דילוג לתוכן העיקרי

הלא זה אוד מוצל מאש!

 דברים על פה שנאמרו בישיבה בי' בטבת תשנ"ג. כתב וערך: אביעד הכהן. המאמר לא עבר את ביקורת הרב.

דומה, שככל שהולכים ומתרחקים אנו מאותם אירועים איומים ונוראים; ככל שמדובר בציבור שבשבילו פרק זה בתולדות העם היהודי שייך להיסטוריה ומנותק מן העבר; ככל שמדובר באנשים שגם הוריהם מנותקים ממאורעות אלה במידה רבה, הצורך - כך דומה לעתים - להתמודדות השקפתית, מחשבתית ועיונית עם אותו פרק חשוך ואפל - הולך ודועך.

אכן, דווקא משום כך, דווקא משום ש"הטבע עושה את שלו", דוחק ומדחיק פרק זה מהתודעה לעבר הנשייה, או למיצער לכירסום בעומק התודעה, יש צורך לעורר ולהזכיר את הדברים מחדש.

כנסת ישראל מאופיינת, בין היתר, בתודעה היסטורית עמוקה ביותר. בניגוד לעמים ותרבויות אחרות, שלא כאומות העולם היודעות היטב לחגוג את נצחונותיהם אך מוחקות את כשלונותיהם - המאפיין תודעה זו הוא לא רק זכירת הימים הגדולים והשעות היפות אלא גם זכירת התקופות הקשות והבעייתיות ביותר. "בעייתיות" בשני מובנים: הן מצד האירועים והן מצד האפשרות להבין את מה שעומד מאחריהם.

חז"ל קישרו בדרך כלל את החורבן עם החטא. זכירת החורבן אינה רק זכירת המכה הנוראה אלא גם - לכל הפחות, זו התביעה - זכירת הגורמים שהביאו לה. עם כל זה, אנו אמונים ומצווים לזכור, להיזכר ובעיקר - במידה וניתן לעשות כן - להפיק לקחים.

הנביא זכריה (זכריה ג, א) אומר:

ויראני את יהושע הכהן הגדול עומד לפני מלאך ה' והשטן עומד על ימינו לשטנו. ויאמר ה' אל השטן: יגער ה' בך השטן ויגער ה' בך הבוחר בירושלים הלוא זה אוד מוצל מאש.

ויהושע היה לבוש בגדים צואים ועומד לפני המלאך. ויען ויאמר אל העומדים לפניו לאמר: הסירו הבגדים הצואים מעליו. ויאמר אליו: ראה העברתי מעליך עוונך והלבש אותך מחלצות.

בפסוקים לא מבואר מה רצה השטן לעשות, מלבד תיאור כללי ביותר: "עומד על ימינו לשטנו". מה היו הטענות, מה הין ההאשמות?

מן הסתם, היה כאן מקום לטענה כלשהיא. הפסוק מעיד על יהושע, ש"היה לבוש בגדים צואים". רד"ק מסביר שהיו אלה בגדי עניים, לא בגדי כבוד ותפארת. אך חז"ל (סנהדרין צג, ע"א) מפרשים שמדובר ב"צואה רוחנית":

וכי דרכו של יהושע ללבוש בגדים צואים? אלא מלמד שהיו בניו נושאים נשים שאינן הגונות לכהונה ולא מיחה בהם.

יהא אשר יהא, דבר אחד ברור: היה כאן מקום לשטן לומר את דברו. הקב"ה משתיקו לא מפני שהטיעונים אינם צודקים, לא מפני שהבגדים נקיים, לא מפני שאין במה להאשים: ללא כל קשר לנכונות המעשים, אמתת הדברים או צדקתם, אסור לך, השטן, להשמיע אותם!

וכל כך למה? מפני שמדובר ב"אוד מוצל מאש". "אוד מוצל לאש", אפילו בגדיו צואים המה, צריך לקבל יחס אחר. בשעה זו נדרש השטן, אף אם שטנת-אמת וטענות ממש בפיו, להיאלם דום ולשתוק.

