דילוג לתוכן העיקרי

חיי שרה | מעבר הדורות "וזרח השמש ובא השמש"

קובץ טקסט

פתיחה

פרשת חיי שרה עוסקת בסוף עידן אברהם וחילופי הדורות. ראשיתה פותחת בקבורתה של שרה, אחריתה בקבורתו של אברהם וביניהם אנו מתוודעים ליצירת ביתו של יצחק. בהתאמה, במדרש בראשית רבה על פרשת חיי שרה עדים אנו לעיסוק נרחב בשני נושאים המתייחסים למימד הזמן בתולדותיה של האומה הישראלית: תופעת המוות ומעבר הדורות, והיחס והפערים שנוצרים ביניהם.[1] בשיעור זה נעסוק בנושא הראשון מביניהם.
 

מוטיב הזריחה והשקיעה

נעיין בדרשה על מותה של שרה מתוך מדרש בראשית רבה:[2]
א (1)
"וזרח השמש ובא השמש" וגו' (קהלת א ה).
אמר ר' אבא: וכי אינן יודעין שזרח השמש ובא השמש?
אלא קודם עד שלא ישקיע הקדוש ברוך הוא שמשו שלצדיק, הוא מזריח שמשו שלצדיק חבירו.
יום שמת ר' עקיבה נולד רבינו, וקראו עליו: "וזרח השמש ובא השמש".
יום שמת רבינו נולד רב אדא בר אהבה, וקראו עליו: "וזרח השמש ובא השמש".
יום שמת רב אדא נולד רב אבין, וקראו עליו: "וזרח השמש ובא השמש".
יום שמת רב אבין נולד רב אבין בריה (=בנו), וקראו עליו "וזרח השמש ובא השמש".
יום שמת ר' אבין נולד אבה הושעיה איש טרייה, וקראו עליו "וזרח השמש ובא השמש".
יום שמת אבה הושעיה איש טרייה נולד ר' הושעיה, וקראו עליו "וזרח השמש ובא השמש".
א (2)
קודם שלא השקיע הקדוש ברוך הוא שימשו שלמשה, הזריח הקדוש ברוך הוא שימשו של יהושע...
ויאמר ה' אל משה קח לך את יהושע (במדבר כז יח).
עד שלא שקעה שמשו שליהושע, זרחה שמשו שלעתניאל,
"וילכדה עתניאל בן קנז" (יהושע טו יז).
עד שלא שקעה שמשו שלעלי, זרחה שמשו שלשמואל,
"ונר אלהים טרם יכבה ושמואל שוכב" וגו' (ש"א  ג ג).
אמר ר' יוחנן: כהדה עגלתה תמימתה (=כאותה עגלה תמימה).[3]
א (3)
עד שלא השקיע הקדוש ברוך הוא שמשה שלשרה, הזריח הקדוש ברוך הוא שמשה שלרבקה.
בתחילה, "הנה ילדה מלכה" (בראשית כב כ).
ולבסוף, "ויהיו חיי שרה"                              
                                              (נח, א אלבק עמ' 621-619).
הדרשה שלפנינו היא פתיחתא הנאמרת משמו של רבי אבא.[4] הפסוק הנדרש בה הוא הפסוק הראשון של פרשת חיי שרה: "וַיִּהְיוּ חַיֵּי שָׂרָה מֵאָה שָׁנָה וְעֶשְׂרִים שָׁנָה וְשֶׁבַע שָׁנִים שְׁנֵי חַיֵּי שָׂרָה" (בראשית כג, א), והוא נדרש באמצעות הפסוק "וְזָרַח הַשֶּׁמֶשׁ וּבָא הַשָּׁמֶשׁ וְאֶל מְקוֹמוֹ שׁוֹאֵף זוֹרֵחַ הוּא שָׁם" (קהלת א, ה). הרעיון הכללי המועבר בה הוא שה' דואג לרציפות בהנהגה של העם, על ידי כך שהוא מעלה מנהיג לגדולה בעוד המנהיג הקודם לו עדיין מכהן בתפקידו. בכך מתגלה שלטונו של ה' ודאגתו לעמו.
הדרשה בנויה כמלאכת מחשבת; היא מורכבת משלושה חלקים, שכל אחד מתחיל ב"קודם (או עד) שלא השקיע הקדוש ברוך הוא שימשו של... הזריח הקדוש ברוך הוא שימשו של...", שכל אחד מהם קטן מחבירו: החלק הראשון מורכב משש יחידות החוזרות על עצמן, החלק השני משלוש והחלק השלישי יחידה אחת – סך הכל עשר יחידות. מוטיב הזריחה והשקיעה שבפסוק מוטמע לאורך הדרשה, כמין שרשור, רק בסדר הפוך ממנו: השקיעה מופיעה לפני הזריחה. בעוד הזריחה והשקיעה (ביאת השמש) נפרדות זו מזו בפסוק, כשתי פעולות בזמנים אחרים, הדרשן מתארן כמתרחשות בו-זמנית. כך, הדרשה יוצרת מקצב של שקיעות וזריחות התכופות זו לזו והבאות זו לאחר זו.
בחלק הראשון של הדרשה מטבע הלשון שונה מן החלקים האחרים – כל יחידה בה פותחת ב"יום שמת... נולד...", היוצר תכיפות גדולה, מדויקת ודרמטית יותר בין מחזורי הזריחות והשקיעות.

