקַר כָּרִים כָּלוּ בֶעָשָׁן כָּלוּ: לֹוֶה רָשָׁע וְלֹא יְשַׁלֵּם וְצַדִּיק חוֹנֵן וְנוֹתֵן: כִּי מְבֹרָכָיו יִירְשׁוּ אָרֶץ וּמְקֻלָּלָיו יִכָּרֵתוּ [...] נַעַר הָיִיתִי גַּם זָקַנְתִּי וְלֹא רָאִיתִי צַדִּיק נֶעֱזָב וְזַרְעוֹ מְבַקֶּשׁ לָחֶם: כָּל הַיּוֹם חוֹנֵן וּמַלְוֶה וְזַרְעוֹ לִבְרָכָה: סוּר מֵרָע וַעֲשֵׂה טוֹב וּשְׁכֹן לְעוֹלָם:  כִּי ה' אֹהֵב מִשְׁפָּט וְלֹא יַעֲזֹב אֶת חֲסִידָיו לְעוֹלָם נִשְׁמָרוּ וְזֶרַע רְשָׁעִים נִכְרָת:  צַדִּיקִים יִירְשׁוּ אָרֶץ וְיִשְׁכְּנוּ לָעַד עָלֶיהָ: פִּי צַדִּיק יֶהְגֶּה חָכְמָה וּלְשׁוֹנוֹ תְּדַבֵּר מִשְׁפָּט: תּוֹרַת אֱלֹהָיו בְּלִבּוֹ לֹא תִמְעַד אֲשֻׁרָיו: צוֹפֶה רָשָׁע לַצַּדִּיק וּמְבַקֵּשׁ לַהֲמִיתוֹ: ה' לֹא יַעַזְבֶנּוּ בְיָדוֹ וְלֹא יַרְשִׁיעֶנּוּ בְּהִשָּׁפְטוֹ: קַוֵּה אֶל ה' וּשְׁמֹר דַּרְכּוֹ וִירוֹמִמְךָ לָרֶשֶׁת אָרֶץ בְּהִכָּרֵת רְשָׁעִים תִּרְאֶה...
המזמור מתאר מצב בו רשעים משגשגים ועושים חיל, והצדיק ממשיך בצדקותו ובישרותו. לצדיק מובטח שהרשעים ייעלמו, והוא יהיה זה שיירש ארץ. לאורך המזמור מודגשת תמימותו, אמונתו ובטחונו של הצדיק לצד השמירה האלוקית לה הוא זוכה. לא פחות מחמש פעמים מופיע מוטיב ירושת הארץ לאורך המזמור, ועוד פעמיים מופיע השרש ש.כ.ן בהקשר של הארץ: "בְּטַח בַּה' וַעֲשֵׂה טוֹב שְׁכָן אֶרֶץ וּרְעֵה אֱמוּנָה" (פס' ג); "צַדִּיקִים יִירְשׁוּ אָרֶץ וְיִשְׁכְּנוּ לָעַד עָלֶיהָ" (פס' כט), וביניהם עוד פעם בפני עצמו: " סוּר מֵרָע וַעֲשֵׂה טוֹב וּשְׁכֹן לְעוֹלָם" (פס' כז). שתי צרות מוזכרות במזמור: רעב והתנכלות רשעים אליו. עוד מוזכרות דבקותו של הצדיק בתורה: "תּוֹרַת אֱלֹהָיו בְּלִבּוֹ לֹא תִמְעַד אֲשֻׁרָיו", והצלחתו של זרעו "לברכה". מאפיינים אלה מחזירים אותנו אל הפסוקים של ציווי ה' ליצחק לא לרדת מצרימה:
בראשית כו, א-ה
תהילים לז
וַיְהִי רָעָב בָּאָרֶץ מִלְּבַד הָרָעָב הָרִאשׁוֹן אֲשֶׁר הָיָה בִּימֵי אַבְרָהָם
בְּטַח בַּה' וַעֲשֵׂה טוֹב שְׁכָן אֶרֶץ וּרְעֵה אֱמוּנָה...
וַיֵּלֶךְ יִצְחָק אֶל אֲבִימֶלֶךְ מֶלֶךְ פְּלִשְׁתִּים גְּרָרָה:
כִּי מְרֵעִים יִכָּרֵתוּן וְקֹוֵי ה' הֵמָּה יִירְשׁוּ אָרֶץ...