כפי שאמרתי בראשית הדברים - והדברים שגורים הן על לשונם של נביאים, הן על לשונם של חז"ל - במקום שבו יש חורבן, יש מקום להפנות אצבע מאשימה גם כלפי החטא. אכן, זיקה זו היא חלק מהשקפת עלמנו ותודעתנו.

היכן אנו ניצבים אל מול אותה תופעה איומה ונוראה של השואה? ודאי שאין לנו אפשרות קטיגורית לשלול גם אפשרות זו. ברור שאין מי שיכול לבוא ולומר שמבין הוא את דרכי ההשגחה, ולקבוע שלא מדובר כאן במשהו שכלול או נובע מתהליכיה של מסכת "החטא ועונשו".

עם זאת, השאלה איננה האם זיקה כזו אפשרית - מי אנו ומה אנחנו שנתבונן בדרכי ההשגחה ונקבע דברים כאלה - אלא האם זו התגובה המתבקשת והרצוייה?

במסכת סנהדרין (צג, ע"א), בסמוך לאותו סוגייה בה נדון הפסוק "אוד מוצל מאש", אגב דיון במעשי חנניה, מישאל ועזריה, מופיע קטע איום ונורא:

אמר רבי יוחנן: מאי דכתיב (זכריה א, ח) 'ראיתי הלילה והנה איש רוכב על סוס אדום והוא עמד בין ההדסים אשר במצולה'. מאי 'ראיתי הלילה'? ביקש הקב"ה להפוך את כל העולם כולו ללילה;

'והנה איש רוכב' - אין איש אלא הקב"ה, שנאמר (שמות טו, ג) 'ה' איש מלחמה ה' שמו';

'על סוס אדום' - ביקש הקב"ה להפוך את העולם כולו לדם. כיוון שנסתכל בחנניה מישאל ועזריה נתקררה דעתו, שנאמר (זכריה א, ח), 'והוא עומד בין ההדסים אשר במצולה', ואין הדסים אלא צדיקים שנאמר (אסתר ב, ז) 'ויהי אמן את הדסה'...

חז"ל אינם מסבירים מה טעם ביקש הקב"ה, לפתע פתאם, "להפוך את העולם כולו ללילה", מה ראה "להפוך את העולם כולו לדם", לשנות סדרי בראשית ולהסיט את היקום כולו מדרכו ולימודו. אבל אין הם שוללים אפשרות כזו. ייתכן שישנן שעות איומות ונוראות שבהן מים הופכים לדם, יום הופך ללילה, ואור הופך לחושך.

האם מדובר ביוזמה של הפיכת עולמות, או שמא בהסתר פנים של חוסר יוזמה והפיכת עולמות כעונש? קטנה דעתנו לא רק מליתן את התשובות אלא מלנסח את השאלות.

אבל דבר אחד נאמר כאן: גם אם אמנם קיימות אפשרויות שונות, ומענה לשאלה לא נמצא ולא יימצא, את גערתו של הקב"ה בשטן אנו שומעים היטב.

גם אם הבגדים היו צואים, גם אם היתה שחיקה ברמתה היהודית של כנסת ישראל ככלל ושל יהדות אירופה בפרט, גם אם מי שירצה לתפוש אומנותו של שטן יוכל לגולל לפנינו מסכת ארוכה של עוונות ופשעים, לא את דברי השטן עלינו לשמוע אלא את גערת הקב"ה.

ואם כך לגבי "אוד מוצל מאש", לגבי "אוד שלא הוצל מאש" - על אחת כמה וכמה!

פה ושם נשמעים קולות: "למה שואה? כי היו 'בגדים צואים' ". לאלה ייאמר: אין זה מענייננו לקבוע את מידת ה"צואה" שבבגדים. דבר אחד צריך להיות ברור: ככל שאפשרות כזו עולה על דעתנו, הרי שמחינת המותר והאסור בדיבור בעניין זה, התשובה היא חד משמעית: "יגער ה' בך השטן ויגער בך ה' הבוחר בירושלים". הס מלהזכיר!