 

זריחה ושקיעה בחיי האומה

כל אחד מחלקי הדרשה מתייחס לתקופה אחרת בחיי האומה; החלק הראשון מתייחס לתקופתם של חז"ל, החלק השני מתייחס לסוף תקופת המדבר, שנות הכיבוש והנחלה ותקופת השופטים, והחלק השלישי מתייחס לתקופת האבות. אולם, מבין שלושתם, רק החלק הראשון מציג תקופה ארוכה בעלת רציפות מוחלטת. בחלק השני, בין תקופתו של עתניאל לתקופתו של עלי יש פער שאורכו כאורך תקופת השופטים, כשלוש מאות שנה. נראה כי שני מאפיינים אלה של חלקה הראשון של הדרשה מצביעים יחדיו על כוונתו של הדרשן להציג את תקופת חז"ל כתקופה הזוכה להשגחה אלוקית מיוחדת בהיסטוריה של העם, המתבטאת ברציפות המוחלטת בשושלת התנאים והאמוראים – החל מרבי עקיבא עד למעלה משלוש מאות שנה.
כך, הנושא העיקרי של הדרשה שלפנינו הוא חז"ל עצמם, והיא עצמה מהווה רפלקציה של חז"ל על עצמם ועל תקופתם כתופעה חד-פעמית בעולם היהודי מראשיתו.
"וזרח השמש ובא השמש" מהווה תיאור של מחזוריות בטבע.[5] הדרשה משליכה מן המישור הטבעי למישור ההיסטורי-לאומי. אולם בשונה מן הטבע, השמש הזורחת אינה אותה שמש ששקעה אתמול, אלא שמש חדשה שמפציעה בעולם, שגם אחריה יפציעו שמשות חדשת ברצף, כאשר כל שמש חדשה מופיעה קצת לפני היעלמותה של קודמתה.[6] בכך, הדרשה אולי רומזת לחוסר המעגליות של ההיסטוריה הלאומית, הנושאת את מעשיהם של אלה הנושאים אותה קדימה – מנהיגיה וצדיקיה הגדולים שמקדמים את העולם. כלומר, ההיסטוריה "הצדיקית" היא תהליכית ומשתנה בניגוד לטבע החוזר על עצמו בלי התקדמות. אם כן, הדרשה טומנת בחובה שני רבדים של משמעות ביחס לתהליכים בזמן. מצד אחד, זריחה ושקיעה של כל צדיק וכל דור לכשעצמו, ומצד שני מעבר בין תקופות. 
יש לשאול: מהו התהליך הכולל המתואר בדרשה? התשובה לכך היא שהדרשה מתארת לא תהליך אחד אלא שלושה תהליכים שונים בשלוש תקופות שונות. חלקה השני של הדרשה מתייחס לראשית דרכו של העם והבשלתו, עד לכינונה של המלוכה, מימי משה ועד לשמואל הנביא. הפסוק "ונר ה' טרם יכבה" המובא בדרשה ביחס לחפיפה בין עלי לשמואל מופיע בסמוך לנבואה של ה' על חורבן שילה והסרת בית עלי מן הכהונה,[7] ומצביע על הסיטואציה של "עד שלא השקיע שמשו של עלי הזריח שמשו של שמואל" באופן חד כמתייחס לסוף עידן. החלק השלישי מתייחס לתקופת האבות, עד לבניית ביתו של יצחק – כל חייה של שרה, דרך עקרותה, הולדת יצחק ועד ליצירת המשכיות לזרעו בביאתה של רבקה. החלק השני והשלישי מתארים אפוא תהליך של התקדמות מתקופה לתקופה.   
יש לחזור ולשאול: מהו התהליך המתואר בדרשה המתייחסת לתקופתם של חכמים? כדי לענות על השאלה, יש לצורך לזהות את שושלת החכמים המופיעים בה. רבי עקיבא ורבי (רבי יהודה הנשיא) הם תנאים; רב אדא בר אהבה, רב אבין ובנו הם אמוראים בבליים בני הדור הראשון-שני-שלישי, בהתאמה.[8] אבא אושעיא איש טרייא הוא אמורא ארץ ישראלי בדור הרביעי. הדמות האחרונה בשושלת הוא רבי הושעיא בר שימי, אמורא ארץ ישראלי בדור השישי.[9] השושלת מתחילה בתנאים ונגמרת באמוראים; מתחילה בארץ ישראל, עוברת לבבל וחוזרת לארץ ישראל. התהליך הבין-דורי אליו מתייחסת החלק הראשון בדרשה היא ביאת שמשה של תורת ארץ ישראל ועלייתו של המרכז בבבל כמרכז התורה באומה.[10]