וַיֵּרָא אֵלָיו ה' וַיֹּאמֶר אַל תֵּרֵד מִצְרָיְמָה שְׁכֹן בָּאָרֶץ אֲשֶׁר אֹמַר אֵלֶיךָ
וַעֲנָוִים יִירְשׁוּ אָרֶץ וְהִתְעַנְּגוּ עַל רֹב שָׁלוֹם...
יוֹדֵעַ ה' יְמֵי תְמִימִם וְנַחֲלָתָם לְעוֹלָם תִּהְיֶה:
לֹא יֵבֹשׁוּ בְּעֵת רָעָה וּבִימֵי רְעָבוֹן יִשְׂבָּעוּ:
ּגוּר בָּאָרֶץ הַזֹּאת וְאֶהְיֶה עִמְּךָ וַאֲבָרְכֶךָּ כִּי לְךָ וּלְזַרְעֲךָ אֶתֵּן אֶת כָּל הָאֲרָצֹת הָאֵל וַהֲקִמֹתִי אֶת הַשְּׁבֻעָה אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתִּי לְאַבְרָהָם אָבִיךָ
כִּי מְבֹרָכָיו יִירְשׁוּ אָרֶץ וּמְקֻלָּלָיו יִכָּרֵתוּ ... נַעַר הָיִיתִי גַּם זָקַנְתִּי וְלֹא רָאִיתִי צַדִּיק נֶעֱזָב וְזַרְעוֹ מְבַקֶּשׁ לָחֶם:  כָּל הַיּוֹם חוֹנֵן וּמַלְוֶה וְזַרְעוֹ לִבְרָכָה:  סוּר מֵרָע וַעֲשֵׂה טוֹב וּשְׁכֹן לְעוֹלָם:
וְהִרְבֵּיתִי אֶת זַרְעֲךָ כְּכוֹכְבֵי הַשָּׁמַיִם וְנָתַתִּי לְזַרְעֲךָ אֵת כָּל הָאֲרָצֹת הָאֵל וְהִתְבָּרֲכוּ בְזַרְעֲךָ כֹּל גּוֹיֵי הָאָרֶץ
כִּי ה' אֹהֵב מִשְׁפָּט וְלֹא יַעֲזֹב אֶת חֲסִידָיו לְעוֹלָם נִשְׁמָרוּ וְזֶרַע רְשָׁעִים נִכְרָת:
צַדִּיקִים יִירְשׁוּ אָרֶץ וְיִשְׁכְּנוּ לָעַד עָלֶיהָ:
עֵקֶב אֲשֶׁר שָׁמַע אַבְרָהָם בְּקֹלִי וַיִּשְׁמֹר מִשְׁמַרְתִּי מִצְוֹתַי חֻקּוֹתַי וְתוֹרֹתָי:
פי צַדִּיק יֶהְגֶּה חָכְמָה וּלְשׁוֹנוֹ תְּדַבֵּר מִשְׁפָּט:
תּוֹרַת אֱלֹהָיו בְּלִבּוֹ לֹא תִמְעַד אֲשֻׁרָיו: 
 
צוֹפֶה רָשָׁע לַצַּדִּיק וּמְבַקֵּשׁ לַהֲמִיתוֹ: 
ה' לֹא יַעַזְבֶנּוּ בְיָדוֹ וְלֹא יַרְשִׁיעֶנּוּ בְּהִשָּׁפְטוֹ:
קַוֵּה אֶל ה' וּשְׁמֹר דַּרְכּוֹ וִירוֹמִמְךָ לָרֶשֶׁת אָרֶץ
בְּהִכָּרֵת רְשָׁעִים תִּרְאֶה ...
 
 
נראה לומר שחכמים קראו את המזמור בזיקה לציוויו והבטחתו של ה' ליצחק: "גור בארץ... ואהיה עמך". בראשית רבה, מתגלה כ"קצה קרחון" של מזמור הבנוי על גבי לשון התורה. באמצעות הפתיחתא, חוזרים אנו וקוראים בו דרך עיניהם וליבם של חכמים.
ציוויו הקריאה במזמור מעלה אפשרות נוספת של תשובה לשאלה: מדוע צווה יצחק לא לצאת מארץ ישראל? יצחק הוא דור שני ל"תמימים" הדבקים באמונתם, ועל כן הוא זוכה לא רק מכוח עצמו אלא מכוח הוריו – וזוכה למה שאברהם אביו לא זכה – שמירה אלוקית בזמן הרעב.[9] "נער הייתי גם זקנתי ולא ראיתי צדיק נעזב וזרעו מבקש לחם".