לא מפני שהדבר אינו אפשרי, אלא מפני שאלו הם דברים שנביא יכול לאומרם, חז"ל, אולי, יכולים לקבוע בה מסמרות, אבל אנחנו? מי נתן לנו רשות לדבר במונחים כאלה?

דברים אלה נכונים לגבי אותו אוד שלא הוצל מאש, ונכונים גם לגבי אותו אוד ש"הוצל מאש". כולנו, הן היושבים כאן, והן המדינה שבתוכה אנו יושבים - בבחינת "אוד מוצל מאש". מי יותר ומי פחות. מי שהיה שם, מי שהוריו היו שם, גם מי שלא היה "שם", אף הוא "מוצל מאש". לפני חודשים מספר היה טקס באל-עלמיין, לציון הקרב שנתחולל שם לפני חמשים שנה, טקס שהיה בו כדי להזכיר עד כמה כל העם היושב בציון הינו בבחינת "אוד מוצל מאש".

גם מי שלא נכווה, גם מי שלא עמד בפני אותה סכנה גדולה של השמדה, גם הוא "אוד מוצל מאש". "הבוחר בירושלים" - ובוחר בה על אף שיושבים בה גם אנשים עם "בגדים צואים" - גם הוא בבחינת "אוד מוצל מאש", והקב"ה גוער במשטינים בו ובמקטרגים עליו.

הדבר הראשון המתבקש איפוא בהתייחסות לשואה הוא ענווה מוחלטת והתבטלות מוחלטת. בראש ובראשונה ענווה ביחס לקב"ה. הימנעות מכל אותם דיבורים - פילוסופיים ותיאולוגיים למיניהם - הנשמעים מימין ומשמאל, גבוהה-גבוהה, המבקשים לתת הסברים כאלה ואחרים, שעה שמדובר בתופעה שהשתיקה יפה לה.

ענווה גם כלפי אלה שנפגעו, וכלפי אלה שניצלו. אין זה אומר שאדם אינו צריך להשתדל להתמודד עם הבעייה, אך יש יש לדעת מהם דרכי התמודדות שניתן להעלותם, על הדעת ועל האמונה, ומה אינו יכול להתקבל.

ישנה שאלה המועלית תדיר בניסוחים שונים, שאלת "הסתר הפנים". לשאלה זו יש תשובה אחת, כמעט יחידה. תשובה אמתית, שאינה מתיימרת לתת את התשובות הפילוסופיות. היה לי שכן, המשורר ר' לייב רוכמן ז"ל, שעבר בגיא הצלמוות, חווה את השואה ונוראותיה וגם כתב עליה. פעם אחת פגשה בו אשה שביקשה להקניט אותו: "ואיפה היה הקב"ה בשואה?". ר' לייב הסתכל היישר אל פניה, והשיבה: "מיט אונז", הקב"ה היה יחד אתנו.

ליהודי מאמין - זו התשובה היחידה שניתן ורצוי להעלות, לא מפני שהיא פותרת את כל הספקות והשאלות, אלא מפני שאיננה מתיימרת לעשות כן, ומעמידה את הדברים בפרספקטיבה של "שכינתא בגלותא", של "אהיה עמם בצרה זו, אהיה עמם בצרה אחרת". מענה אחר - איין!

התגובה לשואה אינה יכולה להתמקד רק במישור המחשבתי, במישור הרעיוני, או במישור ההתמודדות עמה כתופעה וכבעייה.

"הרב" עמד פעם על כך שהמאפיין את השקפת עולמנו ביחס לבעיית ה"רע" היא שמיעטנו, כעם, לעסוק בה. לא הרבינו בחיפוש אחר הסברים, "על מה ולמה". במקום זה, התמקדנו בהתייחסות לתגובה הנדרשת ובהפקת הלקחים.

