05: מקצת דברים על יהדות ויוונות

  • הרב אהרן ליכטנשטיין

מקצת דברים על יהדות ויוונות* / הרב אהרן ליכטנשטיין

בחינת היחס שבין עולמנו לבין עולמה של יוונות מצדיקה סקירה מעמיקה שאין כאן מקומה. איני יודע אם יש לי הכלים לכך, וודאי שלא ניתן לעשות כן בזמן קצר. ברצוני להסתפק בהתוויית מספר כיוונים בנושא זה.

מדרך הטבע, אנו נושאים עמנו מטען כבד, עוד מימי הגן ובית הספר - שיש לו כמובן גם שורשים היסטוריים עמוקים - מיטען שעיקרו ראיית היוונים כאויב אכזר, כוחות השחור הבאים להחריב את עולמנו. מתוך כך, מציירים תרבות זו בקווים גסים ובוטים, כשהנטיה היא ברורה: ראיית הביטויים הפיזיים שהיו קשורים באירועי ימי החנוכה כזהים עם השקפת העולם היוונית ותרבותה. כפועל יוצא מגישה זו, נעשית מלאכתנו קלה יותר: אל מול עולם זה, של פסילים ואלילים, ניצבת האמונה האמתית שלנו. למותר לומר, שגישה זו מביאה עמה זלזול מסויים בתרבות היוונית ובהשקפת עולמה.

הפסדה של גישה מעין זו - כפול הוא. ראשית, מפני שאין עומדים באמצעותה על שורש הדברים, ולא מבינים את משמעות העימות שבין שתי התרבויות בצורה מעמיקה יותר. הפיכת היריב ל"איש קש" מקלה על ההתמודדות עמו, אך ההתמודדות האמתית - בענייני אמונות ודעות, השקפות ותרבות - אינה מתקיימת.

בנוסף, גימודה של תרבות יון והפיכתה למשהו ילדותי, מביאים עמם ניתוק מסויים מתרבות שאחרי הכל היא מאבני הפינה של העולם התרבותי, והשפעתה מחלחלת בו בהרבה מישורים. בעולם העתיק היתה תרבות יון התרבות הדומיננטית. ללא ספק תרמה הרבה מאד לאנושות, לא רק מבחינה מעשית אלא גם מבחינה תרבותית ורוחנית. תרבות, שגם גדולי הראשונים ידעו להעריך.

הרמב"ם הפך את אריסטו ל"חצי נביא", אך גם ראשונים אחרים נהנו מתרבות זו וידעו להעריך אותה. העמדת תריס וחיץ בפני תרבות זו עשוייה איפוא להביא לניתוקנו מרצון מכל אותם אוצרות משמעותיים.

מצד אחד, יש מקום להכיר בהבטיה הערכיים של תרבות יון. מצד שני, יש להבחין בצורה ברורה ולהכיר היכן אנו נמצאים בעימות עם תרבות זו. עימות זה אינו "חם" פחות כיום מזה שהיה בימי החשמונאים.

כנקודת מוצא, בחרתי בנושא אחד. המבקש לעמוד על פן אחד, ומן המרכזיים שבהם, במחלוקת שבין עולמנו לבין עולמה של יון יוכל להשוות את דמותו של איוב עם דמותו של פרומיתיאוס, להבדיל. הן דמותו המיתוסית והן זו הספרותית, כפי שבאה לידי ביטוי ביצירתו של אייסכילוס, "פרומתיאוס הכבול" (Prometheus Bound).

המיתוס של פרומיתיאוס מציגו כמי שעלה השמיימה, גנב את האש והורידה לארץ. מתוך כך בא על עונשו בידי זאוס, שקשר אותו לאבן שאליה יהיה כבול כל ימיו. בעודו קשור לאבן, שר הוא ומדקלם את התנגדותו למעשי האל, ומבטא את ריבונותו ועצמאותו. יש כאן בסיס מסויים להשוואה עם איוב, השוואה שרבים עסקו בה, משתי בחינות. הן מצד הנושא: אדם שכוח עליון שולט בו; הן מצד השוואה של מבנה הספר. ספר איוב הוא הספר הבולט ביותר בין כתבי הקודש מצד מבנהו הדרמאטי המובהק. יש בו מעין דרמה יוונית קלאסית: כל "שחקן" מתבטא בתורו, "שיחה", "מענה" וכיוצא באלה.