עם ישראל לדורותיו, או לפחות מאז דורו של רש"י, אמונים על דבריו של רבי הושעיה, שסיבת אי-יציאתו של יצחק מארץ ישראל היא בגלל היותו עולה תמימה. דומה כי בדור בו חלק גדול מן העם יושב בארצו, ובו בזמן יש אפשרות של קיום חומרי בשפע בגולה, האתגר של היאחזות בארץ למרות הקושי היווה ומהווה אתגר קיומי עבור רבים. מבחינה זו, הקריאה שלנו בפרשתו של יצחק יש לה נקודת מפגש עם קריאתם של אמוראי ארץ ישראל.  
 

יצחק כמודל חינוכי-אקטואלי

יש להצביע על רובד נוסף בקריאתם של חכמים את מזמור לז כהפשטה והרחבה של בראשית כו – רובד חינוכי אקטואלי לבני דורם, דורם של יהודי ארץ ישראל במאה ה-3-4. היישוב היהודי בארץ ישראל התמודד עם עוני ומיסוי גבוה מצד האמפריה הרומית, ונדרשו מהם עקשנות ואמונה גדולה על מנת להישאר בארץ ולא לרדת לבבל ולחיות ברווחה כלכלית. חכמים ראו בדמותו של יצחק, שנצטווה לא לעזוב את הארץ אלא להיאחז בה גם בזמן של קושי, כמודל חינוכי עבור דורם. ההבטחה האלוקית לשמירה, האמונה והתמימות, הנכונות להישאר גם כשקשה, ההיאחזות בארץ – כל אלה התאחדו יחד למסר רלוונטי, נוקב וחיוני עבור צאן מרעיתם.
גם הפתיחתא השלישית על הרעב בימיו של יצחק נוגעת בנקודה קריטית-קיומית בחייהם ותקופתם של אמוראי ארץ ישראל:      
(ג)
ר' לוי פתח:
"בבוא רשע" (משלי יח, ג), זה עשו הרשע.
"בא גם בוז" (שם), שבא ביזיונו עמו.
"ועם קלון חרפה" (שם), שנתלוה לו קלונו שלרעב.
ואין חרפה אלא רעב,
כמה דאת אמר (=שנאמר): "אשר לא אתן אתכם עוד חרפת רעב" וגו' (עי' יואל ב יט),[10]
"ויהי רעב בארץ" וגו'.
                          (ב"ר סד, ב אלבק עמ' 701-702)[11].
רבי לוי דורש את סמיכות הפרשיות בין מכירת הבכורה לרעב בימי יצחק: "וְיַעֲקֹב נָתַן לְעֵשָׂו לֶחֶם וּנְזִיד עֲדָשִׁים וַיֹּאכַל וַיֵּשְׁתְּ וַיָּקָם וַיֵּלַךְ וַיִּבֶז עֵשָׂו אֶת הַבְּכֹרָה: וַיְהִי רָעָב בָּאָרֶץ..." (בראשית כה, לד - כו, א). קישור הרעב לדמותו של עשו הוא מאוד רלוונטי לאמוראי ארץ ישראל: תחת רומא הנוצרית יהודי ארץ ישראל סובלים חרפת רעב. תקופתם היא, מבחינה מסוימת, היפוך של המסופר בבראשית כה – שם עשו הוא הרעב, ויעקב "מנצל" את רעבונו ואת חולשתו של עשו. במאה השלישית לספירה עשו הוא השבע, ובניו של יעקב היושבים על אדמתם סובלים עוני ומחסור תחת ידו של עשו המתעלל בהם במיסוי קרקעות ומיסי גולגולת. יושבי ארץ ישראל בתקופת האמוראים נוהגים כיצחק ולא יורדים מן הארץ למרות המצוקה הכלכלית הגדולה. האמוראים, מורי העם מהדהדים את הבטחתו של הקב"ה ליצחק: "וַיְהִי רָעָב בָּאָרֶץ מִלְּבַד הָרָעָב הָרִאשׁוֹן אֲשֶׁר הָיָה בִּימֵי אַבְרָהָם וַיֵּלֶךְ יִצְחָק אֶל אֲבִימֶלֶךְ מֶלֶךְ  פְּלִשְׁתִּים גְּרָרָה: וַיֵּרָא אֵלָיו ה' וַיֹּאמֶר אַל תֵּרֵד מִצְרָיְמָה שְׁכֹן בָּאָרֶץ אֲשֶׁר אֹמַר אֵלֶיךָ: גּוּר בָּאָרֶץ הַזֹּאת וְאֶהְיֶה עִמְּךָ" (בראשית כו, א-ג).