דבר זה נכון כאמת היסטורית, אך משמעותי במיוחד לגבינו, בדור הזה. אצל זכריה נאמר שהשטן בא לשטנו והקב"ה השתיקו. אך לצד זה ניתנה הוראה ביחס לאותם "בגדים צואים" :

ויהושע היה לבוש בגדים צואים ועומד לפני המלאך. ויען ויאמר אל העומדים לפניו לאמר: הסירו הבגדים הצואים מעליו!

תוך כדי דיבור להשתקת השטן העומד ומצביע על הבגדים הצואים וקורא בקול גדול: "ראו, הנה הביא לנו איש מלוכלך, מכף רגל ועד ראש", תוך כדי זעקת הגערה מופיע מלאך אחר לחלוטין. הבגדים אכן צואים המה, ובגדים צואים - צריך להחליף. אכן, "העברתי מעליך עוונך והלבש אותך מחלצות".

מצד אחד, אנו נדרשים להימנע מלנסות ולהסביר אותה תופעה איומה ונוראה על רקע צואת הבגדים או צואת הנפשות; מצד שני, אל לנו לחשוב שצואה היא שלג, שלכלוך הוא ניקיון, או שהעוון יכול להיות דרך חיים מקובלת. בד בבד עם ההתגמדות וההתקפלות, חוסר הנכונות להניף אצבע מאשימה, עלינו להירתם למבצע ולמאמץ של הסרת הבגדים הצואים והלבשת מחלצות תחתיהם.

אין מדובר רק בתופעת לוואי. זו אמורה להיות התגובה על שריפת האוד, על הטרגדיה האיומה. עלינו לבחון ולהבין את המשימות המוטלות עלינו כתוצאה מכך, ולהכיר במשמעותן הן במישור האישי והן במישור הלאומי.

שני שורשים יש לתשובה כזו. האחד, הוא הצורך הנובע מהשריפה; השני, האחריות הנובעת מההצלה. אדם שחי בדור הזה, איננו יכול - בשום פנים ואופן אינו יכול - לחיות, לכלכל את צעדיו, לבנות את חייו או לתכנן את עתידו תוך כדי התעלמות מוחלטת מהשריפה ומההצלה.

לא ייתכן שאדם יראה את עצמו כאילו חי הוא במציאות שמתוארת על ידי הנביא זכריה בסוף הפרק האמור (זכריה ג, י): "ביום ההוא נאם ה' צבאות תקראו איש לרעהו אל תחת גפן ואל תחת תאנה". לא יעלה על הדעת שאדם יראה את עצמו כאילו נולד בדור ובמקום שבו הכל נמצאים תחת גפן ותחת תאנה, וממילא ניתנה לו האפשרות לכלכל את צעדיו בהתאם.

אנחנו עדיין חיים בדור שיש לו צרכים מיוחדים וייעודים מיוחדים. התמודדות זו היא המשימה המרכזית המוטלת עלינו במישור היהודי, הקיומי והתורני. כלפי הסברים, בתור שכאלה, אנחנו צריכים להרים ידיים. נשתתף, כביכול, עם שכינה האומרת "קלני מזרועי, קלני מראשי" בלי שנסביר על מה ולמה. נפיק את הלקחים ונבנה עצמנו, נארגן את חיינו, על רקע המציאות הייחודית שאנו, עדיין, מצויים בתוכה. זאת חובתנו.

מרבים לדבר, בהקשר ליום השואה, על כך שהמסר המרכזי בהפקת לקחים זו הוא שהשואה הטילה עלינו להיות חזקים. חזקים כעם, כמדינה, כצבא; להוכיח שדם יהודי שוב אינו הפקר. אכן, כל מילה נכונה, אבל בכך לא סגי. לקח זה רחוק מאד מלהיות מספק.

מאז ומקדם אנו קיימים לשם מטרות מסויימות. כדי להגשים חזון, כדי להמליך מלכות שמיים בעולם, כדי לעבוד עם ואומה בעלי תודעה מיוחדת ובעלי שליחות מיוחדת. עלינו לדעת: אין לך פשע גדול מאותה חשיבה הגורסת שהמסר המרכזי (שלעתים נשמע כמעט בלעדי) של פרק אפל זה בחייינו הוא רק ש"עלינו להמשיך לחיות", מבלי שנקבע לשם מה וכיצד. אוי לנו אם נאמר שהמסר היחיד שעולה בידינו הוא ש"יהושע" צריך להמשיך לחיות.