עם זאת, לצד ההקבלה בולטים, ובצורה חדה, ההבדל והשוני. ההבדל מתבטא בניהולו של הדו-שיח ובתיאורו של הגיבור. אייסכילוס, שתחושת הצדק שלו היתה חריפה ביותר, מתקומם כנגד מצב שבו אדם שהיטיב עם האנושות נתפס ונענש על לא עוול בכפיו. יש כאן עימות בין הכוח והצדק. הטרגדיה היא שלמרות ששני ערכים אלה צריכים להיות חופפים וצמודים, יש כאן עימות ביניהם ובסופו של דבר הכוח הוא השולט.

הצדק, מכל מקום, נותר על מכונו. הקורא את המחזה חש, ברוח אמרתו המפורסמת של פסקל, ש"האדם עומד מול יקום, שדורס ורומס אותו, אך בסופו של דבר האדם מנצח עקב מודעותו לכך שהוא נדרס". המודעות האנושית אולי נדרסת בפועל, אך מצויים עמה הצדק והמוסר, שעדיפים על הכוח והעוצמה.

פרומיתיאוס מייצג מצב טראגי זה, שבו האדם סובל על לא עוול בכפו. עם זאת, קיימת בהחלט אפשרות שביום מן הימים יצליח פרומיתיאוס להשתחרר מכבליו, כפי שהוצגה במחזהו של שלי (Shelley), בראשית המאה ה19-, שלא כתב על פרומיתיאוס הכבול אלא על "פרומיתיאוס שהשתחרר מכבליו" (“Prometheus Unbound”).

מה גדול הפער שבין תיאור זה לבין המתואר בספר איוב!

שאלת היחס שבין הכוח והצדק עוברת כחוט השני גם בספר איוב. על פי דעות מסויימות, העולות מדברי חז"ל, נמתחה ביקורת נוקבת על עמדתו של איוב. בסוף הפרק הראשון בבבא בתרא (טו, ע"ב), מועלות טענות קשות ביותר נגד איוב המחרף ומגדף.

עם זאת, הדברים כולם נאמרים בתוך מסגרת שלמה: איוב יודע את מקומו לעומת הקב"ה. לא עולה על דעתו לנהל מאבק נגד "יריב שווה ערך", עליו יוכל לגבור. בתוך-תוכו, מחכה הוא אולי למענהו של אליהוא, אך כל העת הוא יודע שמדובר בכוח שלא ניתן להבינו.

גם לקראת סוף הספר, הקב"ה אינו נותן תשובה של ממש לשאלות שמוצגות בפי איוב. תמצית תשובתו היא "לאו בעל דברים דידי את": "איפה היית ביסדי ארץ, הגד אם ידעת בינה. מי שם ממדיה כי תדע, או מי נטה עליה קו" (איוב לח, ד-ה).

כלומר: מדובר בחתך אחר של מציאות. "אינך יודע, אינך מבין. בסך הכל הנך נמנה עם שוכני בתי חומר, ואינך מסוגל להתפלמס עם הקב"ה. לכל היותר, יכול אתה לומר, בדחילו וברחימו, כירמיהו (יב, א) בשעתו: "צדיק אתה ה' כי ריב אליך, אך משפטים אדבר אותך". באחת: איוב אינו איש שיחו או יריבו של הקב"ה.

שני עקרונות יסוד חבויים כאן: האחד נוגע ליחס שבין הקב"ה לבין האדם; והשני - ביחס לטיב ואופי המציאות שבה אדם חי. באשר לנקודה הראשונה, בתפיסה היוונית אין הבדל מהותי ויסודי בין האדם לבין אליליו. האלילים אולי חכמים יותר, חזקים ועשירים יותר, אבל ההבדל אינו מתבטא ביסוד האיכותי. מבחינה זו, גם גדולתה וגם כשלונה של תרבות יוון ניצבות בנקודה הומאניסטית זו.