המילים "וזרח השמש ובא השמש" מהדהדת בתודעתו של האמורא הארץ ישראלי בן הדור השישי, רבי אבא, את שקיעתו של המרכז הארצישראלי, לעומת כינונו של מרכז תורה חדש בבבל שקם בעוד תורת ארץ ישראל עומדת על תילה. הזריחה היא ממזרח, השקיעה במערב, ממש בהתאמה לבבל המזרחית לארץ ישראל. מסורת הגאונים, שרבי אבא עצמו ירד לבבל בימי רב אשי, מחזקת אף היא את הפרשנות המוצעת כאן.[11]
קריאה זו בדרשה מעניקה פשר לחלוקה הפנימית של הדורות והדמויות המצוינים בחלקה הראשון: שבע דמויות המחולקים בתבנית של 2-3-2 (שתי דמויות תנאיות-שלוש דמויות מאמוראי בבל-שתי דמויות מאחרוני האמוראים בארץ ישראל), ושש דורות המצוינים בדרשה בשש פעמים: "יום שמת ... נולד...". מחזור השמש ב"יום" אליו מתייחסת הדרשה מדמה את שש הדורות מרבי עקיבא ועד לסוף תקופת אמוראי ארץ ישראל לשש השעות האחרונות של היום, מן הצהריים ועד לשקיעה. רבי עקיבא הוא שיאה של תקופת התנאים, כשמש בצהריים; עם מותו של רבי יהודה הנשיא נחתמת התקופה ו"נולדת" שמש חדשה, המרכז הבבלי בישיבות סורא ונהרדעא. תורת ארץ ישראל ממשיכה להתקיים ולהאיר במקביל לבבל בדורותיה הראשונים של תקופת האמוראים, אבל אלו שעותיה היפות האחרונות; אלו השעות בהן מתקיימת "עד שלא השקיע שמשו של ארץ ישראל הזריח שמשו שלבבל"; בדורות שלאחר מכן האור מתמעט ומגמת השקיעה ניכרת.[12]
הנוסח המלא של הפסוק "וְזָרַח הַשֶּׁמֶשׁ וּבָא הַשָּׁמֶשׁ וְאֶל מְקוֹמוֹ שׁוֹאֵף זוֹרֵחַ הוּא שָׁם" (קהלת א, ה) מציין את המזרח לא רק כמקום זריחתו של השמש, אלא כ"מקומו", אליו הוא שואף על מנת לזרוח שוב. בהקשר של הדרשה, רבי אבא מצביע על מגמה הקיימת באומה, לחזור לנקודת הראשית של אבינו אברהם על מנת להתחיל מחדש, קרי: לעזוב את ארץ ישראל על מנת להתגבש מחדש, ולחזור אליה, וחזור חלילה. בכך, הוא מקשר בין הולדתה של רבקה בחרן לעלייתה של בבל כמרכז התורה בתקופת האמוראים.[13] בעקבות כך, ניתן לעמוד על רובד נוסף של מחזוריות הקיימת בדרשה, מלבד שני הרבדים שדנו בהם עד כה (זריחתו ושקיעתו של כל אחת מן הדמויות ומגמת הזריחה הקיימת בכל אח מחלקי הדרשה). שלושת חלקיה של הדרשה אף הן מהוות מחזוריות אחת של זריחה ושקיעה: אמהות האומה המגיעות מארם לארץ ישראל על מנת לחולל את האומה, האומה הנכנסת לארץ ולומדת את דרכה ויעודה, ושקיעתה של ארץ ישראל בדורו של הדרשן.[14] 
ממרחק של 1,500 שנה, עומדים אנו נפעמים מול אמנות הדרשה של רבי אבא, ותודעתו ההיסטורית. אכן, ההשגחה האלוקית המיוחדת שהעמידה לעם ישראל את התנאים והאמוראים אפשרה לנו לעמוד איתנים בתורה ובאמונה במשך גלות ארוכה ונוראה. ארץ ישראל חזרה להיות מרכז התורה של העם היהודי, ואנו זוכים לשבת בה ולראות אותה בזריחתה.