לנו, שלומי אמוני ישראל, יש לקח שני. "יהושע" לא רק יחיה אלא גם יחליף את בגדיו.

לא רק מסר של כוח, נחוץ ככל שיהיה, אלא מסר של "כי אם ברוחי אמר ה' צבאות" (זכריה ג, ד-ו). צורך זה נובע לא רק מתוך מחשבה, חלילה, שהיתה שריפה ושהבגדים היו צואים, תפישה שאיני מוכן לקבל בשום פנים ואופן. תהיינה הסיבות אשר תהיינה, יוסברו הדברים איך שלא יוסברו. המציאות הפשוטה היא שבינתיים היתה שריפה ובמקום אילן שלם נותרו רק אודים למיניהם.

אם זה המצב, יש לבנות מחדש את הבית. המציאות ההיסטורית מכתיבה לנו ייעודים ומטילה עלינו משימות. אלמלא אותו חורבן אולי ניתן היה להסתפק בפחות.

האחריות המוטלת עלינו כניצולים היא אחריות מיוחדת. אחריות שכל כולה ייעוד ושליחות. אדם שניצול ומבין שהוא ניצול, צריך לבנות את חייו בצורה אחרת. לראות את עצמו - כמאמר חז"ל - כמשתייך לאלו העושים "חשבונו של עולם", הן במישור הפרט (שבו חז"ל מדברים על "שכר מצווה כנגד הפסדה והפסד מצווה כנגד שכרה"), בחיי היום-יום, והן בהתמודדות עם השליחות ההיסטורית המוטלת עליו. אין מדובר רק בעניין של אחריות. כל בעל ישות רוחנית אלמנטרית, מתחיל לראות את הדברים מפרספקטיבה אחרת. אין הוא מסתפק רק בראיית כל אותן זוטות המעסיקות אותנו יום-יום, אלא בוחן הוא את המציאות בפרספקטיבה של חיים ומוות, של קיום ואבדון, של המשך ואפסות.

פסקאל עמד פעם אל מול פני המוות בעודו בדרך, וכמעט נהרג. באחד מכתביו הוא אומר שדבר זה השפיע עליו בצורה רדיקאלית. לאחר שעמד לרגע קט אל מול פני המוות, החל לחשוב ברמה אחרת. זה חלק ממה שצריך לאפיין אותנו. עלינו לחשוב בעיקר במונחים של ייעוד ושליחות. אם נרצה, מדובר בשליחות כפולה ומשולשת.

ויען ויאמר אל העומדים לפניו לאמר: הסירו הבגדים הצואים מעליו.

העומד "לפניו" - לפני המלאך או לפני הקב"ה - מקבל פקודה: זכית להיות מבין "העומדים", ועליך להתמודד עם המשימות. עליך להחליף בגדיך, להיטהר, לבנות, לחדש.

שלוש משימות מוטלות עלינו לעת הזו. האחת נובעת מהיותנו "שלוחי דרחמנא". שליחות הקב"ה שהוטלה עלינו ותכליתה התמודדות עם בעיות הדור. במידת האפשר עלינו לתקן עצמנו ומתוך כך לתקן עולם ולהבין ששני הדברים אחוזים זה בזה כאש בנעורת.

אך לא רק "שלוחי דרחמנא", אלא גם "שלוחא דידן". מוטלת עלינו גם משימה שניה, שליחות לאומית. אנו חיים בדור שבו, מצד אחד, הצרכים הלאומיים גדולים בותר, ומצד שני האפשרויות הן מרחיקות לכת. עומדות לפנינו הזדמנויות שלא שערום אבותינו: בניין ארץ ובניין מדינה על כל ההיבטים הכרוכים בכך. כאן יש חשיבות מיוחדת למשימה המוטלת עלינו, שלא היתה קיימת כל עוד חיינו במציאות מוגבלת ומצומצמת יותר.

