דילוג לתוכן העיקרי

חתימת התורה בסיום ספר דברים

*  ויאמר ה' אל משה הן קרבו ימיך למות קרא את יהושע והתיצבו באהל מועד... (דברים לא, יד)

לשון זו, האמורה כאן, מתאימה יותר לספר במדבר, שהרי עד כה ספר דברים, רובו ככולו, היה דברו של משה ולא אמירות של ה' אל משה. אכן פסוק זה מהווה המשך טבעי לנאמר בבמדבר כז. לאחר שנאמר לו שהוא עומד למות, דורש משה שייבחר איש על העדה, והוא אכן מקבלו - את יהושע. פה - בדברים, נמצא המשך המאורעות - קח את יהושע הנבחר וצווהו על הדורות הבאים.

גם סופו של פרק לב מתאים לנאמר בספר במדבר. בדברים (לב): "עלה אל הר העברים הזה... וראה את ארץ כנען אשר אני נתן לבני ישראל... ומֻת בהר... והאסף אל עמיך כאשר מת אהרן אחיך... ויאסף אל עמיו... על אשר מעלתם בי... במי מריבת קדש מדבר-צִן על אשר לא קדשתם...". ובבמדבר (כז): "... עלה אל הר העברים הזה וראה את הארץ אשר נתתי לבני ישראל... ונאספת אל עמיך... כאשר נאסף אהרן אחיך כאשר מריתם פי במדבר-צִן במריבת העדה להקדישני במים...".

דברי ה' כאן הינם, למעשה, יציאה מסגנון ספר דברים וסגירה של ספר במדבר, בחתימת ספר דברים.

זאת ועוד - בסופו של ספר במדבר ישנן שתי יחידות של ההכנות לכניסה לארץ וביניהן מופיעות פרשת המוספים והנדרים כפרשות מפרידות ומבדילות. מחד פרקים כו-כז: "צרור את המדינים" (סוף כה); מפקד הנחלות - "לאלה תחלק הארץ" - לפי משפחות[1]; פרשת בנות צלפחד הקשורה לענייני הנחלות; הציווי למשה לעלות להר העברים ובקשת משה למציאת מחליף עבורו. כאן (כח) מופיעות פרשיות המוספים והנדרים המפסיקות, ואז בפרק ל"א חוזרים למלחמת מדיין, לנחלות עבר הירדן, לסיכום המסעות (שאמנם אין לו איזכור בפרשות הקצרות בכו-כז), גבולות ארץ כנען, מצוות ירושת הארץ ועממיה, הנשיאים לצורך נחלת הארץ, ערי מקלט (שקשורות בהרחבת נחלת הארץ) ובנות צלפחד. יחידה זו של פרקים לא-לו הינה הרחבה מפורשת של כל פרשה קצרה מפרקים כו-כז[2].

רק לפרשה אחת קצרה אין הרחבה - לפרשת מינוי יהושע! זו אכן היתה צריכה לבוא לאחר ההרחבה של פרשת בנות צלפחד בפרק לו, הוא הפרק האחרון בספר במדבר. אלא שפרשה זו אכן מופיעה - בספר דברים וזוהי הסגירה של ספר במדבר.

עניין נוסף, המתבקש כאן, הוא היחס והזיקה שבין פרשת וזאת הברכה, בעיקר בהקשר של ברכת השבטים, לבין ברכת יעקב לבניו, ובעיקר הפסוקים האמורים ביוסף. שתי ברכות גדולות יש לנו בתורה - האחת מסיימת את ספר בראשית, והאחרת - ברכת משה לשבטים - סיום נבואת משה ותורתו, וההקבלות וההבדלים ביניהן מאלפות.

ההבדל הגדול ביותר בין ברכות יעקב לבין ברכות משה הוא, כמובן, ביחס לשמעון ולוי, כאשר שמעון נבלע ביהודה (כפי שאכן קרה, בתקופת יהושע והשופטים - ראה יהושע יט ושופטים א) ולוי עלה לגדולה להוראת תורה ומשפט בכל ישראל, בעקבות חטא העגל ופרשיות המדבר. אמנם, גם כאן אפשר לראות את היישום המפתיע במקצת, של "ברכת" יעקב לשמעון ולוי: "אחלקם ביעקב ואפיצם בישראל", וכפי שפירש רש"י.