 

תהליכי נסיגה והמשכיות בהשגחה האלוקית

לסיום, נעיין בדרשה נוספת מתוך מדרש בראשית רבה על חיי שרה, העוסקת אף היא במעבר הדורות:
ב (1)
"וַיְהִי אַחֲרֵי מוֹת אַבְרָהָםֹ ויברך" (בראשית כה, יא) וגו'.
אמר רבי סימון: בכל מקום שנ' "ויהי אחרי", חזר העולם לאחוריו.
"ויהי אחרי מות אברהם",
מיד "כל הבארות אשר חפרו עבדי אביו בימי אברהם אבי סיתמום פלשתים" (בראשית כו, טו).
"ויהי אחרי מות משה" (יהושע א א),
מיד פסק הבאר והמן וענני כבוד.
"ויהי אחרי מות יהושע" (שופטים א א),
מיד נתגרו בהם יתידות הארץ (=העמים החזקים שנשארו בארץ ישראל )[15].
"ויהי אחרי מות שאול" (שמו"ב א א),
מיד "ופלשתים נלחמים בישראל" (ש"א לא א).
ב (2)
מתיבין חבריה (=מקשים חברים) ל(=על) רבי סימון:
והכתוב (=הרי כתוב) "ואחרי מות יהוידע באו שרי יהודה וישתחוו" (דה"ב כד יז)?
אמר ר' תנחומא: לא אתא ר' סימון למימר (=לא בא רבי סימון לומר) אלא "ויהי אחרי".
ב (3)
אמר רבי יודן: אילולי שהעמיד הקדוש ברוך הוא אחרים תחתיהם, כבר חזר העולם לאחוריו.
דכתיב, "ויהי אחרי מות אברהם", "וישב יצחק ויחפר את בארות המים" וגו' (בראשית כו יח).
כתוב "ויהי אחרי מות משה עבד ה', ויאמר ה' אל יהושע" (יהושע א א),
כת' "ויהי אחרי מות יהושע ... ויאמר ה' יהודה יעלה" (שופטים א, ב).
"ויהי אחרי מות שאול" (ש"ב א א) וכתוב "ודוד שב מהכות את העמלקי" וגו' (שם), וכת' "ודוד בן איש אפרתי" וגו' (ש"א יז, יב)
                                  (סב, ד אלבק עמ' 676-675).
לפי רבי סימון, יש עידנים ומנהיגים אשר סופם מביא עמו נסיגה בהישגים שהושגו בזמנו ועל ידו. הם מסומנים במקרא בצירוף "ויהי אחרי". התקופות המצוינות כך במקרא הם תקופת של ראשית: אבי האומה, היווצרות האומה ביציאת מצרים ובמדבר, ראשית החיים בארץ ישראל וראשית המלוכה. אך האם ניתן לייצב מפעלי חיים מופלאים אלה למציאות קבועה של האומה, או שמדובר בכישרון נדיר והשראת שכינה חולפת?
הצלחתם של תקופות אלה בקנה מידה היסטורי הם ביכולת ליצור המשכיות איתנה. רבי יודן מקבל את אבחנתו של רבי סימון, תוך התייחסות לסיוע האלוקי הנדרש על מנת שהישגים אלה יישמרו, על ידי שה' מעמיד מנהיג חדש הממשיך את פועלו של המנהיג הראשון.[16]
הראיות שמביא רבי יודן מאופיינות בכך שהן מציינות התקדמות היסטורית בחיי האומה לעומת קודמם. יצחק עושה חיל בארץ פלשתים יותר מאברהם, עם ישראל נכנס לארץ ישראל בימי יהושע, מלכות בית דוד גדולה יותר ממלכותו של שאול. יש קושי בסיומה של תקופה, יש קושי בפרידה מן הסדר המוכר, אולם קורא הדורות מראש רוצה לקדם את העם, ואת העולם אחריו, לקראת ייעודו. על פי דבריו של רבי יודן, ההיסטוריה האנושית היא לעיתים כגלי הים, שם כל נסיגה היא הכנה לגל שיבוא אחריו, באופן הממשיך את העוצמה, התנועתיות והחיות.
בשונה מדרשתו של רבי אבא, אין בדרשתם של רבי סימון ורבי יודן פנורמה על מכלול דורות, אלא עין בוחנת במעבר המתרחש עקב מותו של מנהיג גדול בדורות מיוחדים. עם זאת, העיסוק החוזר בנושא מעבר הדורות תוך הדגשת השותפות וההכוונה האלוקית להן זוכים עם ישראל לדורותיו ראוי לציון. נראה כי ניתן לקבוע ברמה סבירה של ודאות כי קריאתם של אמוראי ארץ ישראל את פרשת מעבר התקופות מאברהם ליצחק מהדהדת את מציאותם ותקופתם. בנוסף, היא נותנת כלים בידינו להשקיף על התמורות העצומות העוברות על עם ישראל לעינינו בתקופתנו.
 