דתות אחרות שקדמו ליוונות לא ראו כלל את האלים כדומים לאדם. להיפך: הן הבליטו את דמותם כגורמים שעויינים את האדם, אורבים לו, מגלים טינה כלפיו, מאיימים עליו ומצטיירים בעיניו בצורה גרוטסקית (והדבר בא לידי ביטוי בפסלים שיצרו). משהו לא אנושי, שאינו דומה כלל לאדם. בדתות אלה קיימת הבלטה של הפחד והאימה המאפינים את האלים ביחס לאדם.

לעומת זאת, העולם היווני מגלה התקרבות גדולה בין העולם הטרנסצנדנטלי לעולם האנושי. הפחד והאימה שמאפיינות את האלים בתרבויות אחרות פג, במידה רבה, ותחתיו נוצרת קירבה בין האדם לאלהיו. מתוך כך, התגברו היוונים, במידה רבה, על הרבה מאותן תחושות פרימטיביות של פחד אינסטינקטיבי מפני האל והגיעו למצב של שלווה יחסית ושל איזון, של דת הגיונית ולא של פחד פרימיטיבי. מדובר כאן, כמובן, על תהליך. מי שיבחן את תרבות יוון בראשיתה יראה שהיתה קרובה הרבה יותר לעולם האלילי הכללי, וספרו של .... The Evolution of Philosophy, שמתאר את המעבר מהומרוס עד אריסטו מתאר את שתי התקופות.

יש כאן, כאמור, הישג גדול. תחושה שנמצאים בעולם תחת חסותם של כוחות שניתן להבינם ולהתמודד עמם. תפישה זו איפשרה את קיומו של חלק מאותו ביטחון יחסי המאפיין את תרבות יוון, הרחוקה מאד מאותה תחושה פרימיטיבית של התרבות האלילית האחרת, שקדמה לה ותוארה לעיל.

אכן, נקודה זו גופא היא מקור חולשתה המרכזית של תרבות יוון מבחינה דתית. צדק טוינבי (Toynby) כשכתב, בספרו על תרבות יוון, שחטאה המרכזי של תרבות יוון - מנקודת ראותה של הנצרות - הוא בהומאניזם שבה. מצד אחד, יש כאן הישג: תרבות שיסודה הומאניסטי מובהק.

ככלל, מדובר על החשבת האדם וההתפעלות ממנו, ובראיית המציאות במשקפיים אנושיות. עם זאת, בצד הישג זה טמונה בעייתיות. יחד עם כל אותן תחושות פרימיטיביות שתוארו לעיל, ניזוקה וניטשטשה גם תחושת הקדושה. תחושת היראה והחרדה - לא חרדה פרימיטיבית מהסוג שתואר לעיל, אלא חרדה דתית אמתית, יראת ה"קדוש, קדוש, קדוש ה' צבאות", א-ל עליון - פגה ונעלמה.

כאשר רואים את האלים כבני אדם (אולי קצת משוכללים מהם), אין עוד מקום לחרדה והתפעלות.

מכאן אף נובע החסר בתרבות היוונית של קטיגוריה שלדידנו היא בסיסית ביותר: המצווה. בעולמנו-שלנו האדם רואה את עצמו, בראש ובראשונה, כמצווה, כבעל שליחות, כמי שמשימה הוטלה על שכמו ועליו למלאה. ככלל, תפישה זו חסרה בעולם היווני הקלאסי, של אפלטון ואריסטו. קיימת בהחלט תודעה דתית, אך הדת נתפשת כשאיפה להגשמתם של אידיאלים מסויימים ולא כהיענות לפקודות.

על נקודה זו עמד רבי יהודה הלוי בספר "הכוזרי", כשביקש להשוות בין "אלהי אברהם" ו"אלהי אריסטו". אין כאן רק הבחנה בנוגע למידת הריחוק בין האל ומאמיניו, כש"אלוהי אריסטו" נתפס כדבר מרוחק שאין לאדם שיח ושיג עמו.