נעיר כאן שברכת משה מקבילה אמנם כנגד ברכת יעקב אך בהבדל אחד. פרשת וזאת הברכה מורכבת משני חלקים הבנויים במבנה סגור, והם:

ברכת משה לכל ישראל (לג, ב-ה)

הברכות לשבטים (לג, ו-כה)

המשך ברכת משה לכל ישראל (לג, כו-כט)

קריאה רצופה של שני החלקים הנאמרים לכלל ישראל, תראה המשכיות זאת בבירור: "ה' מסיני בא וזרח משעיר למו הופיע מהר פארן ואתה מרבבות קדש ימינו אשדת למו... ויהי בישרון מלך בהתאסף ראשי עם יחד שבטי ישראל" - "אין כאל ישרון רכב שמים בעזרך... ויגרש מפניך אויב". יש כאן רצף אחד מיציאת מצרים, מעמד הר סיני, תורה ו"יחד שבטי ישראל" אל כיבוש הארץ ועד "וישכן ישראל בטח בדד... אל ארץ דגן ותירוש". כלומר, "אין כאל ישורון" אינו המשך ברכת אשר אלא ברכה לכלל ישראל - על כיבוש הארץ. הבית הראשון והאחרון הינם רצף אחד כשבתווך נמצאות ברכות השבטים.

בזה רואים את ההבדל הגדול מהברכות ב"ויחי" - יעקב רצה לומר משהו כללי ולא הצליח אלא לומר את הברכות הפרטיות לשבטים[3], ואילו משה פותח וחותם בברכת כלל ישראל. צריך לומר שבימי יעקב עדיין לא היה עם ישראל כעם, וזה היה חבוי בחיק העתיד, "באחרית הימים", ואילו משה פונה לכל ישראל שלפניו כעם אחד, כאיש אחד.

בסיומו של ספר דברים יש, אם כן, סגירת ספר במדבר ולבסוף סגירתו של ספר בראשית בהקבלה של פרשת הברכות.

סגירות אלו יוצרות את הכּוּלִיוּת של חמישה חומשי תורה. אילו נסתיימה התורה ב"וילך משה וידבר... אל כל ישראל... לא אוכל עוד לצאת ולבוא... יהושע הוא עבר לפניך..." עד פסוק יג, ושם היינו עוברים ל"ויעל משה... אל הר נבו ראש הפסגה", הדבר היה בהחלט נשמע טבעי הגיוני. אלא שאילו כך היה, היו ארבעה ספרי תורה לבד וספר דברים לבדו. אבל ספר דברים אכן משולב בתוך התורה ושייך לשאר ספרי התורה ומכאן אותן סגירוֹת שמצאנו בו.

אף אם נארגן את נאומי ספר דברים נמצא הקבלות רבות בין תחילתו של הספר לסופו, להלן אחדות מהן:

"אלה הדברים אשר דבר משה אל כל ישראל..." (א, א).

"וילך משה וידבר את הדברים האלה אל כל ישראל" (לא, א).

איזכור עניין סיחון ועוג - פרק ג

איזכור הפרשה - לא, ד

"וצו את יהושע וחזקהו ואמצהו..." (ג, כח)

"ויקרא משה ליהושע ויאמר אליו... חזק ואמץ..." (לא, ז)

הפתיחה לפני כריתת הברית - עשרת הדברים -"ויקרא משה אל כל ישראל ויאמר אליהם..." (ה, א)

הפתיחה לפני כריתת הברית - "ויקרא משה אל כל ישראל ויאמר אליהם..." (כט, א)

 

הקבלות אלו בין ראשיתו של הספר לסופו, מציינות את הסגירה של ספר דברים.

בפרק לא, יג נסתיים ספר דברים עפ"י אופיו וסגנונו, שרובו ועיקרו דברי משה, וניתן, איפוא, לעבור לעליית משה להר נבו (פרק לד). אלא שכאן, כאמור, באות הסגירות לספר במדבר - בציווי יהושע, והסגירה לספר בראשית - בברכות משה לשבטים, המקבילות לברכות יעקב.

הסברנו זה מאפשר להבין את ההקשר של שירת האזינו. מחד כלולה היא בנאומו האחרון של משה, שלאחריו נאמר "ויכל משה לדבר את כל הדברים האלה" (לב, מה), ומאידך היא עומדת לבדה והינה יחידה בפני עצמה.