קיימת גם משימה שלישית. שליחות המוטלת על "אוד המוצל מאש" להמשיך את מלאכת מי שלא ניצל מאש. הדבר מכביד ומקשה, וישנה נטייה טבעית להתנער ולברוח הימנו - אך אסור לנו לעשות כן: אנחנו לא רק "שלוחי דרחמנא", לא רק "שלוחי דידן" של כנסת ישראל לדורותיה. אנחנו שלוחיהם של כל אותם שלא זכו להגיע לארץ הקודש, שנחנקו ונשרפו בכל מיתה אפשרית, ושהותירו את משא ייעודה של כנסת ישראל ואת המשכם האישי על כתפינו.

ר' לייב רוכמן שהזכרתי קודם בא מעיירה שיושביה, רובם ככולם, שומרי מצוות היו. בסערת המלחמה, כך הוא מתאר בספרו, נטש את דרך שמירת המצוות, והתחבא בעליית גג. בשבת אחת אחר הצהריים, נזכר כיצד בעיירת הולדתו, לפני המלחמה, היו היהודים מתכנסים בבית הכנסת ל"סעודה שלישית" ושרים זמירות. לרגע שאל את עצמו: מי שר כעת בעיירה? התשובה היתה, כמובן, אף אחד. העיירה נחרבה. מן המסד ועד הטפחות. לפתע חש כי הוא היחיד ששרד מהעיירה ואם כך חייב הוא לשיר את שיר העיירה שנאלם ונעלם. בו במקום חזר בתשובה, והחל שר.

עלינו מוטל להמשיך כל אותו עולם גדול ונפלא, על כל פלגיו, שנקטע ונגדע בעודנו באבו, עולם פורה ושוקק של תורה, תרבות ויצירתיות, עם שנחרב ונשמד. לא רק מפני שהדבר מתבקש מצד עצמו, אלא מכיוון שאנו, העומדים כאן היום, שלוחי אותם קדושים, גדולים, גאונים וצדיקים, אותה דלת-עם. עלינו להרגיש זאת בבשרנו ובדמנו. לא רק מן השפה ולחוץ, לא רק מקופיא, לא רק אחת לכמה חודשים או שנים. אם כך נחוש, בדמנו ובנפשנו (על אף הקושי הפסיכולוגי הכרוך בכך והרצון הטבעי ל"הוריד את המסך" ולפתוח "דף חדש"), במידה ונבין כי יהא זה בלתי אפשרי, בלתי מוסרי, בלתי יהודי לנהוג אחרת, במידע ונדע שעלינו מוטלת שליחות נפלאה ואיומה זו, נדע לחשוב אחרת, להגיב אחרת, להרגיש אחרת ולפעול אחרת.

כיצד, איפוא, ניתן ביטוי לייעוד ולשליחות? זו שאלה בפני עצמה. ישנן משימות שונות ומגוונות. יש מי ש"מחליף את בגדיו הצואים", יש הקורא לחבריו לישב "תחת גפן ותחת תאנה" (וגם הגפנים והתאנים חשובות!).

מכל מקום, הנקודה המרכזית - נקודת מוצא ויעד - היא שנבין מה מטילה עלינו המציאות ההיסטורית בתוכה אנו חיים, ומה היא מאפשרת לנו. אם כך נעשה, נדע להתמודד עמה מתוך תודעה היסטורית במלוא מובן המילה. תודעה, היודעת להעיף מבט אל העבר, ובה בעת לחזות את חזון העתיד. לחיות את ההווה מתוך זיקה קיומית עמוקה לעבר ולעתיד גם יחד, מתוך ראייה ומבט לאחור אל עבר ימים קשים, אבל גם מתוך ציפייה, אמונה ותקווה לקראת "ימים באים נאם ה'" טובים יותר. כל אורחות חיינו, כל נתיבות קיומנו, יהו מכוונות לחיים מתוך אמונה, מתוך שליחות, מתוך ייעוד.

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)