יש כאן גם שאלה הנוגעת ליחס ביניהם: האם יש כאן כוח שלקראתו אני שואף ואליו רוצה אני להגיע, או כוח שאני מקיים עמו קשר כמצווה ועומד.

נאמר לעיל, כי לצד שאלת היחס בין האדם לקב"ה ניצבת השאלה האם "בעל דברים דידי את", אם לאו, היינו: היכולת להבין את המתרחש. הקב"ה אומר לאיוב: אינך יודע, לעולם לא תבין, וממילא אינך "בעל דברים".

חוסר ההבנה שלך אינו סיבה לכך שאינך "בעל דברי", אלא תוצאה: מאחר שאינך "בעל דברי", לעולם לא תוכל להבין. הנך קרוץ מחומר אחר לחלוטין, ולא ניתן לגשר על הפער האינסופי שבין האדם לבין הקב"ה. "אל מי תדמיוני ואשוה יאמר קדוש" - אין בסיס משותף. הפער הוא מוחלט, טוטאלי. ה"יצור" וה"יוצר" חיים בשני עולמות נפרדים לגמרי, ועל האדם להכיר בכך ולקבל, מתוך ענווה והכנעה, עול מלכות שמים.

לא כך ראו היוונים את הדבר. הם ראו עצמם כנמצאים במפלס אחד עם כוחות עליונים, ואף כ"מבינים" אותם. "הבנה" זו אינה מתבטאת רק באותו מישור שעליו דיבר הרמב"ם בתחילת "מורה נבוכים" (כשתיאר חלק מ"צלם אלוקים" ביכולת להבין), אלא ביכולת לשלוט בכל. לא מדובר כאן רק על היחס לקב"ה, אלא על היחס לעולם כולו.

הגישה הדומיננטית (כמובן, לא ניתן להכליל, כפי שכתב כבר E. M. Dodds בספרו The Greeks and the Irrational) צימצמה בצורה דראסטית את נימת המסתורין. תפיסתה הבסיסית היתה כי העולם ניתן להבנה.

שתי נקודות שלובות כאן זו בזו. לפי תפישה זו, העולם - הן הפיזי והן האלוקי - פועלים באופן הגיוני ורציונאלי, והם בעלי מבנה שיש לו היגיון פנימי; בנוסף ניתנים הם להבנה בידי בני אנוש.

בשני הדברים יש חידוש מסויים. מצד אחד יש כאן תרומה של תרבות יוון, אך מצד שני, מנקודת המבט שלנו, כאן טמון חלק מכשלונה. האמונה שהעולם פועל באופן הגיוני ומסודר היא, אחרי הכל, רק בגדר אמונה.

הניסיון הפרגמטי אינו תמיד מאשש זאת, ודאי לא בשלב שבו היה מצוי המדע בתקופת הטרום יוונית. המתבונן יכיר וידע כי אכן יש הרבה דברים בחללו של עולם הנראים כפועלים לפי סדר מסויים, אך כנגדם לא מעט תופעות שנראות משוללת סדר לגמרי. השמש זורחת בכל יום. לא כן הופעת הרוח או הגשם.

מדובר כאן איפוא באמונה מסויימת, שהיוונים הטמיעו אותה בעולם התרבות הכללית. אמרתו של פינדר (Pindar), משוררי יוון במאה החמשית לפני הספירה, ש"החוק הוא הכל" משקפת, במידה רבה תפישה זו.

אמונה זו העניקה דירבון מסויים לעיסוק בהבנת חוקיות זו, שהיוונים כשלעצמם לא מיצו מידתה עד תום. מכל מקום, תפישה זו מקלה על החיים בעולם. חיים במציאות הפועלת על פי חוקים וסדר קלים הרבה יותר מחיים במציאות המשתנה באופן שרירותי. אדם החי במדינת חוק יודע, פחות או יותר, כיצד עליו להתנהג ומה מצופה הימנו.