האזינו היא היחידה המרכזית בחתימה הסוגרת לתורה בכלל, עליה דיברנו עד כה. שתי שירות גדולות יש לנו - שירת הים ושירת האזינו, ויש ביניהן הקבלה מסוימת (אמנם לא במובן הרגיל כמו שיש בין ברכות יעקב לברכות משה), שיש בה כדי ליצור סגירה בין יציאת מצרים המופיעה בספר שמות, לבין סוף התורה.

נבחן את היחס בין השירות.

שירה מציינת סיום - סיום של אירוע גדול או של פרק חשוב. דוגמא מובהקת לכך נמצאת במלחמות כיבוש הארץ, להן יש שני סיומים ושתי שירות. האחת, המופיעה ביהושע פרק יב - שירת שלושים ואחד המלכים. ואמנם, המלחמה האחרונה בכנעני היא מלחמת דבורה וברק בן אבינועם[4], ובסופה של המלחמה מופיעה השירה. כך גם מצאנו בשירת הנצחון של דוד, בסוף ספר שמואל, כסיכום לכל מלחמותיו. תופעה זו נמצאת אולי גם בקינת-השירה והמספד של דוד על שאול ויהונתן, שמהווה כעין סיום לפרשת שאול ויהונתן. גם שירת הבאר סוגרת את נדודי ארבעים השנה, בהגיע בני ישראל אל ערבות מואב, ואולי גם הנזכר בישעיה יב - השירה לעתיד לבוא, שחותמת את הנבואה המשיחית של ישעיהו יא.

שירת הים הינה סיום יציאת מצרים. ניתן לקרוא לה שירת היד החזקה כי היא סיום יציאת מצרים, שהיא גילוי היד החזקה. לעומת זה, שירת האזינו היא סיום התורה, במובן שאפשר לקרוא לה שירת הדברים.

כדי שיובן עניין זה, נבהיר שיש הבחנה ברורה בתורה בין הנהגת "היד החזקה" לבין הנהגת "הדברים" - הדיבור. כל יציאת מצרים נמצאת בחותם של היד החזקה והזרוע הנטויה וזהו אף המטה אשר בידי משה. המטה מופיע בעשר המכות, בקריעת הים ובכיסויו, והוא עדיין יופיע עוד פעמיים אף כי ישנה פרשת מעבר אל הדיבור, פרשת הנסים במדבר, פרשת האוכל והמן והמטה מופיע שוב ברפידים - "מים מן הסלע", ובמלחמת עמלק - בידיו של משה. מכאן ואילך לא מופיע המטה של משה אלא בצורה החריגה והמתמיהה של פרשת מי מריבה.

יש אכן הבדל עצום בין הנהגת היד להנהגת הדיבור ונבהיר את העניין.

אנו מוצאים מצוות שיש בהן אות[5], ויש ארבע כאלה: מילה ודם-פסח-מצרים, תפילין, שבת. המכנה המשותף: כולן ניתנו לפני מעמד הר סיני! המצווה נקבעה לדורות בסיני עם האות שקשור בה, כשהאות מרמז על דבר הקודם לסיני.

בתחילת שמות יט נאמר: "אתם ראיתם אשר עשיתי למצרים... ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש אלה הדברים אשר תדבר אל בני ישראל". במעמד הר סיני יש מעבר החלטי מהנהגת "היד החזקה" להנהגת "הדיבור", וכך פירש הרמב"ם בהלכות יסודי התורה פרק ח.

יש למעבר זה הרבה השלכות. הבולטת שבהן היא הציפיה מהנביא שיקום בעקבות משה בקרב ישראל. כל הקורא את פרשת הסנה ופרשת האותות שעשה משה בפני העם יכול להבין שכל נביא יעשה אותות כדי להוכיח שהוא השליח. בא הכתוב בספר דברים בפרק יג ואומר: "כי יקום בקרבך נביא או חלם חלום ונתן אליך אות או מופת. ובא האות והמופת אשר דבר אליך לאמר נלכה אחרי א-להים אחרים... לא תשמע אל דברי הנביא ההוא...". - שהרי כבר עמדת בהר סיני ואתה כבר תחת הנהגת הדיבור - שאסר כל צורה ואופן של עבודה זרה. אין צורך עוד באותות ובוודאי שלא במופתים. ועל צד החיוב - בפרק יח -

לא תלמד לעשות כתועבת הגויִם... נביא אקים להם מקרב אחיהם כמוך ונתתי דברי בפיו ודִבר אליהם... והיה האיש אשר לא ישמע אל דברי אשר ידבר בשמי... אך הנביא אשר יזיד לדבר דבר בשמי אשר לא ציויתיו לדבר ואשר ידבר בשם... וכי תאמר בלבבך איכה נדע את הדבר אשר לא דברו ה' אשר ידבר הנביא בשם ה' ולא יהיה הדבר ולא יבא הוא הדבר אשר לא דברו ה' בזדון דברו הנביא...