הקריאה האקטואלית של סיפורי האבות בידיהם של אמוראי ארץ ישראל צריכה להוות עבורנו סמן של מעורבות מוחלטת בייעודו של עם ישראל. גם אנו נדרשים לחוות את מאורעות ההווה מתוך תודעה מתחדשת של קשב למעשי אבותינו כפי שהם נמסרו לנו בתורה. אם כך נחווה את האתגרים העומדים בפנינו, לא רק שנעמוד בהם ונזכה לסיוע משמים, אלא שנתוודע למלוא קומתנו כבניהם של אברהם, יצחק ויעקב.
 
 
 
[1] פתיחתא היא דרשה הבנויה באופן מעגלי, בו פסוק מתוך הפרשה נדרש באמצעות פסוק אחר, על פי רוב מכתובים. להרחבה ראו את השיעור לפרשת לך לך, עמ' 2 והערה 3 שם.
[2] פסוק זה נדרש גם לגבי מות שרה, ראה ב"ר נח, א: " "ויהיו חיי שרה". יודע ה' ימי תמימים ונחלתם לעולם תהיה (תהלים לז יח). כשם שהן תמימים, כך שנותם תמות. בת עשרים כבת שבע שנים לנוי, בת מאה כבת עשרים שנה לחט. ד"א, "יודע ה' ימי תמימים", זו שרה. "ונחלתם לעולם תהיה", "ושני חיי שרה" וגו'".
[3] כך פירש יפה תואר על אתר: "והביט ה' שלא יבוש מרעת אבימלך, וגם שישבע ברעבון". מתנות כהונה על אתר הבינו את הביטוי באופן אחר, כמתייחס לצרה אחרת שבאה על אבימלך.
[4] משמעות המילה "הות" היא שבר ואסון, ראו: רד"ק מיכה ז, ג; מלבי"ם ביאור המילות משלי י, ג.
[5] הביטוי "עולה תמימה" ביחס ליצחק מופיע לאורך ספרות חז"ל רק בבראשית רבה כאן ובפעם אחת במדרש המאוחר (פרקי דרבי אליעזר ל).
[6] באופן זה פרשו מפרשי המדרש על אתר.
[7] קיצורים וראשי תיבות היו שכיחים מטעם זה.
[8] לאורך כל הפרק כתוב עניין קניין הקבר במערת המכפלה באריכות.   
[9] בהקשר לרעיון זה ראו ירושלמי קידושין פ"א ה"ז: "תנינן האב זכה לבן בנוי בכח בעושר ובחכמה ובשנים... בעושר, נער הייתי גם זקנתי ולא ראיתי צדיק נעזב וזרעו מבקש לחם"; וב"ר י"ט, ז: "אמר ר' אבא בר כהנא... עיקר שכינה בתחתונים הייתה, כיון שחטא אדם הראשון ניסתלקה... וכנגדן עמדו ז' צדיקין אברהם יצחק יעקב לוי קהת עמרם משה והורידו אותה לארץ, אברהם משביעי לשישי, יצחק הוריד משישי לחמישי... אמר ר' יצחק: כת' וצדיקים ירשו ארץ וישכנו לעד עליה (תהלים לז, כט)...".
[10] הפסוק המובא לא קיים במקרא, קרוב אליו מיואל: "וַיַּעַן ה' וַיֹּאמֶר לְעַמּוֹ הִנְנִי שֹׁלֵחַ לָכֶם אֶת הַדָּגָן וְהַתִּירוֹשׁ וְהַיִּצְהָר וּשְׂבַעְתֶּם אֹתוֹ וְלֹא אֶתֵּן אֶתְכֶם עוֹד חֶרְפָּה בַּגּוֹיִם" (ב, יט), ומשמעותה של החרפה בפסוק כ"חרפת רעב" מתאימה לחלקו הראשון של הפסוק.
[11] הקישור בין תופעת הרעב לדמותו של עשו בדרשתו של רבי לוי באמצעות הפסוק ממשלי מופיע כבר בב"ר סג, יג.