על תרומתם זו של היוונים עמד וויטהד (Whitehead) בפרק הראשון של ספרו המפורסם, "Science and the Modern World ", שם תיאר את האמונה היוונית, שקיבלה חיזוק בנסיונותיו של איינשטיין, שהוכיחו כי יש חוקיות בעולם. יש כאן פריצת דרך מבחינה מדעית: לא מדובר עוד רק בהכרת תופעה מסויימת, אלא בהכרת השיטתיות הפועלת בעולם.

לצד זה, קיימת בתרבות היוונית האמונה שהיקום אינו רק מסודר וערוך אלא גם שהאדם יכול לרדת לעומקו ולהבינו. יש כאן תמריץ גדול לפעילות מדעית, אך בצדה קיימת התנגשות ברורה עם המסר העולם מן הקריאה "איפה היית ביסדי ארץ"". השקפת העולם שבאה לידי ביטוי בפרקים האחרונים שבספר איוב ובמקומות נוספים היא שלא ניתן להבין עד תום את הקב"ה הנגלה אלינו "בעב הענן". גם ההתגלות היא אפופת מסתורין, ויש מימדים שאדם אינו מסוגל להבינם. במידה ותחושה זו קיימת בתרבות היוונית - ראו בה בעיה שצריך להתגבר עליה. היוונים לא ראו מצב זה כנתון, אלא כשאלה שצריך - ואף ניתן - לפותרה.

המונח היוני ליקום הוא ה"קוסמוס", המבטאת את ה"סדר" - קוסמטי. על פי תפישתם, העולם הוא "מסודר" וניתן לעמוד על סדרו.

קיימים כלים שונים לעמוד על סדרו של עולם, וההיגיון כמו האמנות הם חלק מהם. האמנות נועדה - כפי שאריסטו התבטא - להיות מימזיס, תיאור וחיקוי של הנמצא בעולם, כלומר: לא רק לתאר אדם או שור מסויים, ספציפי, אלא לתאר את השור והאדם האוניברסאלי, האידיאלי. מתוך כך יכול אתה לעמוד על חוקיות ועל התהליכים הפועלים בעולם.

הגורמים הבולטים בכל האמנות היוונית הם האיזון והסדר. לא סדר שטחי אלא סדר מעמיק. הפרופורציות וההרמוניה שייכים לתפישה הקלאסית. היה מי שהגדיר.... את הגישה הקלאסית לאמנות כך: "Depth in the clear and fullness in the consice", היינו: עומק בהיר ומלאות במצומצם.

נקודה זו של "בהירות", שונה עד מאד מהאמנות המודרנית מצד אחד ומן האמנות הרומנטית מצד שני. האחרונה, רואה עצמה כמתפרשת לכל עבר, ואילו האמנות הקלאסית מדברת על פרופורציות ושליטה, איזון בתוך גבולות מסויימים.

נקודה מרכזית זו קשורה לאותו מאמץ של השלטת האדם על היקום, לסדרו לפי קנה מידה אנושי. להכניס דברים לגבולות מוכרים מתוך תפישה שניתן להכיר ולהקיף הן את העולמות העליונים, הן את העולמות התחתונים. גם להבין את הקיים, גם ליצור מתוך הקיים.

זיקתה של התרבות היוונית להיסטוריה מצד אחד, ולפרט מצד שני, שייכת לאותה תפישה בדבר מבנה וחוקיות השולטים בעולם. ביסודה, תרבות יוון אינה מתמקדת בפן ההיסטורי. כבר כתבו רבים על כך שבהשקפת עולמנו - שהשפיעה אף על הנצרות - ההיסטוריה היא גורם מאד מרכזי. דבר זה מוצא ת ביטויו הן בהדגשת השורשים ההיסטוריים - מעמד הר סיני, יציאת מצרים ועוד - והן בראיית קיומו של האדם בתוך מסגרת היסטורית שיש לה תחילה וסוף, וגבולותיה מוכתבים, במידה רבה, מלמעלה.