ריבויו של השורש ד.ב.ר מלמדנו שמבחן הנביא הוא בדברים, בדיבור , לא האות ולא היד אלא הדיבור בלבד.

עניין נוסף שמצאנו בו מעבר דומה לזה, הוא המלכת המלך שאול. שאול שנמלך באותות לא נמשכה מלכותו. דוד שנמשח בדברים נמשכה מלכותו. שאול לא דיבר ולא שר אלא עושה, והמלכתו באותות. דוד נמשח בדיבור ומיד יש בו רוח ה' לנגן, לשיר ולדבר. שאול הוא שתקן גמור, פעל ועשה, לא הִרבה בדיבור. מלכותו התחילה באותות, ואף הציב לו יד בכרמל אחרי נצחונו על עמלק (שמ"א טו, יד), אך מלכותו נקטעה, מלכות הדיבור נמשחה ונמשכה לדורות.

גם פרשת מי מריבה מובנת כעת יותר. 38 שנה לא היה הדיבור למשה, שהרי פרשת המים התרחשה בתחילת שנת הארבעים ועל 38 שנה אין פרשיות בתורה. התורה עוברת בבת אחת מהשנה השניה לשנת הארבעים, אז באה פרשת המים - "קח את המטה" נאמר למשה אך לא תעשה בו דבר! "ודברתם אל הסלע" - כי צריך להתרומם מחדש למעלת הדיבור, למדרגת עשרת הדברים, למדרגת סיני. אלא משה אינו רואה שאפשר לעבור בבת אחת מהמדבר השותק למעלת הדברים[6]. משה סבור שזו קפיצה בלתי אפשרית. על כן נאמר - "יען לא האמנתם בי להקדישני". מעשה זה של משה החזיר אותו ואת ישראל לפרשת רפידים - לפרשת בשלח שלפני סיני, יצר שלב מעבר דומה לזה של יציאת מצרים, ולכן הנהגתו את שנת הארבעים אינה יכולה להיות נצחית. לכן "לא תביאו את הקהל הזה אל הארץ אשר נתתי להם". הוכחה לזה נמצא גם בהמשך פרשת חוקת - נחש הנחושת המזכיר את היד ואת הנהגת האותות והמטה: וכי ידיו של משה עושות מלחמה או שוברות מלחמה, וכי נחש ממית או נחש מחיה? (ר"ה כט, ע"א). אין התרוממות להנהגת הדיבור בתחילת שנת הארבעים ולכן נאסר על משה להיכנס לארץ.

ההבדל, איפוא, בין הכאה בסלע לדיבור, איננו רק דרגה בנס, אלא דבר מהותי, מיסודות התורה (ועיין שוב היטב בדברי הרמב"ם בסוף הלכות יסודי התורה, והדברים תואמים).

ספר דברים בא כדי להחזיר את הדיבור. זה התיקון שעשה משה. זו המשמעות של "אלה הדברים אשר דבר משה אל כל ישראל" - משה צריך לרומם את שנת הארבעים לרמת הדיבור, שזוהי הנהגת התורה. תיקון זה אמנם אינו שלם כי משה לא עשה זאת בזמנו ולא עפ"י ה' - לא בתחילת שנת הארבעים אלא בסופה, ובכל זאת תיקון חלקי, שמשלים את התורה ואת הנהגת הדברים.

השירה שבאה בסוף, חותמת את הנהגת הדברים. שירת הים חותמת את מעשה הנס של יציאת מצרים, בהנהגת היד החזקה. שירת האזינו חותמת את הנהגת הדברים של התורה, ממעמד הר סיני עד ברית ערבות מואב. הנהגת דברים במובנה הניצחי הוא גם עיקרה של שירת האזינו שמשה יאמר באזני כל קהל ישראל את שירת התוכחה שיזדקקו לה כל אימת שיבואו לכלל משבר.