 
[1] לגבי נושא המוות ומעבר הדורות, ראו: ב"ר נ"ח, א; נט, א; נט, ד; סא, ב; סב, ב. לגבי נושא היחס בין הדורות והפערים ביניהם, ראו שם ס, ח; סא, ז. יש לציין שבעל מדרש בראשית רבה הרבה להביא מעשי חכמים רבים המיוחד בפרשה זו.      
[2] לשם נוחיות העיון הדרשה חולקה לפסקאות.
[3] מאמרו של רבי יוחנן קשה להבנה לכשעצמו ובתוך ההקשר. מפרשי המדרש פירשו את המילה "עגלתא" במשמעות של עגלה (נקבת העגל, רד"ל); עיגול (מהרז"ו) וביטוי של יופי (יפה תואר) בלי להתייחס למשמעותו בתוך ההקשר. ההוראה השכיחה של מילה זו בספרות חז"ל היא מרכבה, כגון ירושלמי שבת פ"ג "מהו מיתן צלוחיתא גו עגלתא". יתכן שכוונתו של רבי יוחנן במאמר היא שהחפיפה בין דמויות הצדיקים יוצרת מרכבה שלמה לשכינה, כדוגמאת מאמרו של חבירו-תלמידו ריש לקיש בב"ר מז, ו: "האבות הן הן המרכבה".
[4] לגבי זהותו וזמנו של רבי אבא, ראה להלן. חלקים מתוך הדרשה מובאים במקבילות בבלי יומא לח ע"א וקידושין עב ע"ב, ראו שם. בבבלי קידושין עב ע"ב הדרשה שונתה והוסבה בחלקה לשמותיהם של אמוראי בבל המאוחרים. יש להעיר כי בנוסח המקבילות בבבלי מופיע לשון כיבוי ולא לשון ביאת שמש: "עד שלא כבתה שמשו של עלי זרחה שמשו של שמואל", מה שמצביע על סופיות ולא על תהליך הדרגתי של שקיעה. להרחבה נוספת, השוו לשון הדרשה לנוסח אמרותיו של רבי חייא בר אבא בשם רבי יוחנן המובא בבבלי יומא שם
[5] הפסוק "וזרח השמש ובא השמש" הובן בספרות התנאים כפשוטו, כביטוי לציות הטבע לדבר ה', או כמטאפורה לרשעים שאין להם שכר בעולם, כגרמי השמים שאין להם שכר על פועלם. ראו ספרי דברים א; שם שו.
[6] כך גם בפירוש "יפה תואר" לרבי שמואל יפה אשכנזי יפה תואר על אתר. בדברינו ניתנת משמעות להבדל בין המשל לנמשל, ולא כדבריו.
[7] את הפסוק "ונר ה' טרם יכבה" בהקשר של כינונו של שמואל לפני מיתתו של עלי וחורבן שילה יש להבין באופן מטאפורי. יפה תואר על אתר מבאר את משמעות דימוי הנר כמתייחס לנבואה שזכה לה שמואל עוד טרם שנפסקה נבואתו של עלי.
[8] רב אדא בר אהבה היה תלמידו המובהק של רב. הולדתו ביום שמת רבי מופיעה גם בקידושין עב ע"ב.