בעולם היווני מושם דגש גדול הרבה יותר על החוק, שפועל ובא לידי ביטוי, ולחוק זה אין "תחילה" ו"סוף". אין היגיון המכתיב שחוק מסויים יתחיל בנקודת זמן אחת ויסתיים בשניה. ראיית הטבע כתופעה הפועלת על פי חוקים קבועים, מביאה למסקנה שאכן בהיסטוריה אין מתחדשים הרבה דברים. ""מה שהיה הוא שיהיה". החוק הוא המציאות האמתית והבסיסית, ואין זה משנה אם מדובר בתפיסתו שךל פינדר, שנזכרה לעיל, או בזו של פיתגורס הנוגעת לעולם המספרים, או בדמות האידיאלית שבבואה שלה מופיעה בעולם בתורת אפלטון.

בכל גישות אלה המציאות ה"קיימת" היא משנית לחלוטין. המציאות האמתית היא זו המבוטאת בחוקים והיא מתגשת ומתגלמת במציאות הריאלית. בתפישה מעין זו, קל הרבה יותר להבין את החוק מאשר את ההיסטוריה עצמה. אם עמדת על סוד סוסו של אפלטון - וכבר עמדת על סודם של כל הסוסים בעולם, ואינך צריך ללכת ולבודקם אחד אחד.

יש כאן זלזול מסויים בהיסטוריה, בניגוד להשקפת עולמנו, ולצדו זלזול מסויים בפרטים.

אחד המאפיינים הבולטים בפער שבין עולמנו לבין השקפת העולם היוונית הוא מידת ה"חסד". העולם היווני משופע בהערכת מידת האמת והדבקות בה. לעומת זאת, מידת החסד כמעט חסרה בו כליל.

הן בדרמה היוונית, והן בתורת המוסר היוונית, כמעט נפקד מקומה של מידת החסד. אין היא באה לידי ביטוי של ממש באותם ערכים שאפלטון - ובעקבותיו ציצרו - העלו על נס. לא מובעת הערכה מיוחדת לחלשים (ככלות הכל, אין הם מגשימים את הדמות האידיאלית שמופיעה בחוק!), לחריגים, ולמעלה מזה: הזיקה לפרט חלשה ביותר. העיקר הוא התהליך הכללי, הדמות האידיאלית והגשמתה במציאות, ולא פלוני-אלמוני מסויים.

הכללת מידת החסד לתרבות המערבית, אינה נובעת מתרבות יוון אלא היא פריו של השידוך שבין הנצרות (שינקה רעיון זה מן היהדות). במסתו המפורסמת של מתיו ארנולד, בן המאה ה 19, "Culture and Anarchy" מופיע פרק הנושא את כותרת "Hebraism - Hellenism", יהדות ויוונות.

דומני שלא הבין עד תום את תפישת היהדות, ויחסו ל-Hebraism משקף בעיקר את יחסו לכת האוונגלית של הפרוטסטנטים הלותראנים, אבל אף= על-פי-כן בתיאור הקווים הכלליים יש בהחלט טעם בדברים. ארנולד עימת בין היגיון ושיקול דעת מצד אחד, לבין המרץ (שלעתים רבות נצטרף לפזיזות) והרצון לבנות ולעשות, לפעול ולשנות. הוא ראה את העולם היווני כעולם שרצה בעיקר להבין, ובמידה ויצר - גם יצירה זו נועדה לתכלית אחת: להבין.

שאלת "תיקון העולם" לא עמדה במוקד התודעה היוונית. המוקד היה נסיונו של האדם האינדיבידואלי להבין ולנסות לחיות חיים מסודרים ושקולים. בהיעדר אותה נימה היסטורית, שלפיה ההיסטוריה "הולכת לקראת משהו", מדוע עליך לפעול ולעמול לתקן אותה? אינך מעריך כל כך את היחיד, אינך מלווה בתודעה של שליחות לקראת "תיקון עולם", וממילא החיים מוגבלים מצד שאיפותיהם.

הנימה הנבואית - אפילו נביאות השקר - אינה אופיינית לתפישה היוונית. ביצירה הגדולה של יוון - מאייסכילוס ועד אריסטו - קולות אלה אינם דומיננטיים. אכן, יש אנשים בעלי חזון - ואפלטון הוא, ללא כל ספק, מענקי הרוח של העולם המערבי, אבל זהו "חזון עם תבונה" ולא חזון נבואי או חזון משיחי. לעומת זאת, ארנולד רואה את תפישת ה"יהדות" כתפישה רוויית כמיהה ושאיפה לרגש, לצדק.