הם צריכים לזכור את השירה ולדבר בה - "האזינו השמים ואדברה". השמים והארץ עדים לדיבור נבואי עתידי לקראת כל משבר שיבוא. "לא תשכח מפי זרעו" (דברים לא, כא) - אפשר לומר על התורה כולה, ואפשר לפרש כפשוטו על שירה זו והדברים מתחברים.

את שירת האזינו יש צורך לדעת על בוריה כמו קריאת שמע. זו שירה שצריכה להיות בפה ובאוזן של ישראל, ככל התורה כולה, וכעדות על העתידים לבוא.

יד ה' בשירת האזינו באה במובן של שבועה - "חי אנכי לעלם" (דברים לב, מ) - שישועת ישראל תבוא, גם כשהמציאות נראית הפוכה לגמרי. בשירת הים, בהנהגת היד, אתה מתרומם כאשר ישראל רואים את המצרים טובעים בים. כאשר הם רואים את המצרים עולים עליהם הם צועקים. החיים לפי הנהגת היד מתנודדים לפי הצלחה וכישלון - הכל הולך בנסיון - מחד - ה' אומר "למען אנסנו הילך בתורתי..." (שמות טז, ד) ומצד שני בני ישראל מנסים אותו - "היש ה' בקרבנו אם אין" (שמות יז, ז).

שירת האזינו נועדה לימים קשים - כאשר אין רואים את יד ה' - עלול אדם לחשוב שכל עניין גאולת ישראל ובחירתו אינו עוד. שירת האזינו נועדה לימים בהם לא תֵראה יד ה'. צריך לשיר את השירה ולדעת שיש לבסוף ישועה, ודווקא כאשר ב"י נמצאים באזלת יד - "כי אפס עצור ועזוב". לשם כך צריכים הם לדעת את שירת האזינו בע"פ - שירת הדברים, "כי לא תשכח מפי זרעו".

שירת האזינו, שירת הדברים, מסיימת את ספר דברים, את תורת הדברים, את הנהגת הדברים.

שירת הים נאמרת כאשר רואים נצחון. את שירת האזינו אומרים דווקא על שעת פורענות כדי לדעת ולזכור שדבר ה' הוא נצחי.

 


* שיקלוט שיעור שהועבר ביום עיון במכללה להכשרת מורים שע"י הישיבה. הוגה ע"י המחבר.

[1]. להבדיל מהמפקד הראשון בבמדבר (א-ב) - מִפקד הצבא, כאן זהו מפקד הנחלות, ולכן נאמר כאן: "למשפחתם", ונמנו המשפחות בשמותיהן, בפירוט.

[2]. מבנה זה מופיע בכמה מקומות בתורה, כמו עשרת הדיברות וקריאת שמע שהם תמצית ושאר התורה הרחבה להם. כך כאשר ציוותה התורה לקרוא את "ספר התורה" בפרשת הקהל, לימדונו חז"ל שהכוונה בעיקר לקריאת שמע וברכות וקללות , שהם תמצית התורה.

[3]. אולי אפשר לומר שזה מהדברים שרמזו חז"ל שנסתתם מיעקב שרצה לגלות את הקץ.

[4] . אמנם היו גם אחר כך התכתשויות עם שרידי הכנעני אבל אין עוד מלחמה גדולה כנגד הכנענים המתוארת במקרא. דוד משלים את הפיכת הנותרים משבעת העממים למס עובד, אבל אין תיאור מלחמה, וגם מלחמתו של דוד ביבוס אינה כתאורי המלחמות הגדולות בעמי כנען.

[5]. אין מצווה שיש בה מופת, שכן המופתים יועדו לפרעה, השואל "מי ה' אשר אשמע בקלו... לא ידעתי את ה'" (שמות ה, ב) , אבל האות מיועד לישראל, השואלים תמיד: "מי אומר שאתה השליח, או אתה החכם, או אתה המשיח?!" הם אינם מערערים על מציאות הקב"ה אלא על מי שמציג עצמו כשלוחו, וכפי שחושש משה בתחילת דרכו: "והן לא יאמינו לי ולא ישמעו בקלי כי יאמרו לא נראה אליך ה'" (שמות ד, א).

[6]. ישנו רמז שאומרים בשם הגר"א - מִדבר = מ' שותקת סותמת דיבור. דברים = מ' עוברת לסוף ופותחת את הדיבור.

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)