[9] לפי סדר הופעתם של השמות בשושלת, לא ייתכן לזהות את רבי הושעיא בדרשה עם רבי אושעיא הגדול, רבו של רבי יוחנן. בהתאם לכך, נראה לזהות את בעל הדרשה, רבי אבא, לא כרבי אבא האמורא הבבלי בדור השלישי, שעלה לארץ ישראל ולמד לפני רבי יוחנן, אלא כרבי אבא האמורא הארץ ישראלי בדור השישי. 
[10] שני המרכזים מקבילים לשמשות השונות, שכל אחת מהן שונה מחבירתה.
[11] ראו תשובות הגאונים, הרכבי, רמ"ח.
[12] ראינו כי דרשתו של רבי אבא עמוסה אמצעים אמנותיים ובנויה לתפארת, כך שצורתה משקפת את תוכנה. יש לציין שגלגוליה המאוחרים יותר של הדרשה בתוך ספרות חז"ל לא משמרים את המבנה המקורי. ראו למשל קהלת רבה א, א; מדרש זוטא לקהלת (בובר) פרשה א, ה.
[13] להרחבה, השוו לשושלת שראשיתה באדם הראשון וסופה בשרה המופיעה בשם החכם הארצישראלי רבי בנאה בבבלי ב"ב נח ע"א. במקור הנדון היא מוצגת כראש השושלת של אימהות האומה, בעוד בדברי רבי בנאה היא סוף שושלת של מי שקלסתר פניו משקף יופי אלוקי. כמו בדרשה הנדונה, הבבלי מסמיך לשושלת אדה"ר-שרה שושלת רבנית. ברם, שלא כבדרשתנו, שתי השושלות בבבלי מצטלבות בדמותו של אדם הראשון.
[14] יש להעיר כי חז"ל דרשו את הפסוק "מִי הֵעִיר מִמִּזְרָח צֶדֶק יִקְרָאֵהוּ לְרַגְלוֹ יִתֵּן לְפָנָיו גּוֹיִם וּמְלָכִים יַרְדְּ יִתֵּן כֶּעָפָר חַרְבּוֹ כְּקַשׁ נִדָּף קַשְׁתּוֹ" (ישעיהו מא, ב) על אברהם, ואף קבעו פרק זה להפטרה של פרשת לך לך. בב"ר ב, ג "מי העיר" נדרש כ"מי האיר", תוך דימוי דמותו של אברהם כאור הבוקע בזריחה. נראה לומר כי דימוי זה הינו יצירתם של אמוראי ארץ ישראל; השווה מכילתא דרשב"י ט"ו, ז.
[15] כלומר, יושבי הארץ החזקים שלא הורישו בשנות הכיבוש והנחלה. יש לציין כי בחלק מכתבי היד של המדרש הנוסח הוא "יתרות" – הנותרים בארץ.
[16] רבי סימון ורבי יודן חיו באותה תקופה. רבי סימון הוא בן הדור השני-שלישי של אמוראי ארץ ישראל, ואילו רבי יודן הוא בן הדור השלישי-רביעי.

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)