עניין זה מתקשר להכרה באותו מימד של מסתורין ושוני שבינינו לבין הקב"ה. מתוכו, נובעת התחושה שהוא "א-ל מסתתר" ועלינו להיות מצווים, כשלעתים הציווי עצמו אינו מובן עד תום. תודעה זו, שעלינו לפעול ולעשות כ"שלוחי דרחמנא" מבלי להבין הכל.

מצד אחד תרבות יוון תרמה רבות לעולם, בהכניסה מימד של ניתוח אנליטי להיסטוריה. לפני היוונים לא ידעו כלל היסטוריה מהי. היו "מספרים סיפורים" ותו לא. כך גם בראשית ההיסטוריוגראפיה היוונית. בראשית המאה הששית לפני הספירה מספר "סיפורים", חלקם אמין יותר וחלקם פחות. תוקידידס שהיה הראשון שכתב ספר היסטורי של ממש, שמטרתו לנתח תהליכים ואירועים, כתב בספרו כי מטרתו אינה תיאור של המלחמה הפלפונסית, בין ספארטה לאתונה, אלא לתת ניתוח של הכוח והעוצמה הגלומים באדם וביחסי היריבות שבין מדינות. כלומר: לא הספרטנים מעניינים אותו, אף לא אנשי אתונה, אלא התופעה כתופעה מעניינת אותו.

החוק שמסתתר מאחורי הפעילות האנושית הוא העומד במוקד, והוא נבחן על רקע המלחמה הספציפית שמשמשת מצע לדיון העקרוני ולניסיון להבין את מערכת היחסים שבין מדינות בכל עת ובכל שעה.

מצד אחד, יש כאן תרומה אדירה לחקר ההיסטוריה. מצד שני, כשחוקים אלה הם כל מה אדם מוצא בהיסטוריה, הרי שאין היא מובילה לשום דבר. מכאן גישתם של הסטואיקנים שרואים את התופעות חוזרות בעולם במין מחזוריות. גישה זו מובנת והגיונית ואינה מובילה את המחזיק בה לקראת "משהו".

כאן יש הבדל תהומי בין השקפתינו לבין השקפתם של היוונים. ולא רק השקפה שונה יש כאן, אלא תחושה שונה לחלוטין שיש לה אולי ביטוי פילוסופי מסויים. מדובר בעניין קיומי, הטבוע בדמך ובנשמתך.

התחושה הבסיסית המאפיינת את תרבותה של יוון היא חיים וקיום מסודרים בעולם מסודר וערוך, שבו - אם תחיה כראוי, מתוך שליטה מלאה - תוכל לקיים חיים תקינים ומתורבתים למופת, על מעלותיהם ומגבלותיהם. אינך נמצא במסגרת פרימיטיבית, אך מנגד אינך שואף למרומים, שהרי אין כלל "מרומים". אין משהו השונה ממך באופן משמעותי, שאליו עליך לשאוף. אין פיסגה שלקראתה ההיסטוריה שואפת. ממילא, אין גם תחושת שליחות של "משהו בוער" וצריך תיקון. אין ציפיה לישועה כיוון ש"אין ישועה". העניינים מתגלגלים וימשיכו להתגלגל.

ללא ספק יש בתרבות היוונית השגים גדולים והרבה "תוך" שניתן לשאוב מתוכו, בכמה מישורים. הבעייה המרכזית בתרבות יוון (ואני מדבר, כמובן, רק על הבטיה החיוביים) אינה איפוא במה שיש בה כמו במה שאין בה. בהיעדר דברים מסויימים גם ה"טוב" שבה הופך להיות בעייתי. חסרה בה תחושת המסתורין, שנובעת מתפישת מעמד האדם לעומת הקב"ה.


* דברים על-פה שנאמרו בישיבת "הר עציון" בכ"ה בכסלו תשמ"ח. הדברים לא עברו את ביקורת אומרם. כתב וערך: אביעד הכהן.